מאוחר מדי

מכתב ממנטובני לאומברטה

גברת אוּמבֶּרטָה הנכבדה,

הרשי לי להביע את צערי העמוק על האסון שפקד אותך, ולמעשה את כולנו. זוהי אבידה כבדה למדע בכלל, לכל צוות העובדים והחוקרים בסֶרוֹנֶרָה, ובמיוחד לי. זכיתי להכיר את אביך, פרופ' בֶּנוֶונוּטי, מקרוב. שימשתי עוזרו במשך שנתיים, ובמהלך תקופה זו למדתי לכבד אותו כאיש מדע, אבל לא פחות מזה כאדם. אני מתקשה לדבר עליו בלשון עבר. הייתי רוצה להאמין שעקבותיו עוד יתגלו, אבל הסיכוי הזה, לדאבוני, מצטמק בכל יום שעובר.

ברשותך, אני מבקש לספר לך מעט על התקופה שעשיתי במחיצת אביך. שיתוף הפעולה אתו נחת עלי בהפתעה גמורה. יום אחד נקראתי ללשכתו של ד״ר אוֹדוֹיוֹ, המנהל המדעי של מכון המחקר בסֶרֶנגֶטי. הוא סיפר לי על בואו הקרוב למכון של מדען איטלקי בעל שם, לעריכת מחקר שעשוי להימשך לפחות שנתיים. הוא נתן לי את רשימת הפרסומים של אביך והזכיר את ביקורו הקודם בסרונרה, לפני עשר שנים. הוא גם שאל אותי אם אהיה מוכן להיות עוזרו של אביך בתקופת שהותו אצלנו. העובדה שעשיתי את התואר הראשון שלי - וחלק מהשני - באוניברסיטת רומא עשתה אותי בעיני המנהל מועמד מתאים לתפקיד, מה גם שהשפה האיטלקית שגורה בפי. התאפקתי לא להסגיר את התרגשותי. לא בכל יום נקרית לאדם כמוני הזדמנות לעבוד לצדו של חוקר בעל שיעור קומה כאביך. יתרה מזו, בואו פתח לפני אפשרות חד־פעמית לצאת מבין הקירות הלבנים של מחלקת האוספים במכון ולעשות שנתיים בשטח. דרישתו של אביך להתגורר באחת הבקתות בסוואנה עוררה את התפעלותי. אין זה עניין של מה בכך לאדם בגילו. מנהל המכון ביקש ממני לדאוג לארגון המזון והציוד הדרושים לשהייה ממושכת בבקתה בדרום הסרנגטי, לרבות אמצעי קשר וכלי רכב. כמו כן ביקש ממני לקחת על עצמי את האחריות למשק הבית. נעתרתי לכל בקשותיו בחפץ לב.

השבועות הראשונים לעבודתי אתו זכורים לי היטב. אביך לא הרבה לדבר, ואני לא ידעתי כיצד לפרש את שתיקתו. נטיתי לייחס אותה לפער הגילים בינינו ולמעמדו כחוקר בעל שם. כמקובל במקומותיכם, פניתי אליו בגוף שלישי. אביך ביקש ממני לחדול מזה. הוא אמר שאין מקום לשמירת מרחק במקום קרוב כל־כך לאלוהים. אני חושב שמשפט זה קירב אותי אליו מאוד. בכל התקופה הזאת חלקנו את הבקתה הקטנה בפאתי הסוואנה, אכלנו ביחד את ארוחותינו וסיירנו זה לצד זה ברחבי השמורה הדרומית. כל סוף שבוע שני עשיתי עם משפחתי בכפר סינוֹני, אבל למעט הפסקות קצרות אלו לא נפרדנו לרגע. אין ספק בלבי כי תקופה זו תיחרט בזיכרוני כחוויה ייחודית.

