אור תורה (א) - בראשית

הקדמה

בתקופה המעצבת והמכוננת ביותר של חיי, מאז היותי בן עשר ועד מלאות לי שש־עשרה שנה, נהגתי לסעוד בכל ליל שבת על שולחנה של סבתי מצד אמי, חיה ביילה בת מינדל והרב שלמה הכהן. סבתי היתה אישה מיוחדת במינה, יראת שמים ובעלת השכלה יהודית רחבה. היא הגיעה לברוקלין מהעיירה לובין שבפולין בשנת 1922, ומתה בשנת 1960 מבלי שלמדה לנסח כהלכה ולוּ משפט אחד באנגלית תקנית. עולמה היה ונשאר תמיד עולמן של היידיש והעברית, עולם הסידור, התנ"ך והמאָרגן זשורנאל. ידידיה ומכריה הקרובים ביותר היו כולם בני עיירת הולדתה. היא השתייכה לקהילת 'עץ חיים אנשי לובין', קהילה שייסדו בברוקלין יוצאי העיירה. אנשי הקהילה ישבו בבית הכנסת בדיוק באותם המקומות שבהם ישבו גם במבנה המקורי של בית הכנסת בלובין, וקבריהם (בחלקת יהודי לובין בבית העלמין 'וושינגטון' שבשכונת בֶּנְסוֹנְהֶרְסְט, ברוקלין) היו מסודרים בהתאם: יהודי יוצא לובין היה מוצא את מנוחתו האחרונה לצד האנשים שעמם התפלל בעולם הזה בשבתות ובימים טובים.

למרות מגבלות השפה, התגלתה סבתא כפטריוטית אמריקנית נלהבת. באורח פלא הצליחה לקבל אזרחות, וכאשר היו הרוחות מתלהטות סביב שולחן מטבחה בעיצומם של ויכוחים פוליטיים סוערים, סירבה בכל תוקף לשמוע דברי ביקורת כלשהם על אחד מגיבוריה הגדולים בעת ההיא, חסיד אומות העולם ומושיעו של העם היהודי - לדעתה - הנשיא פרנקלין דלאנו 'רוזנפלד', כפי שנהגה לכנותו. היא אהבה לבקר בתיאטרון היידי והיתה חובבת נלהבת של פרקי חזנות, בעיקר פרי יצירתו של יוס'לה רוזנבלט. בנעוריה קראה את כתבי גתה והיינה בעידודו של בעלה, סבא חיים, שהיה אדם משכיל ורחב אופקים. עם זאת, אהבתה הגדולה ביותר (אחרי ילדיה ונכדיה...) היתה לימוד התורה. אביה, הרב שלמה הכהן קובלסקי (שעל שמו נקראתי), היה הדיין של לובין; ומאחר ששלושת ילדיו הראשונים לא היו בנים כי אם בנות - והיא היתה הבכורה מביניהן - לימד אותה לא רק חומש עם רש"י, אלא גם משנה ואפילו גמרא. המסורת המשפחתית מספרת כי הוא חי מאה וחמש־עשרה שנה והתאלמן משלוש נשים בזו אחר זו, אך המשיך ללמד במסירות ובהתמדה את בלצ'ה (שם חיבה לביילה) החכמה והמוכשרת שלו, עד שנישאה.

בדומה לרוב בני הדור ההוא, הקפיד כל אחד משבעת ילדיה של סבתי לשמור על זיקה עמוקה ליהדות ועל מידה מרובה של התרפקות נוסטלגית על מסורת בית אבא, אף כי המשיכה לתרבות האמריקנית, כך התברר, היתה חזקה הרבה יותר מהמשיכה לשמירה בפועל של דיני שבת וכשרות. מאחר שהייתי בנה הבכור של בתה הצעירה ונשלחתי ללמוד בישיבה (רק משום שרמת הלימודים בה היתה גבוהה מזו של בית הספר המקומי בשכונה שלנו, שהלכה והשתנתה במהירות מבחינת ההרכב האתני שלה), נותרתי אני תקוותה האחרונה של סבתא. היא סיפקה לאמי בשר משחיטה כשרה, פיקחה על החינוך היהודי שלי באמצעות ביקורים שבועיים אצל מנהל הישיבה והזמינה אותי לבלות עִמה את לילי השבת (באותה תקופה שהה סבא חיים במוסד רפואי עקב אירוע מוחי שבו לקה).

