הרגע הראשון שבו פגשו עיני דף גמרא הוא רגע בלתי נשכח מבחינתי. העלבון צרב את גרוני. עיצובו המשונה של העמוד, והעובדה שהשפה היתה כה זרה לי, עוררו בי רתיעה. לא יכולתי אפילו להגות את המילים הארמיות בפי, ודאי שלא בקול רם. המפגש הזה התרחש כמעט במקרה. באחד מימי הראשונים בקמפוס כסטודנטית שנה א' לספרות ופילוסופיה. אז ניגש אלי חבר ותיק והציע לי הצעה מפתיעה: לימוד גמרא בחברותא במהלך הקיץ בביתה של ד"ר חנה פרידמן.1 הגענו אל הבית, קבוצת לומדים צעירים ואינטליגנטים. כולם חילונים מבטן ומלידה, מלבדי - צעירה דתייה ושומרת מצוות. קבענו ללמוד יחד את הלכות בן סורר ומורה שבמסכת סנהדרין. כשד"ר פרידמן התחילה להסביר מהי מסכת, כיצד בנוי דף גמרא, מה ההבדל בין תנא לאמורא וכיצד עלינו לקרוא את המפרשים, העלבון שלי הפך לכאב. ההבנה חלחלה בי לפתע במלוא עוזה: אני אישה דתייה, ללא ידע דתי. חונכתי וגדלתי במיטב מוסדות הציונות הדתית, ולמרות זאת, אין שום הבדל ביני ובין חברי החילונים כאשר אנו ניצבים מול דף תלמודי. כולנו בורים באותה מידה. כולנו אורחים בתוך השפה המכוננת ביותר של היהדות ההלכתית - שפת התלמוד. הרגע ההוא, של מפגש בלתי אמצעי עם מסכת סנהדרין, כשווה בין שווים, בורה בין בורים, הפך לרגע משמעותי. זהו הרגע שבו הבנתי באופן עמוק כמה תובנות שעיצבו את כל מסלול חיי: אני לא פמיניסטית ודתייה כפי שחשבתי עד אז, אלא פמיניסטית־דתייה: מי שהתפיסה הפמיניסטית שלה תיקשר באופן עמוק ומשמעותי לזהות הדתית שלה. הבנתי שאני אוהבת ללמוד תורה ורוצה להשקיע בה את זמני ומרצי, ועד כמה חשוב לי להרגיש בת בית בעולם התורה. לא אורחת, לא תלמידה סוג ב'. מתוך אותו לימוד משותף יצאתי אל המסע הפרטי שלי כאישה דתייה, שומרת מצוות ופמיניסטית. בתחילת המסע הרגשתי מאוד בודדה. אף על פי שבאותה עת בהחלט היתה פעילות פמיניסטית דתית ענפה בישראל, הרגשתי שאין לי שום קשר אליה. שהיא זרה לי.
חודשים ספורים לאחר מכן החלטתי לשנות את תחום לימודי, ולהתמקד בפילוסופיה יהודית. באותה עת גם הזדמנו לשמחת בת־מצווה משפחתית בירוחם. אז שמעתי לראשונה על האפשרות של עלייה לתורה במסגרת הלכתית בתפילת נשים. כששאלו אותי לפני שבת האם אהיה מעוניינת לעלות לתורה, מאוד חששתי, אך גם התרגשתי מגודל ההזדמנות. ספק קל התגנב ללבי: האם אעשה זאת בשביל להוכיח לעצמי ש"הנה אני יכולה", או משום שהמעמד עצמו הוא משמעותי בעיני כאדם דתי? האם אבחר לספר על כך להורי ולמשפחתי? במהלך הקריאה ראיתי כיצד ילדה צעירה אוחזת באצבע הקורא, עוברת איתה על הקלף, וקולה המתוק קורא במנגינה מסתלסלת את פרשת בראשית. לראשונה בחיי ראיתי מקרוב כיצד נראה הטקס שעד אז צפיתי בו מבעד לפרגוד, בעניין הולך ופוחת, ובמאמץ כביר לעקוב אחרי המילים. מתברר שיש בעלת קורא, ויש מי שעולה ומברכת, ויש מי שאוחזת בחומש ומוודאת שאין טעויות בקריאה. יש מגביהה ויש גוללת. ואז, כשנעמדתי מול הקלף ובידי הבד שמעיד מהיכן צריך לקרוא, ועיני פגשו את אותיות הדיו המרובעות, קלטתי שזו הפעם הראשונה שבה אני זוכה לראות ספר תורה מבפנים. תחושת האבסורד התערבבה עם התעלות רוחנית של ממש. ברגע אחד, הברכה היום־יומית כל כך - "ברוך אתה ה' נותן התורה" - קיבלה עבורי משמעות אחרת לגמרי: נותן התורה. נותן אותה גם לי. מאז הקפדתי לעלות לתורה בכל שנה בשמחת תורה, בחלק מהשנים עובר נישא ברחמי, בחלקן - תינוקת או תינוק בזרועותי. ובכל פעם מחדש עולות אותן תחושות: מצד אחד, חוויה דתית חזקה. התרגשות גדולה אל מול הקלף, אל מול האותיות והברכה, ומצד שני - הקנאה בנשים ש"גדלו" לתוך המציאות הזו, ויודעות לקרוא ולברך ולהגביה ולגלול מתוך ביטחון מלא והיכרות עמוקה; קנאה בנשים שהתמזל מזלן לגדול באותן קהילות קטנות ואליטיסטיות שהשכילו לייצר חוויה דתית־נשית משמעותית, ועבורן זוהי מציאות טבעית לחלוטין. ובאותו הרגע ממש, חשתי גם תקווה גדולה. הבת שלי תוכל להיות כמותן. היא לא תבין על מה כל המהומה.
הפמיניזם הדתי נתפס לאורך שנים כמועדון סגור ושולי - אליטיסטי, משכיל, ירושלמי, אשכנזי ומעט מנומנם. בקרב המיינסטרים של הציונות הדתית הוא נחשב למוקצה מחמת מיאוס. והנה, מה שרחש מתחת לפני השטח פרץ סוף־סוף והחל מניב פרי. אל המרחב החדש הצטרפו בפרץ אדיר נשים ממגוון רחב יחסית של קהילות ומרקמים חברתיים. הז'רגון האקדמי התחלף בחוויות יום־יום המנוסחות ביד חופשית, בזמן אמת, כמעט ללא שום פילטר. קבוצה שנחשבה לשולית הפכה לקבוצה שנלקחת בחשבון בשיח הדתי, החברתי וההלכתי. הפמיניזם הדתי אינו נמצא במיינסטרים של הציונות הדתית - להפך; אך רעיונות מרכזיים מתפיסת העולם הזו בהחלט חלחלו גם למועדונים מאוד סגורים ושמרניים.
הפמיניזם הדתי החל את המסע שלו מן השוליים אל המרכז מן הרגע שהוא הגיע אל הרשתות החברתיות. מדובר בנקודת מפנה משמעותית בעיקר בגלל הרחבת השורות שהיא מייצרת. הבית הווירטואלי והפומבי נתן מענה עמוק לשאלת השייכות של נשים רבות. נשים שחשו בודדות במערכה הפכו לקבוצה לומדת ומתעצבת, בעלת כוח והשפעה. נשים שבחרו לצפות מן הצד במתרחש מצאו לאט לאט את מקומן בתוך מנעד רחב מאוד של זהויות על הרצף הפמיניסטי־דתי. חלקן התמסרו לחלוטין למרחב החדש שנוצר; אחרות החליטו לא לקחת על עצמן את התיוג המלא והמרתיע, אלא להזדהות עם חוויות מסוימות ומאבקים מסוימים. בהדרגה, נוצר מקום שמאפשר בירור פנימי. היתה זו בשורה גם עבור גברים, אלו שמצאו את עצמם שותפים, לומדים ואפילו נרתמים, או אלו שחידדו את עמדותיהם בזכות הדיון הער, גם אם נרתעו ממנו או אף נאבקו בו בעוז.
בקרב הזרם המרכזי של האורתודוקסיה, המילה פמיניזם עודנה מילה גסה. הרתיעה, הניכור והפחד מפני השקפת העולם הזו הובילו להתנגדויות חריפות מאוד, לחרמות ולנתק. פמיניסטיות דתיות שילמו ומשלמות מחירים מאוד כבדים על הבחירות שלהן, ונשים רבות מתייאשות מראש מלנסות ולהוביל שינוי באורחות חייהן, בגלל חשש מתגובת הסביבה. מרגע שהנושא הפך לפומבי, וכל עין יכולה לשזוף כל דיון, הדיאלוג הפך לנפוץ ולענייני יותר. למרות שעדיין לא מדובר באחוז גדול מהאוכלוסייה הציונית־דתית, הרי שמנהיגים, רבנים, מחנכים ומחנכות ומובילי דעת קהל מצאו את עצמם נדרשים לתת מענה לצורכי הציבור שעלו בשיח הפמיניסטי. היו מי שבחרו להשתלח, והגדירו את התנועה המתחדשת כאיום קיומי על אדני התורה והקודש. היו מי שגילו סקרנות ורצו לפתח דיאלוג, להביע התנגדות, לקבל חלק מן ההצעות ולדחות אחרות. והיו רבים, רבים מאוד, שגם אם לא הזדהו עם הדרך הפמיניסטית־דתית כולה, בהחלט עסקו באופן ענייני בשאלות שהיא מעוררת. למשל: כיצד יש לנהוג בדמות סמכותית מבחינה רוחנית שחשודה בעבירות מין? איזה מענה רוחני הקהילה מציעה למי שחשקה נפשה בתורה? כיצד אפשר לסייע לזוגות טריים, לרווקות ולרווקים, לבנות מיניות בריאה ומאושרת? השאלות הללו, שנחשבו בעבר לטאבו, נידונות היום בקהילות רבות מספור, וגם מי שמתנער מהתווית הפמיניסטית מוצא את עצמו מהרהר בהן.
הספר הזה מבקש לתעד את המפץ הגדול בפמיניזם הדתי מאז שהגיע אל הרשת החברתית, להגביר את הקולות האותנטיים שצמחו מן השטח וניסו לגשר על הפער המשמעותי כל כך בין חיי החול לבין חיי הקודש, בין הזהות הדתית לזהות הפמיניסטית. ברצוני לתת במה לשפה המגומגמת, המבולבלת והמגששת שמספרת את סיפורן של נשים רבות. הספר מביא עדויות ומחשבות שהובילו להתעוררות מפעימה בשלל נושאים: יחסן של נשים לגוף ולמיניות, לקיום מצוות וללימוד תורה, להתמודדות עם אלימות מינית או להתמודדות עם מארג זהויות מורכב יותר, כמו זהות להט"בית או זהות מזרחית בתוך עולם דתי. כל הנושאים הללו היו לב לבה של הפעילות הפמיניסטית־דתית מזה שנים רבות, ובכל זאת, הפריצה המשמעותית בדיון בהם נרשמה רק כאשר השיחה עברה אל המרחב הווירטואלי.
הספר שלפניכם איננו ספר אקדמי שחוקר את התופעה, ולא ספר המתיימר לתת מענה הלכתי לשאלות שאתן מתמודדות נשים דתיות מדי יום, אלא ספר המתעד את התעצבותה מחדש של הזהות הפמיניסטית בעולם הציוני־דתי באמצעות סיפורן של הנשים עצמן, בעזרת מעקב אחרי הפעילות האינטרנטית ושיחות עם נשים מחוללות שינוי במגוון תחומים, שהסכימו לפתוח את ביתן ואת לבן. חלק מן המרואיינות פעילות בזירה הדתית־פמיניסטית מזה שנים רבות, ואחרות הן נשים צעירות שנרתמו לנושא בשנים האחרונות.
כל עשרות השיחות ומאות הפוסטים שנסקרו חושפים את מנעד הדעות הרחב שמאפיין פמיניסטיות דתיות, שמתבטא בשני תחומים.
התחום הראשון הוא הציר שבין שמרנות לליברליות. אף על פי שיש הרבה מן המשותף לכל מי שמגדירה עצמה פמיניסטית דתייה, ישנם גם הבדלים גדולים ולפעמים תהומיים בתפיסת העולם. אותם נושאי ליבה יכולים לקבל פרשנות מסוימת בקרב פמיניסטיות שמרניות, ופרשנות אחרת בקרב פמיניסטיות רדיקליות. לא מדובר בשתי קבוצות נבדלות ומאופיינות, אלא בספקטרום, בציר שבו כל אישה ממקמת את עצמה בנקודה אחרת, בהתאם לנושא הנדון. המחלוקות זוכות לדיונים ערים ומרתקים, ומעניין לראות את המכנה המשותף לצד המענה השונה שכל אחת מבקשת לעצמה. בכל פרק ישנו ניסיון לפרוש קשת רחבה ככל הניתן של תפיסות עולם. לעתים מישהי יכולה להיחשב לשמרנית בנושא מסוים ודווקא לליברלית באחר. הניסיון לחלק בין "קיצוניות" ל"מתונות", או בין "טובות" ל"רעות", לא עומד במבחן המציאות - שהיא בהכרח מורכבת יותר. האם שלילה מלאה של רעיון אחד מחייבת שלילה של האידיאולוגיה כולה? וכן להפך: הזדהות עם תפיסת עולם פמיניסטית־דתית היא אישית מאוד, וכלל לא מחייבת אימוץ של כל סל הערכים שמציגות כל הפמיניסטיות, בעיקר משום שזה בלתי אפשרי.
התחום השני הוא הרחבה ופירוק של שיח הזהויות. החל משנות התשעים החלה מגמה של "פמיניזם של זהויות", שבה קבוצות מיעוט של נשים מבקשות הכרה בצרכים הפמיניסטיים שלהן. כך, גם הפמיניזם הדתי נחשב לתת־ז'אנר עם מאפיינים וצרכים משלו. במהלך הראיונות ניכר עד כמה הנושא הוא דינמי, וכיצד זהויות מתפרקות ונבנות בכל פעם מחדש. הלבטים והצרכים של פמיניסטית דתייה ומזרחית שונים מן הצרכים של פמיניסטית מזרחית או של פמיניסטית דתייה אשכנזית, גם אם לעתים ישנה חפיפה בין הצרכים. נשים פמיניסטיות ימניות מתארות חוויה שונה מזו של נשים פמיניסטיות שמאלניות. ישנן מי שיחפשו אחר הגדרה כמה שיותר מצומצמת ומדויקת עבור עצמן, ויהיו מי שדווקא ינסו לפרק את הדיכוטומיות. גם ההתמודדות עם קהילת הלהט"ב, המאתגרת הן את השיח המגדרי והן את השיח הדתי מבחוץ, מובילה לעיצוב מחדש של אמונות ודעות. לעתים נדמה כי זהויות מסוימות אפילו סותרות זו את זו, אך המציאות מלמדת שהבחירות הן תמיד מורכבות, ואדם יכול לשאת בכפיפה אחת הצטלבויות מגוונות של מרכיבים בזהותו.
לפמיניזם הדתי שורשים עמוקים ואמהות מייסדות שהלכו לבדן במדבר, בארץ לא זרועה. עבודתן הסיזיפית היתה לרוב מתסכלת ומייאשת, והן שילמו מחירים אישיים כבדים, ובכל זאת הן אלו שזרעו את זרעי השינוי, טיפחו אותם והאמינו שיום יבוא והם יישאו פרי. הנשים הללו התעקשו לדבר על השינוי הפמיניסטי בשפה דתית לא רק משום שהוא מתחולל במרחב דתי, אלא כי בעיניהן הוא התגשמות דבר האל בעולם. הן הובילו שינוי חלוצי בתחומים רבים, מתוך תקווה שלאחר שנים ספורות הוא יתקבע במציאות - והצליחו. הנה, כמה עשורים אחרי, קבוצה שנחשבה להזויה ושולית הפכה לקבוצה בעלת קול. קם דור של נשים שיש להן מודלים לשאת אליהם עיניים, שאינן דור המדבר, אלא מי שרואות את הארץ המובטחת; נשים המגלות זו את זו מחדש, מרחיבות את השורות ואת תחומי הפעילות ומבקשות לרתום את המיינסטרים של הציונות הדתית אל שאיפותיהן. הן מאמינות כי הבחירה שלהן לשאת את שתי הזהויות הללו יחד, למרות הדיסוננס הברור ביניהן, מקפלת בתוכה גאולה שלמה.
