כל הסיפורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כל הסיפורים
מכר
מאות
עותקים
כל הסיפורים
מכר
מאות
עותקים

כל הסיפורים

4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

לאה גולדברג

לאה גולדברג (בגרמנית: Lea Goldberg;‏ 29 במאי 1911, ב' בסיון תרע"א, קניגסברג, פרוסיה המזרחית, גרמניה – 15 בינואר 1970, ח' בשבט תש"ל, ירושלים, ישראל) הייתה מהמשוררים העבריים הידועים והחשובים ביותר בעת החדשה, סופרת מבוגרים וילדים, מתרגמת, מחזאית, מבקרת, ציירת וחוקרת ספרות, עיתונאית ומבקרת תרבות, כלת פרס ישראל לספרות ושירה לשנת תש"ל (1970). פרופסור לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים.

גולדברג למדה פילוסופיה ושפות שמיות באוניברסיטאות קובנה, ברלין ובון. בתום לימודיה בצרפת חזרה לליטא, שם עסקה בהוראת הספרות בגימנסיה העברית בעיר ראסיין, ונמנתה עם חברי קבוצת הסופרים "פֶּתח".

עם הגעתה לארץ ישראל ב-1935 חברה, בסיועו של אברהם שלונסקי, לחוג "יחדיו" של אלתרמן ושלונסקי. בשנה זו יצא לאור ספר שיריה הראשון, "טבעות עשן", ובו התפרסמו בין היתר השירים "לתמונת אמא" ו"ימים לבנים" (שלימים הלחין שלמה יידוב). בשנת 1938 היא פרסמה "האומץ לחולין" ולראשונה חתמה בשמה ולא בשם עט. ב-1940 יצא לאור ספר שיריה השני, "שיבולת ירוקת העין".

במהלך תקופה זאת, כתבה גם ספרי ילדים רבים ואהובים, בהם "ידידי מרחוב ארנון", "מה עושות האילות" ו"המפוזר מכפר אז"ר".

גולדברג כתבה עבור העיתונים "במחנה", "דבר", "על המשמר" ו"משמר לילדים", ונמנתה עם עורכי "דבר לילדים". לעיתים כתבה תחת שם העט "עדה גראנט". היא ערכה את "אורות קטנים", עיתון לילדי יהדות התפוצות, ופרסמה שירים, כגון "האמנם" בעיתון "דבר". חיברה זמרירי פרסומת למחייתה. כמו כן עבדה כמורה בבית ספר וכעורכת ספרי ילדים בספרית פועלים. בשנת 1949 זכתה בפרס רופין. גולדברג כתבה את ספר הילדים "דירה להשכיר", ומחזורי שירים נוספים. האחרון בהם, "עם הלילה הזה", יצא לאור ב-1964. כמו כן תרגמה ממיטב יצירות הקלאסיקה העולמית, ובהן: "מלחמה ושלום" מאת טולסטוי, "סיפורים" מאת צ'כוב, "ילדות" מאת גורקי, מחזות ושירים מאת איבסן, שייקספיר, ופטררקה. כמו כן, כתבה ביקורת ספרים וביקורת תיאטרון ושלחה ידה גם בציור.

לאה גולדברג לא נישאה מעולם ולא הביאה ילדים לעולם. שהיא עישנה באופן קבוע, ונפטרה ב-15 בינואר 1970 מסרטן הריאות. היא נקברה בהר המנוחות בירושלים, בחלקת הפרופסורים. את פרס ישראל לספרות יפה שבו זכתה באותה שנה, קיבלה בשמה אמה צילה.