הערבים הבלתי נשכחים הללו אצל סבתא נפתחו ב'ליכט בענטשן' - טקס הדלקת הנרות. סבתא היתה עומדת עשרים דקות לפחות לפני מנורת הפמוטים בת שבעת הקנים (אותה מנורה שהחזיקה בידיים אוהבות במשך כל המסע הארוך באנייה מלובין לאמריקה), משוחחת עם הקב"ה כאילו היה חבר ותיק ונאמן, מונה כל ילד ונכד ומבקשת למענו דבר מה או מודה על בריאותו הטובה ועל הצלחתו. אחר כך היינו מתפללים יחד, מילה במילה. תמיד הייתי בולע חיוך כאשר בפיוט 'לכה דודי' היתה סבתא שרה במבטאה הפולני "עִירִי, עִירִי" ("עוּרִי, עוּרִי"), ובתוך כך מנסה לתקן את הגייתה כדי להתאימה להגייה הליטאית של נכדהּ, בחור הישיבה... הסעודה היתה טעימה מאוד, ובין המנות היינו שרים זמירות שבת - אותן זמירות שאביה שלמה נהג לשיר בלובין. אחר כך היינו לומדים יחד את פרשת השבוע בתרגום ליידיש.

סבתא הפליאה להפיח חיים בדמויות המקראיות. היא לא התחמקה משום תיאור ולא צנזרה דבר, ואת עובדות החיים למדתי לראשונה מן הפרקים שקראנו יחד. וחשוב מכול: הקב"ה היה בעיניה באמת 'אבינו שבשמים', מין כפיל ענק ונאצל של אביה ר' שלמה, שאהב אותנו והגן עלינו ממעל. מעולם לא שמעתי ממנה שהקב"ה מעניש על חטאים או על עבירות, אלא רק שהוא 'מתאכזב'. ועד עצם היום הזה אינני חושש כל כך מעונשיו של הקב"ה, כמו מן הבושה שאחוש אם אאכזב אותו, חלילה, במעשי או במחדלַי.

היא אהבה מאוד לתאר את חיי הנישואין של אבות האומה, ובמיוחד את סיפור אהבתם של יעקב ורחל. "ככה זה היה בין סבא שלך לביני", היתה אומרת. פעמים רבות שמעתי מפיה כיצד סירב אביה, ר' שלמה, לקבל תשלום עבור שיעורי התורה שלימד או תמורת עבודתו כפוסק. היתה לו חנות של חציר ושיבולת שועל, שבה העסיק קבוצה של צעירים מהאזור. הבחורים היו עובדים עמו מחצית מן היום, ובחציו האחר היו לומדים תורה יחדיו. הם היו קמים לתיקון חצות, לומדים עד עלות השחר, טובלים במקווה, מתפללים, עובדים כל שעות הבוקר ואחר הצהריים וחוזרים ללמוד עוד קצת. כדי שיוכלו להניח תפילין בבוקר, נהגו לקחת עמם את התפילין בחצות הלילה ולהשאיר אותן על מזרן שהיה מונח על האדמה. סמוך לזריחה, בשובם מן המקווה, היו מניחים את התפילין.

סבתי חשה שיש בכך משום חוסר כבוד כלפי התפילין. היא נהגה לקום מוקדם, וכאשר היו הצעירים שקועים בלימוד ולא הבחינו במעשיה, היתה תולה בגנבה את נרתיקי התפילין גבוה מעל לקרקע, על חבל הכביסה. אחר כך היתה שבה ומניחה את התפילין על המזרן, כדי שבני החבורה ימצאו אותן שם בשובם מן המקווה.

