ממני והלאה

ראשית דבר

ספר זה מוקדש בהערכה רבה
לבטוחים בבחירתם בנתיב של חיים ללא ילדים;
לתועים ולתוהים המהססים ומתלבטים בצומת הדרכים;
ולהורים שבחרו בנתיב האחר ומעוניינים להציץ דרך הצוהר הנפתח בספר לסגנון חיים השונה משלהם. צוהר זה עשוי להיות גם מראָה המשקפת את בבואת בחירתם בחיים עם ילדים.

בראשית לא היה לי דבר. אפס מילים מדוברות או כתובות, המגלות ולו בלחישה שבישראל אפשר לחיות חיים שלמים ללא ילדים, מבחירה.
בהיעדרן של מילים שתארחנה לי לחברה, התבגרתי בתחושה ברורה שאני לבד. הבטתי ימינה, התבוננתי שמאלה, ולא היתה אף אחת כמוני. רק אני ותיאוריות ביולוגיות, פסיכולוגיות וחברתיות, שהתאחדו כחץ המורה לכיוון אחד בלבד - זה המוביל לאמהוּת. מכל עבר נאמר לי שאני חייבת להיות אמא, כי "לא קיימת מישהי שלא רוצה".
אבל אני הרי כן קיימת. ולא רוצה ילדים. אז אם אינני רוצה ילדים אבל כן קיימת, אז אני כנראה מוטציה של הטבע או נכה רגשית או פגומה נפשית. משהו כנראה השתבש אצלי במהלך הדרך. אף על פי שבשעתי היו אלה הפרשנויות היחידות שבנמצא, ואף על פי שלא ניתנה לי אפשרות אחרת להבין את עצמי, סירבתי להפנים את התוויות הללו, שעיוותו אותי בעל-כורחי. סירבתי לקבל את העובדה שהתרבות שלי נטשה אותי ללא גיבוי, ללא רמז לקיומו של אורח חיים חלופי. מיאנתי לקבל את העובדה שאותה תרבות, שבני אדם הם שיצרוה כדי להרגיש שייכים, היא שפלטה אותי מקרבה והפכה אותי בכך לנוכרייה ולמורדת, בשונה מכוונתי.
סירובי היה הנקודה שבה החוויה האישית עטתה על עצמה לבוש פוליטי ותועלָה למחקר חברתי. כך התחלתי במלאכת חקר התרבות - מלאכה שפרקה מעליי את אותן הנחות הנראות מובנות מאליהן ושעל ברכיהן חונכתי בעקשנות משחר ילדותי. היו אלה הימים שבהם התגבשה דרכי האחרת. היא נסללה במהלך הניסיון להבין אם אני היחידה בישראל שילדים אינם החלום שלה, וזאת למרות שכנועים חוזרים ונשנים של הסביבה, שהחלום הקולקטיבי אמור להיות גם החלום האישי שלי.
יצאתי לחקור.
במהלך שלוש שנות מחקר גיליתי שהיו לפניי נשים וגברים שהורות לא היתה ואיננה החלום שלהם, אך כיוון שעד אז לא שמעתי את קולם, הוטעיתי לחשוב שאני לבד. במסגרת המחקר למדתי על מהותה של הבחירה בחיים ללא ילדים. עשיתי זאת באמצעות ראיונות עומק שערכתי עם זוגות שאינם רוצים להיות הורים, וכן בעזרת ניתוח התכנים בפורום "נשים שלא רוצות ילדים" בפורטל האינטרנט "תפוז". בפורום זה כותבים נשים וגברים שאינם רוצים להוליד ילדים ולגדלם; כאלה שמתלבטים בסוגיה; כאלה שלא יכולים להוליד; כאלה שאינם רוצים להוליד, אך שוקלים לאמץ בעתיד; וגם כאלה שיש להם ילדים, ואשר על כמה מהם מופעל לחץ להוליד ילדים נוספים. המשותף לכולם הוא שהם מבינים ומקבלים את האפשרות שאפשר לחיות חיים אחרים מלבד אלה ההוריים.
הלימוד המעמיק הוביל לספר זה הנכתב בסוגה שאני מכנה "אקדמיה אישית". יומן שדה אנתרופולוגי ושלושה יומנים אישיים הצטלבו זה בזה בהרמוניה כאוטית, בצומת דרכים המתאר ימים של מהפכה. אישית. ופוליטית.
אישית - משום שגיליתי שאינני לבד.
פוליטית - משום שמשמעות הגילוי רחבה ממני. היא נוגעת בשאלות פילוסופיות ותרבותיות על חיים ומוות, על זקנה, על אושר ומשפחה, על חברוּת וחופש בחירה ועל הקשרים הנרקמים ביניהם.
אף על פי שמדובר במהפכה מורכבת, התובנות והמחשבות האישיות שהצטברו במהלך השנים ביומנים שלי, מופיעות רק כאן, בראשית דבר. מכאן ואילך תעבור רשות הדיבור לפוליטי, לחברתי - היינו, לממצאי המחקר המלמדים שהקול שלי הוא רק אחד, אך לא יחיד בתוך מקהלה מגוונת של אנשים שאינם רוצים ילדים.
ההזדמנות להכיר את עולמם העשיר והמורכב של הורים ניתנת לנו על בסיס יומיומי מן הרגע שבו יצאנו לאוויר העולם, ולו מהסיבה הפשוטה שכולנו ילדים להורים. לצד ההיכרות האישית עם מערכת יחסים מורכבת זו מזדמנים לנו מפגשים נוספים עם חוויות הוריות, וזאת באמצעות שלל התוצרים התרבותיים הסובבים אותנו - בקולנוע, בפרסומות, בשירים, בספרים, בטלוויזיה וברדיו, בעיתונים ובאתרי האינטרנט. מציאות שופעת תוצרים זו, מקשה, ולעתים אף מונעת מאיתנו את היכולת להשתחרר מהניסיון הקרוב והמוכר לנו. "מה שאנו יודעים על המציאות מצטמצם למה שאפשר לבטא בשפה, שהתפתחה מתוך ניסיוננו המוגבל," כותבת לידיה ארן בספרה בודהיזם. "במשל בודהיסטי ידוע מספר צב לידידו הדג על הליכתו על החוף; 'כוונתך לשחייה, בוודאי,' אומר הדג."[1]
לפיכך, הספר מזמין את הקוראות ואת הקוראים לצאת מן המוכר ולפסוע, ולו לזמן קצר, בנעליים אחרות. צעידה בנעליו של אחר עשויה לעורר אי-נוחות, על אחת כמה וכמה כשמדובר בספר שלעתים שופך אור על צדה האפל של ההורות. כיוון שנושא המחקר הוא הבחירה באי-הורות, אין בכוחי לרכך את הפסיעה.