זהו לא סיפור על ניצחון או על מלאכה שהושלמה. להפך. זהו תיעוד של תהליך ארוך, ושל מהפכה שעוד מתרחשת בזמן אמת ורחוקה מלהסתיים. כמו בכל שינוי מרחיק לכת, יש לבחון אותו בראי הזמן. יש למהלך התנגדויות מבית ומחוץ, זרמים שונים, התמודדויות מגוונות ומחירים לא פשוטים. בעוד שבקהלים מסוימים השפה הפמיניסטית־דתית הופכת אט אט למוכרת ולנפוצה, ישנן קהילות שלמות שעבורן מדובר ברעיון זר, מוזר ואף פסול מן היסוד. הדיאלקטיקה התמידית בין הקולות המכילים, שמציעים רצף אבולוציוני ואטי, לבין הקולות הרדיקליים, התובעים שינוי במציאות מתוך רצון לרבולוציה, מאפשרים חשיפה למנעד רחב ומרתק של קולות וזרמים.
אינני יודעת אילו עוד תמורות וגלגולים תעבור תנועת הנשים הדתיות, אך התפנית הנוכחית משמעותית דיה כדי שיהיה מי שיספר את סיפורן של הנשים המחוללות אותה.
הפמיניזם הדתי־אורתודוקסי צמח בקהילות יהודיות בארצות הברית, ובשלב מאוחר יותר הגיע ארצה. שגרירות הרעיון הפמיניסטי בקהילה הדתית בישראל בראשית דרכו החלו לפעול בסוף שנות השישים. הן השתייכו למילייה מצומצם יחסית: נשים יוצאות ארצות הברית, משכילות ולא מאוד צעירות. ישנן כמה נקודות ציון משמעותיות בראשית דרכה של התנועה הזו בישראל. בתחום החינוך, הקמת תיכון פלך לבנות בירושלים היא אבן יסוד. פלך נוסד בשנת 1967 על ידי הרב שלום רוזנבליט ורעייתו פנינה, שחיפשו לבתם מסגרת מתאימה. הזוג חלם על בית ספר שיחנך לעולם דתי שישלב מחויבות לעולם ההלכה אך גם להשכלה רחבה, וחינוך לנאורות ולפמיניזם. פרופ' אליס שלוי, מייסדת שדולת הנשים ולימים כלת פרס ישראל, הפכה את בית הספר למודל פמיניסטי־חינוכי מוערך. בתחום לימוד התורה נחשבת מדרשת לינדנבאום (ברוריה) לחלוצה. המדרשה, שקמה בשנת 1976 על ידי מוסדות אור תורה סטון, הציעה לימוד תורה בסגנון ישיבתי לנשים דתיות, ולמעשה היתה המקום הראשון שאפשר לנשים בישראל ללמוד גמרא ברמה גבוהה. אחריה קמו מדרשות ומכונים רבים שנתנו לנשים דתיות מענה בתחום. בתחום דיני המשפחה, בשנות התשעים ובראשית שנות האלפיים קמו ארגונים שונים שעסקו במעמדן האישי של נשים בבית הדין הרבני, כדוגמת "יד לאישה", "מבוי סתום" ו"מרכז צדק לנשים".
בשנת 1998 קם ארגון "קולך - פורום נשים דתיות", שאיגד לראשונה פמיניסטיות דתיות בישראל. פרופ' חנה קהת, מייסדת הארגון, מספרת: "זה היה תהליך של שנה עד ש'קולך' התגבש. בהתחלה לא קראנו לעצמנו פמיניסטיות, אלא פורום נשים דתיות. ידענו שאם נקרא לעצמנו פמיניסטיות, לא יהיו לנו חברות. הכול התקבל בהכרעה דמוקרטית, והיתה רתיעה אמיתית מהמושג 'פמיניזם'. בשנת 1997, כשניהלתי את מדרשת לינדנבאום, פגשתי את אחת התורמות שסיפרה לי על ארגון הנשים הפמיניסטיות־דתיות בארצות הברית, JOFA, המקבילה האמריקנית של 'קולך', וטסנו לכנס שלהן. החלטנו לחזור ארצה, לארגן כינוס ראשוני ולהתחיל לרוץ עם זה. נשים שמעו על זה מפה לאוזן, והגיעו בהמוניהן.
"אחרי כמה ישיבות והצבעות, היו כמה נשים שפרשו, מחשש שהארגון ליברלי ונועז מדי. הפריצה הגדולה היתה כשהתחלנו להוציא עלון ולחלק אותו בבתי הכנסת. העיתונות המגזרית דנה בזה בהרחבה, אבל הכול היה תיאורטי והנושאים היו מאוד כלליים. בהתחלה הגיעה אלינו השכבה האליטיסטית והמבוגרת יותר, אחר כך הגיעו גם צעירות. הרבה מאזור ירושלים, משכילות, בעיקר אשכנזיות. ב'קולך' הבנתי די מהר שאי אפשר לשנות את הרבנות ואת הממסד. יש גבול מסוים. אנשים לא ישנו את הזהות שלהם ב-180 מעלות. כל מה שנשאר זה פשוט לקבוע עובדות בשטח. היום אני מבינה שהפמיניזם הדתי איננו רק יצירה חדשה, אלא קודם כול מלחמה בעוול. זה נהדר ליצור קבוצות בת־מצווה ולהעלות נשים לתורה, אבל אם אין לנו יכולת לשנות תרבות של אלימות מינית, להציל נשים מוכות, לשחרר אישה ולתת לה גט - העיקר חסר מן הספר. כל הזמן דנו בשאלה האם אנחנו ראש חץ או בית, האם ברצוננו להיות קבוצה שמכילה מקסימום נשים ונותנת להן מענה, או קבוצה התובעת שינוי גם במחיר התרחקות וניכור מצד נשים שהיו יכולות להיות שותפות לדרך. אני שמחה שאני מגדירה את עצמי רדיקלית. נשים צריכות קבוצת הזדהות והשתייכות, אבל לי אישית חשוב יותר להיות זו שמשנה את המציאות".
הפמיניסטיות הדתיות מבקשות לפעול בתוך המסגרת הדתית ולא להתנתק ממנה, ולכן לא פעם הן יוצרות יש מאין בתוך האילוצים הקיימים. למרות ההתנגדות מצד הממסד הרבני, ניכר כי, בלשונה של תמר אלאור, ה"רדיקלי הפך נורמלי",2 ומה שנחשב לקיצוני הפך עם הזמן לחלק מן המיינסטרים הדתי. בשונה מגברים, נשים דתיות נדרשות באופן תדיר לנמק את השאיפות הדתיות שלהן, ונחשדות לא פעם בכוונות זרות.
למחשבה הפמיניסטית־דתית ישנה גם תשתית תיאולוגית ורוחנית. פרופ' תמר רוס3 טוענת כי לפמיניזם היהודי יש אפשרות להציע מודל ייחודי של המשכיות תרבותית, בכך שהוא מצליח לחולל תמורות במסורת עשירה וארוכת ימים מבלי לחתור תחת סמכותה. עבור האדם המאמין, הצעה זו מייצגת דבר מה עמוק יותר: הזדמנות יקרת ערך להרחיב את ארמון התורה.4 רוס, חוקרת בתחום מחשבת ישראל, מציעה כי ההבנה הדינמית של התורה בכל דור ודור למעשה מוכיחה שהתנועה של האל איננה חד־סטרית - מלמעלה למטה בלבד. כלומר, כאשר האל מגלה את רצונו לעם ישראל, הוא מביא בחשבון את נטיותיו העכשוויות של העם. הרב קוק פיתח את הרעיון הזה בכתביו בהתייחסו להתפתחותן של אינטואיציות מוסריות לאורך הדורות. תהליך זה הוא "שמיעה" חדשה של קולו של אלוהים, ולמעשה ההיסטוריה נתפסת כצינור של התגלות, ולפיכך גם שער שדרכו ניתן להתקרב לתובנות פמיניסטיות. כך, נשים פמיניסטיות־דתיות רבות טוענות שכפי שהלאומיות החילונית שנולדה באירופה הובילה להולדתה של הציונות - שהיא, לפי התפיסה הציונית־דתית הרווחת, בבחינת אתחלתא דגאולה - כך הרעיון הפמיניסטי שנולד בחוגים חילוניים מאפשר תיקון יהודי־דתי עמוק שיש בו מן הגאולה, ובלשונו של הרב קוק: "הישן יתחדש והחדש יתקדש". רוס, הנחשבת לשמרנית, מציעה מודל רוחני מתפתח שבאפשרותו לחולל שינוי ותיקון באמצעות "כלי האדון"5 - הכלים ההלכתיים והדתיים הקיימים בכל דור ודור.
למעשה, התנועה הפמיניסטית שינתה מן הקצה אל הקצה, בתוך מאה שנה, את האופן שבו אנו מתבוננים על החברה האנושית. המציאות החדשה שונה לחלוטין מן המציאות שבה נכתבה רוב ההגות היהודית המשמעותית, ולכן אין מנוס מהתמודדות הלכתית ותיאולוגית עם ההבנה כי היחסים בין המינים השתנו באופן דרמטי. טענתה של רוס, לפיה ההתפתחות החברתית הזו היא ביטוי לפעמי משיח, החלה לאחרונה לעלות גם בקרב רבנים מוכרים.
בעבר התייחסה רוס לרתיעה מן הפמיניזם הדתי, והסבירה: "הפמיניזם מציג זווית ראייה חדשה על כל המציאות - על איך אנחנו מבינים את הקדוש ברוך הוא ואת הדת, איך אנחנו קוראים את התורה ואיך אנחנו מבינים את עצמנו. כמו שבעולם הכללי הפמיניזם שינה את סדר העדיפויות, כך גם לגבי האמונה הדתית, שעד כה קיבלה את נקודת המבט הגברית כאפשרות היחידה. זה מאוד מאיים. הרבה אנשים לא יודעים לנסח את הקושי שלהם ברהיטות, אבל הם מרגישים שהפמיניזם מציג זווית שמערערת על כל מה שמקובל. וזה מפחיד. אפילו המילה 'פמיניסטית' מלחיצה אנשים. בתחילת התנועה הפמיניסטית הנשים שהשתתפו במאבק נתפסו כמרירות, שיש בפיהן רק ביקורת. זו לא עמדה שנוח להיות בה, ונשים חוששות להיות מתויגות ככאלה".6
פמיניסטיות דתיות רבות טוענות כי התשתית הדתית שעליה מתבססת הדרישה לשוויון נעוצה במושג הדתי "תיקון עולם": כלומר, על האדם לתקן את העולם על מנת שזה יגיע לשלמות. המושג הזה מופיע בין היתר במשנה, בהקשר של תיקון תקנות הלכתיות שנועדו להיטיב את מצבן של נשים גרושות.
ד"ר רונית עיר־שי,7 תלמידתה של רוס, עוסקת הרבה בדילמות בחיי המעשה של הפמיניסטית הדתייה. היא כותבת כי הפמיניזם הדתי חותר לתיקון עולם גם באופן רדיקלי - כשינוי כל תשתית המחשבה על נשים כפי שהיא מוכרת לנו, וגם באופן מתון - בשל היותה נטועה עמוק בעולם ההלכה והמסורת. עיר־שי טוענת כי חז"ל מתקנים את העולם באמצעות רצף של תיקונים קטנים ומתמשכים בעולם. אין מהפכות ואין ביטול של הישן מפני החדש, אלא רצף אטי של התקדמות. המודל הזה טומן בחובו גם מוקש:
הבעיה היא שאם אין ערעור על השורש הבעייתי, ברמת הנרטיב, ייתכן שההבניה התרבותית־חברתית תמשיך לייצר את התפיסות הגזעניות, הפטריארכליות, הבלתי מוסריות, למרות שברמה ההלכתית הפרקטית הן יבוטלו... יש מצב שהפונדמנטליסטים שבכל דור יקדשו את הנרטיב הישן בבחינת תיאולוגיה מהותית, אמיתית, אלוהית. וזה באמת מה שהם עושים. אז אולי בכל זאת צריך מהפכה?8
עיר־שי טוענת כי זוהי המלכודת שבה ניצבת כל פמיניסטית דתייה: היא מבינה שכדי להצליח לפעול או לשנות, מוטב לה לפעול "מתוך המערכת" ובאמצעות הכלים המוכרים, אך היא לא מוכנה להתאזר בסבלנות ולהיות נחמדה אל מול עוולות בוטות וקשות, שנתמכות לא פעם באותם כלים רטוריים מושמצים. עיר־שי מדגישה:
התודעה הפמיניסטית הדתית החדשה מבקשת אם כן את תיקון עולם. הדרך לכך עוברת לא רק בתיקון ההלכה אלא גם בתיקון הסיפור, הנרטיב, שבני ובנות הקהילה הדתית מספרים לעצמם על מה זה נשים, מה ערכן, מה תפקידן בעולם, מהו מקומן החברתי ומה מקומן בספירה הדתית, בעבודת השם... היא מבקשת הכרה בכך שנשים הן סובייקטים, הן בחייהן האישיים, המשפחתיים, הזוגיים והן בחייהן הדתיים... הספירה הציבורית שייכת גם להן, בדין ולא בחסד.9
לתפיסת הפמיניזם הדתי כמהלך של תיקון ישנם עוד כמה בסיסים תיאולוגיים משמעותיים. בגן העדן נענשו אדם וחווה. עונשה של חווה, בין היתר, הוא הקללה הקשה: "ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך". הפמיניסטיות הדתיות רואות בעידן החדש הליך של גאולה, בו אט אט מוּסרות אותן קללות באופן הדרגתי, והשאיפה היא אל האידיאל, אל סיפור הבריאה המתואר בפרק א, שבו "זכר ונקבה ברא אותם" - הגבר והאישה הם ישויות שוות זו לזו, משלימות זו את זו.
אחד המשלים הבולטים בתלמוד,10 המשמרים את דמותה של האישה כשולית, מספר כיצד הלבנה התקנאה בחמה. בורא עולם הענישה וקבע: "לכי ומעטי את עצמך". תפיסת האישה כירח, כמאור משני בחשיבותו, היא תפיסה נפוצה. על פי אותו דימוי, האישה מתמעטת או מתמלאת על פי הימים בחודש (כדימוי למחזור החודשי), ואין לה אור משלה. היא בבחינת כלי המקבל את אורו מן השמש (הגבר).
בספר ישעיה מופיעה נבואת הנחמה: "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ יְהוָה אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא".11 חכם דוד מנחם מסביר: "לעתיד לבוא אור הלבנה יתעצם ויהיה בעוצמה כמו אור החמה. דהיינו שלא תקבל הלבנה כוחה מחמת החמה אלא תהיה מאירה בשווה לו וממולו. כיוון שנעשו שווים הריהם נכללים ומתאחדים מעתה בשם אחד שהוא 'אור החמה' ובאיחודם יתעצם האור היוצא משניהם לא רק בכפילות אלא שבעתיים כאור שבעת הימים. אור גדול זה הוא תוצר של תיקון הקלקולים שנעשו אחרי שסיים ה' את בריאת עולמו וחזרו למצב השלם כמו שהיה בשבעת הימים הראשונים".
בנבואת ירמיה ישנה התייחסות נוספת לעליית הממד הנשי כמעשה של תיקון, בפסוק: "כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר".12 רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, מבהיר כי זהו מימוש של החזון המשיחי שלפיו דווקא אורה של האישה הוא שיעצים את אורו של הגבר. הוא אף מתעמק במשפט מתוך הברכה השביעית של ברכות הנישואין, "קול חתן וקול כלה", ושואל מדוע מופיעה המילה "קול" פעמיים. תשובתו היא שלעתיד לבוא, קולותיהם של האיש והאישה גם יחד הם שייצרו הרמוניה שווה, והקול הנשי האבוד עתיד להישמע כקול בפני עצמו.
מערכת היחסים בין העם לבין אלוהיו משולה לאורך כל הדורות ליחס שבין איש ואישה. לפי התפיסה הזו, מה שקורה בעולמות העליונים, קשור קשר ישיר למה שמתחולל בארץ.