סבי, חיים, היה נכד אחיו של חתנו של ה'שפת אמת' וחסיד גור בזכות עצמו. הוא הגיע ללובין מהעיר הסמוכה ולוצלבק, והיה מאורס לצעירה שעמה נפגש פעם אחת בלבד, כמנהג החסידים. הוא הבחין בדאגתה המיוחדת של סבתי לתפילין. מן הסתם הבחין בעוד כמה דברים, ונקשר באהבתה בכל נימי נפשו. הוא שכנע את אביו לבטל את אירוסיו הקודמים, וכך נשא את בלצ'ה לאישה. בשנים הראשונות לנישואיהם התגוררו בני הזוג בביתו של הרב שלמה קובלסקי בלובין.

סבתי ואני היינו מבלים אפוא יחד בכל ליל שבת, נהנים מסעודה דשנה, מסיפורים מרתקים, מלימוד תורה מרחיב דעת ומזמירות שבת משובבות נפש. הייתי מדמה בנפשי שאני נמצא בעיירה הקסומה לובין. חשתי שאני מכיר את רחובותיה, את אנשיה ואת ניחוחם המיוחד אף יותר משהכרתי את 'בֶּד־סְטַי' (בֶּדְפוֹרְד סְטַיְוֶסַנְט), השכונה היהודית שבה התגוררתי בברוקלין.

סבתא הלכה לעולמה בשנת 1960, והיא בת תשעים שנה.

*

בשנת 1993 הוזמנתי להשתתף ב'מצעד החיים', לבקר בפולין ולשוב לעיירת 'הולדתי' המוכרת, לובין. נעניתי מיד.

אבל היכן היא לובין? עיון קצר באטלס העלה שלוש אפשרויות: לובין שליד ורוצלב, קרוב לגבול עם גרמניה; לובין הסמוכה ללודז'; ולובין קויאבסקי, כעשרים ותשעה קילומטרים מוולוצלבק. אמנם סבא חיים דיבר גרמנית שוטפת, ואף על פי כן הייתי בטוח שסבתא לא דיברה על ורוצלב הסמוכה לגרמניה, אלא על ולוצלבק. זאת ועוד: במפת דרכים מפורטת ניתן היה להבחין בסימון של אגם בכניסה לעיירה לובין קויאבסקי, וסבתא אכן סיפרה כי נהגה לשחות באגם בקיץ ולהחליק עליו בחורף, עד שאחיה טבע בו בשבוע הראשון שלאחר נישואיה. לובין קויאבסקי היא, אם כן, לובין 'שלי'.

ביום שני, כ"ח בניסן תשנ"ג, בשעה חמש לפנות בוקר, יצאתי ממלון 'פורום' בוורשה עם נהג בשם גְּרֶג (קיצור של גרגור), פיזיקאי פולני דובר אנגלית רהוטה שעליו קיבלתי המלצות חמות. היעד: העיירה שלי, לובין. הייתי נרגש ומלא ציפיות, אף שרעייתי, בחכמתה כי רבה, הזהירה אותי שלא אצפה למצוא שם את אבי סבתי, ר' שלמה, ממתין לי כשגמרא פתוחה לפניו וניגון חסידי על שפתיו.

יצאנו את ורשה. עיירות קטנות חלפו על פנינו. היה משהו נעים ומוכר במראות שנגלו לעינַי: שדות מוריקים, יערות, בקתות קטנות, סוסים ועגלות. כאן דימיתי לראות את טוביה החולב מלמד את אחת מבנותיו פרק חומש בדרכם לשוק, ושם הייתי בטוח שהבחנתי בחסיד החוזר לביתו לאחר שעשה את הפסח אצל הרבי שלו. אלא שכל אותה העת הייתי מודע היטב, לדאבוני, לעובדה שפולין הפכה כמעט 'יודנריין' ('נקייה מיהודים'). לבי החסיר פעימה כשהתגלה לעינינו השלט "לובין קויאבסקי". אכן כן, הנה האגם ולידו משקים וחלקות חקלאיות, הנה בית הקברות הנוצרי והכנסייה הגדולה - כל מה שסבתי תיארה באוזני. דומה כי דבר לא השתנה מאז.

