אמא קסומה וקוסמי המצנפת הסגולה [1]
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אמא קסומה וקוסמי המצנפת הסגולה [1]
מכר
מאות
עותקים
אמא קסומה וקוסמי המצנפת הסגולה [1]
מכר
מאות
עותקים

אמא קסומה וקוסמי המצנפת הסגולה [1]

4.8 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אתי אלבוים

אתי אלבוים (נולדה ב-1963) סופרת, מחזאית ועיתונאית. מנחה סדנאות כתיבה ומפגשי סופרת בבתי ספר. בין ספריה: סדרת "אמא קסומה" לילדים, הטרילוגיה "תעתועים" לנוער וספר העדות "נערה באושוויץ" שכתבה עם אִימה, בהוצאת ידיעות ספרים ועוד. בעבר עסקה בהדרכת טיולים באזור שער הגיא. כדור שני לשואה עוסקת בתיעוד שואה ומעבירה הרצאות על השואה. 

 

ניתן למצוא גם ב -

תקציר

נעמה ארז היא אמא רגילה בהחלט של שלושה ילדים: נטע־לי ורון, התאומים שיהיו בקרוב בני שתים־עשרה, וגילי בת החמש. יום אחד, בדרכה לעבודה זמנית בלונדון, היא רואה פרחים קסומים ומוזרים, מריחה אותם בסקרנות, וחוזרת להיות ילדה בת שתים־עשרה. מאותו רגע היא נסחפת יחד עם ילדיה לתוך הרפתקה גדולה שתשנה את חייה ואת חיי משפחתה. האם תצליח נעמה למלא את שלוש המשימות שהטילו עליה קוסמי המצנפת הסגולה ותחזור להיות אמא, או שתישאר לנצח ילדה בת שתים־עשרה? אמא קסומה הוא ספר על קוסמים ועל בני אדם, ועל הקסם הגדול של חיינו — האהבה והקשר שבין הורים לילדים. אתי אלבוים, אחת משתי העורכות של עיתון הילדים "אותיות לילדים", הוציאה שלושה ספרים: הרומן למבוגרים ונוער סחלבים בשער הגיא ושני ספרי ילדים: הארון של אהרון והתרנגול שהתבלבל.