השינוי המהותי במעמד האישה מחייב מענה תיאולוגי והלכתי משמעותי, והגות שלא לוקחת את השינוי הזה בחשבון היא הגות לא־רלוונטית, ממש כמו הגות דתית שלא מתמודדת עם אתגרי הטכנולוגיה או עם שיבת העם לארצו. נשים פמיניסטיות ודתיות מחפשות את העוגנים הללו הן בקרב חכמי ישראל והן בקרב הוגות פמיניסטיות־דתיות, על מנת לממש את אותו חלום גאולי, את המציאות שבה האישה, שבסיפור הבריאה השני13 מתחילה כצלע, תתפתח לכדי הוויה שלמה השווה בקומתה לגבר: "זכר ונקבה ברא אותם", כפי שמתואר בסיפור הראשון בספר בראשית.
בנימה אישית: אני מתבוננת סביבי ורואה אותן, את הדתיות החדשות, בכל מקום ובכל זירה. אחיותי למגזר תופסות את מקומן בעולם באופן מלא, שמח וחי. תנופת היצירה, הלימוד, התורה וההתחדשות היא אדירה בכל תחומי החיים. גם מי שרחוקות מלהגדיר עצמן פמיניסטיות עוברות שינויים משמעותיים. בעיני, נשות המגזר והמקום החדש שהן תופסות בתוך מערך הכוחות, הוא השינוי הכי משמעותי שמתרחש היום בציונות הדתית על גווניה.
אינני יכולה להשיב על השאלה מה אני יותר, פמיניסטית או דתייה. הדתיות שלי, הכוללת אמונה וקיום מצוות, היא אולי אחד מן המרכיבים הכי ראשוניים ובסיסיים בזהות שלי מיום שנולדתי. הפמיניזם הוא קומה נוספת, משקפיים שבחרתי להרכיב אחרי שנים ארוכות של תסכול, ובזכותם יש לי אפשרות לראות באופן חד יותר את המציאות ואת העוול שלפעמים נגרם בשם הדת או בשם האלוהים. היום אני יודעת לומר שלא יכולתי להיות אישה דתייה באופן מלא ושלם ללא התיקון הפמיניסטי. התיקון הזה הכרחי עבורי כי הוא בראש ובראשונה תיקון דתי, גם אם הוא מגיע בדמות מחשבה ורעיון שנולדו בעולם מאוד חילוני. התיקון הזה הוא גם שאפשר לי לשוב אל שורשי, רצוא ושוב. אל בית אבי ואמי, יוצאי תוניס וטריפולי, בתים שיכולים להיראות כרחוקים מרחק שנות אור מן הרעיון הפמיניסטי־דתי, אך למעשה הם מאפשרים שכלול וריכוך של ההגדרות. השיבה אל שפת האם ממקום חזק, גאה ולומד אפשרה לי לראשונה להעלות על נס נכסים תרבותיים חד־פעמיים, שהם מהותיים לי הן כאישה שומרת מצוות והן כאישה פמיניסטית שאיננה אלא חוליה קטנה מאוד בשרשרת הדורות.
אין ספק שבזכות התודעה המתחדשת הזו אני מקיימת יותר מצוות, לומדת יותר תורה, ובאופן כללי נחשבת ל"דוסית" טובה יותר. לפני כן פשוט תפסתי מרחק מלב לבה של הדתיות, ונקודות הממשק שלי עם חיי הדת היו הנקודות ההכרחיות בלבד. הפמיניזם הדתי נתן לי מוצא, אפשרות חדשה לחיות חיים דתיים במלוא מובנם וכוחם, לא מתוך פשרה ולא מתוך הכרח אלא מתוך שמחה וחיות. כיום אני נחשבת גם ל"מסורתית" טובה יותר. השיבה אל מנהגי הנשים העתיקים במשפחתי מתוך בחירה, והרצון העמוק להוות חוליה בשרשרת המסירה הנשית יוצאת הדופן, שלא תמיד זכתה לקול, הם עבורי חיבור מחודש ומהותי למקורותי. אני רואה את השאיפה להחרבת העולם הישן כשאיפה מדומיינת, שיש בה יותר הפסד מרווח. היום אני לא מאמינה בהרס, אלא בבנייה; לא בניכור, אלא בלמידה. מתוך המקומות הללו צמחה הזהות שלי, זהות של אישה ספרדית, פמיניסטית ודתייה.
הטובות לרשת: הפדלחו"שיות
והפמיניסטיות ההלכתיות
משהו זז בי. השתנה. הפכתי, באופן מוזר, לדתייה יותר. מקפידה על תפילות, ואם אפשר - בבית הכנסת. למדתי לקרוא מגילה. פתחתי לראשונה דף גמרא. הבנתי שאם אני נשארת דתייה - אז רק ככה, במסגרת הזו, שלא ידעתי לתת לה שם ועכשיו אני יודעת. כבר כמה שנים שאני מרגישה חסרת ביטחון במגזר שבתוכו גדלתי, עוף מוזר. והנה, גיליתי שאפשר למצוא בית וקהילה ואופק במרחק קליק אחד. מבת שירות נמרצת שמדחיקה כבר שנים את מי שהיא, הפכתי לאישה מעורבת, חושבת, לומדת. היום אני כבר לא אסיט את מבטי אל מול עוול. היום אני יודעת שזה חלק מעבודת השם שלי. הגבולות מתרככים. אני יכולה להגיד בחיוך: אני פמיניסטית דתייה ודווקא יש לי חוש הומור.
(שירה, רחובות)
שירה, בת שירות לאומי, זוכרת את הערב שבו הצטרפה במקרה לקבוצה "אני פמיניסטית דתייה וגם לי אין חוש הומור". היא חזרה הביתה לסוף שבוע מדירת השירות שלה, ושמחה על כך שבשונה מהרגיל, היא צריכה לשוב צפונה רק ביום שני. כשנכנסה למחשב, להתעדכן קצת, לקרוא מיילים ולבדוק מה חדש עם מגוון חבריה בפייסבוק, פוסט אחד יוצא דופן לכד את עיניה. באותה תקופה, הפיד14 שלה היה מורכב בעיקר מתמונות מצחיקות שחברים העלו ממגוון אירועים, חגיגות ימי הולדת ואירוסין של בנות כיתתה לשעבר, ומאנקדוטות מחיי היום־יום. בלי פוליטיקה, בלי דת, בלי הרבה אידיאולוגיה. הפוסט שלכד את עיניה לא עסק באף אחד מהנושאים הללו. הוא נכתב בקבוצה שלא הכירה, בשם "אני פמיניסטית דתייה וגם לי אין לי חוש הומור", וקפץ אצלה רק כי כמה מחברותיה עשו לו לייק ושיתפו אותו אצלן. כך נכתב בפוסט:
בית הדין הרבני. טירוף. דחוף. עזרה. עורכת דין עומדת ברגע זה עם מסורבת גט שבעלה הסכים אחרי 4 שנים לתת לה גט, ובית הדין אומר שלא מסדרים גט בראש חודש! צרו קשר. רעיונות אופרטיביים... לדפוק את הראש בקיר כבר ניסינו.
שירה התחילה לקרוא את התגובות, ונדהמה לגלות כמה נשים וגברים ניסו להציע עזרה מכל סוג שהוא: קישורים לתשובות הלכתיות, הצעות לייעוץ משפטי, הלכתי, תקשורתי או פוליטי, יצירת קשר עם עיתונאים, עם חברי כנסת, עם פעילים חברתיים ועם פוליטיקאים מקומיים, וקריאה שעלתה מהגולשות להגיע לבית הדין הרבני ולמחות. תוך שעה וחצי מרגע כתיבת ההודעה, בעקבות פרסום בכלי התקשורת ורעש ברשתות החברתיות, הגט ניתן. אישה הותרה מעגינותה. "תוך שעה, רבקה (הטוענת הרבנית רבקה לוביץ, שפרסמה את ההודעה - חא"ס) וחברות הקבוצה עשו את הבלתי אפשרי, ופשוט שחררו אישה מעגינותה", כתבה אחת הגולשות. "אני נפעמת מהכוח של הביחד", כתבה אחרת. שירה זוכרת כיצד קראה כל תגובה ותגובה באותו דיון, איך הרגישה שהיא צופה בסרט מתח וכל עדכון מבית הדין מרתק אותה יותר, איך נשמה לרווחה כשגילתה שהמקרה נפתר. באותו יום היא הפכה לקוראת סמויה בקבוצה, ואחרי שבועות ספורים - למשתתפת של ממש.
"אני לא כותבת כמעט", היא אומרת, "אני עדיין במקום לומד. אבל מדהים אותי כל פעם מחדש לראות איזה כוח יש לנשים בודדות כשהן מתאחדות יחד. אני מסתכלת על עצמי, ונפעמת מהדרך שעשיתי. יש משהו משחרר בידיעה שבקבוצה הזו דנים ברצינות גמורה בעגינות ובתקיפות מיניות, אבל גם בטבילה, באמירת 'אשת חיל' או בשאלה החצי־הומוריסטית איפה אפשר לקנות טלית בצבע ורוד. בדיעבד, אני יודעת להגיד שמה שמשך אותי כל כך הוא ההבנה שהעולם הווירטואלי הוא לא אשליה כמו שרוצים שנחשוב. הוא אמיתי. הוא משנה דברים במציאות. הוא שינה אותי".
הבשורה הגדולה של הרשתות החברתיות, פייסבוק במיוחד, היא יצירת קהילות של ממש שאינן מוגבלות גיאוגרפית. כל אחד ואחת מוזמנים לקחת בהן חלק, והן פעילות תמיד - בלי מגבלת זמן. קהילות מקוונות קיימות כבר שנים רבות, בעיקר על בסיסם של פורומים, אבל הפייסבוק העלה בדרגה את המבנה של הקהילה הווירטואלית. רוב מוחלט של המשתמשים בפייסבוק, בשונה מבפורומים אינטרנטיים, נושאים את שמותיהם האמיתיים, ואף את תמונתם. כמו כן, כל משתתף ומשתתפת יכולים להיחשף לקבוצות "פומביות", גם אם הם לא בחרו להיכנס אליהם אקטיבית. באמצעות אלגוריתם חכם, הרשת החברתית יודעת להציע למשתתפים תכנים שעשויים לעניין אותם, על בסיס הפעילות שלהם או של חבריהם ברשת. כך, למעשה, ניתן להיחשף לעולמות תוכן חדשים כל הזמן.
לקהילות מקוונות יש גם מאפיינים הדומים לקהילה רגילה - יש בהן נורמות וקודים חברתיים פנימיים, שפה וז'רגון ייחודיים, וכמובן גם מטרה משותפת. הקהילה הווירטואלית, בשונה מקהילה ממשית, היא פרי בחירה בלבד, ולא תוצר של אילוצים. לרוב, קהילה משמעותית היא בסיס כוח לחבריה, והמשמעות שהיא מעניקה להם מתורגמת לשינוי גם במרחבים שאינם וירטואליים. הפעילות ברשת משפיעה לא פעם באופן דרמטי על פעילותו של האדם היחיד בקהילה הממשית שאליה הוא משתייך - בשכונה, במשפחה, במוסדות החינוך, בעבודה או בבית הכנסת. קהילות גדולות וחזקות ברשת הופכות מנוע לשינוי חברתי ואישי, ומשמשות לגולשים כמקור להשראה, תמיכה, חברות אינטימית וגם ידע ולמידה. למעשה, מדובר בדמוקרטיזציה מוחלטת של הידע. הפירמידה ההיררכית שמשמרת את הכוח במבנים החברתיים הישנים משתטחת והופכת לפלטפורמה שבה כל קול שווה: רשת חברתית במלוא מובן הדימוי. "שרשרת המזון" החברתית משתנה, ומי שנחשב לחלש, לאילם, לנטול כוח או משאבים, יכול לשדרג את מעמדו ולמצוא מעגלים משותפים עם מי שדומה לו - או בפרופיל החברתי, או בתפיסת העולם.
אין ספק שעבור האדם הדתי, המדיה הדיגיטלית מאתגרת את הסמכויות הדתיות באופן חדש, ויוצרת שיח פתוח, שבכוחו גם להחליף מבנים מסורתיים המבוססים על היררכיה. לאורך השנים ניתן לראות כיצד סמכויות דתיות רותמות את הרשתות החברתיות כדי לנצל את הטכנולוגיה למטרותיהן, באופן שמחזק את מעמדן. מצד שני, המהות של המרחב האינטרנטי היא העצמת קבלת ההחלטות העצמאית של האדם הבודד, שיכול לבחור את המידע מתוך מגוון אינסופי של פלטפורמות. האינטרנט יכול להעניק כלים לשבירת המסגרות, או להרחבת אופקים ולמתיחת הגבולות של המסגרת הקיימת.
עד לרגע האקראי שבו נפתחה הקבוצה הפמיניסטית־דתית הראשונה בפייסבוק, במאי 2015, ניתן היה לאפיין בקלות יחסית את מי שהגדירו את עצמן פמיניסטיות דתיות. לרוב, היו אלו נשים מעל גיל 35, משכילות מאוד, ממוצא אשכנזי או אנגלו־סקסי, חלקן הגדול מאזור ירושלים, גוש עציון או רעננה. רבות מהן פעלו תחת ארגון הגג של הפמיניסטיות הדתיות, "קולך". פרופיל זה תואם את המחקרים המעידים כי תודעה פמיניסטית נולדת ומתעצבת אצל נשים לרוב רק בשלהי שנות השלושים לחייהן. למי שפעלה בזירה הפמיניסטית־דתית באותם ימים נדמה היה כי הקרקע כבר היתה בשלה, ותהליכי העומק שהתרחשו לאורך שנים מתחילים להניב פירות, אך רק באותו יום מקרי, שבו אישה מתוסכלת וכועסת אחת פתחה קבוצה בפייסבוק, התברר הפוטנציאל הטמון בקהילה אינטרנטית מגובשת מעין זו. תוך זמן קצר, הקבוצה "אני פמיניסטית דתייה וגם לי אין חוש הומור", המכונה "הפדלחו"שיות", הפכה להצלחה גדולה: קבוצה תוססת ונשכנית שחברות בה כ-15 אלף נשים, ובכל יום עולים בה לדיון עשרות פוסטים הגוררים מאות תגובות. בתחילה היתה הקבוצה פלטפורמה לסיפורי יום־יום מצחיקים, מעצבנים או מתסכלים, ואט אט הפכה למקום המאגד אינסוף דיוני עומק בכל נושאי הליבה שמעסיקים נשים דתיות. היא שמה לה למטרה להיות בית למי שחוותה את נקודת המבט הכפולה על העולם - גם כאישה דתייה, וגם כאישה פמיניסטית. נשים דתיות ופמיניסטיות לא מעוניינות לבחור בין שתי הזהויות הללו, אלא לשלב ביניהן, ומה שנראה כאנומליה מובנית במבט ראשון, מתגבש אט אט לזהות חדשה, עם שם ופרופיל.
במבט ראשון, הקבוצה יכולה להיראות כקוריוז חולף, אך מבחן הזמן מראה כי הקבוצה זוכה לפופולריות רבה בציבור הדתי־לאומי, והקמתה הובילה לפתיחת קבוצות נוספות ברשת העוסקות במתח שבין נשיות, דתיות ופמיניזם. כך קמה הקבוצה האחות, "פמיניסטיות הלכתיות", קבוצה סגורה ומיינסטרימית יותר שנועדה לנשים אורתודוקסיות בלבד ובה כ-11,000 חברות. לאחר מכן קמה גם הקבוצה "פמיניזם חרדי", הפונה לנשים חרדיות, ובמקביל התעוררו קבוצות רבות העוסקות בתתי־נושאים הקשורים לנשיות ויהדות, כדוגמת "טובלות בנחת" העוסקת במקוואות, "לגעת לאהוב" העוסקת במיניות, או "בשותף - מניינים משותפים", העוסקת בין היתר במקומן של נשים בבית הכנסת. לכל קבוצה מאפיינים שונים, חוקים אחרים וקהל יעד קצת אחר, אך בסופו של דבר, כולן חלק מרנסנס של שיחה חדשה: נשים דתיות שמדברות עם עצמן ועל עצמן. נדמה כי המפגש דרך מסכי המחשב האיץ תהליכים רבי־שנים, שכבר החלו לנבוט בשטח בכל מה שקשור לנשים ולמצוות, ללימוד תורה לנשים ולתפיסה של נשים את גופן. הקבוצות ברשתות החברתיות מעניקות מענה רגשי, מהוות מקור להשגת מידע, ובעיקר משמשות כר פורה לסיפורים ולעדויות המניעים את הקוראות לפעולה. כל אישה וסיפורה, כל אחת - ונקודת מבטה. המפגש, הסיפור והרקמה המשותפת שנארגה אט אט העצימו כל אחת מן הנשים בקהילתה היא.