הנהג הפולני הופתע לראות כיצד העיירה שתיארתי לו קודם לכן באהבה ובגעגועים רבים כל כך, בהסתמך על זיכרוני בלבד, קמה וניצבת לנגד עינינו במציאות. "האם אתה בטוח שמעולם לא היית כאן קודם?" שאל. "הייתי כאן. למעשה נולדתי כאן," השבתי, מה שבוודאי בלבל אותו לגמרי. אבל חלק אחד בתמונה הפסטורלית הזו היה חסר. סבתא סיפרה שבית הקברות היהודי שכן מול בית הקברות הנוצרי, מעברו האחר של האגם שבכניסה ללובין. קיוויתי למצוא שם את קברו של אבי סבתי, ר' שלמה, ולהביא את עצמותיו לקבורה בישראל, אולי אפילו אצלנו, באפרת. אך מעברו האחר של האגם לא היה שום בית קברות יהודי. היה שם מגרש חנייה.

נכנסנו לעיירה, המונה כשלוש מאות משפחות. ראינו שם דוכנים לממכר בשוק, רחובות בלתי מרוצפים, סוסים ואופניים, בתי עץ ישנים וכנסייה מרשימה. גרג השאיר אותי במכונית כדי שאשגיח על החפצים, והלך לחפש מישהו העשוי עוד לזכור את משפחת קובלסקי. וכך, לאחר שהופנה מאדם אחד למשנהו, הגיע לבסוף לאישה אחת, שאמה בת התשעים ואחת הכירה בילדותה יהודים. האישה הבטיחה כי אם נשוב כעבור שעה, אמה כבר תהיה ערה ותוכל לסייע לנו. בזמן שנותר בידינו עד הפגישה סיירנו בלובין, וסמוך לשעה תשע בבוקר התייצבנו במקום על פי הכתובת שקיבלנו. קשישה בעלת פנים צוהלות ועיניים מחייכות חיכתה לנו בקוצר רוח בפתח ביתה. "פאן (- אדון) קובלסקי, פאן קובלסקי", קידמה את פני בברכה, תוך שהיא קדה קידה קלה, מפטפטת בעליזות בפולנית ומוליכה אותי אל תוך ביתה הצנוע. על השולחן שערכה לכבודנו הונחה תקרובת מגוונת של עוגות ועוגיות, וגרג החל לתרגם את שטף דבריה מפולנית לאנגלית:

"ודאי שאני זוכרת את משפחתך. אבי סבתך היה ה'ראבינער' (- 'רב') של הרבנים. כמובן, הוא כבר היה זקן מאוד כשהייתי נערה צעירה. כולם אמרו שמלאך המוות שכח אותו... אבי היה ראש עיריית לובין. רב העיירה, הרב פטרובסקי, היה מבקר בביתנו לעתים תכופות, ולצורך עניינים חשובים במיוחד נלווה אליו גם אבי סבתך. אני רואה שאינך טועם מהעוגות שלי. אגיש לך אפוא מה שנהגה אמי להגיש לו: תה בכוס זכוכית, עם קוביית סוכר בצד. את זה גם אתה יכול לשתות."

"היתה כאן קהילה יהודית נפלאה בימים שמשפחתך חייתה כאן. חיו כאן מאה וחמישים משפחות יהודיות ומאה וחמישים משפחות פולניות. בוראק היה המוהל של העיירה, ובתו היתה נשואה לרב פטרובסקי. ז'יליטובסקי היה ה'וועקער' (ה'משכים'), שהעיר את האנשים לתפילת הבוקר שלהם. כל הגברים היהודים היו הולכים להתפלל מוקדם בבוקר. בריסטגובסקי היה האופה. ביום שישי אחר הצהריים היו היהודים מפקידים את תבשיליהם בתנורים שלו ולוקחים אותם בשבת, לפני ארוחת הצהריים. נדמה לי שקראו לזה 'צ'ולנט'. היהודים לא הדליקו אש בשבת. אבי סבתך היה אדם חכם מאוד, שופט גדול. אבל הוא התעקש לעבוד ולהשתכר למחייתו, ועד יום מותו מכר חציר ושיבולת שועל לבעלי המשקים השכנים. בתו הבכורה נישאה לאחד מתלמידיו, בחור משכיל מוולוצלבק. הוא נסע לאמריקה, ובינתיים, עד שיזמין אותה להצטרף אליו עם הילדים, היא ניהלה פונדק ומסעדה באגף הצמוד לבית אביה. זה היה שם, ממש מעבר לרחוב, ליד הכנסייה."