השנתיים לצד אביך השכילו אותי יותר מכל שנות לימודי באוניברסיטת רומא. למדתי ממנו הלכה למעשה מהי גישה מחקרית שיטתית, עקיבה ומחויבת עד לפרטים הקטנים ביותר, החל ברישום הממצאים בשטח, פירוקם לגורמים, ניתוחם בנפרד, וכלה בחיבורם לתמונה לכידה - יחד עם החלופות שלה. אביך עמד על כך שלכל השערה שנעלה במהלך עבודתנו נציב שתיים־שלוש השערות חלופיות. הוא נימק את בקשתו בסכנה הטמונה למדע מהנחות מוקדמות, ובעיקר מהתאהבות בתיאוריות קיימות. לדבריו, אף שחיי היום־יום שלנו מתבססים על הנתונים הנקלטים בחושינו, קליטת התופעה בחושים אינה הוכחה לקיומה, אלא אם כן קיימת מאחוריה תיאוריה מדעית רצינית. דבריו הפתיעו אותי מאוד, שכן מהו מדע אם לא רישום שיטתי של ממצאים הנקלטים בחושינו? אביך שלף מהכוננית שמעל שולחנו אלבום ציורים והראה לי את מַפַּל המים המדומה של הצייר ההולנדי אֶשֶׁר. הוא הצביע על כך שהמציאות המתוארת בציור חייבת להיות שגויה, למרות עבודת ההטעיה הנפלאה של הצייר, כי מה שעושה את המפל שלו לבלתי אפשרי הוא העובדה ששיא התעלה נמצא במפלס אחד עם תחתית המפל. כשאביך קלט את מבוכתי הוא שלף מאחד התיקים תצלום של פאטה מורגנה. הוא הזכיר לי שתופעות של פאטה מורגנה נחשבו עד הרבע הראשון של המאה הקודמת תוצר הזוי של מוח קודח ביובש המדברי. רק אחרי שניתן להן הסבר פיזיקלי משביע רצון הן קנו לעצמן מעמד של עובדה. ״כאנשי מדע,״ אמר לי אביך, ״אסור לנו לשכוח שעובדה איננה עובדה עד שהתיאוריה אינה מאשרת אותה כעובדה.״ הוא עמד על כך למרות שהתיאוריה עצמה היא בעלת מעמד ארעי ובכל יום היא עשויה להיות מוחלפת בתיאוריה טובה ממנה. כמה עצוב שאדם בשיעור קומתו נעלם בנסיבות כל־כך תמוהות.

אינני רוצה להלאות אותך יותר מדי בשיחות המדעיות שניהלנו. עבורי הן היו מרתקות. בדיעבד אני מצטער על שלא דחקתי בו להרבות בהן. עם הזמן, ככל שאמונו בי גבר, הרשה לעצמו לשוחח על חייו ועל משפחתו. אביך אמר לי שהיית אהבתו הגדולה, ואם אני זוכר נכון, הוא גם הוסיף - היחידה. הוא סיפר לי על מפגש בלתי נשכח ביניכם, שאולי אינך זוכרת אותו כי הוא התרחש כשהיית בת שלוש. התעוררת משנתך בשעת בוקר מוקדמת, התיישבת לצדו על מדרגות הבית היורדות אל הגינה ותחבת את ידך בידו. אביך אמר שזה היה האירוע המאושר בחייו. הוא חשב באותו רגע שאם יקרה לך אסון, לא יוכל להמשיך לחיות בלעדייך. הייתי נבוך מאוד מגילוי הלב שלו. עלייך להבין שזו היתה הפעם הראשונה שאביך חשף את רגשותיו בפני. כל מה שהצלחתי להוציא מפי היה פתגם ששמעתי פעמים רבות בתקופה הסטודנטיאלית שלי ברומא: דם סמיך יותר ממים. הייתי משלם הון כדי לבלוע בחזרה את המילים המטופשות האלו, שכל־כך לא הלמו את הרגע המיוחד ההוא. אביך חייך. אני מתאר לעצמי שזו הרגשה נפלאה לדעת שהיית כל־כך יקרה לו.

