חיים שתיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חיים שתיים
הוספה למועדפים

חיים שתיים

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2005
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 278 עמ' מודפסים

רן שריג (נולד ב-14 באוקטובר 1971 בגבעתיים) הוא תסריטאי, סופר, מרצה ומנחה טלוויזיה ישראלי.

במקביל לעיסוקו בכתיבה ובהגשה, עוסק שריג גם בהוראת כתיבה במסגרות שונות.

תקציר

שוער נבחרת הנוער של הונגריה נדרש לזינוק חייו באיצטדיון בבירקנאו, במשחק כדורגל בין קבוצת זונדרקומנדו יהודית לקציני אס. אס.; משורר כושל ומורה לספרות עברית בתיכון מעבר תלמידה ומתכונן לאסיפת הורים בעיצומו של התקף טחורים קשה; קולנוען ישראלי והיסטוריונית צ´כית צעירה מכתימים את שמה של ישראל באירופה ומתוועדים לסיפור מסתורי על גלגול נשמות; גבר צעיר הוזה בהקיץ על ביורק ומתפרנס מנגינה במשולש רומנטי; כתבת חדשות אינה עונה לאמה בנייד; קשיש בדמדומי הכרתו נאלץ לחיות מחדש את עברו ולהתפייס עמו כשנכדתו באה לבקרו; יוצר ג´ינגלים מפורסם המאמין שיום אחד עוד יחבר אופרה אובד על קוצו של יוד; בעתיד הנראה לעין מתמנה חיים שתיים למנהל רשת היפרפארם ישראלית בוורשה ומתעמת עם שורשיו היהודיים. הסיפורים בחיים שתיים מתוחים על פני תהום שבעבר האחד שלה מצויה ההוויה הישראלית, הבוטחת במקומה, במסורת שאך זה כוננה לה, ובעבר האחר - ההוויה היהודית, העקירה, הגלות, שנלווית אליהן גם תחושת חירות עצומה. כל גיבורי הסיפורים של רן שריג הם אנשים פשוטים שנקלעים בניגוד לרצונם לאיזו התרחשות גדולה, גורלית, הכרוכה בתהום הזו ובמופעיה השונים בחיי האדם - רגע מכריע בתולדות הזמן, התפרקותה של מערכת יחסים או הרף העין שבו מתברר הכישלון שבבריאת חיים חלופיים. במידה רבה חיים שתיים הוא ספר על אמנות הסיפור. משום שכדי להתמודד עם התהום בחייהן הדמויות חייבות להיאבק בסיפורים שהן מספרות לעצמן, או בסיפורים שאחרים, החברה וההיסטוריה, מספרים להן על אודות עצמן, סיפורים שאינם אלא ניסיון להציע דרך לאחות את הקרע המהותי לחיים כאן ועכשיו. חיים שתיים הוא ספרו הראשון של רן שריג, יוצר סדרת הטלויזיה ''רמזור'' ואחד הגבורים המרכזיים בסידרת ''מחוברים''

