אלף

מלך בממלכתי

אוי לא!

 

 

לא שום פולחן נוסף! לא שום תפילה נוספת לפעולה של כוחות נסתרים בעולמנו הנראה! כי איך כל אלה קשורים למציאות חיינו הנוכחית? הצעירים מסיימים לימודים אקדמיים ומוצאים את עצמם מובטלים. הזקנים יוצאים לגמלאות בחוסר־כול. למבוגרים לא נותר פנאי לטפח חלומות: משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהריים הם עסוקים בפרנסת המשפחה ובמימון הלימודים של ילדיהם — מתמודדים כל העת עם "המציאות המרה", שכולנו מכירים.

 

העולם אף פעם לא היה כה מפולג כמו עכשיו: מלחמות־דת, רצח־עם, התעלמות מאיכות הסביבה, משברים כלכליים, דיכאון, עוני. כולם דורשים פתרונות מיידיים לבעיות העולם, לפחות לחלקן, או לבעיותיהם האישיות. ככל שאנחנו מתקדמים, הדברים נראים קודרים יותר.

 

איך אוכל להועיל עם מסורת רוחנית, ששורשיה טבועים הרחק בעבר שמנותק מכל אתגרי ההווה?

 

 

 

* * *

 

 

 

אני עושה את דרכי אל האלון הקדוש עם י', שמכונה בפי מַאסְטֶר, אף על פי שבאחרונה צצו אצלי ספקות בנדון. האלון ניצב כאן יותר מחמש־מאות שנה, כשהוא מתבונן באדישות באסונות האנושות, וכל מעייניו נעוצים בהשלת עליו בחורף ובצמיחתם המחודשת באביב.

 

מאסתי בכתיבה על יחסי עם י', המדריך הרוחני שלי. ברשותי עשרות יומנים, שמפרטים את השיחות שניהלנו, ואיני טורח לשוב ולקרוא בהם. מאז נפגשנו באמסטרדם, בשנת 1982, למדתי לחיות וגם שכחתי מאות פעמים. בכל פעם שי' מלמד אותי משהו חדש, נדמה לי שאולי זה יהיה הצעד האחרון אל ראש ההר, הצליל שיצדיק את הסימפוניה כולה, המילה שתסכם את הספר. אני חש שמחה עילאית, אבל בהדרגה היא הולכת ונמוגה. דברים מסוימים נשארים לעד, אבל רוב התרגולים, הפרקטיקות ועקרונות הלימוד נעלמים לבסוף בחור שחור. או שכך זה נראה לפחות.

 

 

 

* * *

 

 

 

האדמה לחה. על אף צעדי הזהירים, עוד כמה פסיעות ונעלי ההתעמלות ששטפתי ביסודיות לפני יומיים, שוב יתכסו בבוץ. חיפושי אחר חוכמה ושקט נפשי, ובקשתי להיות מודע למציאות הגלויה והנסתרת, נהפכו לשגרה ואיבדו מיעילותם. התחלתי ללמוד את תורת המאגיה בגיל עשרים ושתיים. התנהלתי בדרכים שונות. במשך שנים צעדתי על פי תהום, החלקתי, מעדתי, התייאשתי והתחלתי מחדש. חשבתי שבגיל חמישים ותשע אהיה על סף גן עדן, וקרוב לשלווה הפנימית שנשקפת מחיוכם של הנזירים הבודהיסטים.

 

למען האמת, נראה כעת שאני רחוק ממטרתי יותר מאי־פעם. אני חסר מנוחה. לפעמים אני נתון למאבקים נפשיים במשך חודשים, והצלילה אל תוך מציאות קסומה אורכת אך שניות ספורות — די כדי לדעת שקיים עולם אחר, ודי כדי להותיר אותי מתוסכל מכך שאיני מסוגל לקלוט את כולו.

 

הגענו.

 

אחרי הטקס, אנהל עם י' שיחה רצינית.

 

שנינו מניחים ידיים על גזע האלון הקדוש.

 

 

 

* * *

 

 

 

י' נושא תפילה סוּפִית:

 

"אלוהים, כשאני מטה אוזן לקולות החיות, לרחש העצים, לפכפוך המים, לציוץ הציפורים, לשריקת הרוח או להלמות הרעם, אני רואה בהם עדות לאחדותך; אני חש שאתה כוח עליון, טבע כול־יכול, ידע עליון, צדק עליון.

