אור תורה (ב) - שמות

מבוא

"לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי"
תהילים קי"ט, צב

מילים אלמותיות אלו של מחבר ספר תהילים ליוו אותי אל חופתי, לפני יותר מארבעה עשורים, וחותמן עודנו טבוע בחיי. עיסוקי ומקצועי חייבוני לקשר בין השיעורים הרבים שלימדתי מדי שבוע בשבוע, ובעיקר בשבת, לבין פרשת השבוע. הצורך בכך התגבר עד מאוד כשהתחלתי לכתוב טור שבועי על פרשת השבוע, טור שהתפרסם ביותר משלושים עיתונים ברחבי העולם. וכך היה החומש לבן לוויה נאמן - תמיד קרוב ובהישג יד, ואף לצד מיטתי בלילות.

שוב ושוב גיליתי במילות הנצח של התורה הַכְוונה, הדרכה ופרשנות קריטית למאורעות המתרחשים בעולם וגם בחיי האישיים: עימותים, החלטות, הצלחות וכישלונות. אכן, תורתנו נצחית היא - ויפה לכל עת!

בקרב חכמי התורה וחוקריה מקובל לחשוב כי בעיני הרמב"ם, הפילוסוף והפוסק הגדול, ספר בראשית הוא החשוב שבספרי התורה, בשל המסר האוניברסלי וההומאני המציג את הקב"ה כבורא עולם וכמי שברא את האדם בצלמו; ואילו בעיני רבי יהודה הלוי, משורר נלהב ומסור לעמו, הספר החשוב ביותר הוא ספר שמות, המספר את הסיפור הלאומי של לידת עם ישראל. תקוותי שבדפי ספרי זה תגלו כי ספר שמות, על הכרזת החירות המהדהדת וההקפדה חסרת הפשרות על ערכי מוסר שבו, הוא אוניברסלי לא פחות מספר בראשית. ליתר דיוק - הוא מעמיק את המסר הא־לוהי בדבר חירות וערכי מוסר ומרחיבו אל מעבר לתחומיה של משפחה אחת מסוימת, משפחתו של אברהם אבינו, על מנת להחילו על כל משפחת העמים!

במבט היסטורי, ובנימה אישית יותר: במשך כמעט אלפיים שנות גלות, לפני תקומתו של עם ישראל והקמת המדינה בשנת תש"ח, השתדלו יהודים יראי שמים לחיות על פי דרכו של בורא עולם, א־ל ש־ד־י. אולם רק בדורנו אנו, לאחר כמעט אלפיים שנה, אנו שבים ונפגשים עִמו באמת. ה' הוא הא־לוהים ההיסטורי, א־לוהי הגאולה, המלחמה והשלום, א־לוהי המשטרים הרודניים והדמוקרטיים, א־לוהי עם ישראל בעולם שיש בו גם אומות אחרות, בעלות דפוסי הנהגה שונים - קצתם נוחלים הצלחה וקצתם נכשלים. בקצרה, ספר שמות פונה אלינו היום בדרך שלא נלמד בה כמעט אלפיים שנה. כמה חשוב, ואף הכרחי וחיוני לנו, לשמוע את דבריו של הקב"ה ולהפנים את המסר הא־לוהי.

פרשת שמות

מבראשית לשמות: מיוסף 'בן החבורה' למשה ה'זר'

"בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ,
אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם, אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב..."

מילות הפתיחה של תפילת העמידה

משפט הפתיחה של תפילת העמידה מסתיים בשמו של יעקב. נשאלת השאלה: מדוע שרשרת האבות מוגבלת לשלושה בלבד? מדוע לא יהיו ארבעה אבות: אברהם, יצחק, יעקב ויוסף? הרי אין ספק שיוסף ממלא תפקיד מרכזי ביותר בספר בראשית. אפשר להוסיף ולטעון שגורלו דומה לגורלם של שלושת האבות: כמו אברהם, גם יוסף חי בקרב עובדי עבודה זרה ונאלץ לקיים את אמונתו ואת מנהגיו בסביבה עוינת; כמו יצחק, גם הוא חווה עקדה כאשר חייו כמעט ניטלו ממנו, לא בידי אביו אלא בידי אֶחיו, ונחלץ מגורלו, לא על ידי אַיִל אלא על ידי סוחרים מארץ מדיין. וכמו יעקב, אביהם מולידם של שנים עשר שבטי ישראל, העניק יוסף חיים לצאצאי יעקב ואִפשר להם קיום בעת שהיה המשנה למלך מצרים. זאת ועוד: עקב עמידתו האיתנה נגד ניסיונותיה של אשת פוטיפר לפתותו זכה יוסף שהתואר 'צדיק' ייתוסף לשמו.¹ בזכות כל אלה נחשב יוסף בכל הדורות דוגמה ומופת לניצחון הרוח על החומר. אם כך, מדוע לא זכה יוסף הצדיק, בנו של יעקב אבינו, להימנות עם האבות? מדוע שלושה אבות ולא ארבעה? והרי יש לנו ארבע אימהות!