הנצחתה:
בשנת 2010 הוצב בקובנה שלט לכבודה בבניין שבו שכנה הגימנסיה שבה למדה.
בשנת 2013 נחנך בית ספר ממלכתי בנתניה על שמה.
בשנת 2014 החליטה עיריית יבנה לקרוא את שם בית הספר לאמנויות בעיר לזכרה.
בשנת 2016 נפתח בית ספר חדש בכפר סבא בשכונה הירוקה שנקרא על שמה.
ב-10 באפריל 2011 נבחר דיוקנה של לאה גולדברג, ביחד עם שאול טשרניחובסקי, נתן אלתרמן ורחל המשוררת, להתנוסס על גבי השטרות החדשים של מדינת ישראל. בשנת 2017 הנפיק בנק ישראל שטר של 100 שקלים עם דמותה.
תחנה של הרכבת הקלה בירושלים בשכונת נווה יעקב נקראת על שמה.
בשנת 2020 צוירה תמונתה על קיר ביתה ברחוב קסטוצ'יו בקובנה, ליטא.

מספריה:

טבעות עשן (1935)
מכתבים מנסיעה מדומה (1937) – רומן אוטוביוגרפי
העיר והכפר (1939) – חרוזים למען תוצרת הארץ
שיבולת ירוקת העין (1940)
שיר בכפרים (1942)
ידידי מרחוב ארנון (1943) 
והוא האור (1946)
הביבר העליז (1947)
על הפריחה (1948)
מה עושות האילות (1949)
כך ישיר עולם צעיר (1950) – שירי זמר.
גן-החיות (1951) 
פגישה עם משורר (1952) 
נסים ונפלאות (1954) 
ברק בבוקר (1955)
מלכת שבא הקטנה (1956. תורגם לאנגלית)
איה פלוטו (1957) 
דירה להשכיר (1959) 
עם הלילה הזה (1964)
מעשה בצייר (1965)
הרפתקה במדבר (1966)
בנים, בנות, בובות (1968) 
ילקוט שירים (1970)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yc67v9fa

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

כמשוררים רבים אחרים אף לאה גולדברג (1970-1911) ניסתה את כוחה בכתיבת סיפורת בדיונית: היא חיברה שלושה רומנים (רומן המכתבים מכתבים מנסיעה מדומה שראה אור ב-1937, הרומן והוא האור שנדפס ב-1946, ורומן נוסף, שנגנז, אבדות, ויצא לאור לאחרונה) לצד סיפורים קצרים, המובאים בספר זה; וכל זאת מבלי למנות את סיפוריה לילדים. לאה גולדברג פרסמה את סיפוריה הקצרים בעיתונים ובכתבי עת, אך לא כינסה אותם בספר. רק לאחר מותה נאסף מיעוטם לראשונה בכרך הרביעי בסדרת כל כתביה. כעת מוגשת לקוראים מהדורה מקיפה של סיפוריה הקצרים, בין אלה – סיפוריה הראשונים של לאה גולדברג הצעירה, כפי שפורסמו בסוף שנות ה-20' ובמהלך שנות ה-30' של המאה ה-20 בכתבי העת העבריים שראו אור בליטא ואחר כך בעיתונות הארץ ישראלית, ומאז לא נדפסו שוב. סיפור אחד שנמצא בעזבונה של לאה גולדברג ("ואלה ימות סטפן גֶרְט") רואה כאן אור לראשונה. חלק מהסיפורים עוסקים בנושאים האופייניים למכלול יצירתה של לאה גולדברג – למשל המתח שבין אירופה ומורשתה לבין ארץ ישראל ותרבותה המתגבשת, או השבר התרבותי שחוללה מלחמת העולם השנייה ועמידתו המורכבת של האמן בתוך החברה; לאחדים מהם רקע אוטוביוגרפי מובהק, בעיקר הסיפורים שעלילתם מתרחשת על רקע דמדומיה של רפובליקת ויימאר, בעצם שנות לימודיה של לאה גולדברג באוניברסיטאות ברלין ובון ("בסמטת העכברים" ו"נכר"); רבים מן הסיפורים נקשרים בדרך זו או אחרת לשירתה. בסיום הספר מובאת אחרית דבר מקיפה המאירה את הסיפורים על רקע מכלול יצירתה של לאה גולדברג וזמנה, מאת גדעון טיקוצקי. בין השאר מגלה אחרית הדבר כיצד באחד מן הסיפורים, "קרוסלה", מתכתבת לאה גולדברג עם נתן אלתרמן מעל ראשי הקוראים; כיצד סיפור אחר, "ואלה ימות סטפן גֶרְט", הוא למעשה תגובתה האמנותית הראשונה של לאה גולדברג על פרוץ מלחמת העולם השנייה, ועוד. את הספר ערכו גדעון טיקוצקי – חוקר ספרות, ופרופ' חמוטל בר-יוסף – משוררת, מתרגמת וחוקרת ספרות.