פרק ראשון

פרק ראשון

המזוודות שלי עמדו ליד הדלת, ואני ידעתי שבכל רגע עתידה להישמע מבחוץ צפירת המונית שתיקח אותי לשדה התעופה. עמדתי לנסוע ללונדון למשך חודש במסגרת עבודתי כעיתונאית. ידעתי שהילדים שמחים בשבילי, אבל ראיתי שהם גם קצת עצובים. בכל זאת, לא קל להסתדר חודש בלי אמא.
"אל תדאגו, אבא נשאר איתכם. הוא הבטיח לחזור בכל יום מהעבודה מוקדם, חוץ מזה, אני אביא לכם מלא מתנות וצ'ופרים," אמרתי לרון ולנטע־לי, התאומים שיהיו בקרוב בני שתים־עשרה, ולגילי בת החמש. שלושתם מקור הגאווה שלי, כאמא שלהם, כמובן. נטע־לי היא בעיני הילדה הכי יפה בעיר, אבל נו, טוב, אולי כל אמא חושבת שהילדה שלה הכי מוצלחת ומקסימה. יש לה שיער חום בהיר, גולש וחלק, ועיניים ירוקות־חומות נבונות, אף קטן סולד ועור שזוף, אבל היא תמיד חושבת שהיא לא מספיק מוצלחת או לא מספיק יפה, ומוטרדת מכך שהיא לא בין הבנות המקובלות בכיתה. בכל פעם שאני מנסה לומר לה עד כמה היא יפה וחכמה ומצחיקה, ושבעיני היא דווקא כן מקובלת, כי אני רואה את כל החברות שמתקשרות ובאות אליה ואני לא מבינה על מה היא מתלוננת, היא אומרת לי בחוסר סבלנות, "אוף, אמא, את לא מבינה כלום."
רון שונה מנטע־לי במראה וגם באופי. יש לו שיער בהיר (כתינוק הוא היה בלונדיני, אבל עם השנים שערו התכהה), ועיניים חומות גדולות. שני הדברים שמעניינים אותו הם כדורגל (ולפעמים כדורסל) וחברים, ובאופן כללי הוא חושב שמטרתם של כל המורים בבית הספר היא להציק לו ולעשות לו חיים קשים.
גילי הקטנה משכה בשמלתי, פערה את עיניה הכחולות ושאלה, "אמא, איך אני אסתדר בבוקר בלעדייך? אני אוהבת שאת מארגנת אותי בבוקר ולוקחת אותי לגן!"
חיבקתי את הקטנה והרגשתי צביטה קטנה בלב. אולי לא אסע? נכון שקיבלתי הצעת עבודה מפתה מאוד, להתארח במשך חודש בארמון בקינגהם שבלונדון ולראיין את המלכה אליזבת בכבודה ובעצמה. תראו לי עיתונאי שהיה מוותר על הצעה שכזו.
"נטע־לי תוכל לעזור לך בכל בוקר להתארגן, ותיקח אותך לגן," אמרתי לגילי והנחתי את ידי על כתפה של נטע־לי.
אבל נטע־לי החמיצה את פניה כאילו הטלתי עליה את המשימה הכי קשה והכי מעיקה בעולם... כאילו ביקשתי ממנה, נניח, לטפס בכל בוקר במדרגות עשרים קומות עם שקי קניות כבדים. ואני בסך הכול ביקשתי שתעזור קצת לאחותה הקטנה בבקרים.
נטע־לי הסירה את ידי מעל כתפה בזהירות. "אבל יש לנו טיול לעין גדי, אמא, את יודעת," אמרה בניסיון להתחמק מהמטלה.
ידעתי שנטע־לי לא כל כך אוהבת לטפל בגילי. תמיד היא מוצאת תירוצים וסיבות לעשות דברים חשובים יותר.
"הטיול הוא ליומיים בלבד, לא? והוא בכלל בעוד שבועיים," התפלאתי.
האהבה שלי לבתי הגדולה עזה, אבל קצת מפריע לי שהיא תמיד מוצאת סיבות להתווכח ולהתחמק מדברים שגדי ואני מבקשים ממנה לעשות. כבר עמד להתפתח בין שתינו ויכוח קטן על אודות השמירה על גילי, אולם באותו רגע נשמעה מבחוץ צפירה עצבנית. נהג המונית הגיע.
"לכי, נעמה, יהיה בסדר," אמר לי גדי בעלי וחיבק את שלושת הילדים. "הילדים ילכו לבית הספר, אחרי הצהריים אקח אותם לחוגים ולחברים, ובערב... בערב אנחנו כבר נסתדר..."
"גדי," הפסקתי אותו בחדות, "הכנתי לכם אוכל בריא לכל יום, מסודר במקפיא לפי תאריכים. בבקשה תשתדל שהילדים יאכלו רק דברים בריאים." אבל בסתר לבי ידעתי יפה מאוד שהם יאכלו בכל יום פיצות, המבורגרים ופלאפל. הרי גדי לא יפתח בכלל את הקופסאות עם המאכלים הבריאים שהכנתי להם. ככה זה כשאמא נוסעת לחודש. חלק מהעניין הוא לתת לילדים להסתדר לבד עם אבא שלהם.
"נעמה, אולי בכל זאת את רוצה שנסיע אותך לשדה התעופה?" שאל גדי. "זו לא נסיעה ארוכה כל כך, מרמת גן לשדה התעופה, נבוא איתך כולנו..."
"לא," אמרתי בחיוך, "עזבו, כבר מאוחר. בחוץ כבר מחשיך ועוד מעט הילדים צריכים ללכת לישון. מחר יש יום לימודים. ברגע שאגיע ללונדון אשלח לכם מייל. בכלל, נראה לי שנְתַקשר דרך המיילים, כי לא נעים לי להפעיל את הטלפון הנייד בארמון של המלכה. תארו לכם שבאמצע הסעודה המלכותית הטלפון שלי יצלצל עם המנגינה המצחיקה שרון שם לי בנייד, ואגב, רון, הגיע הזמן שתחליף לי את המנגינה השטותית הזאת, אבל נעשה את זה כשאני אחזור. אני אוהבת אתכם מאוד, חמודים שלי..."
"אמא," קטעה אותי גילי הקטנה, "אולי תפגשי בשדה התעופה את האחיינית של גברת סלומון, השכנה שלנו?"
התבוננתי בנטע־לי וברון בחוסר הבנה. "על מה היא מדברת?" שאלתי.
"עזבי, אמא, זה סיפור ארוך," אמרה נטע־לי, ורון הוסיף: "השכנה שלנו, גברת סלומון, כל הזמן מדברת על האחיינית שלה רותי, שגרה בארצות הברית ואולי תגיע לבקר אותה."
"טוב," אמרתי בצער, "הגיע הזמן להיפרד. תעשו חיים, תיהנו בעוד שבועיים בטיול השנתי בעין גדי, אני אוהבת אתכם," ויצאתי במהירות מהבית כדי לא לבכות, כי בעוד רגע הייתי יכולה להתחרט ולהודיע למלכת אנגליה שאני נשארת בישראל.

