אור תורה (ב) - שמות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אור תורה (ב) - שמות
הוספה למועדפים

אור תורה (ב) - שמות

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

שלמה ריסקין

הרב שלמה ריסקין (נולד ב-28 במאי 1940) הוא רב המועצה המקומית אפרת ומייסד מוסדות אור תורה סטון. מרבני האורתודוקסיה המודרנית שבציונות הדתית.

הרב ריסקין מנהל את המרכז להבנה ושיתוף פעולה יהודי-נוצרי באפרת, בשותפות עם הכומר האוונגליסטי ג'ון הייגי מטקסס

תקציר

"ספר שמות מספר את הסיפור הלאומי של לידת עם ישראל. תקוותי שבדפי ספרי זה תגלו כי ספר שמות, על הכרזת החירות המהדהדת וההקפדה חסרת הפשרות על ערכי המוסר שבו, הוא אוניברסלי לא פחות מספר בראשית. ליתר דיוק – הוא מעמיק את המסר הא-לוהי בדבר חירות וערכי מוסר ומרחיבו אל מעבר לתחומיה של משפחה אחת מסוימת, משפחתו של אברהם אבינו, על מנת להחילו על כל משפחת העמים!"
(מתוך המבוא לספר)
 
שלמה ריסקין הוא הרב המייסד של בית הכנסת לינקולן סקוור בניו יורק, רב היישוב העירוני אפרת ואחד ממקימיו, ונשיא מוסדות "אור תורה סטון" – רשת של ישיבות, אולפנות, תיכונים, מכללות ומכונים, ובהם מכון להכשרת רבנים ומחנכים ומרכז להכשרת טוענות רבניות ומנהיגות תורניות.
הרב ריסקין זוכה להערכה רבה ברחבי העולם כאחד הדוברים המסורים והרהוטים שקמו למדינת ישראל ולאורתודוקסיה המודרנית.
 
מפרסומיו בעברית: יד לאשה – האשה והגירושין על פי ההלכה (תשס"ח); שיח שולחן – פיוטים ותפילות לבית היהודי (תשס"ט); והגדת לבנך – דרשות וביאורים על הגדה של פסח (תשס"ו).

פרק ראשון

מבוא
"לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי"
תהילים קי"ט, צב
 
מילים אלמותיות אלו של מחבר ספר תהילים ליוו אותי אל חופתי, לפני יותר מארבעה עשורים, וחותמן עודנו טבוע בחיי. עיסוקי ומקצועי חייבוני לקשר בין השיעורים הרבים שלימדתי מדי שבוע בשבוע, ובעיקר בשבת, לבין פרשת השבוע. הצורך בכך התגבר עד מאוד כשהתחלתי לכתוב טור שבועי על פרשת השבוע, טור שהתפרסם ביותר משלושים עיתונים ברחבי העולם. וכך היה החומש לבן לוויה נאמן - תמיד קרוב ובהישג יד, ואף לצד מיטתי בלילות.
שוב ושוב גיליתי במילות הנצח של התורה הַכְוונה, הדרכה ופרשנות קריטית למאורעות המתרחשים בעולם וגם בחיי האישיים: עימותים, החלטות, הצלחות וכישלונות. אכן, תורתנו נצחית היא - ויפה לכל עת!
בקרב חכמי התורה וחוקריה מקובל לחשוב כי בעיני הרמב"ם, הפילוסוף והפוסק הגדול, ספר בראשית הוא החשוב שבספרי התורה, בשל המסר האוניברסלי וההומאני המציג את הקב"ה כבורא עולם וכמי שברא את האדם בצלמו; ואילו בעיני רבי יהודה הלוי, משורר נלהב ומסור לעמו, הספר החשוב ביותר הוא ספר שמות, המספר את הסיפור הלאומי של לידת עם ישראל. תקוותי שבדפי ספרי זה תגלו כי ספר שמות, על הכרזת החירות המהדהדת וההקפדה חסרת הפשרות על ערכי מוסר שבו, הוא אוניברסלי לא פחות מספר בראשית. ליתר דיוק - הוא מעמיק את המסר הא־לוהי בדבר חירות וערכי מוסר ומרחיבו אל מעבר לתחומיה של משפחה אחת מסוימת, משפחתו של אברהם אבינו, על מנת להחילו על כל משפחת העמים!
במבט היסטורי, ובנימה אישית יותר: במשך כמעט אלפיים שנות גלות, לפני תקומתו של עם ישראל והקמת המדינה בשנת תש"ח, השתדלו יהודים יראי שמים לחיות על פי דרכו של בורא עולם, א־ל ש־ד־י. אולם רק בדורנו אנו, לאחר כמעט אלפיים שנה, אנו שבים ונפגשים עִמו באמת. ה' הוא הא־לוהים ההיסטורי, א־לוהי הגאולה, המלחמה והשלום, א־לוהי המשטרים הרודניים והדמוקרטיים, א־לוהי עם ישראל בעולם שיש בו גם אומות אחרות, בעלות דפוסי הנהגה שונים - קצתם נוחלים הצלחה וקצתם נכשלים. בקצרה, ספר שמות פונה אלינו היום בדרך שלא נלמד בה כמעט אלפיים שנה. כמה חשוב, ואף הכרחי וחיוני לנו, לשמוע את דבריו של הקב"ה ולהפנים את המסר הא־לוהי.
 