פרק ראשון

הנערה בת השלוש עשרה

כבר השעה האחת עשרה בערב. בחדר כבר כבה אור החשמל, ואולם הנערה בת השלוש עשרה לא נרדמה עדיין. שוכבת היא בתוך מיטתה כשעיניה פקוחות, ומקשיבה סקרנית ונסערת לקולותיהם של אבא ואמא המנסרים בחדר הסמוך. יש לפעמים שהיא מבחינה בשטף הדברים באיזו מילה ומחייכת לה חרש בעלטה. ויש שהיא נבהלת מאיזה צליל רם ונרגז, כובשת את פניה בכר ובוכה בלי קול כשגופה רועד מן היבבות העצורות בתוכו, ואחר רגע חדלה היא מבכייתה ומאזינה שוב.
ובחדר הסמוך מדברים אבא ואמא. שניהם נבוכים קצת, ועל פניה של אמא תמיהה חובטת.
"כיצד נודע לךָ הדבר?", שואלת אמא.
"אני מצאתיה בחדרה מדפדפת באיזו מחברת ובוכה. אני שאלתיה מה יש, ציון רע, או מעין זה? אך היא לא נענתה והתחילה מייללת עוד יותר. אני לא הרפיתי ממנה, אז נפלה על צווארי וגילתה לי בדמעות בעיניים את כל העניין..."
"חכה", לוחשת אמא, "לך הבט, שמא היא שומעת את שיחתנו? הלא..."
אבא קם ממקומו, ניגש אל הדלת ומקשיב, ואולם משם מגיעה נשימתה הסדורה של בתו.
"לא, ישֵׁנה", סח אבא, "ובכן, מה אמרתי? כן, בתחילה היה
קשה להבין קצת לדבריה ואחר נתברר... ואולם אַת, מה תאמרי אַת?"
אמא מחווירה קצת. אצבעותיה הדקות ממשמשות את קצות שמלתה:
"מה אגיד? מה יש להגיד? הלא לך סיפרה, ובכן, אתה גם סַדֵּר את העניין! מה הוא נוגע לי?"
אבא רציני ונוגה קצת:
"לא, לא. ככה אי אפשר להתייחס לדבר. אני מבין. לך, לָאֵם, אי נעים כי לי גילתה את הסוד ראשונה. ואולם הן היה הדבר רק מקרה. אילו מצאת אַת אותה בשעה שבכתה... ובכן... כן. ובכן, מה דעתך על העניין?"
האם מחייכת:
"שמע נא, מה יש לדבר? הרי זוהי שטות! ילדותיות".
"כך את חושבת?"
"כן, כך אנוכי חושבת".
"נניח שאת צודקת, וזוהי באמת שטות. אבל הילדה בוכה. סימן שצר לה, ועלינו להשקיט את צערה".
אמא מתרגזת שוב:
"אבל, אלוהַי הטוב! איני יודעת! הלא תודֵה, בכל זאת, כי הדבר אינו נורמלי!"
"איזה דבר? זה שאני מבקש אותך לשים לב לעניין?"
"לא. זה שנערה בת שלוש עשרה מתאהבת בבחור שראתה אותו בסך הכול פעמיים או שלוש פעמים!"
"מאין תדעי שרק שלוש פעמים? ובכלל, הדבר הוא שכיח מאוד. למי לא אירע כזאת בגיל זה?"
"איני יודעת. לי לא אירע".
- אבא צוחק:
"ולי כן. אני הייתי נֶאֱהָב אז".
"אתה?" - אמא מכה בנעלה על רגל הכיסא ומחייכת - "ככה? באמת?"
"כן".
"לי לא סיפרת זאת מעולם!"
"הייתכן? האפשר הדבר?"
"אני אומרת זאת ברצינות גמורה. אתה מעולם לא דיברת אתי על אותו העניין".
"בוודאי שכחת".
"דברים כאלו אינם נשכחים לעולם".
"אם כן" - אבא מסתכל בה בדאגה, ואחר כך מתאדם ומתחיל מחייך - "אם כן, שמעי..." - והוא מספר במבוכה קלה מעשה אחד צנוע, תמים ומצחיק באהבתו הראשונה.
והיא שומעת מרוכזת ושלווה. רק לפעמים מכה קצה נעלה על רגל הכיסא, ועל שפתיה מרחף חיוך של ביטול קל: "אה, כל זה כה רחוק, רחוק, רחוק בעבר!"
והמעשה ארוך מאוד, ואחריו קשה לשוב כבר אל הנושא הקודם, כי הוא מופיע בלִוויית אלפי זיכרונות אשר קמים לתחייה, ונראים כל כך חביבים ויקרים ברגע זה...
ובחדר השני כבר נרדמה הנערה בת השלוש עשרה. היא ישֵׁנה ורואה בחלומה בחור צעיר במעיל שחור, אשר עובר לפניה ברחוב ודורש בשלומה.