פרק ראשון

מאז הונחתי בכיסא הזה ופני לחלון אני סופר אותם. מולי מרצדות שלוש קרני שמש שובביות, מתגרות זו בזו. כמו נימפות זוהרות השולחות בהתרסה אלומות אל החוף. שלושה גידים חשופים המבתרים את החושך לפרוסות. שם, באזור הביצה הערפילית המוארת באור כחלחל, הם מרחפים. גרגרי אבק קטנים. צפים בחלל, שטים בתנועה איטית חסרת משקל וזמן. כמעט. מיליונים. המוני חלקיקי אבק מבוהלים שאינם מצפים להילכד בריקודו המפתיע של האור. יצורים קלילים, נידפים, ואף־על־פי־כן שוקעים. שקופים, אך לא שקופים דיים לחמוק מן הספירה. תפקידי הוא לספור אותם. למנות אותם אחד־אחד בטרם ינשרו.
אני מביט בעולם בארבעים וחמש מעלות. כמה דקות אחרי שעזב האח הערבי, כובד גופי ודאי הכריע אותי ובטח כבר נתמוטטתי לצד אחד של הכיסא. נדמה לי שצנחתי על המשענת השמאלית. צינורות מכניסים ומוציאים נוזלים דרך נקבים ופתחים בגופי. אינני יודע באיזה חור מותקן איזה צינור עד שאני חש במגעו של הנוזל הקר. סמים, מזון, מים. קילוח פתאומי מוסך קרח באחורי ושואב. טעם מצמרר חודר לנחיריים, ממרר בגרון. אני מוטל על הכיסא כמו שק קמח. גופי קפא, נהרותיו יבשו, מדבריותיו עלו באש.
אבל במפעל הספירה התפוקה מלאה. רשתיות מתפקעות להן, נימי דם מתרוצצים, עוקבים אחר גרגרי האבק המעלים עשן בארובות העין. אני עדיין רואה. חושי הארורים מתעקשים לקלוט. ריר גולש מטה מזווית הפה. עד שטיפת הרוק האחרונה נושרת מן הסנטר אני סופר 322 נוספים. ספרתי כבר אלפים. מניתי רבבות. למדתי להכיר אותם. להבין את שפתם. שמעתי את לב האבק שלהם הולם, את נשימתם, את סיפוריהם. כנפיהם מתנגשות זו בזו. קרב תרנגולים. נוצות עפות, מתערסלות, מרחפות, לבנות כמו ברבורים בין זרמי אוויר רכים. צווארים. מקורים. טלפיים. ציפורניים. נאחזים, שורטים, מתנגשים. נאחזים תמימים וצחים בכל משב רוח. מעפילים עד שכוחם אפס והם צונחים אט־אט אל המקום שבו סוליות נעליהם של האנשים החדשים דורסות אותם. האנשים ההולכים. לו רק הייתי מסוגל להרכין את סנטרי ולהצמידו לצווארי הייתי מוותר על המשמרת הזו, הייתי מלווה אותם בדרכם האחרונה. נצמד אל אחד מהם וצונח אתו, מטה, מטה.
142,927
142,928
מאה ארבעים ושניים אלף...
צל מהיר. חושך. שדה ראייתי מאדים. משהו מבליח מול עיני. כתפיים עבות בסוודר אדום מפרות את הסדר. התמונה נאספת, נקודה אחר נקודה. פנים רחבים ונמרצים מסתירים באחת את גרגרי האבק שלי. פרצוף נרכן כה קרוב אלי עד שאני יכול לספור כל נקבובית בעורה המחורץ. למנות כל נקודת חן, כל מכתש, גומחה וקמט החרושים על עור לחייה ומצחה. שערה החלק צבוע בכתום. עדשות משקפיה מגדילות זוג עיניים חומות שתולות בי מבט מודאג. היא מתיישבת וסוקרת אותי. מביטה בי ארוכות. מחייכת אלי. המוח הארור דורש מהצוואר לזוז, להפוך את פני אל הקיר, אבל הוא לא מגיב. קשה עורף. אני עוצם את עיני. כשאני פוקח אותן היא עדיין שם. אני אנוס להביט בגברת המבוגרת הזו הגוחנת כה קרוב לחוטמי. חיוך נבוך נמתח על שפתיה. היא בוחנת אותי היטב. כעת ריטואל המבטים.
בתחילה רחמים - מצמוצים ארוכים, מצמוצים קצרים ומהירים, עפעוף אחד איטי ואנחה. אחר־כך גועל - הראש מוטה מעט לכיוון אחת הכתפיים, מבט חקרני נשלח, עיניים מצומצמות. כעת מגיע תורם של דאגה ופחד - בצעד חושש היא מתקרבת, סקירה מדוקדקת, מבט של זכוכית מגדלת. רק אדם שאינו בקו הבריאות נבדק כך. לבסוף בוז וחוסר אונים - השתהות קלה, הנהון, כאילו יש מסקנה או פתרון, ואז הישענות לאחור וקריסה אומללה על כיסא. מולי.
אני עוקב מהופנט אחר תנועתן הפתאומית של דלתות פיה המשוחות באדום. הן משתחררות ממערבולת מתוך כובד עצום. נפתחות ונסגרות, נפגשות ומתרחקות, חושפות שיניים רחוקות משלמוּת. האישה הזאת אומרת וקול אלט מרוסק בוקע מגרונה, ״אבא? אבא. מה שלומך, אבא? איך אתה מרגיש היום?״
אני חש שגבי מוטח במשענת כיסאי. גוף נלחץ אלי. זרועות מיישרות את תנוחתי. אני שומע נשימות. כף יד חמה מלטפת את ראשי. שוב צצים פניה המודאגים. ואז - כשהיא מסיבה את מבטה שמאלה ולמעלה, כמו פונה לדבר עם מישהו - מבזיקה מאחוריה אלומת אור לשבריר רגע ואני רואה אותם מבליחים. שומע אותם רוחשים, מקרקשים, מתנגשים. הכול אבוד. מי יודע כמה מהם חמקו אל הצל בטרם נספרו.
מאה ארבעים ושניים אלף ו ... שוב הגברת עם הסוודר. מה היא רוצה עכשיו? תיקחו אותה מפה. אני מרגיש שגופי כולו מבקש, מתקומם. אבל העיניים הן האיבר היחיד שעוד מתפקד אצלי. אין עונש חמור מזה כשאינך יכול לבחור לאן להביט.

קול צעיר יותר נשמע בחדר. ״די עם זה. מספיק. הוא לא מזהה אותך.״
״אי אפשר לדעת.״
״נו, באמת, אמא. את לא רואה? הוא לא קולט כלום.״
״לפעמים יש לו ימים טובים. סיפרתי לך שהוא חייך אלי פעם קודמת?״
״סיפרת לי.״
״הוא היה כזה גבר חזק. סבא שלך. רוצה שזיף, חמודה?״

מאה ארבעים... אני לא זוכר איפה הייתי. אלוהים!