פרשת שמות
 
מבראשית לשמות:
מיוסף 'בן החבורה' למשה ה'זר'
 
"בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ,
אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם, אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב..."
מילות הפתיחה של תפילת העמידה
 
משפט הפתיחה של תפילת העמידה מסתיים בשמו של יעקב. נשאלת השאלה: מדוע שרשרת האבות מוגבלת לשלושה בלבד? מדוע לא יהיו ארבעה אבות: אברהם, יצחק, יעקב ויוסף? הרי אין ספק שיוסף ממלא תפקיד מרכזי ביותר בספר בראשית. אפשר להוסיף ולטעון שגורלו דומה לגורלם של שלושת האבות: כמו אברהם, גם יוסף חי בקרב עובדי עבודה זרה ונאלץ לקיים את אמונתו ואת מנהגיו בסביבה עוינת; כמו יצחק, גם הוא חווה עקדה כאשר חייו כמעט ניטלו ממנו, לא בידי אביו אלא בידי אֶחיו, ונחלץ מגורלו, לא על ידי אַיִל אלא על ידי סוחרים מארץ מדיין. וכמו יעקב, אביהם מולידם של שנים עשר שבטי ישראל, העניק יוסף חיים לצאצאי יעקב ואִפשר להם קיום בעת שהיה המשנה למלך מצרים. זאת ועוד: עקב עמידתו האיתנה נגד ניסיונותיה של אשת פוטיפר לפתותו זכה יוסף שהתואר 'צדיק' ייתוסף לשמו.  בזכות כל אלה נחשב יוסף בכל הדורות דוגמה ומופת לניצחון הרוח על החומר. אם כך, מדוע לא זכה יוסף הצדיק, בנו של יעקב אבינו, להימנות עם האבות? מדוע שלושה אבות ולא ארבעה? והרי יש לנו ארבע אימהות!
כדי להבין את הסיבה לדבר, עלינו להשוות לא בין יוסף לבין האבות שקדמו לו, אלא בינו לבין הדמות אשר מרגע הופעתה בספר שמות תעמוד במרכז הבמה גם בפרקי התורה וגם בפרקי ההיסטוריה של עם ישראל: משה רבנו.
הרעיון לְקַשר בין משה לבין יוסף מקורו במדרש (דברים רבה פרשה ב, ח). משה, גואלו הגדול של עם ישראל, לא זכה להיכנס לארץ ישראל. הוא עלה על הר נבו ושם מת ונקבר, בשולי הארץ המובטחת. היכן בדיוק? "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ל"ד, ו). עצמותיו של יוסף, לעומת זאת, הובאו לקבורה בלב השומרון, בעיר שכם (יהושע כ"ד, לב), וקברו נחשב מקום מקודש עד עצם ימינו אלה. מדוע זכה יוסף ליחס מועדף שכזה?
בתשובתו לשאלה זו המדרש מתבסס על שני פסוקים המאירים ומחדדים את הניגוד שבין קורותיהם של שני האישים. יוסף נקרא בידי אשת אדוניו המצרי "אִישׁ עִבְרִי" (בראשית ל"ט, יד), ובהיותו בבית האסורים, כאשר פירש את חלומו של שר המשקים, הוא ביקש מן השר כי יזכיר את שמו לפני פרעה, והסביר: "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים" (שם מ', טו). יוסף אינו מהסס לחשוף את שורשיו היהודיים. 
משה, לעומתו, לאחר שהושיע את הרועות המדייניות, שמע אותן מספרות לאביהן "אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן" (שמות ב', יט), אך לא העמידן על טעותן. הוא לא אמר "לא מצרי אני, עברי אני!" ובשל שתיקתו זו, אומר המדרש, לא זכה שעצמותיו יובאו לקבורה בארץ ישראל. 
מדרש זה, הזוקף את קבורת עצמותיו של יוסף בארץ ישראל לזכות העובדה שלא היסס להצהיר בריש גלי על שורשיו ומוצאו, אולי מעלה בכך את כבודו של יוסף, אך דומני כי חז"ל ביקשו כאן לרכך עובדה אחת שאין עליה עוררין: בהשוואה ליוסף, משה היה 'הרבה יותר יהודי' במובן העמוק ביותר של המילה.
