פרק 1
לפעמים אני חושב שקולומבוס טעה. אולי בעצם העולם כן שטוח.
יש גן עדן ויש גיהינום, ואיפשהו באמצע נמצאות ערבות מערב טקסס. בשממה המאובקת הזאת, הלוהטת ככבשן, אין כמעט רמז לצורתו העגולה של כדור הארץ.
וגם אני שם, ג׳ק מקגרירי, יושב ליד הנהג בנַאש אמבסדור שטסה בתוך הנוף ורודפת אחרי סמל הכרום בצורת טורפדו שמקשט את חרטומה כאילו נשאבה לשובל הרוח של כדור שנורה מאקדח.
היינו שלושה במכונית: וירג׳יל, במושב הנהג. מיס רוז, שרועה במושב האחורי. ואני, שברחתי ממקום שכבר מזמן קטן עלי.
הכרתי את וירג׳יל ומיס רוז רק לפני כמה שעות, אבל זה הספיק ועוד איך. פגשתי אותם בעיירה, בסמטה שליד חנות לבגדים וכלי בית. כשווירג׳יל הציג אותי בפני רוז היא הסתכלה עלי מלמעלה למטה, כאילו בדקה סוס מירוצים.
״אתה בחור גדול, מה? בן כמה אתה?״
״בן תשע־עשרה,״ אמרתי. ״בדיוק.״
״תשע־עשרה?״ היא צחקה. ״הי, אני אפילו לא זוכרת שהייתי בת תשע־עשרה.״
הנסיעה בנַאש אמבסדור הייתה מהנה מאוד. ראיתי פרסומות למכוניות כאלה, ועכשיו נסעתי באחת מהן: ארבע דלתות, מודל 1939 מהדורה מוגבלת, שישה מושבים ומושב שינה מתקפל מאחור. הנעה אחורית, 105 כוח־סוס, מנוע ארבע פעימות, הצתה כפולה. זכוכית ביטחון. זרימת אוויר רב־כיוונית עם בקרת חום חדישה. מכונית מעוצבת בקווים נקיים, כמו רכבת נוסעים יוקרתית מהסוג שהיו מציגים בכרזות פרסום, אלו שנעו על הפסים המתפתלים בין הרי הרוקי או שזינקו בחינניות על גשרים מעל נהרות - זאת אומרת, לפני שהתחילו לזרוק נוסעים סמויים מהקרונות במהלך הנסיעה. האמבסדור הייתה חלקה ונוצצת ומלאה חידושים מופלאים. וירג׳יל האיץ לחמישים מייל בשעה והיא לא השתנקה אפילו קצת.
רוז ישבה עם הרגליים למעלה והשמלה שלה התנופפה באוויר. השער שלה התבדר לכל הכיוונים. היא נרדמה, או שהעמידה פני ישנה. אני סובבתי את מראת הצד שלידי והסתכלתי עליה קצת. אפילו בעיניים עצומות מהרוח החזקה שנשבה לה ישר בפרצוף היא חזרה וניסתה לתפוס תלתל שברח לה ולדחוף אותו מאחורי האוזן.
לווירג׳יל היה טעם טוב, בזה אין שום ספק. במכוניות וגם בחליפות. הוא נראה ממש מרשים בחליפת משי בוהקת ובשפם אֶרוֹל פְלין מטופח. לידו הרגשתי די עלוב בסרבל אכול מלח מהמכרות ומוטלא ברשלנות.