(1928)

לאה גולדברג

לאה גולדברג (בגרמנית: Lea Goldberg;‏ 29 במאי 1911, ב' בסיון תרע"א, קניגסברג, פרוסיה המזרחית, גרמניה – 15 בינואר 1970, ח' בשבט תש"ל, ירושלים, ישראל) הייתה מהמשוררים העבריים הידועים והחשובים ביותר בעת החדשה, סופרת מבוגרים וילדים, מתרגמת, מחזאית, מבקרת, ציירת וחוקרת ספרות, עיתונאית ומבקרת תרבות, כלת פרס ישראל לספרות ושירה לשנת תש"ל (1970). פרופסור לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים.

גולדברג למדה פילוסופיה ושפות שמיות באוניברסיטאות קובנה, ברלין ובון. בתום לימודיה בצרפת חזרה לליטא, שם עסקה בהוראת הספרות בגימנסיה העברית בעיר ראסיין, ונמנתה עם חברי קבוצת הסופרים "פֶּתח".

עם הגעתה לארץ ישראל ב-1935 חברה, בסיועו של אברהם שלונסקי, לחוג "יחדיו" של אלתרמן ושלונסקי. בשנה זו יצא לאור ספר שיריה הראשון, "טבעות עשן", ובו התפרסמו בין היתר השירים "לתמונת אמא" ו"ימים לבנים" (שלימים הלחין שלמה יידוב). בשנת 1938 היא פרסמה "האומץ לחולין" ולראשונה חתמה בשמה ולא בשם עט. ב-1940 יצא לאור ספר שיריה השני, "שיבולת ירוקת העין".

במהלך תקופה זאת, כתבה גם ספרי ילדים רבים ואהובים, בהם "ידידי מרחוב ארנון", "מה עושות האילות" ו"המפוזר מכפר אז"ר".

גולדברג כתבה עבור העיתונים "במחנה", "דבר", "על המשמר" ו"משמר לילדים", ונמנתה עם עורכי "דבר לילדים". לעיתים כתבה תחת שם העט "עדה גראנט". היא ערכה את "אורות קטנים", עיתון לילדי יהדות התפוצות, ופרסמה שירים, כגון "האמנם" בעיתון "דבר". חיברה זמרירי פרסומת למחייתה. כמו כן עבדה כמורה בבית ספר וכעורכת ספרי ילדים בספרית פועלים. בשנת 1949 זכתה בפרס רופין. גולדברג כתבה את ספר הילדים "דירה להשכיר", ומחזורי שירים נוספים. האחרון בהם, "עם הלילה הזה", יצא לאור ב-1964. כמו כן תרגמה ממיטב יצירות הקלאסיקה העולמית, ובהן: "מלחמה ושלום" מאת טולסטוי, "סיפורים" מאת צ'כוב, "ילדות" מאת גורקי, מחזות ושירים מאת איבסן, שייקספיר, ופטררקה. כמו כן, כתבה ביקורת ספרים וביקורת תיאטרון ושלחה ידה גם בציור.