 

"אני מזהה את חותמך, אלוהים, בקשיים שעליהם אני מתגבר. מי ייתן שמנעמיך, אלוהים, יהיו גם מנעמי. מי ייתן שתמצא בי אושר כאושרו של אב בבנו. ושאהגה בך בשלווה ובנחישות, גם כשיקשה עלי לומר 'אני אוהב אותך'."

 

על פי רוב, ברגע זה הייתי חש — ולוּ לשבריר שנייה, שבדרך כלל די בו — בנוכחות האחת החובקת שמניעה את השמש ואת כדור הארץ, ודואגת שהכוכבים ימשיכו לנוע במסילותיהם. היום אין לי עניין לשוחח עם היקום, כל מבוקשי הוא שהאיש שלצִדי יספק את התשובות הדרושות לי.

 

 

 

* * * 

 

 

 

הוא מסיר את ידיו מהאלון. גם אני. הוא מחייך ואני מחזיר לו חיוך. שנינו פוסעים בשתיקה, בצעדים מתונים, אל ביתי. אנחנו לוגמים קפה במרפסת, עדיין שותקים.

 

אני מתבונן בעץ הענקי שבלב הגן. לגזעו סרט שקשרתי בעקבות חלום שחלמתי. אני גר בפירנאים הצרפתיים, בכפר קטן ששמו סָן מרטֶן, בבית שאני מצר כעת על רכישתו, משום שבסופו של דבר הוא הבעלים שלי ולא להפך — הוא דורש את נוכחותי בכל רגע אפשרי, כי מישהו צריך לדאוג לו ולשמר את חיוניותו.

 

"אינני מסוגל לצמוח יותר" — אני אומר, וכמו תמיד נופל למלכודת המזומנת לזה שפותח בשיחה. "אני חושב שהגעתי לקצה גבול היכולת שלי."

 

"מוזר. כל החיים אני מנסה לגלות מהם הגבולות שלי ועד כה לא הצלחתי. אבל היקום שלי לא ממש משתף פעולה, הוא ממשיך להתרחב ולא מאפשר לי לגלות אותו בשלמותו," מתגרה בי י'.

 

הוא באירוניה, ואני בשלי.

 

"מה באת לעשות כאן היום? לנסות, כמו תמיד, לשכנע אותי בטעותי? אמור מה שאתה רוצה, אבל דע לך שמילים לא ישנו דבר. אינני מאושר."

 

"בגלל זה בדיוק באתי. כבר זמן־מה שאני ער למה שקורה, אבל תמיד יש רק רגע אחד שהוא המתאים לפעולה." קובע י', לוקח אגס מהשולחן ומסובב אותו בידיו. "לוּ היינו מדברים בשלב מוקדם יותר, לא היית בשל. לוּ היינו מדברים מאוחר יותר, כבר היית רקוב." הוא נוגס בפרי, מתענג על טעמו. "מושלם. בדיוק בזמן הנכון."

 

"אני מלא ספקות, בעיקר בכל הנוגע לאמונה," אני מתעקש.

 

"מצוין. הספק הוא שדוחף את האדם קדימה."

 

כמו תמיד, תשובות טובות ודימויים מוצלחים. אלא שהיום זה לא עובד.

 

"אומר לך מה אתה מרגיש," אומר י', "שכל מה שלמדת לא הִכה שורשים, שאתה מסוגל לצלול לעולם המאגיה אבל לא לשקוע בו. שייתכן שכל זה אינו אלא פנטזיה אחת גדולה, שהאדם יוצר כדי להפיג את הפחד שלו מהמוות."

 

שאלותי מעמיקות יותר: הספק נוגע לאמונה. רק בדבר אחד אני בטוח: שקיים יקום מקביל, רוחני, שמִתְאַבֵּךְ בעולם שבו אנחנו חיים. חוץ מזה, כל היתר — הספרים הקדושים, ההתגלויות, מורי הדרך, ספרי ההדרכה, הטקסים — נראים לי אבסורדיים. וגרוע יותר, דומה שהדברים הללו אינם משפיעים לטווח ארוך.