״הוא נעול על האור והצל. תראי את העיניים שלו.״
״מה?״
״של הקרני שמש. הנה, תראי.״

כף יד מפלחת שתיים מקרני השמש שלי. מנפנפת בהן בצהלה. פורעת, חובטת, מכה. ״את רואה? העיניים שלו בטירוף. תסתכלי עליו.״
אני מנסה לדמיין אותה. ילדה קטנה המביטה בי ולא נרתעת. וגם אם נרתעת, נחרדת, מתחלחלת, בכל זאת מבחינה בריצודן של עיני המגששות בחלל ואינה פוטרת אותי כחסר פשר. מנסה לפענח, מסתובבת ורואה אותם, את שלוש הנימפות הקטלניות ואת ילדי האבק שלי, ומבינה הכול. הייתי שמח אילו היו פניה של הילדה מופיעים במסך הקבוע שלי.
״בואי. תתקרבי. תגידי לו שלום.״
תלתלי זהב רכים נוחתים מולי. פני עלמה זוהרים. שובבים. מרץ ילדות. פרץ נעורים. אני חושב לעצמי: כמה מוזר שהראש שבו נקבעו עיניים כה נבונות מצמיח קש צהבהב כל־כך. ומה דומות עיניה החומות לעיני הגברת שהופיעה פה קודם. חיזיון מוזר מציף אותי. בעיני רוחי עולה תמונה של גבר צעיר בשדרה שלאורכה עצי סיגלון, רץ אחרי ילדה קטנה רכובה על אופניים.
שפתיים נעות מולי. קול דק ומתוק אומר, ״היי... סבא...״
הנערה מתרוממת. אפודתה התכולה המתקמרת בין ניצני שדיה הזעירים משתלטת על שדה הראייה שלי. צמר ממלא את פי. היא נסוגה בטרם אוכל לנצור את מראה, אומרת, ״תרגיש טוב,״ נעלמת אל הצל. אני שומע את האישה מפטירה, ״זאת מחלה איומה. איומה.״

הכיסא מתרוקן. שוב מרקדות מולי קרני אור. חלקיקי אבק ממשיכים לנוע, משייטים באיטיות, פולטים את צלילם החרישי, החשאי. הכול אבוד. אין לי ברירה אלא להתחיל את הספירה מחדש. אני מתחיל. אחד, שניים, שלושה... הנה שני חלקיקים צמודים, שני גרגרי אבק מחוברים, דבקים זה בזה למרות הקרב. סופר אותם כגרגר אחד. ארבעה... חמישה...
״מה, אמא, הוא לא זוכר כלום?״
״כלום. רוצה עוגייה?״
״אולי יותר טוב ככה.״
חבל שתלתלי זהב נעלמה. דווקא יכול היה להיות נחמד לראות אותה שוב. האישה בעלת קול האלט נאנחת. היא אומרת, ״אולי את צודקת, חמודה, אולי עדיף ככה.״
הילדה עונה, ״די,״ בקול רוגז ומתפנק, ומבקשת שלא תחבק אותה יותר.
האישה נאנחת שנית. יש לה קול עצוב ובהיר, שעולה מלב שגואה מרוב אהבה ומאיים להטביע את בתה בחרדתה. היא אומרת לילדה שאולי היא באמת צודקת. ובאמת חבל שצריך מחלות בשביל לשכוח, ושלאנשים כמו סבא השכחה יכולה להיות תרופה לא רעה.

119, 120, 121, 122...

״ואף פעם לא שאלת אותו מה היה שם?״

123. 124. כל־כך קטנים. כה זעירים. מבחוץ כולם נראים אותו דבר. כמעט שקופים דיים להיעלם, כמעט חסרי משקל דיים לברוח.

״אף פעם לא שאלתי, והוא אף פעם לא ענה. רוצה שזיף, חמודה?״
״אל תקראי לי חמודה.״

ראיתי אותך, גרגר אבק, נשענת על דופן דלת הרכבת. מסביבך נפלט החוצה נחיל הבשר. עוד מעט והסכר יתבקע והזרם ישטוף גם אותך. עוד רגע ותגיע קפיצה קטנה. אולי דחיפה ומעידה. שוקיים צעירות ינחתו על החצץ הקר. אך את נותרת נטועה במקומך. ראיתי אותך. ברך חשופה נשרטת, נלחמת בנחשול האדם ששטף אותך בקילוח אדיר. נאחזת בברכך ובידך בכוח בדופן הקרון. ניסית להשתהות עוד רגע אחד, מבקשת, בחושייך הנבונים, להקיף במבט אחד את התהום והמפל והשבר שכבר נפערו והמתינו לך. זקפת את גבך, מיטיבה בכף ידך האחת קמט בשמלתך ומיד מניפה אותה, סוככת בה על עינייך. ראיתי את כף ידך השמאלית אוחזת במשקולת גזר דינך, מאמצת לחיקך שמיכת צמר רכה שעטפה תינוק רך בימים. אולי תינוקת. עוד שנייה ותנחת הצרחה או אבחת המקל שישליכו אותך, מכריחים אותך לציית לחוקי הכבידה. וכל הפיזיקה והפילוסופיה יהיו לך לרועץ. הכול געש תחתייך. נחילי אדם מבועתים זמזמו מכל עבר, אך כוח טמיר מהם סידר אותם שורות־שורות. ואת תפסת את הסדר, פענחת את השיטה. ראיתי את הבוז שכבש את עינייך ברגע שבו הבנת. הגורל, כאגל זיעה, גלש על עורך החיוור. דמך אזל משפתותייך. טרם מלאו לך עשרים שנים, ואת נערה מחונכת ונאה ובריאה ותמירה ולבושה היטב, שערך בהיר ובהירות עינייך ובהיר היה עתידך, ועל לחייך זרועים נמשים וסביב שפתייך מחשב להפציע קמט ראשון של חיוך. וראיתי אותך כשהאבק הפך לנצח. חזרת על עקבותייך, נבלעת להרף עין בצלו החשוך של הקרון.
כשהופעת שוב ראיתי אותך קופצת, ידייך ריקות, שוקייך החשופות מתנועעות בהינתן ההוראה, עומדת בתור, שדייך זקופים לפני האיש עם הכובע. וראיתי אותך, אצבעותייך המיותמות תולשות את שערך בשעה שצעדת והצטרפת לאחת השלשות. המשאיות ובהן הנשים והילדים עזבו, תכף תיבלעי בגוש הנשים הכשירות לעבודה. עוד רפרוף של אור, ותיבלעי לעד בחושך. מבטינו מצטלבים. את רואה אותי, רואה אותך. אני מסיט את ראשי וחוזר למלאכת בניין פירמידת המזוודות.