למיטב הכרתי, אביך לא היה בקו הבריאות בחודשים האחרונים, אבל הוא לא נתן לחולשתו הגופנית לפגוע בעבודת המחקר. היו ימים שיצאנו לשטח באור ראשון וחזרנו בחשיכה. הוא לא התלונן על מיחושים או על עייפות, אבל דאגתי, ככל שהדבר היה תלוי בי, לקיים שעות עבודה נורמליות. אני משער שאביך לקה באחת המחלות הזיהומיות השכיחות במקומותינו. בשבועות האחרונים נראה היה לי שהוא חזר לאיתנו. הוא נהג לצאת לבדו בלילות, ולפעמים חזר רק עם עלות השחר. לא שאלתי אותו לאן הוא נוסע, רק ביקשתי ממנו לנהוג בזהירות. הייתי מודאג מהלאות והחיוורון ששוב אחזו בו. ייחסתי אותם לעייפות מטיולי הלילה שלו, אבל ייתכן שהסיבה היתה המחלה הזיהומית שחזרה לקנן בו. ניסיתי לשכנע אותו לפנות למרפאת המכון, אבל הוא דחה את הצעתי. בכל זאת צמצם מעט את הסיורים המתישים בשטח. את הזמן הפנוי הוא חזר להקדיש לתצפיות על קוקיות. אני חייב להודות שכאשר התחיל לעסוק בזה, כחצי שנה אחרי בואו לסרנגטי, לא הצלחתי להבין למה אדם שמומחיותו היא אבולוציה אקולוגית מקדיש זמן רב כל־כך למעקב אחרי קוקיות. אני משער שזה היה תחביבו גם באיטליה, אולי אפילו תחביב משותף לך ולאביך.

אין בכוחי להביע עד כמה אני מייסר את עצמי על שלא עמדתי על דעתי ביתר תוקף. אילו היו מאשפזים את אביך לתקופת ביקורת, ייתכן שכל הטרגדיה הזאת היתה נמנעת. עכשיו זה מאוחר מדי. מספר שבועות אחרי היעלמו של אביך התבקשתי על־ידי הנהלת המכון לחזור לבקתה ולפנות ממנה כל דבר בעל ערך חומרי ומחקרי. שהיתי שם שבועיים, ואני חייב להודות שהזיכרונות מתקופת העבודה עם אביך שבו והציפו אותי - בעיקר בערבים. שוטטתי לא מעט בסביבת הבקתה, בין השאר במקווה המים הסמוך לה, שאביך כינה אותו ״שלולית״ בגלל ממדיו הצרים ומימיו הרדודים. להפתעתי גיליתי בצמחייה המקיפה את השלולית מספר גדול של קוקיות - מבוגרות וצעירות כאחת - שענדו על רגליהן חוטי רקמה צבעוניים. אין זאת אלא שהחוטים הללו נקשרו בידי אביך. אני משער שהצבעים השונים של החוטים נועדו לסמן את הקרבה המשפחתית בקרב הקוקיות שנשאו חוטים מאותו צבע. העניין הוא שהמקום עומד להיסגר לתקופה בלתי קצובה. להערכתי אין כוונה לפתוח אותו מחדש. אבל אם יתברר שלמחקר הקוקיות של אביך יש חשיבות מדעית, אולי ישאירו את הבקתה פתוחה, ולו לביקורי קבוצות של סטודנטים במסגרת לימודיהם. ודאי תסכימי אתי שחבל להניח לעבודה הרבה שעשה לרדת לטמיון. אם לא יקשה עלייך מדי, אנא נסי למצוא בניירות ובדיסקטים של אביך חומר המתייחס לקוקיות האלה.