כדי להבין את הסיבה לדבר, עלינו להשוות לא בין יוסף לבין האבות שקדמו לו, אלא בינו לבין הדמות אשר מרגע הופעתה בספר שמות תעמוד במרכז הבמה גם בפרקי התורה וגם בפרקי ההיסטוריה של עם ישראל: משה רבנו.

הרעיון לְקַשר בין משה לבין יוסף מקורו במדרש (דברים רבה פרשה ב, ח). משה, גואלו הגדול של עם ישראל, לא זכה להיכנס לארץ ישראל. הוא עלה על הר נבו ושם מת ונקבר, בשולי הארץ המובטחת. היכן בדיוק? "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ל"ד, ו). עצמותיו של יוסף, לעומת זאת, הובאו לקבורה בלב השומרון, בעיר שכם (יהושע כ"ד, לב), וקברו נחשב מקום מקודש עד עצם ימינו אלה. מדוע זכה יוסף ליחס מועדף שכזה?

בתשובתו לשאלה זו המדרש מתבסס על שני פסוקים המאירים ומחדדים את הניגוד שבין קורותיהם של שני האישים. יוסף נקרא בידי אשת אדוניו המצרי "אִישׁ עִבְרִי" (בראשית ל"ט, יד), ובהיותו בבית האסורים, כאשר פירש את חלומו של שר המשקים, הוא ביקש מן השר כי יזכיר את שמו לפני פרעה, והסביר: "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים" (שם מ', טו). יוסף אינו מהסס לחשוף את שורשיו היהודיים.

משה, לעומתו, לאחר שהושיע את הרועות המדייניות, שמע אותן מספרות לאביהן "אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן" (שמות ב', יט), אך לא העמידן על טעותן. הוא לא אמר "לא מצרי אני, עברי אני!" ובשל שתיקתו זו, אומר המדרש, לא זכה שעצמותיו יובאו לקבורה בארץ ישראל.

מדרש זה, הזוקף את קבורת עצמותיו של יוסף בארץ ישראל לזכות העובדה שלא היסס להצהיר בריש גלי על שורשיו ומוצאו, אולי מעלה בכך את כבודו של יוסף, אך דומני כי חז"ל ביקשו כאן לרכך עובדה אחת שאין עליה עוררין: בהשוואה ליוסף, משה היה 'הרבה יותר יהודי' במובן העמוק ביותר של המילה.

מבחינות רבות יוסף ומשה הן דמויות מנוגדות, מעין 'תמונת ראי' שבה משה הוא התיקון להתנהגותו השנויה במחלוקת של יוסף. יוסף נולד בארץ ישראל, אך את הצלחתו המקצועית נחל במצרים. משה, לעומתו, נולד במצרים, אך קנה את מקומו בהיסטוריה כמנהיג שהוליך את עם ישראל לארץ ישראל. יוסף היה 'אחד מן החבורה', אך הוא בחר לצאת החוצה (הוא חלם על חקלאות מצרית, כשם שחלם על היקום כולו). משה, לעומתו, היה ה'זר' (נסיך מצרים) שהתעקש להיכנס פנימה (בהרגו את המצרי שהִכה איש עברי). יוסף הוריד את משפחתו למצרים, ומשה הוציא את עַמו ממצרים. משה ראה במצרים ארץ נכר, וקרא לבנו גֵּרְשֹׁם "כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (שמות ב', כב). ליוסף היו, לכל היותר, רגשות מעורבים כלפי שנות נעוריו בארץ כנען, ולבנו בכורו שנולד במצרים קרא מְנַשֶּׁה "כִּי נַשַּׁנִי אֱ־לֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (בראשית מ"א, נא).² יוסף, באמצעות מדיניותו הכלכלית, שִׁעבד את האיכרים המצרים לפרעה, ואילו משה גאל את בני ישראל משעבודם לפרעה. חלומותיו של יוסף התגשמו, ואילו משה, למרבה הטרגדיה, לא הגשים בחייו את חלומו - חזון גאולתו של עם ישראל בארץ המובטחת.