״תרגיל ההונאה הזה?״ אמר וירג׳יל כשנכנסנו לעיירה הבאה על המפה, ״קלי קלות.״
הגענו למחוז יוֹקֶם. גַטוֹנְוִויל - כך היה כתוב על השלט - נראתה כמו גרסה מוקטנת של פַּרַדַייז פְלֶטְס, שממנה באתי. גטונוויל לא הייתה מקום גדול. יריקה אחת בכיוון הרוח, ואתם מכסים את השטח שלה. כמה חנויות עלובות. סחורה ישנה בחלונות הראווה. נדל״ן שזקוק לשיפוץ. כנסייה מלבנֵי טיט בכיכר המרכזית ופעמון בלי ענבל מתנדנד באוויר הלוהט. הפעמון הזה היטלטל קדימה ואחורה וחרק, ולא השמיע לא דינג, לא דונג וגם לא ״נעים מאוד״. עיירה שלמה בנויה מאבק דחוס, ככה היא נראתה.
״קשה לארגן תרמיות עם שני שחקנים בלבד,״ אמר וירג׳יל. ״הפסדנו הרבה הזדמנויות מצוינות בגלל שרוז ואני לא יכולנו לבצע את העבודה לבדנו. בדרך כלל צריך אחד שיהיה הפיתיון, אחד שיבצע את התרגיל ואחד שיארגן את הבריחה. זה אומר שצריך לפחות שלושה. ופה אתה נכנס לתמונה. רוז תניח את המלכודת, אני אבצע את התרגיל ואתה תוציא אותנו מכאן.״
רוז התעוררה לחיים מיד כשעצרנו. היא התכופפה קדימה ושלפה סיגריה. ״נעשה את תרמית משרד האוצר?״
וירג׳יל הנהן. היינו עכשיו בתוך הנַאש, בסמטה בקרבת המקום העלוב הזה שבגטונוויל קראו לו המרכז. חיכינו, אבל לא ידעתי לְמה.
רוז כיבתה את הסיגריה השלישית שעישנה תוך שלוש דקות ואמרה, ״אפשר להתחיל, וירג׳?״
הוא הנהן. ״מתי שאת מוכנה, בובה.״
רוז שלפה ערמת שטרות נקיים של עשרים דולר. היא הקריאה לווירג׳יל את המספרים הסידוריים והוא רשם אותם בפנקס קטן, כל מספר בדף נפרד.
רוז יצאה מהמכונית וחצתה את הסמטה לעבר החנות הראשונה שמולנו - מכולת. ראינו אותה מביטה לאחור ממש כשדלת הרשת נסגרה מאחוריה, כאילו בדקה אם מישהו עוקב אחריה. וזה בדיוק הרעיון, הסביר לי וירג׳יל, להיראות נרדפת ולמשוך כמה שיותר תשומת לב.
וככה זה עובד: רוז נכנסת ומסתובבת בחנות בפרצוף חמוץ ומוטרד, מסתכלת לכל הכיוונים בעצבנות ובסוף קונה משהו קטן ומשלמת בשטר חדש ויפה של עשרים דולר. משהו קטן, שעולה פחות מדולר. היא חוטפת את העודף ובורחת משם כמה שיותר מהר.
אז וירג׳יל נכנס בהבעה סמכותית ובצעדים שמשדרים הרבה ביטחון עצמי ומתחזה לנציג משרד האוצר של אמריקה. ״ראית פה גברת?״ הוא שואל את החנווני. וירג׳יל שולף תג. הוא הראה לי אותו במכונית. התג נראה אמיתי, כי הוא באמת אמיתי. אם מסתכלים עליו מקרוב רואים שכתוב מחלקת חיות הבר והדגה - וירג׳יל זכה בו במשחק קלפים ״פרעה״, ככה הוא אמר, אבל מי בודק תג מקרוב כל כך? ״בחורה גבוהה. תלתלים בלונדיניים, שמלה כחולה?״
״הרגע יצאה מכאן!״ החנווני אומר, הוא זוכר אותה היטב.
״היא שילמה בשטר?״ וירג׳יל שואל. ״שטר עם המספר הסידורי הזה...״ והוא מקריא את הספרות מהפנקס שלו.
החנווני מוציא את השטר של רוז מהקופה והפה שלו נפער בתדהמה. זה אותו המספר בדיוק! זהו. הדג בלע את הפיתיון.