הקבוצה הפדלחו"שית היתה הראשונה בתחום, והיא שהנגישה את הפמיניזם הדתי גם לקהל היעד שלו - נשים דתיות - אך גם לעולם החילוני, שרגיל לחשוב על הציבור הדתי כעל מקשה אחת: ציבור שמרן ואפילו שוביניסטי. הקבוצה זכתה להצלחה מסחררת בזמן קצר יחסית, כיוון שהיא נותנת קול לנשים שלא ידעו להביע במילים את מה שמפריע להן. היא משעשעת, מודעת לעצמה ועוקצנית - בניגוד לטענה התמידית שהפמיניסטיות הן נשים רציניות וכבדות. בהתחשב בכך שהמילה "פמיניסטית" נחשבת למילת גנאי בלא מעט חוגים דתיים, השיח הכן והחשוף עשה שירות טוב למילה הזו, ויצר זהות מגובשת שנשים רבות הצליחו להזדהות איתה, אבל הזהות שנוצרה היתה גם דומיננטית דיה כדי למשוך אש ולהרגיז לא מעט מבני ובנות המגזר. יצירת מרחב שבו כל משתתפת מרגישה משמעותית יצרה כוח אדיר. בעולם הדתי, הסמכות מאוד ברורה - והיא מגיעה תמיד מלמעלה למטה: מהרבנים והמנהיגים הדתיים (רובם המוחלט גברים) לציבור. לראשונה נוצרו פלטפורמות שטוחות, שבהן כל קול יכול להישמע ולשמוע ויש לו משמעות והד, וכבר אין צורך לחפש במה או לבקש רשות. במרחב הדמוקרטי של הרשת החברתית, הקוראים מצביעים בלייקים, והמעמד נגזר מן האישיות הווירטואלית של הכותב, ומתוכן דבריו כפי שהם נתפסים אצל הקורא.
הקבוצות הללו, בדגש על הקבוצה הפדלחו"שית, ספגו גם לא מעט ביקורת - מבית ומחוץ. רבנים, כלי תקשורת מגזריים וקהילות בערים הגדולות עסקו ועוסקים לא פעם בקבוצות ובדיונים המתרחשים בהן, ויש מי שכבר הגדיר את חברות הקבוצה כעוד תת־זרם בציונות הדתית. אל מול התגבשות הרנסנס הפמיניסטי הדתי - שהפך מבון טון של נשים מיוחסות ופריבילגיות לשיחה נפוצה ונגישה - קמה גם תנועת נגד משמעותית ונשמעה ביקורת מורכבת ומעניינת, שהיוותה בין היתר הבסיס להקמתן של קבוצות נוספות עם ניואנסים ודגשים אחרים.
לאחר תקופה של התגבשות ועיצוב מחדש, הצטרפה אל הקבוצה הפדלחו"שית קבוצה אחות - "פמיניסטיות הלכתיות". הקבוצה הפדלחו"שית היא קבוצה פתוחה שכל הפוסטים בה ניתנים לצפייה פומבית, אך רק החברים בה גם יכולים להגיב, ואילו הקבוצה ההלכתית היא קבוצת דיון סגורה שרק חבריה יכולים לקרוא ולהגיב. הקבוצה הפדלחו"שית נחשבת לקבוצה עם ניהול קשוח יותר, ויש בה אפס סובלנות לשאלות ולערעורים על הבחירות הפמיניסטיות, ודגש גבוה על תחושת המוגנות של המשתתפות, מתוך תפיסה של הקבוצה כבית כמעט יחיד לאישה הפמיניסטית הדתייה. נוכחות המנהלות מאוד בולטת בה, והביקורת המרכזית עליה היא על היותה רדיקלית, וכקבוצה המאופיינת בניהול יתר, המוביל לא פעם, לטענת המבקרים, לסתימת פיות. הקבוצה ההלכתית היא קבוצת דיון, ולפיכך כל הזמן צפים בה דיונים המערערים על הנחות מוצא פמיניסטיות. מספר הגברים הפעילים בה גבוה משמעותית. מנגד, זו קבוצה שהקו האדום שלה הוא ההלכה, ולכן הדיונים בה שמרניים יחסית, ומתמקדים בגבולות גזרה מאוד ברורים. המשתתפות מודעות היטב למגבלות שבתוכן הן מתנהלות. הביקורת המרכזית על הקבוצה ההלכתית היא הדומיננטיות היתרה של גברים דתיים בדיונים, מה שמוביל גם לפוסטים שמפקפקים בטוהר הכוונות של החברות הפמיניסטיות. אולם חברות הקבוצה מודות כי הן מוכנות להכיל ספקנים, קנטרנים ואפילו טרולים15 על מנת לעורר דיון שיאפשר גם למי שאיננו משוכנע להיחשף לתפיסת העולם הפמיניסטית־אורתודוקסית.
ההבדלים בין הקבוצות מתחדדים כאשר קוראים את התיאור של כל קבוצה את עצמה. כך כתבו מנהלות הקבוצה הפדלחו"שית על קבוצתן:
זהו מקום עבור נשים לחלוק ולשתף אירועים מחייהן במסגרת הדת. מקום בו הן יכולות לצחוק על הכול, בלי להצטדק, בלי להתנצל, בלי להיות מואשמות בחוסר צניעות, ובלי להסביר למה אין להן חוש הומור. זוהי לא קבוצת דיון על פמיניזם. הסגברה16 מכל סוג תימחק לאלתר... מסגבירים, מחרחרי ריב, דיונים אודות "פמיניזם כן או לא", שוביניזם, אלימות מילולית או התנסחויות פוגעניות כלפי חברות הקבוצה כמו גם הגנה על פריבילגיות גבריות - יימחקו מיידית. אנחנו כאן בשביל לצחוק ולשתף ולמצוא כוחות ביחד במרחב נעים. הקבוצה היא קבוצה עבור פמיניסטיות דתיות. זה הבית שלנו, המקום בו אנחנו רוצות להרגיש בטוח, להתייעץ, לכעוס, לצחוק. הבית הזה פתוח כמובן בפני בנות ובני בריתנו - כמו פמיניסטיות שאינן דתיות או גברים השותפים למאבק הפמיניסטי.
בבית שלנו אנו לא מתכוונות לעסוק בהגנה - לא על הדתיוּת שלנו ולא על הפמיניזם שלנו. איננו זקוקות לעצות חינוכיות או הלכתיות אודות איך לחיות את החיים המורכבים דיים של פמיניסטית דתייה. איננו מחפשות אישורים הלכתיים מאף אחד, ובקבוצה הזאת לא יגידו לאף אחת מה צנוע ומה לא, איך להתפלל, איך לקיים מצוות, מה במסגרת ההלכה ומה מחוץ למסגרת.
מנהלות הקבוצה מדגישות כי הקבוצה תהיה בית בטוח גם לנשים מזרמים שאינם אורתודוקסיים, גם לבני ולבנות הקהילה הגאה, וגם לתפיסת עולם של פמיניזם מזרחי. ההחלטה לציין זאת בתעודת הזהות של הקבוצה נולדה אחרי דיונים מורכבים, כואבים וסוערים. וכך הן כותבות:
לא כולן כאן מתפללות עם נשות הכותל, אך בקבוצה הזאת נשות הכותל לא צריכות להתנצל; לא כולן כאן מרגישות שהמאבק הלהט"בי רלבנטי עבורן, אבל בקבוצה הזאת הקהילה הלהט"בית - ובפרט זו הדתית - תהיה מוגנת מפני התקפות; לא כולן כאן עוסקות בפמיניזם מזרחי, אך הכחשת הדיכוי המזרחי לא תתקבל; יש כאן לכאורה רוב אורתודוכסי, אבל בקבוצה הזאת רפורמיות וקונסרבטיביות לא צריכות להסביר את עצמן ואת דרכן בעבודת ה'. זו לא קבוצה אורתודוכסית. זו קבוצה *דתית*, וכל צורות הדתיוּת במשמע. מנגד - השמצת הדת וערעור או זלזול כללי באמונה היהודית ובעקרונות יסוד של היהדות - פוגעים גם הם בסביבה הבטוחה שהקבוצה מבקשת להיות, ואין מקומם כאן... גברים פמיניסטים - אתם בהחלט רצויים כאן, אבל בתנאי אחד: אל תשתלטו על השיח. יש לכם מספיק מקומות להתבטא. מטרת הקבוצה היא להשמיע קולות נשיים שמושתקים בשלל דרכים. כשחברה בקבוצה פותחת דיון והוא הופך להיות דיון בין גברים שאי אפשר להשחיל בו מילה - זה לא פמיניסטי ולא לעניין, ובפרט כשאתם מסיטים דיון פמיניסטי לכיוון אחר. כנ"ל לגבי פתיחת פוסטים מרובים. נא התאזרו באיפוק.
למרות הצהרת הכוונות הברורה, בקבוצה הפדלחו"שית אכן צפו ועלו דיונים סוערים מאוד בנוגע למקומן של נשים מזרחיות, רפורמיות, קונסרבטיביות, לסביות או טרנסג'נדריות בקשת הפמיניסטית־דתית.
הקבוצה ההלכתית, לעומת זאת, מצהירה בתעודת הזהות שלה בראש ובראשונה על המחויבות ההלכתית שלה, ובכך בעצם מכירה במגבלותיה. הבחירה להשאיר את הקבוצה כקבוצה סגורה מצד אחד, שלא כל עין יכולה לשזוף, ומנגד, להזמין אליה גברים ונשים שאינם מגדירים עצמם פמיניסטים על מנת לנהל דיון, היא בהחלט יוצאת דופן. הגישה היא של הכלה מסוימת של שמרנים ושוביניסטים מתוך רצון להקשיב לקולות אחרים ולנסות להשפיע עליהם, גם אם לבחירה הזו יש מחירים. וכך הן כותבות:
פמיניסטיות הלכתיות הינה קבוצה סגורה המיועדת לנשים דתיות (אורתודוקסיות) בעלות תודעה פמיניסטית ומחויבות הלכתית. אנו נשים פמיניסטיות חזקות, מאפשרות לגברים פמיניסטים להשתתף בשיח כשווים ורואות בהם חלק חשוב בתהליך הפצת הבשורה. הפמיניזם מאתגר את ההלכה היהודית לא פעם, ההלכה לא תמיד פשוטה לעיכול בכל הנוגע למעמד האישה. כאן המקום לדון בזה. אבל נקודת מוצא היא - אנחנו בפנים! מחויבות להלכה, ומתוכה נביא לשינוי (ואם לא לשינוי, אז לפחות שיהיה ביחד).
בנוסף, נשמח אם נצליח להגיע גם לפעולות אופרטיביות ולא רק תודעתיות במרחב הקהילתי הציוני דתי. לדוגמא, שיפור היחס והתחושה במקוואות, תמיכה במשגיחות כשרות, טבילת נשים לגרות, יועצות הלכה ועוד סוגיות הקשורות לצדק חברתי, מעמד האישה ויהדות.
הקבוצה ההלכתית התפצלה מהקבוצה הפדלחו"שית כשנה וחצי אחרי הקמתה, כיוון שההלכתיות חשו שהשיח בקבוצה המקורית לא מוגן דיו עבור האישה ה"דוסית", וקבוצה שבהגדרתה היא הלכתית בלבד מאפשרת להן לברר את זהותן בלי רעשי רקע. בתחילת הדרך היו מי שראו בפיצול סוג של קרע, וניסו להציג את הקבוצות השונות תחת קטגוריות של "טובות" ו"רעות", "נכונות" ו"טועות". דווקא כיוון שבעיני הנשים הפעילות בקבוצות מדובר במצג שווא, שנועד לפורר את הסולידריות הנשית, בשתי הקבוצות מקפידות המנהלות שלא תימתח ביקורת על הקבוצה האחות. ישנן עשרות רבות של נשים שפעילות בשתי הקבוצות גם יחד. נדמה כי מרגע שישנן שתי קבוצות דומיננטיות העוסקות בפמיניזם דתי, לאישה הפמיניסטית הדתייה ישנה אפשרות לנוע על ספקטרום רחב - הן לגבי תפיסת הדתיות שלה, והן לגבי מידת הפמיניזם שלה.
הפעילות של הקבוצות כקבוצות תמיכה, וכמרחב שבו נוצרים מודלים לחיקוי, מוכיחה את עצמה. למרות הפומביות וחוסר ההיכרות האישית עם כל אחת מהחברות, לא פעם צפים סיפורים אישיים ורגישים מאוד. המענה הרגשי שמוצאת האישה היחידה בשיחה עם נשים שדומות לה מעניק כוח להתמודד עם מפגשים פחות נעימים בקהילות האם. כמו כן, ההבנה כי הדיונים לא נשארים בדל"ת אמות, אלא מקבלים הד משמעותי בעולם החיצוני - בבתי הכנסת, בקהילות, במשפחות ובכלי התקשורת - מעצימה עוד יותר את הפלטפורמות הללו, שהפכו לסוכנות השינוי החשובות ביותר של הפמיניזם במגזר הדתי־לאומי. החברות בקבוצות מתארות שוב ושוב את חוויית ההצטרפות אליהן כחוויה של גילוי. "בהתחלה היה ממש חשמל באוויר, תחושה של תגלית ושל שותפות עמוקה", מתארת אחת המשתתפות. "קריאה של דברים שכתבו נשים אחרות עזרה לי להבין דברים על עצמי, ובדיעבד אני יודעת לומר שככה בדיוק נבנית זהות - במקום שבנוי מאוד על הכימיה בין בני אדם, על איזו נכונות להצליח להסתכל על העולם גם ממשקפיים של נשים אחרות - שאולי הבעיות שלהן נראו כאילו הן לא קשורות אלי בכלל", כותבת אחרת.
אולי כיוון שכבר בעצם ההגדרה "פמיניסטית דתייה" ישנה אנומליה מובנית, ברור שתפיסות העולם הן מורכבות יותר ומגוונות יותר. סיפורן של שתי הקבוצות, על גיבורותיהן, חוזקותיהן וחולשותיהן, משרטט באופן מרתק את הקשת הרחבה, הצבעונית והמורכבת שיש לפמיניזם הדתי להציע, ובעיקר מאפשר לנו להיחשף לקולות המגוונים ממקור ראשון, ללא פילטרים, בשם אומרם.
ראש החץ: פדלחו"שיות
דבורה ארושס, צעירה מבאר שבע, מצאה בתיבת הדואר שלה עלון מקומי ובו מודעה לקראת פורים, שבה הופיעו עשרות ילדים וילדות בשלל תחפושות לחג. לכל הילדות טשטשו את הפנים, מטעמי צניעות, בעוד פניהם של הילדים נותרו גלויות. דבורה הביטה בתמונות בתדהמה, ורצתה לקרוע את העלון ולהשליך אותו לפח. אבל אז עלתה בה מחשבה שנייה. היא סיפרה לחבר על עומק התסכול שיש בקבלת תמונה מעוותת כל כך אל ביתה הפרטי, ויחד הם חשבו על מעשה קונדס. הם כתבו מכתב רשמי למפיצי העלון מטעם ארגון פיקטיבי שהמציאו באותו הרגע, "פורום צל"ה - צניעות ללא הגזמה", הוסיפו לוגו וחתימה מסולסלת, וקיוו שיתייחסו לפנייתם ברצינות. הם הסבירו עד כמה הם מתביישים שקו כזה נחצה, ופנים של ילדות תמימות רוטשו מטעמי צניעות. מכתב התשובה לא איחר להגיע, ובו הסבירו נציגי העלון כי הם מעריכים מאוד את הארגון, אך כיוון שהם פונים לכולם, הם חייבים להתחשב ברגשותיו של הציבור הדתי.
