כבר השעה האחת עשרה בערב. בחדר כבר כבה אור החשמל, ואולם הנערה בת השלוש עשרה לא נרדמה עדיין. שוכבת היא בתוך מיטתה כשעיניה פקוחות, ומקשיבה סקרנית ונסערת לקולותיהם של אבא ואמא המנסרים בחדר הסמוך. יש לפעמים שהיא מבחינה בשטף הדברים באיזו מילה ומחייכת לה חרש בעלטה. ויש שהיא נבהלת מאיזה צליל רם ונרגז, כובשת את פניה בכר ובוכה בלי קול כשגופה רועד מן היבבות העצורות בתוכו, ואחר רגע חדלה היא מבכייתה ומאזינה שוב.
ובחדר הסמוך מדברים אבא ואמא. שניהם נבוכים קצת, ועל פניה של אמא תמיהה חובטת.
"כיצד נודע לךָ הדבר?", שואלת אמא.
"אני מצאתיה בחדרה מדפדפת באיזו מחברת ובוכה. אני שאלתיה מה יש, ציון רע, או מעין זה? אך היא לא נענתה והתחילה מייללת עוד יותר. אני לא הרפיתי ממנה, אז נפלה על צווארי וגילתה לי בדמעות בעיניים את כל העניין..."
"חכה", לוחשת אמא, "לך הבט, שמא היא שומעת את שיחתנו? הלא..."
אבא קם ממקומו, ניגש אל הדלת ומקשיב, ואולם משם מגיעה נשימתה הסדורה של בתו.
"לא, ישֵׁנה", סח אבא, "ובכן, מה אמרתי? כן, בתחילה היה
קשה להבין קצת לדבריה ואחר נתברר... ואולם אַת, מה תאמרי אַת?"
אמא מחווירה קצת. אצבעותיה הדקות ממשמשות את קצות שמלתה:
"מה אגיד? מה יש להגיד? הלא לך סיפרה, ובכן, אתה גם סַדֵּר את העניין! מה הוא נוגע לי?"
אבא רציני ונוגה קצת:
"לא, לא. ככה אי אפשר להתייחס לדבר. אני מבין. לך, לָאֵם, אי נעים כי לי גילתה את הסוד ראשונה. ואולם הן היה הדבר רק מקרה. אילו מצאת אַת אותה בשעה שבכתה... ובכן... כן. ובכן, מה דעתך על העניין?"
האם מחייכת:
"שמע נא, מה יש לדבר? הרי זוהי שטות! ילדותיות".
"כך את חושבת?"
"כן, כך אנוכי חושבת".
"נניח שאת צודקת, וזוהי באמת שטות. אבל הילדה בוכה. סימן שצר לה, ועלינו להשקיט את צערה".
אמא מתרגזת שוב:
"אבל, אלוהַי הטוב! איני יודעת! הלא תודֵה, בכל זאת, כי הדבר אינו נורמלי!"
"איזה דבר? זה שאני מבקש אותך לשים לב לעניין?"
"לא. זה שנערה בת שלוש עשרה מתאהבת בבחור שראתה אותו בסך הכול פעמיים או שלוש פעמים!"
"מאין תדעי שרק שלוש פעמים? ובכלל, הדבר הוא שכיח מאוד. למי לא אירע כזאת בגיל זה?"
"איני יודעת. לי לא אירע".
- אבא צוחק:
"ולי כן. אני הייתי נֶאֱהָב אז".
"אתה?" - אמא מכה בנעלה על רגל הכיסא ומחייכת - "ככה? באמת?"
"כן".
"לי לא סיפרת זאת מעולם!"
"הייתכן? האפשר הדבר?"
"אני אומרת זאת ברצינות גמורה. אתה מעולם לא דיברת אתי על אותו העניין".
"בוודאי שכחת".
"דברים כאלו אינם נשכחים לעולם".
"אם כן" - אבא מסתכל בה בדאגה, ואחר כך מתאדם ומתחיל מחייך - "אם כן, שמעי..." - והוא מספר במבוכה קלה מעשה אחד צנוע, תמים ומצחיק באהבתו הראשונה.
והיא שומעת מרוכזת ושלווה. רק לפעמים מכה קצה נעלה על רגל הכיסא, ועל שפתיה מרחף חיוך של ביטול קל: "אה, כל זה כה רחוק, רחוק, רחוק בעבר!"
והמעשה ארוך מאוד, ואחריו קשה לשוב כבר אל הנושא הקודם, כי הוא מופיע בלִוויית אלפי זיכרונות אשר קמים לתחייה, ונראים כל כך חביבים ויקרים ברגע זה...
ובחדר השני כבר נרדמה הנערה בת השלוש עשרה. היא ישֵׁנה ורואה בחלומה בחור צעיר במעיל שחור, אשר עובר לפניה ברחוב ודורש בשלומה.
(1928)
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