אני מתאר לעצמי שהוא סיפר לך גם על גור האריות שאיבד את אמו והגיע באפיסת כוחות לבקתה שלנו. אביך גידל אותו שבועות אחדים, ורק בלחצו של ריצ'רד הריס, ידידנו ומומחה מספר אחת לאריות, הסכים לשחררו. אני מזכיר אפיזודה זו כי כמו בעניין הקוקיות, אביך התייחס לגור כאל בן טיפוחיו. אמנם בקוקיות הוא בחר, ואילו גור האריות נקלע אלינו במקרה, אבל הוא התייחס לשניהם באותה מידה של מסירות. אני חייב לציין שגור האריות תרם תרומה חשובה מאוד להידוק הקשר ביני לאביך. עד אז היו שיחותינו ענייניות וקצרות מאוד. בבקרים היינו נפגשים במטבח, מברכים זה את זה בבוקר טוב ומתיישבים בשתיקה ליד שולחן העץ לארוחת בוקר. הופעתו של הגור שברה את הקרח בינינו, אם אפשר לומר כך. אביך ודאי דיווח לך על מעלליו של הגור ועל הקשר שנוצר בינו לבין אמו. אומַר רק זאת, הוא חרד לו כמו לתינוק, ניקה אותו, היניק אותו מבקבוק, בנה לו מתקנים ומחילות כדי לחדד את חושיו, ורק התנגדותי התקיפה מנעה ממנו להרדים אותו במיטתו. הוא גם הִרבה לרשום אותו ואת הלביאה בכל מיני מצבים במחברת הציורים שלו. מטיפולו בגור הבנתי כמה רכות היתה באביך, למרות חזותו הנוקשה. הרשי לי לומר לך בכנות: לא היית יכולה למצוא אדם טוב ממנו להיות לך לאב גם אם הבחירה היתה בידייך.

עקבתי בסקרנות רבה אחרי מערכת היחסים שהתפתחה בינו לבין אמו של הגור. אינני יודע כיצד היא גילתה את מקום משכנו. גם ריצ'רד היה מופתע. לדבריו, בתקופה שחלפה למן אובדן הגור שלה היא היתה אמורה למחוק אותו מזיכרונה. העובדה שהמשיכה לחפש אחריו היא מקרה נדיר. ריצ'רד העלה אפשרות שהיא לא ממש חיפשה אותו, אלא עלתה על עקבותיו במקרה במהלך שיטוטיה, כאשר ביקשה להסתפח לעדה חדשה או לחזור לעדה הקודמת שלה. אביך דחה את האפשרות הזאת, הוא היה משוכנע שהיא חיפשה את הגור שלה. מכל מקום, בהתחלה היא גילתה חשדנות רבה כלפי אביך, הייתי אומר אפילו עוינות, אבל ככל שחלפו הימים, ובמיוחד אחרי שעקבה מרחוק אחרי טיפולו המסור בגור, נרגעה והרשתה לעצמה להתקרב למכלאה. בכל יום היא קירבה את מרבצה לגדר. בשבועות הראשונים היא היתה נסוגה בבהלה לאחור וחושפת את ניביה כל אימת שהיה משליך לעברה נתח בשר, אבל עם הזמן נרגעה והניחה לו להתקרב אליה עד מרחק של עשרים צעדים. אביך אמר לי שהוא רוצה להרגיל אותה לאכול ליד הגדר, כדי לעודד אותה ליצור מגע פיזי עם הגור שלה. הטלתי ספק בזה, מה גם שדאגתי לביטחונו. אינני מומחה לאריות כמו ריצ'רד, אבל ידוע לי על מקרים לא מעטים שבהם אפילו אריות מאולפים התנפלו על מאלפיהם ללא סיבה נראית לעין ופצעו אותם קשות. אביך התעקש והצליח לקרב את הלביאה עד הגדר. הגור יצא מכליו מרוב התרגשות. הוא ניסה להוציא את כף רגלו מבעד לגדר כדי לגעת בה, והיא שלחה את לשונה הארוכה כדי ללקק אותו. בבקרים הוא היה ממתין לה בקוצר רוח, רץ מפינה אחת של הגדר לפינה השנייה וקורא לעברה בתחינה. ריצ'רד עקב אחרי התפתחות הקשר בין הלביאה לגור בקורת רוח, אבל אחרי זמן מה הודיע שהגיעה השעה לשחרר את הגור. אביך היה מודאג. הוא תהה מה יקרה לו כאשר אמו תצא לטרוף טרף, אבל ריצ'רד הבטיח לו שהיא תשוב עמו לעדה המקורית שלה ושם תתקבל בעין יפה על־ידי אחיותיה ודודותיה. ביום השחרור התבוננתי באביך. הוא היה מאופק מאוד, אבל כבר הכרתי אותו במידה מספקת כדי לחוש בעצבותו מהפרידה הקרובה. כולנו היינו קצת עצובים, אבל התעודדנו מדיווחו של ריצ'רד. להווי ידוע לך, ריצ'רד מכיר באופן פרטני את כל העדות של האריות בסרנגטי. הוא איתר את העדה של הלביאה שלנו ובישר לאביך שהיא והגור שלה התקבלו בעין יפה. לאחר שבוע גילה לי ריצ'רד כי הסתיר מאביך את האמת כדי לא לצערו. הזכר השליט הרג את הגור שלה כבר ביום הראשון לבואם, כדי לגרום לה להתייחם.