"היום זה נשמע כבר לעוס ושחוק, אבל אז, בשנת 2011, לא היה על זה שום דיבור, ולא היה שום ביטוי פומבי לתסכול", מספרת ארושס בלהט, עיניה רושפות אש כאילו הדבר קרה אתמול. "החזקתי את העלון ביד, ליד הבית של ההורים, ואמרתי לעצמי: איך זה נראה נורמלי למישהו?! עברו כאן גבול שהוא פסיכי. זה כאב לי. הראיתי את זה לאנשים שקצת הזדעזעו, אבל עברו הלאה. אני לא השתחררתי מזה. איך אפשר לשתוק על זה? זה התבשל לכעס שפשוט לא היה לו לאן לצאת. החברות החילוניות שלי לא הבינו למה אני דתייה, ובוחרת להישאר במקום שמוליד משהו כל כך מופרך ורע. לחברות הדתיות, לעומת זאת, זה לא הציק מספיק בשביל להשתגע כמוני. זה קרה ממש בראשית ימי הפייסבוק, השיח על 'הדרת נשים' עוד לא היה באופנה, ואני הייתי אז סטודנטית טיפוסית, פעילה חברתית בכל מיני תחומים".
ואכן, העלון המרגיז היה רק עוד סימפטום במחלה הממארת שזיהתה ארושס. "העולם אז היה אחר, והרגשתי שאני לבד", היא מספרת. "לא הרגשתי שיש איתי עוד נשים, אלא שאני היחידה שכועסת ושכואב לה עד כדי כך מול ההקצנה הזו. ידעתי שיש פמיניזם דתי, וידעתי לקרוא לעצמי פמיניסטית דתייה, אבל כל הזמן הציקה לי השאלה: מה אני עושה עם זה?"
באותם ימים החלו לפרוח קבוצות הדיון בפייסבוק סביב אידיאולוגיות ותפיסות עולם שונות, וכחלק מהמגמה הזו הוקמה קבוצה פמיניסטית כללית בשם "אני פמיניסטית ואין לי חוש הומור" על ידי הפעילה החברתית טל גוטמן. הקבוצה הפכה מהר מאוד להצלחה, ועוררה הדים ברשתות החברתיות. ארושס היתה חברה בקבוצה מיומה הראשון, ונחשבה לפעילה ומשתתפת קבועה. ובכל זאת, לא פעם היא העלתה נושאים ששאר חברותיה לקבוצה פשוט לא הבינו את פשרם. "הרגשתי שלקול הדתי אין בית", היא אומרת, "אני יכולה לכתוב על התסכול העצום שלי בבית הכנסת, אבל אחיותי החילוניות פשוט יכתבו לי: 'אם את לא אוהבת את המחיצה האטומה בבית הכנסת, אל תלכי!'. הן בחיים לא ירגישו את המלכוד הכפול הזה. אחרי שהבנתי שזה לא ישתנה, פניתי לטל וביקשתי רשות לפתוח קבוצה אחות שתתאים לדתיות, שמתמודדות עם אתגרים אחרים ומחפשות פתרונות אחרים. אני ממש זוכרת את הרגע שבו פתחתי את הקבוצה. הרגשתי שזה רגע משמעותי, שאני עושה בו משהו שישפיע באמת. אני זוכרת איפה הייתי, ואיך התחלתי לאט לאט להוסיף חברים, ורגע לפני הקליק האחרון חשבתי: 'אוי, זה יכול לעשות קצת בעיות'. הייתי אז יותר דוסית, ועצמתי עיניים ואמרתי לקב"ה: 'זה לשם שמים. אני עושה את זה לטוב. תעזור לי'".
תוך מספר שעות היו בקבוצה מאה משתתפות ומשתתפים. ארושס היתה בהלם. "באמת לא האמנתי שיש מאה בנות דתיות בעולם שהנושאים האלו מציקים להן כמוני, שמרגישות כמוני. מאה חברים וחברות? זה נראה לי המון! אם אני אזמין אותן לאולם, הוא יתמלא! ולא שלא ידעתי שיש פמיניזם דתי. ידעתי, אבל זה לא היה 'אני'. זה לא היה הגיל שלי, זה לא היה הפרופיל שלי. מבחינתי, זו היתה אוכלוסייה מרוחקת, מבוגרת, שלא קשורה לעולם שלי בכלום. העובדה שיש נשים דתיות, צעירות, בפייסבוק, שממש מרגישות ככה, היתה מבחינתי בגדר התגלות". תוך ימים ספורים הגיעה הקבוצה לממדי ענק: הצטרפו אליה גולשים וגולשות מכל קצוות הקשת הדתית ומכל קצוות הקשת הפמיניסטית, והיא אף זכתה בתואר "הקבוצה הפמיניסטית הכי פעילה ברשת". רוב המשתתפות והמשתתפים היו בהתחלה קוראים סמויים: מתבוננים בפלא, מנסים לקלוט מהו הדבר החדש שנובט לנגד עיניהם.
ארושס: "הקבוצה גדלה מהר מאוד, וההתמכרות היתה חזקה. התחילו לכתוב עלינו בתקשורת, ולהתייחס לנושאים שעלו בקבוצה בדרשות בבתי הכנסת, בשולחן שבת. בהתחלה החוקים לא היו מגובשים. היינו עונות לכל טרול, נחמדות לכל מי שמגיע, סופגות כל התקפה. אבל מהר מאוד היה ברור שהמרחב הזה צריך כללים, אחרת הוא יתפורר. כשאנשים התחילו לזהות אותי עם הקבוצה, פתאום הבנתי כמה זה חזק. ש'פדלחו"שית' זו כבר זהות של ממש.
"זו תנועה שבאה מלמטה, אין פה משהו מסודר. אין לוגו, אין מבנה היררכי, זו לא תנועה מאורגנת, אלא מענה זמין שנמצא בתוך העולם שלנו, כי הרי זה לא הגיוני שכל הפמיניסטיות ילכו לגור יחד במקום נפרד. הפייסבוק היה המקום המושלם לתת לו ייצוג, כי הוא מרחב דמוקרטי, פתוח וחסר גבולות. מבחינתי, לפייסבוק יש עוד יתרון עצום: הוא נמצא בכל בית - ולכן הוא הופך את הסדר הפטריארכלי המסורתי: המרחב הפנימי שהוקצה לנשים כבר לא גורר אחריו ניתוק מן החוץ וממוקדי ההשפעה. את לא צריכה לצאת, למצוא בייביסיטר, ללמוד, לעשות דוקטורט, לנסוע רחוק כדי לברר מי את ומה חשוב לך. את יכולה להתחבר מהמחשב או מהטלפון ולהשפיע על המציאות. הפייסבוק במובן הזה נתן ממש גאולה לרעיון הפמיניסטי הדתי, והנגיש אותו לקהלים שלעולם לא היו נחשפים אליו".
אילה פלק, אחת ממנהלות הקבוצה, היא בת הקיבוץ הדתי שדה אליהו ומתגוררת היום בירושלים. כמו רבות אחרות, גם היא נחשפה לקבוצה במקרה. "הגעתי לקבוצה די בהתחלה", היא מספרת, "כשראיתי שזה קפץ לי בפיד, הצטרפתי. אני זוכרת שקראתי המון, ושלקח זמן עד שהעזתי לכתוב. הייתי המומה מרמת החשיפה של הכותבות. התודעה הפמיניסטית שלי היתה שם תמיד, אבל הרבה פחות מכפי שהיא היום. לא ידעתי לקרוא לעצמי 'פמיניסטית דתייה', אם כי ידעתי שאני פשוט פמיניסטית ודתייה, בלי לחשוב על החיבור הזה או אולי על הסתירה הזו. הקבוצה חידדה לי את זה".
מהר מאוד הפכה הקבוצה למרחב ידע נשי, שבו כל אחת מוזמנת ללמוד וללמד. הסיפורים האישיים, השאלות וההתלבטויות מציפים את הקבוצה בהרבה מאוד מידע - על הלכה, דת, פמיניזם, תרבות, חוק ומשפט, פוליטיקה ועוד. החוויות והשאלות שעולות מקיפות את התחומים הללו מכיוונים מאוד מגוונים - משאלות ישירות על היחס ההלכתי לנשים שבוחרות בפרקטיקות גבריות, כמו טלית ותפילין, דרך שיתוף התלבטויות בנוגע לטבילה ללא בלנית, ועד תיאור התסכול בחבישת כיסוי ראש מדי בוקר או בחוויה הקשה של תלמידות מזרחיות המופלות בסמינרים הדתיים. כל הודעה כזו מזמינה דיון שלם, שמאפשר לכל קוראת להיחשף לעולמות ידע שהיא לא בהכרח הכירה. המושג "ידע" מקבל משמעות חדשה, כאשר סיפורים אישיים המגיעים ממקור ראשון וללא תיווך הופכים למקור ידע מהימן, לא פחות מאנציקלופדיה, משיעור בבית הכנסת או מקורס באוניברסיטה - סוכני הידע המוכרים והמוערכים שאליהם הציבור רגיל.
"רובנו הרי לא ניקח על הדרך קורס במגדר סתם ככה, וכנראה גם לא נשב שנתיים במדרשה ללמוד את כל ההלכות", אומרת פלק, "והנה - אפשר לומר שהרשתות החברתיות הפכו למקור ידע משמעותי שמאפשר לכל אדם להיחשף לתפיסות עולם שונות, למומחים ולמומחיות, וללמוד ממש לעומק על כל כך הרבה תחומים רק דרך דיאלוג. הקשבתי לאחרות, והשיחה אתן גרמה לי כל הזמן לחדד עמדות, לשאול שאלות, לקרוא עוד על תחומים שנחשפתי אליהם לראשונה, ובעיקר - לקרוא חוויות אותנטיות של נשים מתוך מקום פתוח ואמפתי. ככה למדתי יותר מכל קורס. העובדה שכל אחת יכולה להגיב, גם פרופסורית וגם נערה בת שש־עשרה, היא ברכה. וזה קורה בקבוצה כל הזמן, ולא פעם קורה שהנערה לא תשים לב שהיא מתכתבת עם פרופסור - ולהפך. וגם כשאני יודעת בדיוק מי האושיות שנחשפות לדיונים הללו, אני גם זוכרת שהשתתפות בדיון לצד פרופסוריות מכניסה בי ענווה, אבל גם לא מונעת בעדי להתווכח ולהציף את החוויות שלי, ולתת עוד נקודת מבט. העובדה שהקוראת לא תמיד יודעת מה התואר או הרזומה של כל אחת מהכותבות רק מוסיפה לקסם של המקום. לאט לאט נוצרות סמכויות ידע המוסמכות על ידי חוכמת ההמונים, דמויות שמחכים למוצא פיהן אבל לא בהכרח על סמך המעמד שלהן בהיררכיה של העולם החיצוני, אלא על סמך דברים שהן כתבו בעבר בקבוצה. ההודעות שלנו והתגובות שלנו הן הקבלות של כל כותבת וכותב, ואני בהחלט יכולה למצוא את עצמי מחכה לקול הספציפי של מישהי שלא פגשתי בחיים, אבל מבחינתי היא כותבת דברים שמשנים אצלי משהו. זה ערעור עמוק על מבני הידע שהכרנו עד היום, בייחוד בעולם הדתי".
מהר מאוד מרגישות המנהלות, ובהן ארושס ופלק, שהקבוצה חייבת כללים ברורים. אחרי זמן קצר של עדנה, הקבוצה זוכה לחשיפה בפרופיל גבוה ובעקבותיה מגיעים אליה המון אורחים אקראיים. חלקם שואלים שאלות תמימות מתוך סקרנות, אחרים לא כל כך מבינים את המודל של קבוצת תמיכה שהיא מרחב בטוח למשתתפיה - ומשתלטים על הדיון, וחלק לא מבוטל מגיע כדי להקניט ולקנטר. באותה תקופה מתגבשים הכללים שנאכפים בצורה חד־משמעית ומיידית. לא פעם הקבוצה התמודדה עם ביקורת על ניהול יתר, משטור וסתימת פיות. "אני לא עשיתי שום דבר", מצטנעת ארושס, "הדבר היחיד שעשינו כמנהלות הוא גיבוש הכללים. אני משוכנעת שבלי הכללים הללו, הקבוצה לא היתה שורדת ולא היתה יכולה להפוך למה שהיא. כל פורמט אחר היה מתמוסס. החוקים שלנו, של יצירת מרחב בטוח, מנעו מאיתנו להיטמע. היינו נסחפות לכל מיני דיונים ומקומות לא קשורים, ולא מצליחות להתמקד במשימה החשובה שאיגדה אותנו יחד - בירור עומק פנימי, בינינו לבין עצמנו, לגבי הזהות שלנו ולגבי מה כל אחת מאיתנו רוצה שיקרה. החוקים שקבענו היו מאוד זרים בנוף של הרשת, שהוא בהגדרתו פרוץ, וכמובן שהיו זרים גם לבני החברה הדתית, שבה גברים רגילים תמיד להשמיע את קולם.
"לקח לי זמן להבין שמרחב פמיניסטי בטוח פירושו שהדעה של גבר לא שווה יותר. נקודה. זה כל כך מובנה בחברה שלנו שלדעה של גבר יש יותר משקל. גברים כל כך רגילים שסופרים אותם לפני כולם. סופרים אותם בכל מקום - בבית הכנסת, סביב השולחן, בכל טקס. ואילו נשים הן שקופות. את יכולה לשבת בבית שלך, בשולחן שלך, סביב האוכל שאת הכנת, אבל את לא תוזמני. העיניים חולפות מעלייך. הכי גרוע שהתרגלנו לא לספור את עצמנו. והנה, פתאום הנשים משנות את הכללים. הקול הנשי מועצם בכוונה, כי גברים ממילא ממלאים כל מרחב שישנו, לא רק בעולם הדתי. אז כשגבר מסוים בוחר להשתלט על דיון נשי, בקבוצה הקטנה, היחידה, הבודדה שלי - אני מחליטה שזה לא יקרה. קוראים לנו אלימות ומשתיקות, ואני מבינה שזו חוויה אמיתית של מי שמסתכל מבחוץ, כשפעם אחת בחוויית חיים שלמה גברים מושתקים. אגב, זה לא שאמרתי למישהו 'תישאר פה ואל תדבר', אלא ביקשתי לשקול מילים. זו לא סדנה בפמיניזם, ובעיני הדיבורים על זכות ביטוי או דמוקרטיה לא שייכים כאן. זו לא מדינה. זה מרחב מסוג אחר".
פלק מהרהרת רגע ומודה כי כל החוקים שהתגבשו תוך כדי תנועה יכולים היו באותה קלות להתגבש באופן אחר לגמרי. "זה שאומרים שאנחנו נורא אלימות ומשתיקות ולא נותנות לגברים לדבר זה קצת נכון, אבל זה מאפשר משהו אחר. הרבה פעמים עשינו חושבים ושאלנו את עצמנו האם אולי אנחנו קצת מגזימות, אבל כל יום מחדש אנחנו מבינות שהחוקים האלו ספציפית הם שמאפשרים מרחב בטוח לצמיחה וגדילה. נכנס לקבוצה גבר, מרגיש אפנדי, מסגביר לכולם, וכולן מסתובבות סביבו - מסבירות לו, סועדות אותו, מתווכחות איתו, נלחמות איתו - והוא נהיה העניין, למרות שאנחנו היינו באמצע שיחה שכלל לא עסקה בו ובתגובותיו. היו המון כאלה בהתחלה. שאלתי פעם בקבוצת המנהלות מה יקרה אם נהיה קצת יותר נחמדות. עמוס מדר (אחד מהמנהלים לשעבר של הקבוצה - חא"ס) הציע שאכנס לקבוצות פייסבוק שהמילה 'דתי' מופיעה בשמן, ואבדוק כמה נשים כותבות בהן וכמה גברים. נכנסתי לכל מיני קבוצות כאלה, סתם בשביל הניסוי, ואכן, רק גברים כותבים בהן. הבנתי שעלינו לעשות משהו אקטיבי על מנת שהקול של הנשים לא יתבולל שוב בין אינסוף קולות גבריים, כי זה כל העניין של המרחב שבנינו. משהו בהשתקה של הקול הגברי אפשר לנשים לדבר. גם בהתחלה, על כל פוסט של אישה היה דחוף לגברים להגיב ולקחת את הסמכות אליהם, ובמיוחד כשמדובר ברב - אדם שמגיע עם עוד כל מיני סמכויות חיצוניות שהוא הרוויח ביושר. אבל בתוך הדיון, אנחנו נאלמות.