"בית הכנסת היה בניין מרשים. בשנת 1939, כשנכנסו הנאצים לעיירה, כל היהודים - גברים, נשים וילדים - נכנסו פנימה להתפלל. הנאצים הציתו את הבניין, ולא אפשרו למכבי האש המקומיים לכבות את השרפה. לא רק בית הכנסת עלה באש, אלא גם כל הבניינים הסמוכים אליו. כולם היו עשויים עץ. ביתו של אבי סבתך דווקא ניצל אז מן השרפה. כפי שאמרתי לך, הוא ניצב מעבר לרחוב, ליד הכנסייה. אמנם אחרי המלחמה הוא נשרף בגלל תקלה במערכת החשמל, אבל הוא נבנה שוב מחדש. הנה הוא, כאן, מעבר לרחוב."

"כל היהודים נלקחו מכאן ונרצחו. הקובלסקים האחרונים היו חייטים. ייתכן שכמה מהם שרדו, אבל רובם בוודאי נרצחו. בית הקברות היהודי? הוא היה בצדו האחר של האגם, מול בית הקברות הנוצרי. הנאצים הרסו אותו. הם עקרו את המצבות וריצפו בהן את השבילים במחנות הריכוז שלהם."

הודיתי לאישה החביבה, הלנה מיכלאק, בעודי המום ונרגש משפע הפרטים שדלתה בבהירות מנבכי זיכרונה. דבריה איששו את הסיפורים שהעשירו את ילדותי ועיצבו את אופיין של שאיפותי הגדולות בחיים. האישה אפשרה לי להשתמש במצלמתה, ואף הואילה למכור לי כמה סרטי צילום. וכך, כאחוז דיבוק, החילותי לצלם את העיירה לובין. בכל פינה חשתי בנוכחותן האילמת של רוחות העבר (ושל מורַי הרוחניים לעתיד). הפעם היחידה שלא יכולתי עוד לעצור בדמעותי היתה כשעמדתי על הקרקע המיושרת והחלקה בכניסה לאגם, מול בית הקברות הנוצרי. הצלחתי עוד לומר ברטט את תפילת 'א־ל מלא רחמים' לעילוי נשמתו של אבי סבתי, ומיהרתי לעזוב את המקום.

חזרתי הביתה לישראל, מדוכא ומלא צער לנוכח האובדן, אך אסיר תודה על הזיכרונות שהצלחתי לגאול. נסעתי לפולין למצוא את לובין, להשיב לעצמי את ילדותי, לגלות את שורשַי. אבל היכן היא לובין? עכשיו אני יודע שלובין אינה נמצאת ליד ורוצלב, אינה קרובה אפילו לוולוצלבק; למעשה, לובין אינה נמצאת כלל בפולין. היא שוכנת עמוק בתוכי וצרובה בזיכרוני ובזיכרון נכדַי הישראלים, כאן באפרת, בישראל... ואני מקווה בכל לבי שהיא נמצאת גם בדפים הבאים שלפניכם, במילים המנסות להעמיק, לחדור פנימה ולגלות פנים נוספות בתורתנו הנצחית.

תודות

ברצוני להודות למורַי הדגולים: הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, פרופ' נחמה לייבוביץ' ז"ל והרב משה בית־דין ז"ל, על התובנות שקיבלתי מהם בכל הנוגע לחקר התורה ופרשנותה. הרבה ממה שנכתב כאן מבוסס על שיחות והרצאות שזכיתי לשמוע מהם ומפי מורים ומלומדים רבים אחרים במרוצת השנים. אף שהשתדלתי ככל יכולתי לומר דבר בשם אומרו ולהביא גאולה לעולם, אני משוכנע שיימצאו בספר רעיונות שסבור הייתי כי פרי רוחי שלי הם, בעוד שבאמת שמעתים מאחרים. אסתפק אפוא בהצהרה כי כל מה שהוא בעל ערך - למדתיו ממורַי, וכי אני מקבל עלי אחריות מלאה לכל מה שאינו ראוי דיו.