לאה גולדברג לא נישאה מעולם ולא הביאה ילדים לעולם. שהיא עישנה באופן קבוע, ונפטרה ב-15 בינואר 1970 מסרטן הריאות. היא נקברה בהר המנוחות בירושלים, בחלקת הפרופסורים. את פרס ישראל לספרות יפה שבו זכתה באותה שנה, קיבלה בשמה אמה צילה.

הנצחתה:
בשנת 2010 הוצב בקובנה שלט לכבודה בבניין שבו שכנה הגימנסיה שבה למדה.
בשנת 2013 נחנך בית ספר ממלכתי בנתניה על שמה.
בשנת 2014 החליטה עיריית יבנה לקרוא את שם בית הספר לאמנויות בעיר לזכרה.
בשנת 2016 נפתח בית ספר חדש בכפר סבא בשכונה הירוקה שנקרא על שמה.
ב-10 באפריל 2011 נבחר דיוקנה של לאה גולדברג, ביחד עם שאול טשרניחובסקי, נתן אלתרמן ורחל המשוררת, להתנוסס על גבי השטרות החדשים של מדינת ישראל. בשנת 2017 הנפיק בנק ישראל שטר של 100 שקלים עם דמותה.
תחנה של הרכבת הקלה בירושלים בשכונת נווה יעקב נקראת על שמה.
בשנת 2020 צוירה תמונתה על קיר ביתה ברחוב קסטוצ'יו בקובנה, ליטא.

מספריה:

טבעות עשן (1935)
מכתבים מנסיעה מדומה (1937) – רומן אוטוביוגרפי
העיר והכפר (1939) – חרוזים למען תוצרת הארץ
שיבולת ירוקת העין (1940)
שיר בכפרים (1942)
ידידי מרחוב ארנון (1943) 
והוא האור (1946)
הביבר העליז (1947)
על הפריחה (1948)
מה עושות האילות (1949)
כך ישיר עולם צעיר (1950) – שירי זמר.
גן-החיות (1951) 
פגישה עם משורר (1952) 
נסים ונפלאות (1954) 
ברק בבוקר (1955)
מלכת שבא הקטנה (1956. תורגם לאנגלית)
איה פלוטו (1957) 
דירה להשכיר (1959) 
עם הלילה הזה (1964)
מעשה בצייר (1965)
הרפתקה במדבר (1966)
בנים, בנות, בובות (1968) 
ילקוט שירים (1970)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yc67v9fa