בשלב זה עדיין רק מעטים בישראל משוחחים - בינם לבינם ובינם לבין אחרים - על חיים שילדים אינם חלק מהם. עם זאת, סביר שהמחשבה חלפה בראשם של רבים ומיד הושתקה בבהלה. לכן לו יכולתי לבחור בדמיוני שימוש הולם למילותיי, הייתי מבקשת שהן תארחנה חברה לאלה החשים שאי-רצונם להיות הורים מושתק. בה-בעת הייתי מבקשת שאת ממצאי המחקר יקראו אלה הסבורים שבחירה בחיים ללא ילדים היא מעשה בלתי-שפוי הראוי להוקעה. על הרצף שבין שתי הקבוצות המנוגדות הללו מופנות מילותיי לשואלים, לסקרנים, לאלה שטרם גיבשו עמדה ברורה בנוגע לבחירה, בין היתר בשל היעדר ידע עליה.
האחרונים והראשונים שאליהם מופנות מילים אלה הם הבוחרות והבוחרים בחיים בלי ילדים שלקחו חלק במחקר זה. אף על פי שהספר התהווה בזכותכם, ומכאן שאין הוא מגלה לכם סודות, אני מקווה שמילותיו תהיינה בעלות ערך עבורכם, ולו מעצם הדהודן של מחשבות מוכרות. כיוון שמדובר באוכלוסייה הטרוגנית ומגוונת בדעותיה, ייתכן שלא תמיד הצלחתי ללכוד את השקפת העולם של כל אחת ואחד - ועל כך אני מצרה מראש.
הספר מיועד הן לאנשי אקדמיה והן לאנשים שמחוץ לה, הן למעוניינים להלך בין המילים שבגוף הספר והן לאלה המבקשים לצלול להערות השוליים, המפנות למחוזות ידע נוספים.* במודע ומתוך בחירה אין בספר ניתוח פסיכולוגי של הבוחרים בחיים ללא ילדים או הסברים ביולוגיים-גנטיים לבחירתם. את לימודיי אני מקדישה לאופן שבו תרבות וחברה טובעות את חותמן על בני אדם, וזוהי הכּפפה שהיה בסמכותי וברצוני להרים.
[* כל הציטוטים מתוך המקורות באנגלית הם תרגומי המחברת.]
בשלבים האחרונים של המחקר, שלבים המתהווים תוך כדי כתיבתו, נקבעים גם גבולותיו. כך נסגרות דלתות מסוימות, אך בה-בעת נפתחות דלתות אחרות המאפשרות מחקרי המשך. מכאן שיש עוד כפפות לא מעטות המחכות שחוקרות וחוקרים ירימו אותן וירחיבו את היריעה.

במהלך שש השנים שחלפו מאז סברתי שאני לבד, גיליתי שלא זו בלבד שאין זה כך, אלא שיש סביבי אנשים - בין שחושבים כמוני, ובין שחושבים אחרת ממני - שבלעדיהם הספר לא היה כפי שהוא:
תודה אישית לכל אחת ואחד מן המרואיינות והמרואיינים, הכותבות והכותבים בפורום, על שהסכמתם לשתף אותי ולחשוב איתי. אין לי ספק שבלעדיכם הייתי היום הרבה יותר לבד והרבה פחות מבינה.