״היא יצאה לפני פחות מחמש דקות,״ החנווני אומר. ״אולי עוד תצליח לתפוס אותה.״
״יש לנו אנשים שמחכים לה על הכביש מחוץ לעיר. ידידי, היה לך הכבוד לפגוש את בת הדודה של בּוֹני פַּרקֶר.״
״בת הדודה שלה?״
״קוֹני. זייפנית ידועה לשמצה. הציפה את האזור הזה בשטרות מזויפים.״ וירג׳יל לובש זוג כפפות כותנה ומוציא בזהירות את השטר (החוקי למהדרין) מידו של החנווני, מרים אותו, בוחן אותו באור וממלמל, ״ברור, מזויף.״ ואז הוא מסתכל לחנווני ישר בעיניים. ״אתה יודע שזו עברה פדרלית לקבל כסף מזויף.״
החנווני בולע את החדשות הרעות בזעזוע, אבל וירג׳יל תמיד מחליט לנהוג ביד רכה. ״אני רואה שאתה בן אדם ישר,״ הוא אומר. ״אולי אפילו תקבל פרס...״
וזו הנוסחה השלמה.
קודם פחד ואחר כך תאוות בצע. שילוב חזק. וירג׳יל כותב קבלה על השטר המזויף כביכול - הרי החוק דורש ששטרות מזויפים יוחרמו מיד - ויוצא מהחנות עם השטר של רוז ביד. כך הוא מרוויח את הסכום שרוז שילמה קודם - רווח נקי.
בשלב הזה רוז כבר נמצאת בחנות הבאה. בדרך כלל היא זריזה יותר מווירג׳יל.
וירג׳יל יוצא מהחנות עם הכסף, מעביר דף בפנקס שלו למספר הסידורי הבא בתור ונכנס לחנות הסמוכה.
התפקיד שלי כלל רק דבר אחד. להפעיל את המנוע. ומסתבר שאפילו את זה לא הייתי מסוגל לעשות.
אחרי עשרים דקות ושמונים דולר ביד קפצו וירג׳יל ורוז פנימה. ״קדימה, נוסעים!״
אבל מרוב בהלה הידיים שלי הזיעו ומשכתי את ידית המשנק והצפתי את המנוע. לעזאזל. דחפתי בחזרה את המשנק, סובבתי את המפתח ולחצתי על דוושת הגז. ניסיתי להכניס הרבה אוויר פנימה כדי שתהיה הצתה טובה. המנוע השתעל. ענן קטן של עשן שחור נפלט ממכסה המנוע. זה הספיק. הכנסתי מיד להילוך. המנוע השתעל עוד פעם, המכונית קיפצה קדימה ונעצרה. ניסיתי שוב. הפעם לחצתי על הדוושה עוד יותר חזק. עוד עשן נפלט. הנַאש קרטעה שוב ונעצרה. הפעם היא נכבתה. לגמרי.
וירג׳יל הכה בשתי ידיו בלוח המחוונים. ״יופי! ממש נפלא!״
הוא יצא מהמכונית וטרק את הדלת. ומה קרה? מובן שהזבן האחרון של היום הופיע, כולו מתנשף, פרצופו סמוק ובראשו מסתובבים דמיונות והזיות שכנראה קלט מהרדיו, שהוא איזה סוכן פדרלי.
ומובן שהזבן הזה ראה את וירג׳יל שעמד ליד הנַאש וברור שהוא צעק, ״אדוני, הנה היא! באוטו!״
יש רגעים שבהם אדם עומד למבחן. יצאתי ממושב הנהג בברכיים רועדות, הלב שלי דפק כמו משוגע, האגרופים שלי כבר היו מוכנים לפעולה בציפייה למכות רצח על המקום, פה בסמטה. אבל וירג׳יל התעטף פתאום בשלווה בלתי צפויה. הוא הסתובב באיטיות, כמו מטדור בזירה.