 

"אספר לך מה הרגשתי פעם," מוסיף י'. "בצעירותי, הוקסמתי מכל הדברים שהחיים היו יכולים להעניק לי. חשבתי שאני מסוגל להגשים כל דבר. כשנישאתי, נאלצתי לבחור רק בדרך אחת, שכן הייתי צריך לפרנס את האישה שאהבתי ואת הילדים שלנו. בגיל 45, אחרי קריירה משגשגת, הילדים גדלו ועזבו את הבית. חשבתי שמאותו רגע והלאה הכול יהיה בגדר חזרה על מה שכבר התנסיתי בו. באותה תקופה החל החיפוש הרוחני שלי. יש לי משמעת עצמית, וכל האנרגיה שלי הושקעה בחיפוש. עברו עלי גם תקופות של להט וגם תקופות של אובדן אמונה, עד שהגעתי לשלב שבו אתה נמצא כעת."

 

"ראה, י', למרות כל המאמצים שלי, אינני יכול לומר שאני מרגיש קרוב יותר לאלוהים ולעצמי," אני אומר כמעט ברתחה.

 

"זה בגלל שכמו כולם, האמנת שבמשך הזמן תלמד להתקרב לאלוהים. אבל הזמן לא מלמד. הזמן רק מביא עמו לֵאוּת וזִקנה."

 

נראה שהאלון שבגני מביט בי. הוא בוודאי בן יותר מארבע־מאות שנה, וכל מה שלמד זה להיות נטוע דרך קבע במקום אחד.

 

"למה ערכנו את הטקס סביב האלון ההוא? במה זה הופך אותנו לאנשים טובים יותר?"

 

"כי אף אחד כבר לא עורך טקסים סביב עצים. ועל אף שזה יכול להצטייר בעיניך כנטול היגיון, אתה נוגע במשהו עמוק בנשמתך, בחלק הבראשיתי ביותר שלך, הכי קרוב לנקודת המוצא של כל הדברים."

 

זה נכון. ידעתי את התשובה וקיבלתי את המענה שציפיתי לו. עלי לנצל ביעילות כל דקה שאני במחיצתו.

 

"הגיע הזמן לצאת מכאן," אומר י' בפתאומיות.

 

אני בודק מה השעה, ואומר ששדה התעופה קרוב ושיש לנו עוד זמן לדבר.

 

"לא לכך התכוונתי. כשחוויתי את מה שאתה חווה כעת, מצאתי את התשובה באירוע שהתרחש לפני שנולדתי. זה בדיוק מה שאני מציע לך לעשות."

 

גלגול נשמות? הרי הוא היה זה שתמיד הניא אותי מלבקר בחיים הקודמים שלי.

 

"כבר חזרתי אל העבר שלי. זאת למדתי עוד לפני שנפגשנו. דיברנו על זה. ראיתי שתי התגלמויות, אחת של סופר צרפתי מהמאה התשע־עשרה, ואחת..."

 

"כן, אני יודע."

 

"עשיתי אז טעויות, שכעת אינני יכול לתקן. אמרת לי שלא לחזור שוב לעולם אל העבר, כי זה רק יחזק את תחושת האשם שלי. מסע לחיים קודמים זה כמו לפעור חור ברצפה, ולהניח ללהבות האש שבקומה התחתונה לפלוש לקומה שבה אתה נמצא באותו רגע."

 

י' משליך את שאריות האגס לציפורים ונועץ בי מבט כעוס.

 

"אל תדבר שטויות. אם תמשיך, אתחיל להאמין שהצדק איתך ושבאמת לא למדת כלום בעשרים וארבע השנים שעברו עלינו ביחד."

 

אני יודע על מה הוא מדבר. במאגיה — ובחיים — קיים רק ההווה, העכשיו. את הזמן אין מודדים כפי שמודדים מרחק בין שתי נקודות. ה"זמן" אינו חולף. לאדם יש קושי עצום להתמקד בהווה. הוא תמיד חושב על מה שעשה, איך אפשר היה לעשות זאת טוב יותר, מהן תוצאות המעשים שלו ומדוע לא פעל כפי שהיה צריך לפעול. או שהוא חושב על העתיד: מה יעשה מחר, אילו אמצעי זהירות עליו לנקוט, מהן הסכנות שאורבות לו בפינה, איך להימנע ממה שאינו רצוי לו וכיצד להגשים את חלומותיו.