אני מודה מקרב לב למר שֶׁלְדוֹן גבירץ על שהאיץ בי להתחיל ולכתוב על פרשות השבוע, ולמר יעקב למפרט על שסייע לי בכתיבת הטור השבועי בשנים הראשונות להופעתו. שתי הקהילות שהתמזל מזלי לשמש בהן רב ומורה: בית הכנסת של לינקולן סקוור במנהטן, ניו יורק, ובתי הכנסת הרבים ביישוב אפרת שבישראל, כמו גם תלמידַי במוסדות 'אור תורה סטון' - כל אלה שימשו קהל מאזינים ראשון, בטרם הועלו הרעיונות על הכתב ופורסמו בטור השבועי בעיתון ג'רוזלם פוסט ובכשלושים עיתונים יהודיים בשפה האנגלית ברחבי העולם. משבוע לשבוע למדתי - כך אני מקווה - לשפר את הנוסח, לגבש את הצורה ולהעמיק את התוכן.

בני משפחתי האהובים (ובכללם בני המשפחה המורחבת), ובעיקר ויקי, רעייתי היקרה ושותפתי לחיים, לא הסתפקו בהאזנה פסיבית לרעיונותי סביב שולחן השבת; הם הוסיפו והִקשו קושיות, העלו ספקות והביאו טיעונים שכנגד, ואֶל־נכון סייעו בידי ללטש ולחדד את הדברים.

בעיקר עלי להודות לבורא עולם, שאִפשר לי לעמול בכרמהּ של תורה בארבעים השנים שבהן אני משמש רב ומחנך, ייעוד ומקצוע שבזכותו הפכו חמשת חומשי התורה למלוַוי הנאמנים ולמורי דרכי.

כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה

מבוא

עולם פרשנות המקרא חושף בפנינו סודות רבים. התנ"ך, תמצית חוכמתו של הכול יכול, כמוהו כיהלום מרהיב הזורח בשלל צבעים. לעתים נדמה לנו שגווניו השונים מנוגדים זה לזה, אולם בראותנו את האור הגדול המופץ, אנו נוכחים לדעת כי הם תואמים דווקא ומשלימים זה את זה. גם חכמי התלמוד הבינו כי מאחורי כל פסוק מסתתרות אמיתות רבות, וכל אחת מהן תורמת את מנגינתה המיוחדת ליצירת סימפוניה מופלאה, שאינה מיזוג של אקורדים צורמים, אלא אחדות מקודשת של ניגודים:

דבי ר' ישמעאל תנא: "וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע" (ירמיהו כ"ג, כט) - מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות, אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין, לד ע"א

הצופן הקולע לדרכי הביאור השונות של התורה הוא פרד"ס,¹ שראשי תיבותיו: פשט - משמעות הטקסט כפשוטו; רמז - המשמעות הסימבולית; דרש - הפירוש על פי המידות שהתורה נדרשת בהן בהלכה ובאגדה; וסוד - המשמעות הנסתרת של הכתוב על פי חכמת הקבלה. כל אלה מהווים יחד את שבעים פניה של התורה - סמל לשבעים אומות העולם,² שבעים השקפות חיים שונות ואינסוף אפשרויות וזוויות ראייה הנוגעות לפרשנות המקרא ולניסיון להבין, אף אם לא בשלמות, את כוונתו של הבורא.