הוא חייך. הוא דיבר אל הזבן בקול הכי ידידותי ונחמד שיש, ״אדוני,״ אמר, ״אתה מוכן לעזור לנו בטובך? ממשלת ארצות הברית זקוקה לעזרתך.״
וירג׳יל תפס אותי בצווארון וגרר אותי בכוח, למרות שהייתי גבוה ממנו בראש לפחות והוא היה צריך ללכת על קצות האצבעות בשביל זה.
״אדוני, בדיוק תפסתי את קוני פרקר ואת העוזר הצעיר שלה. קח את הילד לחנות שלך, אבל שאף אחד לא יראה. יכול להיות שבסביבה מסתתרים עוד אנשים מכנופיית הפושעים של פרקר. ברגע שאוציא את אימא שלו מהאוטו אחזור אליך. נצטרך לכתוב תצהיר - בשביל הצל״ש שבטח תקבל. אתה רק תשמור שהילד לא יברח.״ (אחר כך התברר לי שווירג׳יל השאיר אחריו שובל של צל״שים בדרום־מערב אמריקה. ״אני מין פילנתרופ כזה,״ אהב לומר על עצמו.)
בגבריות תקיפה שזכתה לאישור ממקור בלתי צפוי הוליך אותי המוכר הגוץ השמנמן לחנות כלי העבודה שלו. בדרך הוא תפס את המרפק שלי ביד שלו ולחש, ״אל תחלום אפילו להתעסק אתי!״ ונראה כמו בריון מסרט של אֶדוַורד ג׳ רוֹבּינסוֹן.
התחלתי לחשוב שווירג׳יל ומיס רוז עלולים להשאיר אותי שם לחפש ת׳חברים שלי. חיכיתי כל כך הרבה זמן, שתיארתי לעצמי שהם דנים באפשרות הזאת. אבל בסופו של דבר הדלת נפתחה ווירג׳יל דחף את רוז קדימה בדרמטיות. הראש שלה היה מורכן והידיים שלה היו צמודות לפנים ומכוסות בז׳קט של וירג׳יל, כאילו יש מתחתיו אזיקים. וירג׳יל סובב את השלט שעל הדלת: ״סגור״.
״קוני פרקר?״ שאל הזבן והסתכל עליה בהתרגשות של מי שפוגש אדם מפורסם (אדם שלא קיים, אמנם, אבל מפורסם). ״קוני פרקר הידועה?״
רוז שתקה. היא המשיכה להסתכל על הרצפה.
״עשית עבודה מצוינת,״ אמר וירג׳יל לסוהר השמנמן שלי. ״יוצאת מן הכלל. תקבל על זה פרס, בטוח. ׳אזרח מקומי עוזר בלכידת כנופיית פושעים ידועה׳, אני כבר רואה את הכותרת. אני אקח עכשיו את שני אלה לתחנת המשטרה. אתה שב פה וחכה לשיחה מהמפקדה הראשית.״
״אני לא זז מטר,״ נשבע הזבן. ואז, בדיוק כשהתכוונו לצאת, הוסיף ידידנו, ״לא צריך לבדוק גם את הקופה? אולי יש עליה טביעות אצבעות?״
וירג׳יל עצר. הסתובב. השפתיים שלו התעקלו בהעוויה מוזרה, כאילו הוא מתגבר על איזה דחף. או אולי זה היה חיוך. הוא סידר את השפם שלו, שהיה מסודר לגמרי, ואמר, ״אדוני, זו הצעה מצוינת. יש לך כישורים של סוכן פדרלי, באמת.״
״באמת?״ אמר הזבן ופתח את הקופה שלו לרווחה בפני הבוזזים.
״אני חייב לקחת את כל המגירה,״ אמר וירג׳יל. ״צריך לאבק אותה כדי לקבל, אה, ראיות. וכל זה.״
וירג׳יל הוציא קבלה גם על מגירת הקופה. הזבן העביר לידי וירג׳יל את מגירת הקופה ובה כל הכסף, מסודר ומוכן לשימושנו. ואז הוא התכופף מאחורי הדלפק והוציא מגירה נוספת. ריקה.