מבחינות רבות יוסף ומשה הן דמויות מנוגדות, מעין 'תמונת ראי' שבה משה הוא התיקון להתנהגותו השנויה במחלוקת של יוסף. יוסף נולד בארץ ישראל, אך את הצלחתו המקצועית נחל במצרים. משה, לעומתו, נולד במצרים, אך קנה את מקומו בהיסטוריה כמנהיג שהוליך את עם ישראל לארץ ישראל. יוסף היה 'אחד מן החבורה', אך הוא בחר לצאת החוצה (הוא חלם על חקלאות מצרית, כשם שחלם על היקום כולו). משה, לעומתו, היה ה'זר' (נסיך מצרים) שהתעקש להיכנס פנימה (בהרגו את המצרי שהִכה איש עברי). יוסף הוריד את משפחתו למצרים, ומשה הוציא את עַמו ממצרים. משה ראה במצרים ארץ נכר, וקרא לבנו גֵּרְשֹׁם "כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (שמות ב', כב). ליוסף היו, לכל היותר, רגשות מעורבים כלפי שנות נעוריו בארץ כנען, ולבנו בכורו שנולד במצרים קרא מְנַשֶּׁה "כִּי נַשַּׁנִי אֱ־לֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (בראשית מ"א, נא).  יוסף, באמצעות מדיניותו הכלכלית, שִׁעבד את האיכרים המצרים לפרעה, ואילו משה גאל את בני ישראל משעבודם לפרעה. חלומותיו של יוסף התגשמו, ואילו משה, למרבה הטרגדיה, לא הגשים בחייו את חלומו - חזון גאולתו של עם ישראל בארץ המובטחת.
למעשה, ברוב שנותיו פעל יוסף כמצרי, כמשנה למלך מצרים. אמנם הוא גדל והתחנך בביתו של יעקב אבינו, על ברכי מסורת אבותיו אברהם ויצחק, אך בפועל הקדיש את רוב זמנו ומִרצו לקידומם ופיתוחם של מפעלים זרים בארץ לא לו. אמנם עבודתו אִפשרה לו, בסופו של דבר, לקיים ולשמר את משפחתו, משפחת בני ישראל, אבל יום יום ושעה שעה הוא עסק בחיזוק כוחה ובהאדרת שמה של מצרים.
אין ספק כי אפשר לציין נקודות בשבחו של יוסף: הוא מעולם לא הִפנה עורף לא־לוהיו ולמוסר אבותיו, למרות הפיתויים שהעמידה בפניו החברה המצרית. יתֵרה מזו - יוסף מבין שהוא נבחר למלא תפקיד מיוחד: להציל את צאצאיו של יעקב, ואת הארץ כולה, מרעב קשה (בראשית מ"ה, ז). אולם עצם היותו המשנה למלך מצרים היה כרוך במחיר. עדי הזהב שענד לצווארו היה מצרי, לבושו היה מצרי, הלימוזינה שלו - מצרית... ואפילו שפתו היתה מצרית. ובאמת, כאשר באו אחיו לבקש לחם, נדרשה נוכחותו של מתורגמן, משום שהשפה שבה ניהל יוסף את ענייניו היתה מצרית, ואנשי המקום אף לא היו מודעים כלל לכך שהוא יודע עברית!
ההבדל בין משה ליוסף מתחדד ומתבהר על רקע דמותו של פרעה. מפעל חייו של יוסף התמקד בהאדרת שמו ותפארתו של פרעה, המלך־האל, ולמעשה בחיזוקה ובהעשרתה של ממלכתו, אשר נתיניה היו משועבדים לו. משה, לעומתו, נמלט מחצרו של פרעה, צעד שפירושו בגידה, ואחר כך הביא עליו ועל נתיניו את עשר המכות.
יוסף, רועה ובנו של רועה, היה לנסיך היהודי הראשון בהיסטוריה, ואילו משה, נסיך מצרי של ממש, החל את חייו הבוגרים כרועה נמלט, המסכן את חייו למען ייעודו ומחויבותו לגאול את בני ישראל. הקנאה והגורל אילצו את יוסף לחיות את חייו הרחק מאֶחיו, תוך ניכור והתבדלות. ואילו משה, למרות רקעו הזר, המצרי, דאג לאֶחיו בני עמו והזדהה עמם, כפי שהתורה מספרת:
 