למעשה, ברוב שנותיו פעל יוסף כמצרי, כמשנה למלך מצרים. אמנם הוא גדל והתחנך בביתו של יעקב אבינו, על ברכי מסורת אבותיו אברהם ויצחק, אך בפועל הקדיש את רוב זמנו ומִרצו לקידומם ופיתוחם של מפעלים זרים בארץ לא לו. אמנם עבודתו אִפשרה לו, בסופו של דבר, לקיים ולשמר את משפחתו, משפחת בני ישראל, אבל יום יום ושעה שעה הוא עסק בחיזוק כוחה ובהאדרת שמה של מצרים.

אין ספק כי אפשר לציין נקודות בשבחו של יוסף: הוא מעולם לא הִפנה עורף לא־לוהיו ולמוסר אבותיו, למרות הפיתויים שהעמידה בפניו החברה המצרית. יתֵרה מזו - יוסף מבין שהוא נבחר למלא תפקיד מיוחד: להציל את צאצאיו של יעקב, ואת הארץ כולה, מרעב קשה (בראשית מ"ה, ז). אולם עצם היותו המשנה למלך מצרים היה כרוך במחיר. עדי הזהב שענד לצווארו היה מצרי, לבושו היה מצרי, הלימוזינה שלו - מצרית... ואפילו שפתו היתה מצרית. ובאמת, כאשר באו אחיו לבקש לחם, נדרשה נוכחותו של מתורגמן, משום שהשפה שבה ניהל יוסף את ענייניו היתה מצרית, ואנשי המקום אף לא היו מודעים כלל לכך שהוא יודע עברית!

ההבדל בין משה ליוסף מתחדד ומתבהר על רקע דמותו של פרעה. מפעל חייו של יוסף התמקד בהאדרת שמו ותפארתו של פרעה, המלך־האל, ולמעשה בחיזוקה ובהעשרתה של ממלכתו, אשר נתיניה היו משועבדים לו. משה, לעומתו, נמלט מחצרו של פרעה, צעד שפירושו בגידה, ואחר כך הביא עליו ועל נתיניו את עשר המכות.

יוסף, רועה ובנו של רועה, היה לנסיך היהודי הראשון בהיסטוריה, ואילו משה, נסיך מצרי של ממש, החל את חייו הבוגרים כרועה נמלט, המסכן את חייו למען ייעודו ומחויבותו לגאול את בני ישראל. הקנאה והגורל אילצו את יוסף לחיות את חייו הרחק מאֶחיו, תוך ניכור והתבדלות. ואילו משה, למרות רקעו הזר, המצרי, דאג לאֶחיו בני עמו והזדהה עמם, כפי שהתורה מספרת:

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם (-לאחר שמשה התינוק הובא אל בת פרעה) וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא (-כלומר ניסה להקל עליהם) בְּסִבְלֹתָם.

שמות ב', יא

אף שגם יוסף וגם משה שינו את פני העולם ושמרו על קיומו של עם ישראל באמצעות הרצון הא־לוהי שפיעם בם, תועלו כוחותיהם לכיוונים שונים: מצד אחד - פרעה ומצרים; ומנגד - עם ישראל ותורת ישראל.

זו אולי הסיבה המכרעת לכך שחז"ל לא מנו את יוסף עם האבות. אמת, יוסף היה צדיק; נכון, שני בניו היו לראשי שבטים, והוא אף רצה שעצמותיו יובאו לקבורה בארץ ישראל. אבל בסופו של דבר, גיבור ככל שיהא, אדם המכלה את כוחותיו למען ארץ מצרים אינו יכול להימנות עם אבות האומה היהודית.

מספרים, כי רופא בעל שם עולמי ביקר את הרב הראשי הראשון לישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ביומו האחרון. מילותיו האחרונות של הרב קוק לרופא היו: "מובטחני שהגדולים היהודים יהיו גם יהודים גדולים".³

אין ספק: משה הוא גְדול היהודים שקמו מאז ומעולם.