 

י' ממשיך בשיחה:

 

"כאן, בזה הרגע, אתה תוהה אם באמת משהו לא בסדר. התשובה היא כן. אבל באותו רגע מתברר לך שאתה יכול לשנות את עתידך באמצעות התקת העבר להווה. עבר ועתיד מתקיימים אך רק במחשבות שלנו. הרגע הנוכחי לעומת זאת, נמצא מחוץ לזמן. זהו הנצח. ההודים מכנים אותו בשם 'קַרְמָה', באין מונח מוצלח יותר. אולם מדובר בתפיסה שאינה מוסברת כראוי. מעשיך בעבר לא ישפיעו על ההווה. מעשיך בהווה יכפרו על העבר ומובן מאליו שישנו את העתיד."

 

"אם כן..."

 

הוא משתהה, נרגן יותר ויותר משום שדבריו אינם מובנים.

 

"אין טעם לשבת פה ולהשתמש במילים נטולות משמעות. לך להתנסות. הגיע הזמן שתצא מכאן, שתכבוש מחדש את הממלכה שלך שהסתאבה מרוב שגרה. תפסיק לשנן תמיד את אותו שיעור, כך לא לומדים שום דבר חדש."

 

"לא מדובר בשגרה. אני פשוט לא מאושר."

 

"לזה אני קורא שגרה. נדמה לך שאתה סובל, משמע אתה קיים. אנשים אחרים מתקיימים בשביל בעיותיהם, ומעבירים את זמנם בדיבור כפייתי על הילדים, על הבעל, על בית הספר, על העבודה, על החברים וכדומה. הם אינם עוצרים לרגע לחשוב: אני כאן. אני אמנם תוצר של כל מה שהיה ויהיה, אבל אני כאן. אם עשיתי טעות, אני יכול לתקן אותה, או לפחות להתנצל. אם עשיתי משהו נכון, הרי שאני חש מאושר ומחובר יותר לעכשיו."

 

י' נושם עמוקות ומוסיף:

 

"אתה כבר לא כאן. הגיע הזמן שתצא כדי שתוכל לחזור להווה."

 

 

 

* * *

 

 

 

מזה בדיוק חששתי. כבר זמן־מה שהוא נותן לי להבין שהגיע זמני לצאת לדרך הקדושה השלישית. חיי עברו תהפוכות רבות מאז שנת 1986 — השנה שבה עליתי לרגל לסָנטִיאָגוֹ דֶה קוֹמפּוֹסטֶלָה ונפגשתי פנים אל פנים עם הגורל שלי, או עם "תוכניתו של אלוהים". שלוש שנים לאחר מכן יצאתי לדרך שעולה לרומא, ושהיתי באזור שבו היינו עכשיו. זה היה תהליך מכאיב ומייגע שארך שבעים יום. בכל בוקר עשיתי את כל הדברים האבסורדיים שעליהם חלמתי בלילה הקודם (זכורה לי, למשל, המתנה של ארבע שעות בתחנת אוטובוס, בלי שיקרה שום דבר משמעותי).

 

מאז עשיתי כל מה שעבודתי דרשה ממני. אחרי הכול, זו היתה בחירה שלי וגם המזל שלי. יצאתי למסעות כאחוז טירוף. הלקחים החשובים שלי היו בדיוק אלה שלמדתי ממסעותי.

 

האמת היא שתמיד, גם בצעירותי, יצאתי לדרך כאחוז אמוק. אלא שבאחרונה נראה שאני מעביר את זמני בשדות תעופה ובבתי מלון, ותחושת ההרפתקה פינתה את מקומה לשעמום. כשטענתי שאיני מסוגל לשהות זמן רב במקום אחד, אנשים הגיבו בתדהמה: "נסיעה זה דבר נהדר. חבל שאינני יכול להרשות לעצמי לנסוע!"

 

נסיעה היא אף פעם לא שאלה של כסף, כי אם של העזה. ביליתי חלק ניכר מנעורי ההיפיים במסעות ברחבי העולם. האם היה לי אז כסף? ממש לא. בקושי הצלחתי לשלם בעבור כרטיס הטיסה, אך אלו היו השנים הכי יפות שלי: אכלתי רע, ישנתי בתחנות רכבת, היו לי בעיות תקשורת בגלל השפה, הייתי תלוי בחסדי הזולת, ולוּ כדי שיהיה לי היכן להעביר את הלילה.