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם (-לאחר שמשה התינוק הובא אל בת פרעה) וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא (-כלומר ניסה להקל עליהם) בְּסִבְלֹתָם.
שמות ב', יא
אף שגם יוסף וגם משה שינו את פני העולם ושמרו על קיומו של עם ישראל באמצעות הרצון הא־לוהי שפיעם בם, תועלו כוחותיהם לכיוונים שונים: מצד אחד - פרעה ומצרים; ומנגד - עם ישראל ותורת ישראל.
זו אולי הסיבה המכרעת לכך שחז"ל לא מנו את יוסף עם האבות. אמת, יוסף היה צדיק; נכון, שני בניו היו לראשי שבטים, והוא אף רצה שעצמותיו יובאו לקבורה בארץ ישראל. אבל בסופו של דבר, גיבור ככל שיהא, אדם המכלה את כוחותיו למען ארץ מצרים אינו יכול להימנות עם אבות האומה היהודית.
 
מספרים, כי רופא בעל שם עולמי ביקר את הרב הראשי הראשון לישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ביומו האחרון. מילותיו האחרונות של הרב קוק לרופא היו: "מובטחני שהגדולים היהודים יהיו גם יהודים גדולים".  
אין ספק: משה הוא גְדול היהודים שקמו מאז ומעולם. 

שלמה ריסקין

הרב שלמה ריסקין (נולד ב-28 במאי 1940) הוא רב המועצה המקומית אפרת ומייסד מוסדות אור תורה סטון. מרבני האורתודוקסיה המודרנית שבציונות הדתית.

הרב ריסקין מנהל את המרכז להבנה ושיתוף פעולה יהודי-נוצרי באפרת, בשותפות עם הכומר האוונגליסטי ג'ון הייגי מטקסס

עוד על הספר

אור תורה (ב) - שמות שלמה ריסקין
מבוא
"לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי"
תהילים קי"ט, צב
 