אינני יודע כמה ימים חולפים מאז התחלתי את הספירה מחדש בעקבות אותו ביקור. מאתיים שמונים ושמונה אלף גרגרי אבק אחריו אוחזות זרועותיו של האח הערבי במסעד הכיסא ומסיעות אותי במסדרון עד למיטתי. הוא מרים ומניח והופך, ומולי מופיעה תלתלי זהב שוב. כמה גדלה. וכמה יפתה. איני יודע מיהי האישה הצעירה אשר מעיזה פעמיים למוטט את פרויקט חיי. ובכל זאת, לו נותר בי עצב חי אחד, הייתי ודאי סודק באמצעותו את סלעי לסתי, דוחף אותם ומותח את שפתי בחיוך רחב. הייתי אומר לה, ״תלתלי זהב. אינני יודע מי את, אבל חיכיתי לך מאתיים שמונים ושמונה אלף גרגרי אבק ועוד אחד.״
אני מתבונן במבוכה בניסיונותיה למקם את הכיסא מול ראשי. היא מתיישבת סוף־סוף. האח משחרר את הנוזל אל הצינור המוליך אותו אל האף. הסחוס נסחט. תלתלי זהב נרעדת מולי. כשעיני זוחלות שוב אל מיקודן אני מבחין שהפעם באה בחולצת טריקו שמבליטה את טבורה החשוף. דלת החדר נטרקת. האח עזב. היא בגפה. משהו מציק לי. אני מרגיש מוזר ולא יודע מה סיבת הדבר. תלתלי זהב שותקת. לשבריר שנייה נדמה לי שאני יודע מה אני רוצה לשאול. המוח מכה ברקות, מתחנן אל הפה, ללשון, ללוע, אבל כל השערים נעולים, כל הגשרים המוליכים לארמון הורמו. אני מביט בריכוז בשפתיה המתחילות לנוע בקלילות. קול פעמונים צמח לתלתלי זהב הזאת. היא אומרת, ״היי. שלום, סבא. זאת אני.״
כעת ריטואל המבטים. ואז היא מתכופפת. מזדקפת. מחזיקה בידיה ספר. שפע תלתליה פזור על כתפיה. היא מלטפת במבוכה את עורפה, לוקחת נשימה ובולעת את המילים, ״הזהו אדם?״
מבטה עובר מהספר אלי. היא אומרת, ״זה ספר של, הוא היה, טוב, לא חשוב.״
הכיסא מולי ריק לפתע. כיסא פלסטיק לבן. נשימתי נעתקת. הנה היא חוזרת, לוגמת מים מבקבוק כחול, מסובבת את הפקק, נוטלת שוב את הספר. אני רואה כריכה שחורה מבריקה, שני דפים לבנים מתעופפים לפני שהרשתית ננעלת על שפתיה. הן נעות לאט. נפגשות ומתרחקות. נפתחות ונסגרות, לשונה טופפת ביניהן, כמו שולה דלי מים צלולים מן הבאר.
היא מקריאה, ״משמרות הפאשיסטים תפסו אותי בשלושה־עשר בדצמבר 1943 ואני בן עשרים וארבע ובעל ניסיון חיים מועט ביותר.״
המילים מרחפות בחדר. שוקעות בעצלתיים בין האור והצל. ואני נלכד במילותיה. הילה כחולה. אור הולך ומתגבר, קרב אלי. גרגרי אבק צפים, שטים, מעופפים, ואני אתם, סוף־סוף בבית, אחרי ההפוגה הבלתי אפשרית, אני עם השוקעים והניצולים, הניצולים והנצלים, המנצלים והמתנצלים, וכולם אבק. רק אבק. אני רואה את הכימאי האיטלקי מנופף לי לשלום, והוא אומר לי, ״כל בני האדם מגלים במהלך חייהם שהאושר המושלם אינו בגדר האפשר. ואולם רק מעטים מהרהרים שגם ההפך נכון: אדם אינו יכול להיות גם אומלל בתכלית.״
אוויר בקנה הנשימה. חזה עולה ויורד. אחר־כך זזה בוהן. רגל נעה. ברך מתכופפת. לבסוף גם היד. ואני קם ממיטתי ואיני נופל. אני דואה, חסר משקל כמעט, שקוף דיי לחמוק מן הספירה. אני קרב אל נחיל פרצופים מאובקים. הם נושקים זה לזה ומבקשים מחילה. אני רואה גם אותך, בהמון המתחבק ומתפרד לרסיסים של אור. והאור סמוך ונוגע. ובחיקן החם יאמצוני גם האם גם הבת. תלתלי זהב לכל אחת. אנו מרחפים בתנודות חרישיות, אוחזים ידיים. צל נגלה בין גרגרי האבק. הולך וכלה האור. אני סופר את שלושתנו כגרגר אחד.
אני בשדרת עצי סיגלון. ילדה קטנה רכובה על אופניים. היא מתרחקת ממני, תלתלי זהב נושרים על כתפיה. גלגלי העזר של אופניה נשברים. קול בהלתה הופך לצהלה. גבר צעיר רץ אחריה וצועק באושר, ״יופי. כל הכבוד, חמודה.״ התמונה מתכהה. העדשה מצטמצמת לנקודה. אני נושר לי למטה אט־אט.

