בתמונה: פרויד, שנות 30-ה
באחרית הדבר של 'בארכיונים של פרויד' מתארת ג'נט מלקולם ביקור במוזיאון פרויד בלונדון. העובדת הצעירה מחמיצה לה פנים כי המקום עומד להיסגר בתוך רבע שעה, אבל מלקולם מספיקה הכל במסגרת הזמן הנתון - גם להתרשם מחדרי התצוגה, כולל הספה המפורסמת, וגם לעצור בחנות המתנות ולבחון את המוצרים שנושאים את דיוקנו של אבי הפסיכואנליזה.
לעומת התפאורה הזו, שמיטיבה לייצג את מעמדו של פרויד ככוכב פופ, הפרשה שעומדת במרכז ספרה של מלקולם נראית כמו יצור אזוטרי מעולם מיושן. ודווקא על רקע הניגוד הזה זוהר מעשה הקסם של מלקולם, שצללה לתוך יקום זעיר בעל סדר יום משלו ויצאה ממנו עם סיפור תיעודי, שאין צורך בידע מוקדם על פרויד או על פסיכואנליזה בשביל להתלהב ממנו. מספיק לדעת להעריך סיפור טוב.
ג'פרי מאסון, דוקטור לסנסקריט, עושה הסבה לפסיכואנליזה, מתחיל להסתובב בחוגים המקצועיים ונתקל בקורט אייסלר, פסיכואנליטיקאי חשוב ומנהל ארכיון זיגמונד פרויד – אוצר של מסמכים שרובו אינו נגיש לציבור, אפילו לא לחוקרים. אישיותו הקלילה והצבעונית של מאסון שובה את ליבו של אייסלר. למרות אזהרות מכל עבר בנוגע לאאוטסיידר החצוף, הוא מטפח אותו ואף מייעד אותו לתפקיד מחליפו בארכיון. כחלק מהחיבור ההדוק ביניהם מתקרב מאסון גם לאנה פרויד, בתו של המאסטר, ומקבל את רשותה לעבור על תכולת ארון בביתה בלונדון (לימים המוזיאון שמלקולם ביקרה בו:( חליפות מכתבים של אביה שלא נחשפו עד כה.
הקריאה במכתבים גורמת למאסון למהפך מחשבתי, שקורא תיגר על התפיסה המקובלת של הפסיכואנליזה. בעקבות ציטוט מפליל שלו שמופיע במדור המדע של ה'ניו-יורק טיימס,' אייסלר ואנה פרויד מסלקים אותו מהארכיון. בתגובת שרשרת הוא מאבד גם כל תפקיד אחר שזכה בו בזכות קשריו עם השניים. מאסון מתרסק ומגיב בדרמטיות: הוא תובע את פטרוניו לשעבר.
את הקרדיט על הבעיטה הראשונה במאסון כלפי מטה לוקח פיטר סוויילז - וולשי שעבד בתעשיית המוזיקה, בין השאר כעוזר אישי של הרולינג סטונס, עבר לתחום המו"לות ופיתח סקרנות גדולה כלפי פרויד בגלל ספרו 'מאמרי הקוקאין.' בלי שום השכלה פורמלית הפך סוויילז לאחד ההיסטוריונים הידענים ביותר של פרויד, וכמו כל חוקר בתחום השתוקק לפרוץ את החומות המבוצרות של ארכיון פרויד. ברגע שהשיג דריסת רגל, מאסון, לטענתו, דפק את זה. אז הוא החליט לדפוק אותו בחזרה.
הרבה פרטים יש ב'בארכיונים של פרויד.' רבים מהם מובאים בגוף ראשון מפי מרואייניה של מלקולם: מאסון התמסר לה בשורה של מפגשים, אייסלר שוחח איתה ארוכות, סוויילז סיפק לה מונולוגים עסיסיים, קולגות של מאסון מימי הסנסקריט ופיגורות מהקהילה הפסיכואנליטית שיתפו פעולה. אליהם מצטרפים הרבה מכתבים שממחישים את היחסים בין גיבורי הפרשה - כולל אנה פרויד, שמתה חודשים ספורים לאחר ההתפוצצות המכוערת - וגם טקסטים ומסמכים רלוונטיים. את כל הפיסות מחברת מלקולם בדיוק מעורר התפעלות, יוצרת תמונה מלאה אבל לא עמוסה מדי, מפותלת אבל קולחת, של הקהילה האובססיבית לפועלו של פרויד ולאישיותו.
הפרשה של מאסון היא ביטוי יצרי במיוחד של התנגשות בין העולם הישן, הבדלני והשמרן שמייצג אייסלר, ובין הבעיטה במוסכמות והממזריות של חוקרים חדשים. מאסון עשה את הלא-ייאמן והצליח לגעת באריסטוקרטיה, אבל הנבירה בדמותו השנויה במחלוקת מבהירה שלא הייתה דרך שלא ירסק את עצמו. סוויילז, לעומת זאת, ניסה ולא הצליח, אבל נשאר חוקר חרוץ ומקורי שפרסומיו מעוררים עניין ומעצבנים את הממסד. מקומו הטבעי הוא בחוץ.
הגיבורים של מלקולם כל כך סוערים ומסעירים, שבתום הקריאה מוכרחים לרוץ לבדוק מה עלה בגורלם. אייסלר הלך לעולמו ב1999- ודרש שאף אחד מהקולגות לא ישתפך עליו בהספדים. מאסון נטש את תחום הנפש של בני האדם לטובת חיי הרגש של בעלי החיים וכותב על כך ספרים שנמכרים היטב. סוויילז עדיין שקוע עמוק במחקריו ורק שינה את הגדרתו מ'היסטוריון פאנקיסט של הפסיכואנליזה' ל'היסטוריון גרילה של הפסיכואנליזה.'
מלקולם עדיין כותבת ב'ניו-יורקר,' שם נולד 'בארכיונים של פרויד' משתי כתבות שעשתה בתחילת שנות ה.80- הספר, שיצא בארה"ב לפני 25 שנה, הוא לא רק דוגמה לעבודה עיתונאית שהולכת ונעשית נדירה עם דעיכתה של העיתונות הכתובה, אלא גם הוכחה לכך שבזכות כתיבה משובחת, סיפור טוב הופך לסיפור מצוין.
עוד 3 פרשות שקשורות לפרויד:
מותו של זיגמונד פרויד > מרק אדמונדסון
עושי הנפשות: עם פרויד לארץ ישראל 1948-1918 > ערן רולניק
פשר הרצח > ג'ד רובנפלד
יעל נעמני
בתמונה: פרויד, שנות 30-ה
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
יעל נעמני 7 לילות 30/07/2010 לקריאת הסקירה המלאה >- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