מילים אלמותיות אלו של מחבר ספר תהילים ליוו אותי אל חופתי, לפני יותר מארבעה עשורים, וחותמן עודנו טבוע בחיי. עיסוקי ומקצועי חייבוני לקשר בין השיעורים הרבים שלימדתי מדי שבוע בשבוע, ובעיקר בשבת, לבין פרשת השבוע. הצורך בכך התגבר עד מאוד כשהתחלתי לכתוב טור שבועי על פרשת השבוע, טור שהתפרסם ביותר משלושים עיתונים ברחבי העולם. וכך היה החומש לבן לוויה נאמן - תמיד קרוב ובהישג יד, ואף לצד מיטתי בלילות.
שוב ושוב גיליתי במילות הנצח של התורה הַכְוונה, הדרכה ופרשנות קריטית למאורעות המתרחשים בעולם וגם בחיי האישיים: עימותים, החלטות, הצלחות וכישלונות. אכן, תורתנו נצחית היא - ויפה לכל עת!
בקרב חכמי התורה וחוקריה מקובל לחשוב כי בעיני הרמב"ם, הפילוסוף והפוסק הגדול, ספר בראשית הוא החשוב שבספרי התורה, בשל המסר האוניברסלי וההומאני המציג את הקב"ה כבורא עולם וכמי שברא את האדם בצלמו; ואילו בעיני רבי יהודה הלוי, משורר נלהב ומסור לעמו, הספר החשוב ביותר הוא ספר שמות, המספר את הסיפור הלאומי של לידת עם ישראל. תקוותי שבדפי ספרי זה תגלו כי ספר שמות, על הכרזת החירות המהדהדת וההקפדה חסרת הפשרות על ערכי מוסר שבו, הוא אוניברסלי לא פחות מספר בראשית. ליתר דיוק - הוא מעמיק את המסר הא־לוהי בדבר חירות וערכי מוסר ומרחיבו אל מעבר לתחומיה של משפחה אחת מסוימת, משפחתו של אברהם אבינו, על מנת להחילו על כל משפחת העמים!
במבט היסטורי, ובנימה אישית יותר: במשך כמעט אלפיים שנות גלות, לפני תקומתו של עם ישראל והקמת המדינה בשנת תש"ח, השתדלו יהודים יראי שמים לחיות על פי דרכו של בורא עולם, א־ל ש־ד־י. אולם רק בדורנו אנו, לאחר כמעט אלפיים שנה, אנו שבים ונפגשים עִמו באמת. ה' הוא הא־לוהים ההיסטורי, א־לוהי הגאולה, המלחמה והשלום, א־לוהי המשטרים הרודניים והדמוקרטיים, א־לוהי עם ישראל בעולם שיש בו גם אומות אחרות, בעלות דפוסי הנהגה שונים - קצתם נוחלים הצלחה וקצתם נכשלים. בקצרה, ספר שמות פונה אלינו היום בדרך שלא נלמד בה כמעט אלפיים שנה. כמה חשוב, ואף הכרחי וחיוני לנו, לשמוע את דבריו של הקב"ה ולהפנים את המסר הא־לוהי.
 
פרשת שמות
 
מבראשית לשמות:
מיוסף 'בן החבורה' למשה ה'זר'
 
"בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ,
אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם, אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב..."
מילות הפתיחה של תפילת העמידה
 