רן שריג (נולד ב-14 באוקטובר 1971 בגבעתיים) הוא תסריטאי, סופר, מרצה ומנחה טלוויזיה ישראלי.

במקביל לעיסוקו בכתיבה ובהגשה, עוסק שריג גם בהוראת כתיבה במסגרות שונות.

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2005
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 278 עמ' מודפסים
חיים שתיים רן שריג

מאז הונחתי בכיסא הזה ופני לחלון אני סופר אותם. מולי מרצדות שלוש קרני שמש שובביות, מתגרות זו בזו. כמו נימפות זוהרות השולחות בהתרסה אלומות אל החוף. שלושה גידים חשופים המבתרים את החושך לפרוסות. שם, באזור הביצה הערפילית המוארת באור כחלחל, הם מרחפים. גרגרי אבק קטנים. צפים בחלל, שטים בתנועה איטית חסרת משקל וזמן. כמעט. מיליונים. המוני חלקיקי אבק מבוהלים שאינם מצפים להילכד בריקודו המפתיע של האור. יצורים קלילים, נידפים, ואף־על־פי־כן שוקעים. שקופים, אך לא שקופים דיים לחמוק מן הספירה. תפקידי הוא לספור אותם. למנות אותם אחד־אחד בטרם ינשרו.
אני מביט בעולם בארבעים וחמש מעלות. כמה דקות אחרי שעזב האח הערבי, כובד גופי ודאי הכריע אותי ובטח כבר נתמוטטתי לצד אחד של הכיסא. נדמה לי שצנחתי על המשענת השמאלית. צינורות מכניסים ומוציאים נוזלים דרך נקבים ופתחים בגופי. אינני יודע באיזה חור מותקן איזה צינור עד שאני חש במגעו של הנוזל הקר. סמים, מזון, מים. קילוח פתאומי מוסך קרח באחורי ושואב. טעם מצמרר חודר לנחיריים, ממרר בגרון. אני מוטל על הכיסא כמו שק קמח. גופי קפא, נהרותיו יבשו, מדבריותיו עלו באש.
אבל במפעל הספירה התפוקה מלאה. רשתיות מתפקעות להן, נימי דם מתרוצצים, עוקבים אחר גרגרי האבק המעלים עשן בארובות העין. אני עדיין רואה. חושי הארורים מתעקשים לקלוט. ריר גולש מטה מזווית הפה. עד שטיפת הרוק האחרונה נושרת מן הסנטר אני סופר 322 נוספים. ספרתי כבר אלפים. מניתי רבבות. למדתי להכיר אותם. להבין את שפתם. שמעתי את לב האבק שלהם הולם, את נשימתם, את סיפוריהם. כנפיהם מתנגשות זו בזו. קרב תרנגולים. נוצות עפות, מתערסלות, מרחפות, לבנות כמו ברבורים בין זרמי אוויר רכים. צווארים. מקורים. טלפיים. ציפורניים. נאחזים, שורטים, מתנגשים. נאחזים תמימים וצחים בכל משב רוח. מעפילים עד שכוחם אפס והם צונחים אט־אט אל המקום שבו סוליות נעליהם של האנשים החדשים דורסות אותם. האנשים ההולכים. לו רק הייתי מסוגל להרכין את סנטרי ולהצמידו לצווארי הייתי מוותר על המשמרת הזו, הייתי מלווה אותם בדרכם האחרונה. נצמד אל אחד מהם וצונח אתו, מטה, מטה.
142,927
142,928
מאה ארבעים ושניים אלף...
צל מהיר. חושך. שדה ראייתי מאדים. משהו מבליח מול עיני. כתפיים עבות בסוודר אדום מפרות את הסדר. התמונה נאספת, נקודה אחר נקודה. פנים רחבים ונמרצים מסתירים באחת את גרגרי האבק שלי. פרצוף נרכן כה קרוב אלי עד שאני יכול לספור כל נקבובית בעורה המחורץ. למנות כל נקודת חן, כל מכתש, גומחה וקמט החרושים על עור לחייה ומצחה. שערה החלק צבוע בכתום. עדשות משקפיה מגדילות זוג עיניים חומות שתולות בי מבט מודאג. היא מתיישבת וסוקרת אותי. מביטה בי ארוכות. מחייכת אלי. המוח הארור דורש מהצוואר לזוז, להפוך את פני אל הקיר, אבל הוא לא מגיב. קשה עורף. אני עוצם את עיני. כשאני פוקח אותן היא עדיין שם. אני אנוס להביט בגברת המבוגרת הזו הגוחנת כה קרוב לחוטמי. חיוך נבוך נמתח על שפתיה. היא בוחנת אותי היטב. כעת ריטואל המבטים.
בתחילה רחמים - מצמוצים ארוכים, מצמוצים קצרים ומהירים, עפעוף אחד איטי ואנחה. אחר־כך גועל - הראש מוטה מעט לכיוון אחת הכתפיים, מבט חקרני נשלח, עיניים מצומצמות. כעת מגיע תורם של דאגה ופחד - בצעד חושש היא מתקרבת, סקירה מדוקדקת, מבט של זכוכית מגדלת. רק אדם שאינו בקו הבריאות נבדק כך. לבסוף בוז וחוסר אונים - השתהות קלה, הנהון, כאילו יש מסקנה או פתרון, ואז הישענות לאחור וקריסה אומללה על כיסא. מולי.
אני עוקב מהופנט אחר תנועתן הפתאומית של דלתות פיה המשוחות באדום. הן משתחררות ממערבולת מתוך כובד עצום. נפתחות ונסגרות, נפגשות ומתרחקות, חושפות שיניים רחוקות משלמוּת. האישה הזאת אומרת וקול אלט מרוסק בוקע מגרונה, ״אבא? אבא. מה שלומך, אבא? איך אתה מרגיש היום?״
אני חש שגבי מוטח במשענת כיסאי. גוף נלחץ אלי. זרועות מיישרות את תנוחתי. אני שומע נשימות. כף יד חמה מלטפת את ראשי. שוב צצים פניה המודאגים. ואז - כשהיא מסיבה את מבטה שמאלה ולמעלה, כמו פונה לדבר עם מישהו - מבזיקה מאחוריה אלומת אור לשבריר רגע ואני רואה אותם מבליחים. שומע אותם רוחשים, מקרקשים, מתנגשים. הכול אבוד. מי יודע כמה מהם חמקו אל הצל בטרם נספרו.
מאה ארבעים ושניים אלף ו ... שוב הגברת עם הסוודר. מה היא רוצה עכשיו? תיקחו אותה מפה. אני מרגיש שגופי כולו מבקש, מתקומם. אבל העיניים הן האיבר היחיד שעוד מתפקד אצלי. אין עונש חמור מזה כשאינך יכול לבחור לאן להביט.