״אני אוציא עוד כסף מהכספת,״ אמר. ״אין שום בעיה.״
וירג׳יל התעניין גם בפרט הזה. ״איפה אתה קונה את המגירות האלה?״ שאל והצביע על המגירה הריקה.
״בתחנה לציוד משרדי, בסילבר.״
״המגירות האלה מתאימות לכל קופה?״ שאל וירג׳יל.
״כן, בטח. בלי שום בעיות. הכול סטנדרטי. לא חשוב מי היצרן.״
״אם ככה,״ אמרתי בדרך לאוטו, ״דווקא טוב שהצפתי את המנוע, לא?״
וירג׳יל מלמל משהו. חצי שעה לפחות עברה עד שהצליח להפעיל את המנוע של האמבסדור, וכשיצאנו מגטונוויל עברה רוז למושב הנהג. עכשיו אני קיבלתי את התפקיד של הפרצוף החמוץ בעל המבטים העצבניים שמפזר שטרות של עשרים דולר בחנויות, ורוז חיכתה במכונית - במנוע פועל. וירג׳יל אמר לי להיראות עצבני, מה שבכלל לא היה קשה לביצוע. הידיים רעדו לי כל הזמן. אפילו כשגיליתי שאני מסוגל להתגבר על הפחד הרעד בידיים לא פסק. עבדנו בשלוש עיירות, אחת אחרי השנייה. אני פיזרתי את השטרות ווירג׳יל רץ אחרי והפחיד את הזבנים באיומים ואחר כך פיתה אותם בהבטחות לפרסים. הוא החליף בכל פעם את מגירת הקופה שלהם במגירה האחרונה שלקחנו מהחנות הקודמת. המגירה שהם קיבלו הייתה גדושה שטרות; לא יכולנו לסמוך על זה שכל זבן יהיה סתום כמו הראשון, ולא היה שום דבר חשוד בהחלפת שתי מגירות גדושות בשטרות. וירג׳יל כתב את הקבלות והזבנים היו בטוחים שהם לא מפסידים כלום.
תבינו, לרוז ולווירג׳יל הייתה מזוודה מלאה שטרות מזויפים. וגם שק מלא ניירות ירוקים בהירים ריקים, גזורים ומוכנים לשימוש.
״לא כדאי להתעסק עם שטרות מזויפים,״ אמר וירג׳יל. עצרנו בצד הכביש והוא הכין את מגירת הקופה להחלפה הבאה. ״רק אם אין בררה אחרת. קניתי אותם בארבעים דולר, ואני מחזיק את זה בעיקר למקרי חירום ולתרגיל יונה מזדמן.״
״תרגיל יונה?״
״זה כשמסדרים עובר אורח ונותנים לו גליל מִיש.״
״גליל מיש?״
״כן, זה שטר אחד אמיתי בערך גבוה שאתה עוטף בו ערמה של ניירות חלקים או חתיכות עיתון גזורות. השם בא מ׳מישיגן׳, שם שכללו את השיטה. אני עצמי מעדיף מיש חי.״
מה זה מיש חי?
״זה חפיסת שטרות אמיתיים של דולר אחד ארוזים בין שטרות מזויפים של מאה. אלוהים, בחור, אתה לא יודע כלום. מיש חי נראה הרבה יותר אמיתי מנייר עיתון או נייר ירוק. קשה לזהות את זה, לפחות בעסקאות שנערכות בלילה. הבעיה היא ששטרות מזויפים קלים לאיתור באור יום. ממש משחק ילדים. הצבעים אף פעם לא יוצאים בדיוק כמו בשטרות האמיתיים, וגם לנייר אין אותו מגע כמו לאמיתי. במשרד האוצר משתמשים בסיבי כותנה, מחדירים את הדיו לעומק הסיבים ומשתמשים בלוחות דפוס יקרים. כמעט בלתי אפשרי לזייף אותם כמו שצריך. אם היה קל כל כך לזייף כסף, לא היינו זקוקים לתרמיות.״
חזרנו לכביש. וירג׳יל נהג, בקרת החום של האמבסדור זמזמה, האוויר זרם מעלינו ורוז השתרעה שוב במושב האחורי.