משפט הפתיחה של תפילת העמידה מסתיים בשמו של יעקב. נשאלת השאלה: מדוע שרשרת האבות מוגבלת לשלושה בלבד? מדוע לא יהיו ארבעה אבות: אברהם, יצחק, יעקב ויוסף? הרי אין ספק שיוסף ממלא תפקיד מרכזי ביותר בספר בראשית. אפשר להוסיף ולטעון שגורלו דומה לגורלם של שלושת האבות: כמו אברהם, גם יוסף חי בקרב עובדי עבודה זרה ונאלץ לקיים את אמונתו ואת מנהגיו בסביבה עוינת; כמו יצחק, גם הוא חווה עקדה כאשר חייו כמעט ניטלו ממנו, לא בידי אביו אלא בידי אֶחיו, ונחלץ מגורלו, לא על ידי אַיִל אלא על ידי סוחרים מארץ מדיין. וכמו יעקב, אביהם מולידם של שנים עשר שבטי ישראל, העניק יוסף חיים לצאצאי יעקב ואִפשר להם קיום בעת שהיה המשנה למלך מצרים. זאת ועוד: עקב עמידתו האיתנה נגד ניסיונותיה של אשת פוטיפר לפתותו זכה יוסף שהתואר 'צדיק' ייתוסף לשמו.  בזכות כל אלה נחשב יוסף בכל הדורות דוגמה ומופת לניצחון הרוח על החומר. אם כך, מדוע לא זכה יוסף הצדיק, בנו של יעקב אבינו, להימנות עם האבות? מדוע שלושה אבות ולא ארבעה? והרי יש לנו ארבע אימהות!
כדי להבין את הסיבה לדבר, עלינו להשוות לא בין יוסף לבין האבות שקדמו לו, אלא בינו לבין הדמות אשר מרגע הופעתה בספר שמות תעמוד במרכז הבמה גם בפרקי התורה וגם בפרקי ההיסטוריה של עם ישראל: משה רבנו.
הרעיון לְקַשר בין משה לבין יוסף מקורו במדרש (דברים רבה פרשה ב, ח). משה, גואלו הגדול של עם ישראל, לא זכה להיכנס לארץ ישראל. הוא עלה על הר נבו ושם מת ונקבר, בשולי הארץ המובטחת. היכן בדיוק? "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ל"ד, ו). עצמותיו של יוסף, לעומת זאת, הובאו לקבורה בלב השומרון, בעיר שכם (יהושע כ"ד, לב), וקברו נחשב מקום מקודש עד עצם ימינו אלה. מדוע זכה יוסף ליחס מועדף שכזה?
בתשובתו לשאלה זו המדרש מתבסס על שני פסוקים המאירים ומחדדים את הניגוד שבין קורותיהם של שני האישים. יוסף נקרא בידי אשת אדוניו המצרי "אִישׁ עִבְרִי" (בראשית ל"ט, יד), ובהיותו בבית האסורים, כאשר פירש את חלומו של שר המשקים, הוא ביקש מן השר כי יזכיר את שמו לפני פרעה, והסביר: "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים" (שם מ', טו). יוסף אינו מהסס לחשוף את שורשיו היהודיים. 
משה, לעומתו, לאחר שהושיע את הרועות המדייניות, שמע אותן מספרות לאביהן "אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן" (שמות ב', יט), אך לא העמידן על טעותן. הוא לא אמר "לא מצרי אני, עברי אני!" ובשל שתיקתו זו, אומר המדרש, לא זכה שעצמותיו יובאו לקבורה בארץ ישראל. 
מדרש זה, הזוקף את קבורת עצמותיו של יוסף בארץ ישראל לזכות העובדה שלא היסס להצהיר בריש גלי על שורשיו ומוצאו, אולי מעלה בכך את כבודו של יוסף, אך דומני כי חז"ל ביקשו כאן לרכך עובדה אחת שאין עליה עוררין: בהשוואה ליוסף, משה היה 'הרבה יותר יהודי' במובן העמוק ביותר של המילה.
מבחינות רבות יוסף ומשה הן דמויות מנוגדות, מעין 'תמונת ראי' שבה משה הוא התיקון להתנהגותו השנויה במחלוקת של יוסף. יוסף נולד בארץ ישראל, אך את הצלחתו המקצועית נחל במצרים. משה, לעומתו, נולד במצרים, אך קנה את מקומו בהיסטוריה כמנהיג שהוליך את עם ישראל לארץ ישראל. יוסף היה 'אחד מן החבורה', אך הוא בחר לצאת החוצה (הוא חלם על חקלאות מצרית, כשם שחלם על היקום כולו). משה, לעומתו, היה ה'זר' (נסיך מצרים) שהתעקש להיכנס פנימה (בהרגו את המצרי שהִכה איש עברי). יוסף הוריד את משפחתו למצרים, ומשה הוציא את עַמו ממצרים. משה ראה במצרים ארץ נכר, וקרא לבנו גֵּרְשֹׁם "כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (שמות ב', כב). ליוסף היו, לכל היותר, רגשות מעורבים כלפי שנות נעוריו בארץ כנען, ולבנו בכורו שנולד במצרים קרא מְנַשֶּׁה "כִּי נַשַּׁנִי אֱ־לֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (בראשית מ"א, נא).  יוסף, באמצעות מדיניותו הכלכלית, שִׁעבד את האיכרים המצרים לפרעה, ואילו משה גאל את בני ישראל משעבודם לפרעה. חלומותיו של יוסף התגשמו, ואילו משה, למרבה הטרגדיה, לא הגשים בחייו את חלומו - חזון גאולתו של עם ישראל בארץ המובטחת.
למעשה, ברוב שנותיו פעל יוסף כמצרי, כמשנה למלך מצרים. אמנם הוא גדל והתחנך בביתו של יעקב אבינו, על ברכי מסורת אבותיו אברהם ויצחק, אך בפועל הקדיש את רוב זמנו ומִרצו לקידומם ופיתוחם של מפעלים זרים בארץ לא לו. אמנם עבודתו אִפשרה לו, בסופו של דבר, לקיים ולשמר את משפחתו, משפחת בני ישראל, אבל יום יום ושעה שעה הוא עסק בחיזוק כוחה ובהאדרת שמה של מצרים.
אין ספק כי אפשר לציין נקודות בשבחו של יוסף: הוא מעולם לא הִפנה עורף לא־לוהיו ולמוסר אבותיו, למרות הפיתויים שהעמידה בפניו החברה המצרית. יתֵרה מזו - יוסף מבין שהוא נבחר למלא תפקיד מיוחד: להציל את צאצאיו של יעקב, ואת הארץ כולה, מרעב קשה (בראשית מ"ה, ז). אולם עצם היותו המשנה למלך מצרים היה כרוך במחיר. עדי הזהב שענד לצווארו היה מצרי, לבושו היה מצרי, הלימוזינה שלו - מצרית... ואפילו שפתו היתה מצרית. ובאמת, כאשר באו אחיו לבקש לחם, נדרשה נוכחותו של מתורגמן, משום שהשפה שבה ניהל יוסף את ענייניו היתה מצרית, ואנשי המקום אף לא היו מודעים כלל לכך שהוא יודע עברית!
ההבדל בין משה ליוסף מתחדד ומתבהר על רקע דמותו של פרעה. מפעל חייו של יוסף התמקד בהאדרת שמו ותפארתו של פרעה, המלך־האל, ולמעשה בחיזוקה ובהעשרתה של ממלכתו, אשר נתיניה היו משועבדים לו. משה, לעומתו, נמלט מחצרו של פרעה, צעד שפירושו בגידה, ואחר כך הביא עליו ועל נתיניו את עשר המכות.
יוסף, רועה ובנו של רועה, היה לנסיך היהודי הראשון בהיסטוריה, ואילו משה, נסיך מצרי של ממש, החל את חייו הבוגרים כרועה נמלט, המסכן את חייו למען ייעודו ומחויבותו לגאול את בני ישראל. הקנאה והגורל אילצו את יוסף לחיות את חייו הרחק מאֶחיו, תוך ניכור והתבדלות. ואילו משה, למרות רקעו הזר, המצרי, דאג לאֶחיו בני עמו והזדהה עמם, כפי שהתורה מספרת:
 