עקבתי בהתפעלות גם אחרי הקשר העמוק שיצר אביך עם מישורי העשב בדרום הסרנגטי. דומה שהם השכיחו ממנו את עולם האספלט, הבטון והברזל שהשאיר מאחוריו. המרחבים האלה נסכו בו געגועים למחוזות עלומים בנבכי ההיסטוריה. הוא אהב לתאר באוזנַי את מסעותיו של אודיסאוס, את געגועיו האינסופיים למולדתו ואת אהבתו הגדולה לרעייתו. לצערי, אינני מכיר את הספר, הוא חלק מהמורשת התרבותית של המערב, לא של אפריקה, אבל אני מתעתד להזמין אותו בקרוב מרשת אמזון. חרף השוני העמוק בין התרבות האפריקנית לתרבות המערבית, אין לי שום קושי להזדהות עם תלאותיו של אודיסאוס. בחודשים שחלפו למן היעלמו אני שב ומהרהר באודיסאוס לעתים מזומנות. בתקופה הסטודנטיאלית שלי ברומא חשתי לא אחת געגועים עזים לארצי. אפשר שאחוש בהם מחדש בנסיעתי הקרובה לרומא, אם כי הפעם יחד עם אשתי ובני. אני מתאר לעצמי שגם אביך חש בשהותו כאן געגועים לאיטליה, ובעיקר אלייך.

אני משער שהנהלת המכון עדכנה אותך בכל פרטי היעלמו המסתורי של אביך, ולכן אין טעם לחזור עליהם. אומר לך רק זאת, בינו לביני או בינו לבין הנהלת המכון לא קרה דבר שהיה יכול להעכיר את רוחו. גם לא היה דבר בהתנהגותו שיכול היה לרמוז על כוונתו להסתלק מהמקום. חידת היעלמו אינה נותנת לי מנוח. מדוע נסע באמצע הלילה לגבעת הצפעונים, מדוע נטש שם את הטנדר, מדוע צעד למתחם הטרשים ומה ביקש לראות שם. בראש ובראשונה - להיכן נעלם. אני משער ששאלות אלו ימשיכו לייסר אותי עד סוף ימי.

הרשי לי לחתום את מכתבי בשיר־עם טנזני. נדמה לי שהוא משקף משהו מאותה תמימות של ארץ זו, שכה כבשה את לבו של אביך:

לזרוח - מי לימד את השמש?
לפרוח - מי לימד את הוורד?
מי לימד לאהוב להתרגש ולחשוב?
ומי לימד אדם להיות אדם,
כל מין וגיל וכל צבע?
ומי לימד אותך להיות אתה,
אתה, פנינה של הטבע,
אה?*
[* גרסה עברית: רחל שפירא.]

ברגשי כבוד והוקרה,
מַנטוֹבַני קימאיוֹ