עצרנו בכל עיירה בדרך, כל אחת יותר קטנה מהקודמת. המשחק קיבל תפנית בלתי צפויה, והשלל שלנו תפח. קודם הצלחנו להוציא רק שמונים דולר מרחוב שלם. אבל עכשיו קיבלנו סכום גדול יותר בכל החלפת מגירה שעשינו. בכל פעם רוקנו את המגירה שקיבלנו ומילאנו אותה בערמות של דפים ריקים שעליהם הנחנו שטר אחד של עשרים דולר, עשר, חמש ואחד, כולם מזויפים פרט לשטרות הדולר האחד. ברור שאילו היו מחזיקים אותם מול האור או מועכים אותם באצבע הם מיד היו מתגלים כמזויפים. אבל כשהם מונחים יפה יפה במגירת קופה שנתנו להם נציגי משרד האוצר של ממשלת ארצות הברית?
״אף אחד לא יניד עפעף,״ אמר וירג׳יל. ״אף אחד לא יעיף בהם מבט נוסף.״
אבל ליתר ביטחון הוא הוסיף עוד משפט אחד.
״השטרות מסומנים,״ אמר לזבן. ״אז אל תיגע בהם עד שהאיש שלנו יגיע אליך לאבק אותם.״ (וירג׳יל לא הסביר מה ולמה, אבל זה לא היה חשוב. ככה הוא הצליח להרחיק את הזבן מהשטרות שבמגירה עד שהיינו רחוקים מספיק מהעיירה.) ״ותזכור,״ אמר להם ונדנד את הפיתיון מול עיניהם המזוגגות כעיני חתול, ״פרס רציני מאוד נמצא בדרך אליך. אז אל תלך לשום מקום עד שהאיש שלנו יגיע.״ פרס! פרס רציני מאוד! העיניים שלהם היו נוצצות בתאוות בצע בלתי מוסתרת. תאוות בצע זה מהמילון. כתוב שם ״תשוקה מופרזת לעושר״. לא סתם תשוקה לעושר, שזה דבר טבעי, אלא תשוקה מופרזת.
״אנשים חמדנים כאלה או טיפשים כאלה, מגיע להם שיסדרו אותם,״ אמר וירג׳יל בדרך החוצה מהתרגיל האחרון שלנו לאותו היום, כשהשמש האדומה שקעה מאחורינו ואורות העיירה הבאה נצצו מרחוק. ״מגיע להם,״ אמר.
״בטח,״ אמרה רוז בישנוניות מהמושב האחורי. ״תאשים את הקורבן.״ ואחר כך אמרה, בעיקר לעצמה, ״אני לא מאמינה שאמרת לזבן הזה בגטונוויל שאני אמא של ג׳ק.״
״מה רצית שאומר?״ שאל וירג׳יל. ״שאת החתיכה שלו? הייתי חייב להמציא משהו מהר, זה הכול.״
היא הביטה מהחלון על שיחי הלענה הטסים בחוץ. מערב טקסס, שטוחה כאילו דפקו עליה בפטיש. ורק הצוקים המישוריים של ערבת ריצַ׳רדסוֹן שנראים ממרחק מזכירים משהו שדומה לאופק. ״אני לא מאמינה שאמרת לו דבר כזה,״ אמרה.
״די, רוז, את לא כזאת זקנה.״
״זה בכלל לא קשור לגיל שלי,״ אמרה והמשיכה להביט החוצה מהחלון. ״אסור היה לך להגיד שאני אמא שלו.״
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