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם (-לאחר שמשה התינוק הובא אל בת פרעה) וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא (-כלומר ניסה להקל עליהם) בְּסִבְלֹתָם.
שמות ב', יא
אף שגם יוסף וגם משה שינו את פני העולם ושמרו על קיומו של עם ישראל באמצעות הרצון הא־לוהי שפיעם בם, תועלו כוחותיהם לכיוונים שונים: מצד אחד - פרעה ומצרים; ומנגד - עם ישראל ותורת ישראל.
זו אולי הסיבה המכרעת לכך שחז"ל לא מנו את יוסף עם האבות. אמת, יוסף היה צדיק; נכון, שני בניו היו לראשי שבטים, והוא אף רצה שעצמותיו יובאו לקבורה בארץ ישראל. אבל בסופו של דבר, גיבור ככל שיהא, אדם המכלה את כוחותיו למען ארץ מצרים אינו יכול להימנות עם אבות האומה היהודית.
 
מספרים, כי רופא בעל שם עולמי ביקר את הרב הראשי הראשון לישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ביומו האחרון. מילותיו האחרונות של הרב קוק לרופא היו: "מובטחני שהגדולים היהודים יהיו גם יהודים גדולים".  
אין ספק: משה הוא גְדול היהודים שקמו מאז ומעולם.