הערות

1. כך בדברי חז"ל (למשל: תלמוד בבלי, יומא לה ע"ב) וזאת על פי הפסוק בעמוס ב', ו: "על מכרם בכסף צדיק". ראה לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) על בראשית מ"ה, טו.

2. ראה בדברינו לפרשת מקץ בספר בראשית, עמ' 218-217.

3. משפט זה נתפרסם בגרסאות שונות בעיתונות של אותם הימים, ראה אוהב ישראל בקדושה, א, תל אביב תשמ"ט, עמ' 415 ועמ' 429.

נשים ויציאת מצרים

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה
אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ…
וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ"
שמות א', א-ה

הפסוקים הפותחים את ספר שמות מציינים פרטים הידועים לנו מכבר, מהפרשות האחרונות של ספר בראשית: שמותיהם של בני יעקב ומניין בתי האב שבאו למצרים - "כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים" (בראשית מ"ו, כז). לשם מה חוזרים על הפרטים הללו? רש"י, גדול הפרשנים, מנסה להסביר בפירושו לפסוק הראשון בחומש כי "אף על פי שמנאן בחייהם בשמותם חזר ומנאם אחר מיתתן להודיע חיבתם". ברם, פסוקי הפתיחה של ספר שמות הם למעשה הקדמה לתיאור השִעבוד של בני ישראל במצרים, לאסון הגלות הראשונה; יכול אני להבין שמזכירים מישהו מתוך אהבה ברגעים של שמחה, אך בזמנים של סבל ואסונות נדמה כי הדבר מיותר!

בדברים הבאים ננסה לעמוד על פרט אחד בפסוק, אשר נראה כי חשיבותו רבה להבנת הפרשה כולה.

כאשר פרעה גזר על עם ישראל הוא הבחין באופן ברור בין זכרים לנקבות:

וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן.

שמות א', כב

ככל הנראה חשש פרעה להשאיר את הגברים בחיים, שמא ימרדו נגדו. הוא היה בטוח למדי שהנשים יינשאו לגברים מצרים וייטמעו בחברה המצרית. אולם השכל הישר מחייב תכנית הפוכה. לא אחת אבות אוהבים ונוטשים, בלי שתהיה להם כל השפעה על צאצאיהם. יש לא מעטים שאינם יודעים כלל מי היה אביהם הביולוגי. הילד קשור הרבה יותר לאֵם שנשאה אותו ברחמהּ והזינה אותו מחלבהּ. לפי זאת, פרעה היה יכול להשמיד את עם ישראל ביתר קלות אִילו המית את הנשים ואִפשר דווקא לגברים להמשיך לחיות.

סבורני כי אף שהתורה הבינה היטב את חשיבותן המכרעת של הנשים, פרעה לא היה ער כלל לתפקיד המרכזי שנשים ממלאות בהתפתחותה של אומה. המדרש על הפסוק הראשון בספר שמות מעניק משמעות מקורית לביטוי "אִישׁ וּבֵיתוֹ":

"אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" - לפי שהיה יודע יעקב אבינו שארץ מצרים שטופין בזימה, לפיכך נתן לבניו נשים קודם שירדו למצרים.

לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) על שמות א', א

מדרש זה בא לחזק אמירה תלמודית ידועה – "אמר רבי יוסי: מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשׁוֹרי שורי, אלא: לאשתי ביתי, ולשורי שׂדי" (שבת קיח ע"ב; גיטין נב ע"א).⁴ שהרי האשה היא עמוד התווך של הבית. האומה היהודית ראשיתה במשפחה אחת, והיחידה המשפחתית היא אבן היסוד של כל חברה. ברור אפוא שחשיבותן של הנשים מכרעת.

פרעה לא השׂכיל להבין זאת. הוא לא חונך על מסורת של אִמהות כמו שרה ורבקה, שכיוונו והִתוו את גורלה של אומה שלֵמה. בעיניו, נשים הן בנות המין החלש, וכל ייעודן לעמוד לרשות הגברים ולשמשם. לאור זאת, פרעה חשב שיוכל לנצל בקלות את המיילדות העבריות, למַנותן למעין 'קאפו' שיעשו את העבודה המלוכלכת - לרצוח את התינוקות הזכרים ברגע היוולדם. להפתעתו, הנשים הִתמרדו: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱ־לֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א', יז).