סגרתי מאחורי את הדלת ואחזתי את שתי המזוודות בידי. ירדתי במדרגות, חלפתי בלובי של הבניין ועצרתי ליד הפרחים שהגנן שלנו שתל כנראה באותו יום. היו אלו פרחים בצבע סגול זוהר, כמעט מכושף, כך חשבתי לעצמי כשהתכופפתי להריח אותם, אבל אז הרגשתי סחרחורת עזה, כאילו העולם כולו מסתובב סביבי, נפלתי על הרצפה, והמזוודות עפו והתגלגלו במורד המדרגות המובילות למקלט של הבניין.
מה קורה לי? שאלתי את עצמי בבהלה. נהג המונית צפר בחוץ בחוסר סבלנות, ואני ניסיתי לקום, אבל לא הצלחתי להתרומם מרוב סחרחורת.
לבסוף קמתי בקושי וראיתי את נהג המונית מביט מהחלון בקוצר רוח וצופר בעצבנות. אחר כך ראיתי אותו מביט במראה שלו, נוסע מעט לאחור ופתאום פרץ בדהירה קדימה ונעלם מן המקום במהירות.

אתי אלבוים

אתי אלבוים (נולדה ב-1963) סופרת, מחזאית ועיתונאית. מנחה סדנאות כתיבה ומפגשי סופרת בבתי ספר. בין ספריה: סדרת "אמא קסומה" לילדים, הטרילוגיה "תעתועים" לנוער וספר העדות "נערה באושוויץ" שכתבה עם אִימה, בהוצאת ידיעות ספרים ועוד. בעבר עסקה בהדרכת טיולים באזור שער הגיא. כדור שני לשואה עוסקת בתיעוד שואה ומעבירה הרצאות על השואה. 

 