עוד על הספר

כל הסיפורים לאה גולדברג

הנערה בת השלוש עשרה

כבר השעה האחת עשרה בערב. בחדר כבר כבה אור החשמל, ואולם הנערה בת השלוש עשרה לא נרדמה עדיין. שוכבת היא בתוך מיטתה כשעיניה פקוחות, ומקשיבה סקרנית ונסערת לקולותיהם של אבא ואמא המנסרים בחדר הסמוך. יש לפעמים שהיא מבחינה בשטף הדברים באיזו מילה ומחייכת לה חרש בעלטה. ויש שהיא נבהלת מאיזה צליל רם ונרגז, כובשת את פניה בכר ובוכה בלי קול כשגופה רועד מן היבבות העצורות בתוכו, ואחר רגע חדלה היא מבכייתה ומאזינה שוב.
ובחדר הסמוך מדברים אבא ואמא. שניהם נבוכים קצת, ועל פניה של אמא תמיהה חובטת.
"כיצד נודע לךָ הדבר?", שואלת אמא.
"אני מצאתיה בחדרה מדפדפת באיזו מחברת ובוכה. אני שאלתיה מה יש, ציון רע, או מעין זה? אך היא לא נענתה והתחילה מייללת עוד יותר. אני לא הרפיתי ממנה, אז נפלה על צווארי וגילתה לי בדמעות בעיניים את כל העניין..."
"חכה", לוחשת אמא, "לך הבט, שמא היא שומעת את שיחתנו? הלא..."
אבא קם ממקומו, ניגש אל הדלת ומקשיב, ואולם משם מגיעה נשימתה הסדורה של בתו.
"לא, ישֵׁנה", סח אבא, "ובכן, מה אמרתי? כן, בתחילה היה
קשה להבין קצת לדבריה ואחר נתברר... ואולם אַת, מה תאמרי אַת?"
אמא מחווירה קצת. אצבעותיה הדקות ממשמשות את קצות שמלתה:
"מה אגיד? מה יש להגיד? הלא לך סיפרה, ובכן, אתה גם סַדֵּר את העניין! מה הוא נוגע לי?"
אבא רציני ונוגה קצת:
"לא, לא. ככה אי אפשר להתייחס לדבר. אני מבין. לך, לָאֵם, אי נעים כי לי גילתה את הסוד ראשונה. ואולם הן היה הדבר רק מקרה. אילו מצאת אַת אותה בשעה שבכתה... ובכן... כן. ובכן, מה דעתך על העניין?"
האם מחייכת:
"שמע נא, מה יש לדבר? הרי זוהי שטות! ילדותיות".
"כך את חושבת?"
"כן, כך אנוכי חושבת".
"נניח שאת צודקת, וזוהי באמת שטות. אבל הילדה בוכה. סימן שצר לה, ועלינו להשקיט את צערה".
אמא מתרגזת שוב:
"אבל, אלוהַי הטוב! איני יודעת! הלא תודֵה, בכל זאת, כי הדבר אינו נורמלי!"
"איזה דבר? זה שאני מבקש אותך לשים לב לעניין?"
"לא. זה שנערה בת שלוש עשרה מתאהבת בבחור שראתה אותו בסך הכול פעמיים או שלוש פעמים!"
"מאין תדעי שרק שלוש פעמים? ובכלל, הדבר הוא שכיח מאוד. למי לא אירע כזאת בגיל זה?"
"איני יודעת. לי לא אירע".
- אבא צוחק:
"ולי כן. אני הייתי נֶאֱהָב אז".
"אתה?" - אמא מכה בנעלה על רגל הכיסא ומחייכת - "ככה? באמת?"
"כן".
"לי לא סיפרת זאת מעולם!"
"הייתכן? האפשר הדבר?"
"אני אומרת זאת ברצינות גמורה. אתה מעולם לא דיברת אתי על אותו העניין".
"בוודאי שכחת".
"דברים כאלו אינם נשכחים לעולם".
"אם כן" - אבא מסתכל בה בדאגה, ואחר כך מתאדם ומתחיל מחייך - "אם כן, שמעי..." - והוא מספר במבוכה קלה מעשה אחד צנוע, תמים ומצחיק באהבתו הראשונה.
והיא שומעת מרוכזת ושלווה. רק לפעמים מכה קצה נעלה על רגל הכיסא, ועל שפתיה מרחף חיוך של ביטול קל: "אה, כל זה כה רחוק, רחוק, רחוק בעבר!"
והמעשה ארוך מאוד, ואחריו קשה לשוב כבר אל הנושא הקודם, כי הוא מופיע בלִוויית אלפי זיכרונות אשר קמים לתחייה, ונראים כל כך חביבים ויקרים ברגע זה...
ובחדר השני כבר נרדמה הנערה בת השלוש עשרה. היא ישֵׁנה ורואה בחלומה בחור צעיר במעיל שחור, אשר עובר לפניה ברחוב ודורש בשלומה.

(1928)