יתרה מזו: על פי המדרש התלמודי (סוטה יא ע"ב), המיילדות העבריות הללו לא היו אלא יוכבד ומרים, אמם ואחותם של משה ואהרן. המדרש מוסיף ומלמדנו שעמרם, הבעל והאב, היה "גדול הדור", וכאשר שמע כי פרעה ציווה להמית את התינוקות הזכרים "עמד וגירש את אשתו", וממנו למדו כל ישראל וגירשו את נשותיהם מחשש שהבנים שיוולדו מזיווגיהם יומתו. אבל בתו מרים הוכיחה אותו על מעשהו:

אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר (איוב כ"ב, כח): וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ! עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן.

סוטה יב ע"א

דבריה של מרים שִׁכנעו את עמרם, ובעקבות זאת נולד משה, שברבות הימים גאל את בני ישראל מהשעבוד במצרים.

חשיבותן של הנשים, המגִנות ושומרות על הבית ועל עתיד האומה, נרמזת אולי בפסוק העוסק בזוג אלמונים, נטולי שם: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" (שמות ב', א). מדוע אין השְׁנַיים - הלא הם עמרם ויוכבד - מצוינים כאן בשמותיהם אלא רק בייחוסם השבטי? בספר בראשית מתואר כי האחים שמעון ולוי הם שהגנו על כבוד משפחתו של יעקב בהרגם את תושבי שכם, אותם נכרים שעמדו מנגד ושתקו בעת שמנהיגם אנס את דינה, בתו של יעקב, והחזיקה בשבי. כשיעקב מתח על השניים ביקורת, מטעמים טקטיים, ענו לו: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?". במילים אלה מסתיים פרק ל"ד בבראשית (פסוק לא). שמעון ולוי הם האומרים את המילה האחרונה.⁵

זאת ועוד: למדנו מהסיפורים על יעקב ומשפחתו כי האשה היא שקובעת את שמות ילדיה. יותר מעמרם ויוכבד עצמם, אִמותיהם הן שראויות לכל שבח: כל אחת משתיהן ילדה בעיצומם של ימים קודרים ועגומים של דיכוי לעם ישראל. למרות השעבוד ושפיכות הדמים מסביב קראה האחת לבנה "עמרם" - עם רם, והאחרת קראה לבתה "יוכבד" - כבוד לה'. נשים אלה כמו שכחו את שפל המדרגה שאליה הגיעו היהודים במצרים. את מבטן הן נשאו אל על, לעבר כוכבי השמים שהקב"ה הבטיח לאברהם כי כמותם ירבו גם צאצאיו, ואל ברית בין הבתרים שבה הובטח לו עתיד מזהיר לבני בניו בארץ ישראל. שתי הסבתות הגֵאות הללו, בנות שבט לוי, זכו לנכדים שהם שלוחיו של מקום לגאולת ישראל: "וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם" (מיכה ו', ד).

פרעה מתחיל ללמוד את הלקח רק כאשר משה מבקש לצאת למדבר לשלושה ימים. פרעה רוצה לדעת מי וָמי ההולכים, ומשה מתעקש:

בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ; בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ.

שמות י', ח

פרעה, שהחכים בינתיים, מוכן לאפשר את יציאתם של גברים בלבד. עכשיו הוא כבר מבין שעליו לחשוש בעיקר מהנשים. וכך נולד חג הפסח, חג החירות, הנחוג באמצעות "שֶׂה לַבָּיִת" (שמות י"ב, ג), שה הנשחט למנוייו בני החבורה בשוויון מלא בין המינים, כשגם הנשים משתתפות באכילת קרבן הפסח. כך הן חוגגות עם הגברים בליל הסדר, שותות ארבע כוסות, מברכות על המצה וקוראות בהגדה בחג הפסח, חג חירותנו.

הערות

4. וראה גם את פרשנות המשנה הראשונה במסכת יומא: "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ (ויקרא ט"ז, ו) – ביתו זו אשתו".

5. על הערכת המעשה שעשו שמעון ולוי בשכם וביקורתו של יעקב עליהם, ראה בדברינו לפרשת וישלח בספר בראשית, עמ' 197-193.