עוד על הספר

ניתן למצוא גם ב -

אמא קסומה וקוסמי המצנפת הסגולה [1] אתי אלבוים

פרק ראשון

המזוודות שלי עמדו ליד הדלת, ואני ידעתי שבכל רגע עתידה להישמע מבחוץ צפירת המונית שתיקח אותי לשדה התעופה. עמדתי לנסוע ללונדון למשך חודש במסגרת עבודתי כעיתונאית. ידעתי שהילדים שמחים בשבילי, אבל ראיתי שהם גם קצת עצובים. בכל זאת, לא קל להסתדר חודש בלי אמא.
"אל תדאגו, אבא נשאר איתכם. הוא הבטיח לחזור בכל יום מהעבודה מוקדם, חוץ מזה, אני אביא לכם מלא מתנות וצ'ופרים," אמרתי לרון ולנטע־לי, התאומים שיהיו בקרוב בני שתים־עשרה, ולגילי בת החמש. שלושתם מקור הגאווה שלי, כאמא שלהם, כמובן. נטע־לי היא בעיני הילדה הכי יפה בעיר, אבל נו, טוב, אולי כל אמא חושבת שהילדה שלה הכי מוצלחת ומקסימה. יש לה שיער חום בהיר, גולש וחלק, ועיניים ירוקות־חומות נבונות, אף קטן סולד ועור שזוף, אבל היא תמיד חושבת שהיא לא מספיק מוצלחת או לא מספיק יפה, ומוטרדת מכך שהיא לא בין הבנות המקובלות בכיתה. בכל פעם שאני מנסה לומר לה עד כמה היא יפה וחכמה ומצחיקה, ושבעיני היא דווקא כן מקובלת, כי אני רואה את כל החברות שמתקשרות ובאות אליה ואני לא מבינה על מה היא מתלוננת, היא אומרת לי בחוסר סבלנות, "אוף, אמא, את לא מבינה כלום."
רון שונה מנטע־לי במראה וגם באופי. יש לו שיער בהיר (כתינוק הוא היה בלונדיני, אבל עם השנים שערו התכהה), ועיניים חומות גדולות. שני הדברים שמעניינים אותו הם כדורגל (ולפעמים כדורסל) וחברים, ובאופן כללי הוא חושב שמטרתם של כל המורים בבית הספר היא להציק לו ולעשות לו חיים קשים.
גילי הקטנה משכה בשמלתי, פערה את עיניה הכחולות ושאלה, "אמא, איך אני אסתדר בבוקר בלעדייך? אני אוהבת שאת מארגנת אותי בבוקר ולוקחת אותי לגן!"
חיבקתי את הקטנה והרגשתי צביטה קטנה בלב. אולי לא אסע? נכון שקיבלתי הצעת עבודה מפתה מאוד, להתארח במשך חודש בארמון בקינגהם שבלונדון ולראיין את המלכה אליזבת בכבודה ובעצמה. תראו לי עיתונאי שהיה מוותר על הצעה שכזו.
"נטע־לי תוכל לעזור לך בכל בוקר להתארגן, ותיקח אותך לגן," אמרתי לגילי והנחתי את ידי על כתפה של נטע־לי.
אבל נטע־לי החמיצה את פניה כאילו הטלתי עליה את המשימה הכי קשה והכי מעיקה בעולם... כאילו ביקשתי ממנה, נניח, לטפס בכל בוקר במדרגות עשרים קומות עם שקי קניות כבדים. ואני בסך הכול ביקשתי שתעזור קצת לאחותה הקטנה בבקרים.
נטע־לי הסירה את ידי מעל כתפה בזהירות. "אבל יש לנו טיול לעין גדי, אמא, את יודעת," אמרה בניסיון להתחמק מהמטלה.
ידעתי שנטע־לי לא כל כך אוהבת לטפל בגילי. תמיד היא מוצאת תירוצים וסיבות לעשות דברים חשובים יותר.
"הטיול הוא ליומיים בלבד, לא? והוא בכלל בעוד שבועיים," התפלאתי.