 

אחרי שבועות שבהם מתגלגלים בדרכים, שבהם מקשיבים לשפה לא־מוכרת, שבהם משתמשים בכסף שערכו אינו נהיר ומהלכים ברחובות זרים, מגלים שה"אני" הישן וכל הידע שרכש הם חסרי ערך לנוכח האתגרים החדשים הללו. אז מתחילים להבין שבנבכי הלא־מודע קיים משהו מעניין הרבה יותר, הרפתקני, פתוח לעולם ולהתנסויות חדשות.

 

ואז, יום אחד אתה קם ומכריז: "די!"

 

"די! הנסיעות האלה נהפכו לשגרה חדגונית."

 

"לא. לא די. לעולם לא יהיה די," אומר י', "החיים הם נסיעה אחת מתמשכת, מרגע שבאים לאוויר העולם ועד שמסתלקים ממנו. נוף משתנה, אנשים משתנים, צרכים משתנים, אבל הרכבת ממשיכה לנוע קדימה. החיים משולים לרכבת, לא לתחנה. מה שאתה עושה עכשיו זה לא נסיעה אלא החלפת ארצות, וזה שונה לגמרי."

 

אני נד בראשי לשלילה.

 

"זה לא יעזור. אם עלי לתקן שגיאה שעשיתי בחיים אחרים, ואני לגמרי מודע לה, אני יכול לעשות זאת כאן. בתא ההוא בבית הסוהר בסך הכול מילאתי אחר הוראותיו של מי שנראה לי בקי בכוונותיו של אלוהים: אתה. פרט לכך, כבר ביקשתי מחילה לפחות מארבעה אנשים שפגשתי."

 

"אבל לא גילית את מהות הקללה שהטילו עליך."

 

"גם אתה קוללת באותו זמן. אתה גילית מה היתה?"

 

"כן. ואני יכול להבטיח לך שהיא היתה חמורה יותר. אתה התנהגת כמנוול רק פעם אחת, ואילו אני הייתי לא־הוגן הרבה פעמים. הכרתי בזאת וכך נגאלתי."

 

"אם עלי לנסוע בזמן, מדוע אני חייב לנסוע גם במרחב?"

 

י' צוחק. "מפני שתמיד קיימת האפשרות שניגאל, אך לשם כך עלינו לפגוש את האנשים שפגענו בהם כדי שימחלו לנו."

 

"אז לאן עלי ללכת? לירושלים?"

 

"אינני יודע. לאן שתחליט. חפש את מה שהשארת פתוח והשלם את המשימה. אלוהים יכוון אותך, שהרי כל מה שכבר התנסית בו או תתנסה בו בעתיד הוא כאן ועכשיו. בזה הרגע העולם נברא ונהרס. מי שפגשת יחזור, מי שהלך ממך ישוב. אל תתעתע בחסד שבו זכית. תבין את מה שקורה לך, ותדע מה מתרחש אצל הזולת. אל תחשוב שבאתי להשכין שלום. אני נושא עמי חרב."

 

 

 

 

 

יורד גשם ואני רועד מקור. המחשבה הראשונה שלי היא שבטח אצטנן. אחר־כך אני מתנחם בעובדה שלדברי הרופאים, שפעת נגרמת מנגיף ולא מגשם.

 

אינני יכול להיות כאן ועכשיו, ראשי סחרחר עלי. לאן עלי ללכת? מה יהיה אם לא אפגוש בדרכי אנשים מוכרים? הרי זה קרה בעבר ועלול להתרחש שוב. אם לא כן, כבר הייתי מוצא את המנוחה ואת הנחלה.

 

אחרי חמישים ותשע שנה שבהן אני חי עם עצמי, לפחות חלק מתגובותי נהירות לי. כשרק נפגשנו, י' ואני, דבריו זהרו באור בהיר אף יותר מזה של האישיות שלו. קיבלתי הכול ללא היסוס, התקדמתי ללא פחד, ומעולם לא התחרטתי על כך. במשך השנים, למדנו להכיר זה את זה, והקִרבה הביאה בעקבותיה את ההרגל. למרות שי' מעולם לא אִכזב אותי, שוב לא הייתי מסוגל לראותו באותו אור. בספטמבר 1992, עשר שנים אחרי שנפגשנו בראשונה, המשכתי למלא את הוראותיו, אבל כבר לא ביצעתי אותן באותה החלטיות כמו בעבר.