קול צעיר יותר נשמע בחדר. ״די עם זה. מספיק. הוא לא מזהה אותך.״
״אי אפשר לדעת.״
״נו, באמת, אמא. את לא רואה? הוא לא קולט כלום.״
״לפעמים יש לו ימים טובים. סיפרתי לך שהוא חייך אלי פעם קודמת?״
״סיפרת לי.״
״הוא היה כזה גבר חזק. סבא שלך. רוצה שזיף, חמודה?״

מאה ארבעים... אני לא זוכר איפה הייתי. אלוהים!

״הוא נעול על האור והצל. תראי את העיניים שלו.״
״מה?״
״של הקרני שמש. הנה, תראי.״

כף יד מפלחת שתיים מקרני השמש שלי. מנפנפת בהן בצהלה. פורעת, חובטת, מכה. ״את רואה? העיניים שלו בטירוף. תסתכלי עליו.״
אני מנסה לדמיין אותה. ילדה קטנה המביטה בי ולא נרתעת. וגם אם נרתעת, נחרדת, מתחלחלת, בכל זאת מבחינה בריצודן של עיני המגששות בחלל ואינה פוטרת אותי כחסר פשר. מנסה לפענח, מסתובבת ורואה אותם, את שלוש הנימפות הקטלניות ואת ילדי האבק שלי, ומבינה הכול. הייתי שמח אילו היו פניה של הילדה מופיעים במסך הקבוע שלי.
״בואי. תתקרבי. תגידי לו שלום.״
תלתלי זהב רכים נוחתים מולי. פני עלמה זוהרים. שובבים. מרץ ילדות. פרץ נעורים. אני חושב לעצמי: כמה מוזר שהראש שבו נקבעו עיניים כה נבונות מצמיח קש צהבהב כל־כך. ומה דומות עיניה החומות לעיני הגברת שהופיעה פה קודם. חיזיון מוזר מציף אותי. בעיני רוחי עולה תמונה של גבר צעיר בשדרה שלאורכה עצי סיגלון, רץ אחרי ילדה קטנה רכובה על אופניים.
שפתיים נעות מולי. קול דק ומתוק אומר, ״היי... סבא...״
הנערה מתרוממת. אפודתה התכולה המתקמרת בין ניצני שדיה הזעירים משתלטת על שדה הראייה שלי. צמר ממלא את פי. היא נסוגה בטרם אוכל לנצור את מראה, אומרת, ״תרגיש טוב,״ נעלמת אל הצל. אני שומע את האישה מפטירה, ״זאת מחלה איומה. איומה.״