"אני רואה את הדילמה הזו צפה כל הזמן בדיונים ברשת החברתית - איפה עובר הגבול בין אדם שחושב אחרת ואנחנו דנים איתו לבין אדם שמחזיק בדעה לא לגיטימית? לדעתי, המרחק הזה ממש ממש התקצר, וזה חבל. חשוב ללמוד להתמודד. אני כן חושבת שהחוקים שמכתיבים את צורת הדיון בפדלחו"שיות הם קיצוניים ולא הגיוניים, אבל הם הכרחיים, כי הם פתחו פתח. היה כאן משהו חדש שהיה צריך לתת לו לגדול, ולכן הלכנו לקיצוניות מסוימת, כדי להגיע לדרך האמצע".
ארושס מאוד חד־משמעית באשר לחוקי הקבוצה. "אף אחד עדיין לא שכנע אותי שהתפקיד שלנו הוא לחנך את המגזר, ובעיקר את גברי המגזר", היא אומרת, "לא מעניין אותי לשכנע מישהו שהדרישה שלנו לשוויון היא לגיטימית. אני לא מאמינה בצורך שלנו להיות המחנכות כי ראינו את האור, וחובתנו לתמלל את זה בצורה נעימה. אני מבינה שהחברות בקבוצה ההלכתית כן מאמינות בזה, ואני מעריכה אותן על כך. אני לא הולכת לשכנע אף בחור מדוע הברכה 'שלא עשני אישה' היא פוגענית. זה לא התפקיד שלי. מבחינתי, התפקיד שלנו הוא לדבר עם נשים שנמצאות בזהות הכפולה הזו ובמאבק הזה, ולומר להן: 'אנחנו אתך!'. אני לא חושבת שדברים משתנים אחרת. אני באמת רדיקלית בתפיסה הזו, אבל אין לנו פריבילגיה ואין לנו זמן להתחיל לענות לכל אחד שלא טרח להיות במקום ענו ולראות איפה הוא נמצא. יש גברים מקסימים וחכמים שלגמרי רואים את האחריות שלהם, וזה משמח אותי כמובן, אבל לא זה המוקד שלי".
עוד כלל מרכזי שנולד מדיונים רבים הוא שמירת הקבוצה כמרחב בטוח לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית. "יש אפס סובלנות לתגובות שקשורות לפגיעה מינית", אומרת פלק, "חוויה של מישהי לא פותחת דיון, והנחת המוצא היא שאנחנו מאמינות לה. אין האשמת קורבן. מבחינתנו, זה קודש הקודשים כי מדובר בדיני נפשות ממש. בעיני, זה האקט הכי פמיניסטי שיש: להאמין לנפגעת ולחזק אותה. אל מול התגובות האיומות שמחכות לה בחוץ, ובגלל שכולנו חווינו את זה ויודעות אילו מחירים משלמת אישה שמתלוננת - מבחינתי, בחלקת האלוהים הזו היא אדם מוגן".
מנהלות הקבוצה קיבלו עוד שתי החלטות רדיקליות, שבין היתר הובילו בדיעבד להקמת הקבוצה האחות של הפמיניסטיות ההלכתיות. אחרי דיונים ארוכים וכאובים התקבלה החלטה שלפיה הקבוצה תהיה מרחב בטוח לבני ולבנות הקהילה הלהט"בית; ההחלטה השנייה היתה שלמרות שבקבוצה יש רוב אורתודוקסי, היא תהיה מרחב שמאפשר דיון על כל סוגי הדתיות - גם של נשים רפורמיות וקונסרבטיביות.
הדיון סביב הקהילה הגאה הגיע לשיאו בעיקר סביב מצעדי הגאווה בירושלים. המצעדים, שאינם נחשבים לפרובוקטיביים, מושכים בשנים האחרונות קהל דתי המעוניין להעביר מסר של סולידריות. זוהי תופעה חדשה יחסית, שקיבלה תנופה לאחר הרצח של שירה בנקי ז"ל במצעד הירושלמי ולאחר שרבנים מהציונות הדתית התבטאו באופן פוגעני כלפי הומואים ולסביות. עבור משתתפות רבות בקבוצה, קשירת המאבק הפמיניסטי הדתי עם המצוקות של האוכלוסייה הגאה נראתה מאולצת ומנותקת מהקשר. לעומת זאת, עבור נשים אחרות היה ברור כשמש שפמיניסטיות דתיות חייבות לתת מענה לקהילה הגאה שנמצאת בקרבן. "אנחנו החלטנו להיות מקום מוגן לכל הזהויות המיניות", אומרת ארושס. "הרגשנו שמבחינתנו זה שייך לגמרי למאבק שלנו. יש לנו אויב משותף - הפטריארכיה, הגבריות כמודל של הדבר ה'נכון', ויש הרבה מאוד נקודות השקה בין המאבקים. שני המאבקים דורשים כבוד בסיסי, את הזכות להתקיים בלי שירמסו וישפילו אותך. המערכת שמדכאת אותנו היא אותה מערכת שמדכאת אותם. אני לא רב ולא אשת הלכה, הטריטוריה שלי היא אחרת, אבל אנחנו לא נעמוד מנגד כשגברים ונשים משלמים מחירים כל כך כבדים על הזהות שלהם. אני מבינה שזו עדיין בחירה רדיקלית, אבל כל מה שאני מבקשת הוא אפשרות לתת להם מרחב מוגן. מי שמתאים לה גם לסייע להם ולתמוך - מוזמנת".
ואכן, נדמה שנשים המגדירות את עצמן פמיניסטיות דתיות נרתעות מלהזדהות כפדלחו"שיות, כאשר חלון הראווה של הפמיניזם הדתי מחבק קהלים שנחשבו למוקצים - גם הזרמים הליברליים ביהדות, וגם הקהילה הגאה. במשך שנים ניסו הפמיניסטיות הדתיות לבדל את עצמן מן הרפורמים והקונסרבטיבים, בשל הרתיעה העצומה של יהודים אורתודוקסים רבים מהם. המונח "רפורמית" שימש כמילת גנאי קשה עבור הפמיניסטית הדתייה, שמבקשת לחולל שינוי בתוך כללי המשחק ההלכתיים. הקבוצה למעשה הגדירה את המונח "דתיות" באופן חדש, שכולל את כולן. ברור שלבחירה הזו יש מחירים ורווחים גם ביחס לתדמית של הקבוצה כלפי פנים - בתוך המגזר הדתי־לאומי, וגם כלפי חוץ - אל מול קהילות של יהודי העולם.
ארושס: "מבחינתי, המאבק חייב להיות רדיקלי. אני לא מודדת את ההצלחה שלי בשאלה כמה נשים איתי, אלא באותנטיות ובנאמנות שלנו כקבוצה. אני חייבת להגיד שבינתיים רק מצטרפות עוד ועוד נשים לקבוצה. כנראה שיש כאן נוסחה שמצליחה, ונשים שמתחברות למקום שלא מתפשר. זה עובד. כולנו התחלנו ממקום שמצד אחד הוא פמיניסטי, ומצד שני מאוד רוצה להישאר במקום הנוח והנחמד. זה דורש המון המון ויתורים, להיות לא נחמדה, להיות זו שעושה רעש. אבל אחרי שמתגברים על זה - את מתחשלת. זה רגע של התבגרות".
למרות שמבחינה סוציולוגית רוב הנשים הפעילות בקבוצה משתייכות לאורתודוקסיה, הן לא בהכרח מזהות את עצמן עם זרם מסוים. אל מול הבחירה של נשים רפורמיות וקונסרבטיביות לקחת חלק פעיל בקבוצה, נראה כי הנשים הלא־משויכות בהחלט מגדירות את עצמן מחדש, ויודעות מצד אחד להתעקש יותר על זהותן ההלכתית או המסורתית, ומנגד - לא להירתע מנשים מזרמים אחרים, שמתמודדות עם אתגרים אחרים. הן מצליחות מצד אחד לשמור על בידול, ומצד שני - על סולידריות. התהליך הזה לקח לא מעט זמן, בעיקר אל מול הקולות החיצוניים המזהים כל פמיניסטית דתייה כמי שרוצה לקעקע את ההלכה. הבחירה לפתוח את הקבוצה גם לנשים מזרמים יהודיים אחרים היתה קטליזטור נוסף לפתיחת הקבוצה ההלכתית על ידי נשים שחיפשו מקום מוגן יותר לברר את השאלות הפמיניסטיות שלהן.
הסולידריות עם הנשים הדתיות מן הזרמים הליברליים יוצרת דיון שונה, ולמרות שהוא בהחלט מאוד מגזרי, הוא כבר לא נעשה בקודים של המגזר הדתי־לאומי בלבד. פלק מסכימה שהקבוצה היא בראש ובראשונה קרקע לשינוי המהותי שעובר המגזר הדתי־לאומי, והבחירה לפתוח את הדלתות לאחוות נשים חוצת־מגזרים נולדה עם הזמן. "הרפורמיות היו צריכות להילחם על מקומן", היא אומרת, "משום שהרתיעה מן הזרם הזה היא חלק מהדנ"א המגזרי שלנו. בחוויה שלי, הן לא ויתרו, וממש נלחמו בכל דיון מחדש לדרוש שיתייחסו אליהן כנשים דתיות לכל דבר. לתחושתי, הדיון הפמיניסטי המעניין הוא בהחלט בתוך הציבור האורתודוקסי; הרפורמיות והקונסרבטיביות נמצאות במקום אחר לחלוטין. אני גם מבינה שההחלטה הזו מרחיקה חלק מהנשים האורתודוקסיות, וזה חבל לי. הייתי מעדיפה שנהיה יותר מיינסטרימים בציר הזה. אותי יותר מעניין דיון פנים־אורתודוקסי, עם הכרה וכבוד לרפורמים, ולא דיון ששם את כולן בסל אחד, כי אני מבינה עד כמה העסק הזה שברירי".
ארושס יותר נחרצת: "אני לא אסגור את הדלת בפני מישהי בגלל השייכות הדתית שלה. זה שיח מיושן ולא רלוונטי. מנסים לעשות לנו הפרד ומשול, לפורר את הסולידריות הנשית ולחלק אותנו ל'טובות' ול'רעות'. אם לי יש פריבילגיה כלשהי, אני אשתמש בה בשביל להגן על אישה אחרת - ולא משנה מה רמת הדתיות שלה. זה לא משרת את הקטגוריות שהתרגלנו אליהן. זו גם הסיבה שאנחנו לא מכניסות לקבוצה פוליטיקה של ימין ושמאל. הסולידריות היא מוחלטת".
למרות שהקבוצה של הפמיניסטיות ההלכתיות נוצרה כיוון שחברותיה לא חשו בנוח בקבוצה הפדלחו"שית, גם ארושס וגם פלק מברכות על הקמתה. "אני ממש שמחה שיש את הפמיניסטיות ההלכתיות", אומרת פלק, "לא מספיק שיהיה רק אותנו ואת העולם. בזכות הפמיניסטיות ההלכתיות, אנחנו יכולות להיות מי שאנחנו - ולהפך. הן עושות עבודה מדהימה, ממקום שמחובר אל המיינסטרים של המגזר הדתי־לאומי. הקבוצה שלנו יותר רדיקלית, ומשמשת כראש חץ", מוסיפה ארושס, "וברור לי שכמו שלנו לא התאים להיות חברות בקבוצה החילונית המקורית, כך לנשים הלכתיות קל יותר לשוחח בקבוצה מותאמת".
אולי כיוון שבשתי הקבוצות חברות נשים דתיות רבות, נדמה שאפשר ללמוד מכאן שיעור מרתק בסבלנות. מצד אחד, ישנן נשים שיש להן אנרגיות להמשיך ולבצע הסברה בתוך המגזר, ולצעוד בצעדים קטנטנים קדימה, ומצד שני, אחרות רואות כתפיסת עולם את הצורך לרוץ קדימה, למתוח את הגבולות, לא לפחד גם לשחוט פרות קדושות. לפעמים אותה גולשת ממש תמצא את עצמה מזדהה מאוד עם הקבוצה ההלכתית בנושאים מסוימים, אבל בנושאים אחרים דווקא הקבוצה הפדלחו"שית תשמש לה בית. התנועה הזו קיימת כל הזמן, וחושפת את רוחב המניפה.
ארושס מודה שעם השנים נגמרת לה הסבלנות. "דת היא דבר מאוד אינטימי", היא אומרת, "אני אדם מאמין, אני שומרת מצוות, אבל אני כבר לא משייכת את עצמי למגזר הדתי־לאומי. תמיד הייתי אאוטסיידרית, אבל היום אני כבר לגמרי בחוץ. כשפתחתי את הקבוצה, מאוד רציתי להיות חלק, אבל בסוף זה פשוט היה כואב מדי. חיים רק פעם אחת, ואני לא יכולה כל החיים להיאבק כדי שיקבלו אותי. אני לא חלק מהמגזר הזה, וכבר די הרבה זמן אני פחות פעילה בקבוצה, משום שאני לא במקום הזה יותר. אני נשארת בניהול אך ורק כדי לוודא שהקבוצה נשארת מקום מוגן. אני מאוד קשורה רגשית למקום הזה, הוא חלק בלתי נפרד מהזהות שלי וממי שאני, אבל אני כבר לא מוכנה לשלם את המחירים שהמגזר דורש ממני לשלם. את המחיר שלי כבר שילמתי, ועזבתי מקום שמאוד הייתי רוצה להיות בו. אבל הקבוצה היא התקווה שלי, משום שיש בה נשים מדהימות שיש להן כוח להיות סוכנות שינוי. אז גם אם אני כבר לא פעילה, זה הבית שלי".
העיניים הגדולות של ארושס נעטפות דוק קל של דמעות. היא מחייכת, ומוסיפה דבר תורה קטן שחשבה עליו באותו רגע: "נכון שהלל הזקן היה עני? לאורך כל הילדות שלנו שמענו איך הוא עלה לגג לשמוע דברי תורה בשלג, כי לא היה לו כסף להיכנס לבית המדרש, עד שהוא קפא מקור, המתפללים מצאו אותו וריחמו עליו, והכניסו אותו לבית המדרש. אני תמיד מדמיינת את הפמיניזם הדתי כהלל הזקן. אנחנו רוצות, ומנסות, ומוכנות להיות בקור ובשלג על הגג כדי להיות קצת חלק. אבל יש רגע מסוים שבו אנחנו מבינות שלא יהיה כאן סוף טוב אם לא נביא אותו. שדלת בית המדרש לא תיפתח מעצמה. כמו שהלל הזקן אמר בעצמו: 'אם אין אני לי מי לי'. יש לנו רק את עצמנו, ואנחנו צריכות לפרוץ את הדלת של בית המדרש. אני מרגישה שהקבוצה ההלכתית עדיין שם, על הגג. זה מקום מאוד רוחני וענו ומקריב, אבל לי אין כוח לזה יותר. אני מעריצה אותן על זה, אבל גם זוכרת שכל עוד אנחנו על הגג, לא רק אנחנו מפסידות. גם יושבי בית המדרש פספסו את מה שלהלל עצמו היה להגיד להם, עד שהם הכניסו אותו. המגזר הדתי־לאומי מפסיד אותנו. עולם התורה מפסיד אותנו. אני לא רוצה לעשות רומנטיזציה למקום הזה. אני מבינה נשים לפני מאתיים שנה שנהגו כך, אבל היום כבר לא. זה מאבק לכל כך הרבה דורות קדימה".