האהבה שלי לבתי הגדולה עזה, אבל קצת מפריע לי שהיא תמיד מוצאת סיבות להתווכח ולהתחמק מדברים שגדי ואני מבקשים ממנה לעשות. כבר עמד להתפתח בין שתינו ויכוח קטן על אודות השמירה על גילי, אולם באותו רגע נשמעה מבחוץ צפירה עצבנית. נהג המונית הגיע.
"לכי, נעמה, יהיה בסדר," אמר לי גדי בעלי וחיבק את שלושת הילדים. "הילדים ילכו לבית הספר, אחרי הצהריים אקח אותם לחוגים ולחברים, ובערב... בערב אנחנו כבר נסתדר..."
"גדי," הפסקתי אותו בחדות, "הכנתי לכם אוכל בריא לכל יום, מסודר במקפיא לפי תאריכים. בבקשה תשתדל שהילדים יאכלו רק דברים בריאים." אבל בסתר לבי ידעתי יפה מאוד שהם יאכלו בכל יום פיצות, המבורגרים ופלאפל. הרי גדי לא יפתח בכלל את הקופסאות עם המאכלים הבריאים שהכנתי להם. ככה זה כשאמא נוסעת לחודש. חלק מהעניין הוא לתת לילדים להסתדר לבד עם אבא שלהם.
"נעמה, אולי בכל זאת את רוצה שנסיע אותך לשדה התעופה?" שאל גדי. "זו לא נסיעה ארוכה כל כך, מרמת גן לשדה התעופה, נבוא איתך כולנו..."
"לא," אמרתי בחיוך, "עזבו, כבר מאוחר. בחוץ כבר מחשיך ועוד מעט הילדים צריכים ללכת לישון. מחר יש יום לימודים. ברגע שאגיע ללונדון אשלח לכם מייל. בכלל, נראה לי שנְתַקשר דרך המיילים, כי לא נעים לי להפעיל את הטלפון הנייד בארמון של המלכה. תארו לכם שבאמצע הסעודה המלכותית הטלפון שלי יצלצל עם המנגינה המצחיקה שרון שם לי בנייד, ואגב, רון, הגיע הזמן שתחליף לי את המנגינה השטותית הזאת, אבל נעשה את זה כשאני אחזור. אני אוהבת אתכם מאוד, חמודים שלי..."
"אמא," קטעה אותי גילי הקטנה, "אולי תפגשי בשדה התעופה את האחיינית של גברת סלומון, השכנה שלנו?"
התבוננתי בנטע־לי וברון בחוסר הבנה. "על מה היא מדברת?" שאלתי.
"עזבי, אמא, זה סיפור ארוך," אמרה נטע־לי, ורון הוסיף: "השכנה שלנו, גברת סלומון, כל הזמן מדברת על האחיינית שלה רותי, שגרה בארצות הברית ואולי תגיע לבקר אותה."
"טוב," אמרתי בצער, "הגיע הזמן להיפרד. תעשו חיים, תיהנו בעוד שבועיים בטיול השנתי בעין גדי, אני אוהבת אתכם," ויצאתי במהירות מהבית כדי לא לבכות, כי בעוד רגע הייתי יכולה להתחרט ולהודיע למלכת אנגליה שאני נשארת בישראל.

סגרתי מאחורי את הדלת ואחזתי את שתי המזוודות בידי. ירדתי במדרגות, חלפתי בלובי של הבניין ועצרתי ליד הפרחים שהגנן שלנו שתל כנראה באותו יום. היו אלו פרחים בצבע סגול זוהר, כמעט מכושף, כך חשבתי לעצמי כשהתכופפתי להריח אותם, אבל אז הרגשתי סחרחורת עזה, כאילו העולם כולו מסתובב סביבי, נפלתי על הרצפה, והמזוודות עפו והתגלגלו במורד המדרגות המובילות למקלט של הבניין.
מה קורה לי? שאלתי את עצמי בבהלה. נהג המונית צפר בחוץ בחוסר סבלנות, ואני ניסיתי לקום, אבל לא הצלחתי להתרומם מרוב סחרחורת.
לבסוף קמתי בקושי וראיתי את נהג המונית מביט מהחלון בקוצר רוח וצופר בעצבנות. אחר כך ראיתי אותו מביט במראה שלו, נוסע מעט לאחור ופתאום פרץ בדהירה קדימה ונעלם מן המקום במהירות.