הכיסא מתרוקן. שוב מרקדות מולי קרני אור. חלקיקי אבק ממשיכים לנוע, משייטים באיטיות, פולטים את צלילם החרישי, החשאי. הכול אבוד. אין לי ברירה אלא להתחיל את הספירה מחדש. אני מתחיל. אחד, שניים, שלושה... הנה שני חלקיקים צמודים, שני גרגרי אבק מחוברים, דבקים זה בזה למרות הקרב. סופר אותם כגרגר אחד. ארבעה... חמישה...
״מה, אמא, הוא לא זוכר כלום?״
״כלום. רוצה עוגייה?״
״אולי יותר טוב ככה.״
חבל שתלתלי זהב נעלמה. דווקא יכול היה להיות נחמד לראות אותה שוב. האישה בעלת קול האלט נאנחת. היא אומרת, ״אולי את צודקת, חמודה, אולי עדיף ככה.״
הילדה עונה, ״די,״ בקול רוגז ומתפנק, ומבקשת שלא תחבק אותה יותר.
האישה נאנחת שנית. יש לה קול עצוב ובהיר, שעולה מלב שגואה מרוב אהבה ומאיים להטביע את בתה בחרדתה. היא אומרת לילדה שאולי היא באמת צודקת. ובאמת חבל שצריך מחלות בשביל לשכוח, ושלאנשים כמו סבא השכחה יכולה להיות תרופה לא רעה.

119, 120, 121, 122...

״ואף פעם לא שאלת אותו מה היה שם?״

123. 124. כל־כך קטנים. כה זעירים. מבחוץ כולם נראים אותו דבר. כמעט שקופים דיים להיעלם, כמעט חסרי משקל דיים לברוח.

״אף פעם לא שאלתי, והוא אף פעם לא ענה. רוצה שזיף, חמודה?״
״אל תקראי לי חמודה.״

ראיתי אותך, גרגר אבק, נשענת על דופן דלת הרכבת. מסביבך נפלט החוצה נחיל הבשר. עוד מעט והסכר יתבקע והזרם ישטוף גם אותך. עוד רגע ותגיע קפיצה קטנה. אולי דחיפה ומעידה. שוקיים צעירות ינחתו על החצץ הקר. אך את נותרת נטועה במקומך. ראיתי אותך. ברך חשופה נשרטת, נלחמת בנחשול האדם ששטף אותך בקילוח אדיר. נאחזת בברכך ובידך בכוח בדופן הקרון. ניסית להשתהות עוד רגע אחד, מבקשת, בחושייך הנבונים, להקיף במבט אחד את התהום והמפל והשבר שכבר נפערו והמתינו לך. זקפת את גבך, מיטיבה בכף ידך האחת קמט בשמלתך ומיד מניפה אותה, סוככת בה על עינייך. ראיתי את כף ידך השמאלית אוחזת במשקולת גזר דינך, מאמצת לחיקך שמיכת צמר רכה שעטפה תינוק רך בימים. אולי תינוקת. עוד שנייה ותנחת הצרחה או אבחת המקל שישליכו אותך, מכריחים אותך לציית לחוקי הכבידה. וכל הפיזיקה והפילוסופיה יהיו לך לרועץ. הכול געש תחתייך. נחילי אדם מבועתים זמזמו מכל עבר, אך כוח טמיר מהם סידר אותם שורות־שורות. ואת תפסת את הסדר, פענחת את השיטה. ראיתי את הבוז שכבש את עינייך ברגע שבו הבנת. הגורל, כאגל זיעה, גלש על עורך החיוור. דמך אזל משפתותייך. טרם מלאו לך עשרים שנים, ואת נערה מחונכת ונאה ובריאה ותמירה ולבושה היטב, שערך בהיר ובהירות עינייך ובהיר היה עתידך, ועל לחייך זרועים נמשים וסביב שפתייך מחשב להפציע קמט ראשון של חיוך. וראיתי אותך כשהאבק הפך לנצח. חזרת על עקבותייך, נבלעת להרף עין בצלו החשוך של הקרון.
כשהופעת שוב ראיתי אותך קופצת, ידייך ריקות, שוקייך החשופות מתנועעות בהינתן ההוראה, עומדת בתור, שדייך זקופים לפני האיש עם הכובע. וראיתי אותך, אצבעותייך המיותמות תולשות את שערך בשעה שצעדת והצטרפת לאחת השלשות. המשאיות ובהן הנשים והילדים עזבו, תכף תיבלעי בגוש הנשים הכשירות לעבודה. עוד רפרוף של אור, ותיבלעי לעד בחושך. מבטינו מצטלבים. את רואה אותי, רואה אותך. אני מסיט את ראשי וחוזר למלאכת בניין פירמידת המזוודות.