למרות התנועה התמידית אל המגזר ומחוצה לו, וההבנה עד כמה המאבק הפמיניסטי והעולם הדתי נמצאים במקומות כל כך שונים, בסופו של יום ארושס עדיין חושבת שיש בפמיניזם הדתי קסם שחסר במאבק הרגיל של נשים פמיניסטיות. "אני חושבת שיש לנו יתרון, כי אנחנו עושות פמיניזם קצת אחרת", היא אומרת, "כשאישה מקבלת חינוך במסגרת דתית, יש לו בהחלט חסרונות, אבל יש לו גם המון יתרונות מבחינת השיח. לתחושתי, יש כבוד הדדי ויכולת גבוהה יותר להכיל מורכבות. הפמיניזם שלנו שונה בצורה ולא בהכרח בתוכן, אולי כי אנחנו רגילות יותר לשיח נשי פנימי. הדור המבוגר, הדור הראשון של הפמיניסטיות הדתיות, קיבל אותנו כל כך יפה. הן היו מאושרות שחלה הפריחה הפתאומית הזו. למרות שהן עשו את העבודה הסיזיפית במציאות בלתי אפשרית, הן כל כך שמחו שהגענו. מבחינתי, הן גדולות האומה".
אחרי שבמשך שנים דבקה בפמיניסטיות תדמית של נשים מרירות, כועסות וכאלו שלא נוטות להתבדח, הפדלחו"שיות החליטו לנפץ גם את הסטיגמה הזו. כבר בשמה של הקבוצה הן קורצות לכל מי שהכריז מזמן שאין להן חוש הומור, ומיומה הראשון של הקבוצה מנסות החברות הפעילות להביט על כל נושא, מעצבן או כאוב ככל שיהיה, גם בעיניים הומוריסטיות. למשל, לא פעם נפתחים שרשורים17 הומוריסטיים שנקראים "דעי מה תעני לשוביניסט". בכל פעם עלתה שאלה אחרת, כמו למשל: מה תעני למי ששואל למה את לא נשואה, למה את בלי כיסוי ראש או למה את לא משתמשת במילה "בעלי". בהתחלה נשים ענו על השאלה ברצינות, אבל מהר מאוד הפך הדיון לצבעוני, ציני ומצחיק. דוגמה נוספת היא השפה הפנימית שנוצרה בתוך הקבוצה, שהיא למעשה מעין סלנג חדש שמורכב מהיתוך ומהלחמה של השפה ההלכתית עם השפה הפמיניסטית. כך, למשל, בקבוצה יבחרו בלשון נקבה (אקט שמאפיין שפה פמיניסטית בכלל) עבור נושאים דתיים. למשל, לא פעם יקראו לאלוהים "אלוהימה", גם אם מדובר בסך הכול בביטוי יום־יומי שמביע פליאה או תפילה; בדומה לכך, כאשר אחת הגולשות כועסת או מופתעת, היא תכתוב "ה' תשמור". כפרפראזה על שם ספרה המכונן של וירג'יניה וולף חדר משלך, לא פעם ניתן לראות בשפה היום־יומית בקבוצה ביטויים אגביים כמו "חיידר משלך", "סטנדר משלך" או "ארבעת המינים משלך". גם הביטוי "מסכן בעלה", תוכחה שכל פמיניסטית דתייה זוכה לה מהחברה שבחוץ, הפך למטבע לשון פנימי שנאמר בחצי קריצה.
דוגמה נוספת לשילוב משעשע בין השפה ההלכתית לשפה הפמיניסטית הוא מעין קוד של חברות הקבוצה שנועד לזהות זו את זו. אחת הטענות המרכזיות נגד הפמיניסטיות הדתיות היא על הלהט של חלקן לקיים מצוות "גבריות". המתנגדים יאמרו בקול מטיף: "ומה עם שאר המצוות, אותן כבר קיימת?" על מנת להגחיך את תפיסת העולם הזו, הפדלחו"שיות הפכו את עצמן מזוהות עם מצוות שילוח הקן,18 מצווה מן התורה שנחשבת לנדירה מאוד, ומזהות זו את זו בשאלה: "שילוח הקן כבר ביצעת?"
אחת הגולשות כתבה באופן היתולי: "כבוד הרב שלום, חברה שלי משתדלת לקיים את כל מצוות הפדלחו"שית דבר יום ביומו, אולם לאחרונה נתקלה בהתלבטות מצערת. נניח והיא נתקלת במישהי שהיא מכירה מראש ויודעת בוודאות שהיא פדלחו"שית, כיצד עליה לפעול?" באותו דיון קיבלה הכותבת מגוון תשובות, וביניהן התשובה של מיכל ברגמן, שנחשבת לאחת הכותבות השנונות בקבוצה: "טוב שפנית לקבל פסק הלכה, כי בימינו לצערנו ובעוונותינו יש הנוטות להקל ראש ולא להתייעץ, ופורצת גדר תשכנה נחשה. בעלת תרומת הדשנה הביאה מקרה שבתו של חכם גדול נהגה לפגוש את חברותיה הפדלחו"שיות והיו מדברות דברי תורה בלי לשאול את השאלות הנדרשות. עם זאת, בימינו, כשרבו הפריצות ועזיבת התורה והמצוות, עלינו להתחזק בדרך ישראלית סבתא ולשמור על דרכה של תורה. אבל אם בבת משפחה, נהגו להקל, וכן בקטנה מתחת לג' שנים".
למעשה, ברגמן ענתה לכותבת בשפה הלכתית גרידא מבחינת הצורה, אבל בהומור מוחלט. גם הביטוי הידוע והשגור "ישראל סבא", שמשמש דוברים שמרנים על מנת לתאר מציאות הנהוגה בעם ישראל לדורותיו, ובכך להתנגד לכל שינוי שמציעות הפמיניסטיות הדתיות, הופך בהינף מקלדת ל"ישראלית סבתא".
מתוך היכולת לתרגם תסכול או כאב להומור, נולדה בקבוצה דמות שהפכה לקאלט ויצאה מעבר לגבולות הווירטואליים של הקבוצה אל המגזר הדתי־לאומי כולו. "הרבנית פשמינה" היא דמות של מעין מטיפה עטויה מטפחת גדולה, הנושאת דברי תורה ותוכחה פמיניסטיים בשפה הלכתית למהדרין. הדמות נוצרה על ידי אחת הפעילות המרכזיות בקבוצה, שרון מייבסקי, שעסקה לא מעט בתיאטרון. "הרבנית פשמינה מסתובבת לי בראש אולי חמש־עשרה שנה, כדמות", אומרת מייבסקי, "הסגנון הזה, של מקור סמכות נשית, יושב לי בראש כבר המון זמן. הפרפורמנס של המטיפים הוא חתיכת פרפורמנס. כתבתי אותה כהצעה לפסטיבל עכו, אבל לא הצלחתי לפתח אותה. ואז היא נולדה לכבוד כנס קולך, כשהזמינו את הפדלחו"שיות לקיים מושב משלהן. שם ניסיתי אותה בפעם הראשונה".
הרבנית פשמינה עוסקת במגוון נושאים. החל מהרמה הרוחנית הירודה של נשים שלא הולכות עם טלית משלהן ולולב משלהן, דרך הלכות צניעות לגברים והטפות על "קול בגבר - ערווה", ועד אישור הלכתי מצולם לגברים לרקוד עם ספרי תורה בשמחת תורה, בתנאי שיעשו זאת בתנאים ההלכתיים שלה. דמותה הצבעונית של הרבנית מתכתבת עם דמויות הרבנים המחזירים בתשובה הנוהגים להנחות נשים במגוון תחומים. מייבסקי לא מהססת לשקף את עוצמת התסכול של נשים אל מול התוכחות הללו, כאשר היא למעשה משתמשת בדיוק באותה שפה ובאותה צורה, אך לקהל יעד גברי מדומיין. הרבנית מסבירה על מהותם של הגברים ועל תפקידם בעולם, כיצד עליהם להתלבש, אילו מצוות מותר להם לקיים וכיצד עליהם להתנהג כלפי נשותיהם. הרבנית פשמינה הפכה להרבה יותר מאשר דמות במופע חד־פעמי. הגולשות רואות אותה כ"פוסקת" שלהן, כאשר הן זקוקות לקורטוב הומור אל מול פסיקות הלכתיות קשות לעיכול. כמו כן, מייבסקי מקפידה לפרסם סרטוני וידאו של הרבנית בענייני דיומא. דמותה של הרבנית פשמינה חרגה מעבר לגבולות הקבוצה, והסרטונים שלה מופצים בקבוצות וואטסאפ ובמיילים של בתי כנסת וקהילות. הסרטונים זכו לעשרות אלפי צפיות, ולמעשה מאפשרים להעביר את המסר של הרבנית - ושל מייבסקי - בצורה היתולית, מחויכת ומשעשעת.
סוללות הדרכים: פמיניסטיות הלכתיות
הרגע שהוביל לפיצול בין הפדלחו"שיות לבין קבוצת הפמיניסטיות ההלכתיות נגע באחת מן הנקודות המורכבות ביותר לאישה הדתייה, הפמיניסטית והנשואה - כיסוי ראש. מיטל בנשק, פעילה חברתית ופוליטית ממעלה אדומים, הגיבה באחד הדיונים הארוכים בנושא וכתבה שהיא מכסה את הראש. הבחירה הזו, על אף הקושי שבה, היתה לה ברורה מאליה בגלל סיבה אחת: זו ההלכה המקובלת. ברגע שהיא הרגישה צורך להתנצל על עמדתה שלה, להצדיק אותה או לנמק אותה, הבינה בנשק שאולי הקבוצה הזו היא לא המקום המתאים ביותר עבורה. "שמחתי מאוד כשקמה הקבוצה הפדלחו"שית", היא אומרת, "הצטרפתי וקראתי, וגם השתתפתי פה ושם. מלכתחילה, בחוויה שלי, הרגשתי שאני יותר דוסית מהפרופיל הרגיל של הגולשות, וכפי שנשים רבות שם צריכות להגן על הפמיניזם שלהן - אני נדרשתי להגן על הבחירות הדתיות שלי. בדיון על כיסוי הראש הרגשתי מותקפת על דבר שעבורי הוא טריוויאלי. הרגשתי שזה לא מרחב בטוח לברר בו את הפמיניזם שלי. הרבה גולשות בוחרות בחירות דומות לשלי, אבל היה לי קשה עם העובדה שזה לגיטימי שכל התלבטות שלי תותקף ממקום יותר ליברלי, או מזרמים לא־הלכתיים. הרגשתי שאנחנו זקוקות למרחב שיש בו מקום לתנודות העדינות בתוך המגזר שלנו, בלי השפעות חיצוניות, לשיח פנימי כן, שלא מנסה להאיץ את התהליך באמצעות זרזים חיצוניים".
ואכן, הקבוצה הפדלחו"שית, מעצם היותה פורצת דרך, נתנה פחות מקום לבירור פנימי, מהוסס יותר, שמרני יותר, ואולי אפילו מיינסטרימי יותר. בנשק הקימה את הקבוצה ההלכתית עם עוד חברה, תחת השם "אני פמיניסטית דתייה עם חצאית וחוש הומור". היא שיתפה בקבוצה הגדולה את הצורך לקיים דיון פנים־מגזרי ללא רעשי רקע אחרים, והגולשות ידעו לפרגן, לצחוק, ולא מעטות מהן אף הצטרפו לבלון הניסוי החדש. החלוקה האינטואיטיבית הזו, בין ההולכות בחצאית להולכות במכנסיים, התבררה כחלוקה חברתית־מגזרית נכונה במבחן הזמן. לב לבו של הציבור הדתי־לאומי נוכח יותר בקבוצה ההלכתית, כולל חברות וחברים מפלגים שמרניים מאוד, ואפילו חרד"ליים (חרדים־לאומיים). לעומת זאת, הקבוצה הפדלחו"שית ליברלית יותר, ומאגדת לא מעט נשים שזהותן הדתית ממילא מורכבת יותר. "מהר מאוד הבנו שהשם שלנו ארוך מדי", צוחקת בנשק, "רצינו להוציא עלון לבתי כנסת ברוח הדיונים בקבוצה, והיה לנו ברור שהשם לא מספיק קליט. כך מצאנו את השם 'פמיניסטיות הלכתיות'".
הקבוצה מוגדרת כקבוצת דיון - כלומר, אין בה כמעט הנחות מוצא, מלבד הנחת המוצא ההלכתית, והכול בה נתון לוויכוח. הבחירה הזו היא בחירה לא פשוטה, לנוכח הצורך במרחב מוגן ואל מול שלל השאלות של הגברים הדתיים, שלומדים להתמודד עם התופעה החדשה הצומחת לנגד עיניהם. "בכוונה הגדרנו את הקבוצה כקבוצת דיון", אומרת בנשק, "הבנו שאנחנו חייבות מקום שבו אפשר ללבן ולהבהיר דברים בשיתוף. אני מרגישה שאנחנו חסומות על ידי גברים בכל כך הרבה תחומים, שאנחנו פשוט חייבות להכניס אותם לשיח ולרתום אותם למאבק. הדרך היחידה לעשות זאת היא לשתף, לענות, להסביר שוב ושוב, לשקף, אפילו שזה מאוד מאוד מתיש לפעמים - אבל גברים הם סוכני השינוי שלנו. אני רואה ממש תהליכים שקרו עם גברים בקבוצה. רב אחד אמר מפורשות שהוא מנהל דברים אחרת בבית הכנסת שלו בזכות הקבוצה. עבורי, זה שווה הכול. הקבוצה אמנם החלה כקבוצת דיון לכל דבר, בלי שום מגבלות, אבל מתישהו גם לי כבר נמאס, ואנחנו כן מנסות גם לייצר מקום מוגן ברמה כזו או אחרת. אני עדיין מוצאת את עצמי מוחקת הרבה מאוד פוסטים של טרולים, גם חילונים וגם דתיים. בסוף, אני זוכרת ששמנו לעצמנו מטרה להוביל שינוי בתוך החברה הדתית־לאומית הסטנדרטית, גם אם אנחנו לא ראש חץ. לכן אני בעד שגברים יהיו שותפים מלאים בשיח, גם אם לפעמים הם תופסים נפח גדול בתגובות, גם אם הם מגיבים לא פעם בחוסר טקט ובחוסר רגישות, וגם אם צריך להכיל תופעות שמעצבנות ומערערות אותי.
"באופן כללי, הקו המנחה של הקבוצה הוא לא לפגוע בפן הפמיניסטי ולא לפגוע בפן ההלכתי. אבל תמיד יש המקומות האפורים, שבהם אנחנו מתלבטות ומשאירות גם אמירות שנויות במחלוקת, לשם הדיון והבירור. נשים בקבוצה כותבות תשובות קוהרנטיות ועוצמתיות, שאנחנו מאמצות אחר כך גם בעולם האמיתי לכל מי שתוקף אותנו. באופן אישי, אני חברה גם בקבוצה הפדלחו"שית וגם בקבוצה ההלכתית, ויש מאות נשים כמוני, שרוצות ויכולות ליהנות מכל העולמות. הקבוצה מעצימה נשים לפעול בקהילה שלהן מתוך תפיסה שככל שיותר נשים יהיו בשיח ההלכתי, אז גם דעת יחיד לא תישאר דעת יחיד. הקהילה הווירטואלית היא קיר תמך עבור כל אלו שמרגישות כל כך לבד כנחשוניות. אנחנו רואות את זה בצורה מאוד דומיננטית סביב חגים, אז ההתעניינות זו בזו מגיעה לרמות אחרות של אינטימיות. אם היינו חיילות בודדות, לא היינו משתפות זו את זו ברמה כל כך קרובה וחשופה. בהחלט יש ציפייה להיכרות אישית ולערבות הדדית אחרי שקוראים את אותם אנשים כל כך הרבה זמן. זו תודעה של קרבה, גם אם אין ממש היכרות בעולם האמיתי".