 

טעות בידי. אם בחרתי לציית למסורת המאגיה, מדוע כעת אני מטיל בה ספק? אני אמנם חופשי לעזוב ברגע שארצה, אבל משהו דוחף אותי הלאה. אין ספק שי' צודק, אולם הסתגלתי לאורח החיים שלי ולא נחוצים לי אתגרים נוספים. אני זקוק לשלווה.

 

הייתי אמור להיות מאושר: הקריירה שלי פורחת, למרות שמדובר במקצוע קשה ותחרותי ביותר. אני נשוי במשך עשרים ושבע שנים לאישה שאני אוהב. מצבי הגופני תקין. אני מוקף באנשים שבהם אני בוטח, וכשאני פוגש את הקוראים שלי הם תמיד מרעיפים עלי חיבה. פעם היה לי די בכך, אבל בשנתיים האחרונות נראה שדבר אינו מספק אותי.

 

האם מדובר בתחושת חרדה זמנית? האם לא די בתפילות הרגילות, בכיבוד הטבע כאילו היה קולו של אלוהים, ובהתבוננות ביופי שסובב אותי? אם אני משוכנע שהגעתי לקצה גבול היכולת שלי, מדוע להמשיך?

 

מדוע אני שונה מהחברים שלי?

 

אני שומע רק את הגשם שהולך ומתחזק. כולי ספוג מים אך איני מסוגל לזוז ממקומי. אינני רוצה לצאת לדרך, מפני שאין לי מושג לאן ללכת. י' צדק, אני אבוד. אם הייתי באמת מגיע לקצה גבול היכולת שלי, רגשות האשם והתסכול היו חולפים. אבל הם אינם חדלים. אימה ופחד. כשמדובר בתחושת אי־שביעות־רצון מתמדת, הרי שהאל זימן אותה מסיבה אחת ויחידה: יש לשנות הכול ולהמשיך הלאה.

 

כבר חוויתי זאת בעבר. בכל פעם שסירבתי ללכת בעקבות גורלי, אירע לי דבר־מה בלתי־נסבל. כרגע החשש הגדול שלי הוא שיתרחש אסון כלשהו. אסון תמיד מביא עמו שינוי קיצוני בחיינו, שינוי שתמיד נקשר לאותו עיקרון: לאובדן. לנוכח אובדן, אין טעם לנסות להחזיר את מה שהיה, עדיף לנצל את החלל הגדול שנפער לפנינו ולמלא אותו במשהו חדש. בתיאוריה, כל אובדן הוא לטובה. בפרקטיקה, לעומת זאת, זה הזמן שבו אנחנו מטילים ספק בקיומו של האל ושואלים את עצמנו — "מה עשיתי? למה זה הגיע לי?"

 

אלוהים, שמור עלי מאסון ואמלא את רצונך.

 

המחשבה רק עולה בראשי, ומיד מתנפץ רעם והבזק־ברק מאיר את השמים.

 

שוב אימה ופחד. זהו אות. אני מנסה לשכנע את עצמי שאני תמיד נותן את מיטבי, והטבע אומר בדיוק את ההפך: מי שבאמת מחויב לחיים, לעולם אינו מפסיק ללכת. ברגע זה שמים וארץ מתנגשים בסערה. לכשתשכך, האוויר יהיה טהור יותר והשדות יצמיחו יבול בשפע. אולם לפני כן בתים ייהרסו, עצים בני מאות שנים יופלו, וגני עדן יוצפו.

 

דמות בצהוב מתקדמת לעברי.

 

אני מתמסר לגשם. ברקים נוספים מפלחים את השמים, ותחושת חוסר האונים שלי מפנה את מקומה לרגש חיובי, כמו נשמתי רוחצת במי כפרה.

 

בַּרֵךְ ותבורך.

 

המילים יצאו מפי בטבעיות — ידע שלא ידעתי שאני מחזיק בו, שאני יודע שאינו שלי, שלעתים מופיע ומונע ממני לפקפק בכל מה שלמדתי עד כה.