אינני יודע כמה ימים חולפים מאז התחלתי את הספירה מחדש בעקבות אותו ביקור. מאתיים שמונים ושמונה אלף גרגרי אבק אחריו אוחזות זרועותיו של האח הערבי במסעד הכיסא ומסיעות אותי במסדרון עד למיטתי. הוא מרים ומניח והופך, ומולי מופיעה תלתלי זהב שוב. כמה גדלה. וכמה יפתה. איני יודע מיהי האישה הצעירה אשר מעיזה פעמיים למוטט את פרויקט חיי. ובכל זאת, לו נותר בי עצב חי אחד, הייתי ודאי סודק באמצעותו את סלעי לסתי, דוחף אותם ומותח את שפתי בחיוך רחב. הייתי אומר לה, ״תלתלי זהב. אינני יודע מי את, אבל חיכיתי לך מאתיים שמונים ושמונה אלף גרגרי אבק ועוד אחד.״
אני מתבונן במבוכה בניסיונותיה למקם את הכיסא מול ראשי. היא מתיישבת סוף־סוף. האח משחרר את הנוזל אל הצינור המוליך אותו אל האף. הסחוס נסחט. תלתלי זהב נרעדת מולי. כשעיני זוחלות שוב אל מיקודן אני מבחין שהפעם באה בחולצת טריקו שמבליטה את טבורה החשוף. דלת החדר נטרקת. האח עזב. היא בגפה. משהו מציק לי. אני מרגיש מוזר ולא יודע מה סיבת הדבר. תלתלי זהב שותקת. לשבריר שנייה נדמה לי שאני יודע מה אני רוצה לשאול. המוח מכה ברקות, מתחנן אל הפה, ללשון, ללוע, אבל כל השערים נעולים, כל הגשרים המוליכים לארמון הורמו. אני מביט בריכוז בשפתיה המתחילות לנוע בקלילות. קול פעמונים צמח לתלתלי זהב הזאת. היא אומרת, ״היי. שלום, סבא. זאת אני.״
כעת ריטואל המבטים. ואז היא מתכופפת. מזדקפת. מחזיקה בידיה ספר. שפע תלתליה פזור על כתפיה. היא מלטפת במבוכה את עורפה, לוקחת נשימה ובולעת את המילים, ״הזהו אדם?״
מבטה עובר מהספר אלי. היא אומרת, ״זה ספר של, הוא היה, טוב, לא חשוב.״
הכיסא מולי ריק לפתע. כיסא פלסטיק לבן. נשימתי נעתקת. הנה היא חוזרת, לוגמת מים מבקבוק כחול, מסובבת את הפקק, נוטלת שוב את הספר. אני רואה כריכה שחורה מבריקה, שני דפים לבנים מתעופפים לפני שהרשתית ננעלת על שפתיה. הן נעות לאט. נפגשות ומתרחקות. נפתחות ונסגרות, לשונה טופפת ביניהן, כמו שולה דלי מים צלולים מן הבאר.
היא מקריאה, ״משמרות הפאשיסטים תפסו אותי בשלושה־עשר בדצמבר 1943 ואני בן עשרים וארבע ובעל ניסיון חיים מועט ביותר.״
המילים מרחפות בחדר. שוקעות בעצלתיים בין האור והצל. ואני נלכד במילותיה. הילה כחולה. אור הולך ומתגבר, קרב אלי. גרגרי אבק צפים, שטים, מעופפים, ואני אתם, סוף־סוף בבית, אחרי ההפוגה הבלתי אפשרית, אני עם השוקעים והניצולים, הניצולים והנצלים, המנצלים והמתנצלים, וכולם אבק. רק אבק. אני רואה את הכימאי האיטלקי מנופף לי לשלום, והוא אומר לי, ״כל בני האדם מגלים במהלך חייהם שהאושר המושלם אינו בגדר האפשר. ואולם רק מעטים מהרהרים שגם ההפך נכון: אדם אינו יכול להיות גם אומלל בתכלית.״
אוויר בקנה הנשימה. חזה עולה ויורד. אחר־כך זזה בוהן. רגל נעה. ברך מתכופפת. לבסוף גם היד. ואני קם ממיטתי ואיני נופל. אני דואה, חסר משקל כמעט, שקוף דיי לחמוק מן הספירה. אני קרב אל נחיל פרצופים מאובקים. הם נושקים זה לזה ומבקשים מחילה. אני רואה גם אותך, בהמון המתחבק ומתפרד לרסיסים של אור. והאור סמוך ונוגע. ובחיקן החם יאמצוני גם האם גם הבת. תלתלי זהב לכל אחת. אנו מרחפים בתנודות חרישיות, אוחזים ידיים. צל נגלה בין גרגרי האבק. הולך וכלה האור. אני סופר את שלושתנו כגרגר אחד.
אני בשדרת עצי סיגלון. ילדה קטנה רכובה על אופניים. היא מתרחקת ממני, תלתלי זהב נושרים על כתפיה. גלגלי העזר של אופניה נשברים. קול בהלתה הופך לצהלה. גבר צעיר רץ אחריה וצועק באושר, ״יופי. כל הכבוד, חמודה.״ התמונה מתכהה. העדשה מצטמצמת לנקודה. אני נושר לי למטה אט־אט.