הקבוצה ההלכתית יודעת לא פעם גם להמשיג תחושות ומחשבות של נשים שלא בהכרח מגדירות את עצמן כפמיניסטיות. כינון הזהות, הקריאה בשם והבחירה להיות מזוהה עם סל ערכים שלעתים נחשב מוקצה מחמת מיאוס אופייניים לשתי הקבוצות - אך אין ספק שבקבוצה ההלכתית החוויה הזו דרמטית יותר, בהתחשב ברקע של הגולשות ובעובדה שהקבוצה באופייה שמה יותר סימני שאלה על הנחות מוצא פמיניסטיות. מוריה תעסן מיכאלי, אחת החברות הבולטות בקבוצה, מתארת כיצד תפיסת העולם שלה, שלא היתה מוסדרת או מקוטלגת, יכולה היתה לקבל לפתע שם מרגע שהצטרפה לקבוצה. "גדלתי בעפרה כמעט כל חיי", היא מספרת, "ואני זוכרת ממש מגיל צעיר שבכל פעם שאמרו לי 'את אומרת את זה כי את פמיניסטית', זה עצבן אותי. הרגשתי שאצלי זה הפוך: העובדה שהשארתי שני שמות משפחה בתעודת הזהות, העובדה שדיברתי בחופה שלי, העמדות שלי - הכול נראה לי תמיד כמו הדבר הכי טבעי והגיוני וסביר. תמיד אמרתי שאני לא פמיניסטית, כי זו מילה שלילית שלא מתפרשת טוב, בטח בציבור שלנו. הייתי אומרת 'אני לא פמיניסטית, אבל...'. ההסתייגות הזו היתה כל כך אוטומטית, כי זה באמת נתפס כמשהו שלילי. בשלב כלשהו נכנסתי לפייסבוק כדי לחפש עבודה, והרגשתי שאני בשלב שבו אני מחפשת את הזהות הנשית שלי. נכנסתי לפמיניסטיות ההלכתיות, ושם הבנתי לאט לאט שאני פמיניסטית. שום דבר לא השתנה בדעות שלי, פשוט הרשיתי לעצמי להודות במי שאני, בלי לעשות מזה דרמה ובלי להצטדק. מהפדלחו"שיות נרתעתי, כי השיח שם לא הלכתי וכי הן מונעות ממקום אחר. זו קבוצה חשובה, אבל היא היתה זרה לי. בקבוצה ההלכתית הרגשתי בבית. ההתנהגות שלי והדעות שלי לא השתנו, אלא רק התפתחו, עלו עוד קומה בהבנה ובעומק. פתאום אמרתי בקול רם: 'אני פמיניסטית', וממש ראיתי את הצרימה של אנשים, אבל התמודדתי איתה. הבנתי שזו מי שאני, ושזה לא עובר אצלי בכלל דרך הפילטר של השכל והתודעה. אלו דברים שמפריעים לי ישר בנשמה".
תעסן מיכאלי מתארת שני ערוצים שונים שפיתחו את התודעה הפמיניסטית שלה: הקבוצה כמקור ידע המעמיק את הבנתה בנושאים מוכרים וחושף אותה לתחומים חדשים, והקבוצה כמקור תמיכה להתמודדויות אישיות. "הקשבה לדעות של אחרים והבעת עמדות משלי בדיון בהחלט גידלו אותי. זה לא שיש לי מקום אחר לפגוש בו נשים כמוני. אין. אנחנו שגרירות בודדות בכל מיני מקומות. אני יודעת שהשפעתי על אחרים, ושאחרים השפיעו עלי. אין לי אפשרות לעשות מחקר על כל נושא, ויש כל כך הרבה הנחות מוצא שהיו לי והתגלו כלא נכונות. בפייסבוק, מישהי שזו המומחיות שלה או שטרחה ובדקה, כבר עשתה בשבילי את העבודה, ויכולה לספק לי בסיס אדיר של ידע הלכתי, מקצועי, רגשי, טיפולי. יש נושאים שהיו ממש רחוקים ממני, ומעולם לא הקדשתי להם מחשבה ראויה. לעוולות בית הדין, למשל, נחשפתי רק בזכות הקבוצה. לא היה בי הפחד הזה כשהלכתי להתחתן, ורק עכשיו אני מבינה את המשמעויות העמוקות של השליטה של בית הדין על חייהן של נשים, ועד כמה מתסכל להילחם בטחנות הרוח האלו. גם המאבק בזנות כמאבק פמיניסטי היה חדש לי. בחיים לא חשבתי שיש לי מה לחשוב, להגיד או לתרום למאבק הזה. הוא נתפס כמאבק פמיניסטי כללי, שרחוק ממני כרחוק מזרח ממערב. הקבוצה הוכיחה לי כמה יש לי לתת, ואיך אני יכולה להתגייס מהמקום שלי למען אחיותי שבמצוקה - גם אם הפרופיל שלהן מאוד שונה משלי. העולם ה'רגיל' הוא מקום קשוח, ולא פעם כבר אין לי כוח להתעצבן ולהתאכזב לבד. הקבוצה היא בדיוק המקום לתמלל את הרגשות, לקבל תמיכה ואולי זוויות חדשות לפעולה ולמחשבה. אני מרגישה שאנחנו חוזות במהפכה, אנחנו עדות לה ושותפות לה, וכל אחת צריכה להחליט איפה היא בסיפור הזה. יש פה מאות ואלפי נשים שמוכנות להתמסר לזה, והן בשר מבשרה של ההלכה, אז ברור לי שזה שינוי אמיתי. תגובת הנגד כל כך חזקה, והיא מעידה רק על הפחד והרתיעה, אבל בסוף יש סינתזה מבורכת".
אם במרחב הווירטואלי הסטנדרטי אין כמעט משמעות לרקע ולהשכלה של הכותב או הכותבת, בקבוצה ההלכתית בהחלט ניתן לראות כי תלמידות ותלמידי חכמים זוכים ליחס אחר, ודבריהם מתקבלים באופן שונה. "לתואר הרבני יש משמעות אחרת בקבוצה שלנו", אומרת מיטל בנשק, "יקראו את דברייך בצורה אחרת, לא משנה אם את רבנית או רב. אני הכי אוהבת כשגבר מעיד על מישהי שהיא תלמידת חכמים, ודורש בכבודה. נדמה אפילו שתלמידות חכמים הן הכתובת הראשונה לכל שאלה, וממש מחכים למוצא פיהן גם בשאלות ערכיות, מוסריות או אישיות. הן מורות דרך באופן הרבה יותר רחב מאשר פסיקת הלכה. לצערי, עדיין לא מדובר בהרבה נשים".
מרגע שהדיאלוג כולו מושתת מצד אחד על שפה ואדנים הלכתיים, ומצד שני - מתרחש במרחב נשי ופמיניסטי, נוצרת סיטואציה מיוחדת במינה. כך, גם שאלות כביכול טריוויאליות יכולות לקבל נפח חדש, ניחוח אחר ודיון מורכב פי כמה. דוגמה לכך היא שוב הנושא המורכב והרגיש של כיסוי הראש. יערה ישורון, אחת החברות בקבוצה, כתבה כך: "יקירותי, אשמח מאוד לשמוע את דעתכן, מקורות, ומה שתחפצו על סוגיית כיסוי ראש בבית, או ליתר דיוק: האם מותר לפתוח דלת ו/או לארח בבית גברים כשאני ללא כיסוי ראש (בדרך כלל הולכת עם כיסוי ראש מלא)? החכימוני". כשיערה משחזרת בפני את החוויה ההיא, היא מחייכת, כמעט משועשעת. "יום שישי, אני מבשלת במטבח", היא מספרת, "מישהי בדיוק אמורה להגיע, ונשמעות דפיקות עדינות על הדלת. בלי לחשוב הרבה, הבית צועק 'כן!', והדלת נפתחת קלות. ראש של גבר מופיע מבעד לדלת, ובשנייה אני מחווירה ואז מאדימה, ובאינסטינקט של ארבע־עשרה שנות כיסוי ראש - משתטחת על הרצפה, מאחורי האי במטבח, השיער הפזור והארוך נשאר מוסתר, והחבר שלנו מסמיק כולו, מצטער על הרגע שהוא נכנס". אחרי המבוכה, ישורון מנסה לעבד את מה שקרה לה פתאום, ומנסה לברר את החוויה.
תוך זמן קצר, המשתתפות והמשתתפים העלו את הדעות ההלכתיות שהם מכירים, אך בעוד הגברים סיפקו בעיקר מראי מקום של פסיקות שונות, הנשים הציעו דיון אחר. רבות מהן הביעו אמפתיה לסיטואציה, וציינו לצד הדעה ההלכתית שבה הן אוחזות גם את מכלול השיקולים - הזוגיים, החברתיים והאישיים - של הורדת כיסוי ראש בבית. נשים אחרות סיפרו על החוויה שלהן כמי שמכסות את ראשן או מורידות את הכיסוי במרחב הביתי, וחלקן אף הציעו לימוד אישי של הסוגיה החל ממקורותיה הראשוניים בתלמוד. "ידעתי שהמקום הראשון שיעלה על דעתי לגשת אליו הוא קהילת הפמיניסטיות ההלכתיות", אומרת ישורון, "זהו מקום שמכבד כל בחירה הלכתית, ושיודע לתפוס את ההתלבטות מכל צדדיה; מקום שלא יתריס מראש נגד הליכה עם כיסוי ראש, וגם ישקיע בפענוח הסיטואציה הנוכחית: בדילמה ההלכתית, אבל גם בדילמה הרגשית והתרבותית, מבלי להתעלם מהקשר בין גוף לנפש". הדינמיקה הזו, של בירור הלכתי בקהל שבו יש יודעי ויודעות תורה, רבניות ורבנים, לצד החוויה והספק האישיים, היא ייחודית מאוד במרחב הווירטואלי.
מעניין לראות מתי בוחרות נשים החברות בשתי הקבוצות לכתוב ולהגיב בקבוצה הפדלחו"שית הפתוחה, ומתי בקבוצה ההלכתית הסגורה יותר. נדמה כי נשים החברות בשתי הקבוצות מציפות נושאים עקרוניים יותר בקבוצה הפתוחה, ואילו נושאים אישיים וקהילתיים נשמרים לדיונים הפנימיים בקבוצה ההלכתית. כמו כן, הקבוצה הפדלחו"שית היא קטליזטור לכל מה שקשור לנשים דתיות וקיום מצוות. טבעי למצוא בה פוסטים הכוללים דיונים הלכתיים על קריאה בתורה, טיפים לקניית טלית, או דיון שלם על אמירת "אנעים זמירות" על ידי ילדות. לעומת זאת, בקבוצה ההלכתית נראה שהאידיאל לא נעוץ בקיום פרקטיקות שנחשבות לגבריות, אלא בכיבוש עולם לימוד התורה. לנשים למדניות יש מעמד ייחודי בקבוצה, דיונים רבים הופכים בקלות לדיוני לימוד בחברותא, וההתרעמות הקבוצתית תישמר למקרים שבהם מזלזלים בכבודן של תלמידות חכמים, או כאשר מונעים חינוך תורני ראוי מילדות, שלא כמו מילדים. הדוגמה הקלאסית לכך היא שמחת תורה. בעוד שבקבוצה הפדלחו"שית ידונו ארוכות בשאלה היכן ניתן לעלות לתורה, בקבוצה ההלכתית ייסובו רוב הדיונים סביב סוגיה פשוטה בהרבה - הזכות לרקוד עם ספר תורה, לראות אותו ולגעת בו. "בהתחלה, פחות דיבר אלי להיות חזנית או לעלות לתורה", מודה בנשק, "אבל ברגע שמבינים שבית הכנסת הוא לב העשייה הקהילתית, אי אפשר להתעלם מכך שבבית הכנסת יש התרחשות שלמה, ואנחנו פסיביות מהצד. זה נראה לי יותר ויותר חריג. אנחנו פשוט מתמקדות בדברים אחרים".
גם ההבדל בין הקבוצות בכל מה שקשור לטיפול בנושאים נפיצים, בעיקר אלו הקשורים לעבירות מין, גורם למנהלות לחשוב כל פעם מחדש מהם גבולות הגזרה בדיון. בשתי הקבוצות הנחת המוצא היא שמאמינים לקורבן, אך בעוד שבקבוצה הפדלחו"שית לא יאפשרו בכלל תגובות המערערות על אמינות של מתלוננת או על עדותה, בקבוצה ההלכתית הנושא יותר מורכב. מתוקף היותה קבוצת דיון, לא פעם שיחות בנושא גולשות לתחומים שעלולים להיות פוגעניים. "אני מבינה שאין מנוס מלהגדיר קווים אדומים בכל מה שקשור לדיונים על תקיפות מיניות", אומרת בנשק, "מצד אחד - אנחנו רוצות לתת לדיונים התיאורטיים להתקיים. יש הרבה נושאים נפיצים שאנחנו רוצים לגבש לגביהם עמדה - כמו אחוז תלונות השווא למשל. מצד שני - יש לנו אחריות כלפי מי שנפגעה, ואלו המון, שקוראות את הדברים. צריך לשים גבול גם לדיון האקדמי והתיאורטי בקבוצה שהיא לא רק קבוצת דיון אלא גם קבוצת תמיכה".
הצורך בקבוצת תמיכה נטולת שיפוטיות, שאיננה פתוחה לביקורת ולדיון, הוליד יוזמה נוספת - קבוצת וואטסאפ אינטימית הפעילה לאורך כל שעות היממה. בקבוצה עולות דילמות יותר רגישות מעולם העבודה, הזוגיות והקהילה, והיא קבוצה דיסקרטית. "התלבטתי האם אנחנו צריכות לשים על הקבוצה הזו עוד חסמים, כמו למשל מגבלת גיל", מודה בנשק, "אבל החלטתי לשפוט כל מקרה לגופו. כל אחת מוצאת בקבוצה מענה מסוג שונה, ובסופו של יום אנחנו אחת בשביל השנייה בזמינות מלאה, בלי להכיר ובלי להיפגש - רק מתוקף הקבוצה".
כששאלתי את בנשק מה היתה רוצה שיקרה, נדדו עיניה אל החלון. היא חשבה הרבה לפני שענתה. "אני נחשבת אישה צעירה, ובכל זאת אני כבר אמא לכמה וכמה, ויש דברים שאולי לגבי הם אבודים. אני מנסה לחשוב הלאה, וקולטת עד כמה לבנות צעירות השדר החברתי הוא מאוד פסיבי לעומת הבנים, ולכן זה קריטי עבורנו להעצים את הבנות שלנו בכל מיני דרכים. כל המהלך הזה, אם הוא יצליח, יהיה מהלך עצום, וזה מרגש אותי וזו זכות עבורי שלבת שלי תהיה חוויה אחרת. אז כן, הכול אישי, ולא פעם הקבוצה מטלטלת אותי ברמה הכי פנימית ואישית שיש, אבל זו דרך ארוכה מאוד. מעבר לתמיכה ולאתגרים שהקבוצה מעמידה אותי בפניהם, יש כאן נחמה גדולה ופלטפורמה אקטיביסטית לגמרי שמאפשרת לנו לשנות דברים בעולם. השינוי הוא מעבר לשיח ולתודעה המשתנה. דברים קורים בעולם אחרת. קהילות משתנות. דינמיקה זוגית משתנה. חינוך משתנה. זה אמיתי לגמרי. יש לי שותפות אמת לכל יוזמה שאני אעלה - מהמאבק בזנות, דרך יצירת חוברת עם דברי תורה נשיים על כל פרשות השבוע, ועד מילוי סקר שביעות רצון על מקוואות שאוכל להגיש לחברי כנסת ולשרים. אנחנו פה. מחויבות מאוד, מאמינות מאוד, מזמינות כל גבר שאכפת לו להצטרף. ומבחינתי, אני מייחלת לפריצות דרך הלכתיות. לא פחות. אני מבינה שזו דרך המלך, ושזה ייקח זמן. אבל יש לנו זמן. אני רואה איך קריאה בתורה, למשל, היא נושא שהתקדם בקצב מדהים. זה מטורף ומוזר שילד יכול לקרוא בתורה, וחילוני יכול לקרוא בתורה - אבל אישה לא תקרא בבית כנסת שכונתי רגיל. אני מבינה את מי שעוד לא נדלקה לו הנורה הזו, ואני לא מזלזלת בזה. ברור לי שזה תהליך. אבל עבורי, זה מקום מאוד מתסכל. והתסכול, לצד התקווה, הם בסופו של דבר המנוע שלנו".