 

הבעיה הגדולה שלי היא שלמרות הרגעים הללו, אני ממשיך להיות ספקן.

 

הדמות בצהוב ניצבת לפנַי. זוהי אשתי באחת משכמיות הטיולים שלנו. אם נלך לאיבוד בהרים, יוכלו לאתר אותנו הודות לצבעה הצהוב, שבולט למרחקים.

 

"שכחתַ שיש לנו ארוחת ערב?"

 

לא שכחתי. אני עוזב את העולם המטאפיזי, שבו קולות האלים נשמעים כרעמים, וחוזר אל מציאות של עיר פרובינציאלית, של ארוחה הכוללת כבש צלוי, יין איכותי ושיחה מהנה עם חברים על הרפתקאות הרכיבה שלהם באופנועי ההָרלִי־דָוִוידסוֹן. בעת שאני מתלבש, אני מוסר לאשתי בקיצור את פרטי השיחה שהיתה לי עם י'.

 

"הוא אמר לאן אתה צריך ללכת?" שואלת אשתי.

 

"הוא אמר שעלי לקבל על עצמי הִתְחַיְיבוּת."

 

"וזה כל כך קשה? תפסיק לקטר. אתה מתנהג כמו אדם זקן."

 

 

 

 

 

הֶרוֵוה ווֶרוֹנִיק הזמינו שני אורחים נוספים — זוג צרפתי בגיל העמידה. אחד מהשניים מוצג בפנינו כ"מגיד עתידות" שפגשו במרוקו.

 

האיש לא נראה חביב במיוחד, הוא מרוחק וכמו־נעדר. לפתע, בעת הארוחה ולכאורה מתוך טְרַנְס, הוא אומר לוורוניק:

 

"תיזהרי כשאת נוהגת. תהיה לך תאונה."

 

לדעתי, זוהי הערה בטעם רע ביותר, שהרי אם ורוניק תתייחס אליה ברצינות, הפחד שלה ייצור אנרגיה שלילית ואז באמת עלולה לקרות לה תאונה.

 

"זה מעניין," אני נחפז להגיב. "מן הסתם אתה יכול לנסוע בזמן, אל העבר או אל העתיד. בדיוק היום אחר הצהריים דיברתי על זה עם חבר שלי."

 

"כשאלוהים מתיר לי, אני יכול לראות. אני יודע מי היה, מי הוא ומי יהיה כל אחד מיושבי השולחן הזה. ניחנתי במתת שאינה מובנת לי, אבל זה זמן רב שלמדתי לקבל אותה."

 

כולנו חובבים מושבעים של אופנועי הרלי־דווידסון קלסיים. שיחת הערב היתה אמורה לעסוק בטיול לסיציליה, אלא שלפתע היא מקבלת תפנית מסוכנת, ומאיימת לגלוש לנושאים שכרגע איני מוכן לדון בהם.

 

תזמון ממש מושלם.

 

הגיע תורי לדבר:

 

"אתה בטח יודע שאלוהים מאפשר לנו לראות את הדברים האלה, רק כשהוא רוצה שמשהו ישתנה."

 

אני פונה לוורוניק: "רק תיזהרי. כשמשהו מהמישור האַסטרַאלי2 עובר למישור הגשמי, עוצמתו פוחתת בהרבה. במילים אחרות, אני כמעט משוכנע שלא תהיה שום תאונה."

 

ורוניק מוזגת לכולם עוד יין. היא סבורה שמגיד העתידות ואני במסלול התנגשות, אולם טעות בידה. האיש באמת "רואה" ואני מבוהל. מאוחר יותר אשוחח על כך עם הרווה.

 

האיש בקושי מסתכל עלי. הוא עדיין נראה מרוחק, כמי שחדר שלא מדעת לממד אחר, וכעת עליו לדווח על תחושותיו. הוא רוצה לומר לי משהו, אבל לבסוף הוא פונה אל אשתי:

 

"הנשמה של טורקיה תעניק לבעלך את כל האהבה שהיא מכילה, אבל תקיז את דמו לפני שתגלה לו את מבוקשה."

 

הנה אות נוסף לכך שאינני צריך לצאת עכשיו לדרך, אני חושב ביני לביני, ביודעי שאנחנו מפרשים את הדברים בהתאם לרצוננו ולא כפי שהם באמת.