המקרא ניחן אפוא ביכולת מיוחדת במינה: לדבר אלינו בכמה קולות בעת ובעונה אחת. ברם, הדבר המופלא מכול בעינַי הוא שלא זו בלבד שמתוך הפסוקים מהדהד עדיין קולו המצווה של הקב"ה במעמד הר סיני ומפגיש אותנו עם רצונו זה ארבעת אלפים שנה; ולא זו בלבד שאנו עדים שוב ושוב לחוכמתם ולבינתם של חז"ל, שפירשו לנו את הטקסט המקראי על פי ההבנות והמסורות המיוחדות להם; אלא שאני חש בבירור כי מדי שבוע בשבוע פונה התורה היישר אלי, נוגעת בסוגיות המעסיקות אותי כיחיד וכחלק מציבור, ונמצאת תמיד רלוונטית ומעוררת השראה. בספרות חז"ל מכונה התנ"ך כמעט בקביעות בשם 'מקרא'. מקובל להבין את השם על פי השורש קר"א, בעקבות ייעודם של הספרים לקריאה ולימוד מעת לעת, אולם לפרופ' ישראל אלדד³ הסבר אחר, נפלא. לדבריו, 'מקרא' אכן מתגלגל מן השורש קר"א, אבל במשמעות אחרת: התנ"ך הוא שקורא לנו בקול. לעתים הוא מנחם, לעתים מוכיח; לעתים הוא מבליח אלינו מחשכת העבר, ולעתים הוא מעוגן בהווה, ברגע הזה ממש. כך או כך, הוא תמיד קורא לנו לתקן את דרכינו ולהתעלות למדרגה גבוהה יותר של מוסר וקדושה. ואכן, זהו פשר הברכה הנאמרת בפי כל עולה לתורה: "ברוך אתה ה', א־לוהינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו; ברוך אתה ה', נותן התורה". "נתן" - בעבר, אך גם "נותן", בהווה.

התנ"ך הוא הקוד האתי העתיק ביותר שבני אדם עודם חיים לפיו, ובה בעת גם מסמך עכשווי ורלוונטי מאין כמוהו. בדיוק משום כך, הוראת המקרא ולימודו הם קרש הקפיצה החשוב ביותר שלנו אל אוצרות המסורת ומכמניה. אפשרויות הפירוש הרבות מספוֹר מרחיבות ומבהירות את משמעותן של המצוות ואת הרלוונטיות של סיפורי התורה לחיינו אנו. וכך, בכל דור ודור יכול אדם למצוא בפסוקים מוטיב רוחני־מוסרי הקרוב ללבו והנושא משמעות אישית. כל אחד יכול למצוא לו 'פשוטו של מקרא' משלו, הלובש משמעות חדשה בכל יום.⁴

כאשר אני מעיין בפרקי התורה ובפירושיה המגוונים, אני מוצא עצמי לעתים קרובות מהמהם את מילותיו של משורר תהילים: "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי - אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי" (תהילים קי"ט, צב). חמשת חומשי התורה היו לי תמיד מקור להשראה ולנחמה. כאשר התכוננתי לעלות ארצה, 'שידרו' אלי דפי התורה מסר ברור ונוקב: חשוב לחיות בארץ ישראל! בזמן מלחמת המפרץ ובשנות האינתיפאדה, כאשר קראתי בתורה כיצד הִקשה הקב"ה את לב פרעה, קיבלו הדברים משמעות חדשה. כאשר חוויתי את המתחים המזומנים לכל הורה עם ילדיו, מצאתי בספר בראשית עידוד, הארה והכוונה. ההתמודדות שלי עם קטעים רבים בתורה משקפת את התמודדותי עם החיים עצמם. יכולתה המופלאה של תורתנו לכוון את דבריה לכל דור ולכל אדם מעידה בראש ובראשונה על קדושתה. זכות גדולה היא לי לחלוק עם קהל הקוראים את האמיתות רבות־הפנים שאני מוצא בתורה בכל יום ויום. ואם יימצאו דברַי חסרים, הרי זה רק מקוצר המשיג ועומק המושג, מחמת דלוּת הבנתי לעומת חוכמתו האינסופית של נותן התורה...

הערות

1. על פי ר"ח ויטל בשער הגלגולים, הקדמה יא (ירושלים תרס"ג, יד ע"א).

2. עיין משנה מסכת סוטה, פרק ז משנה ה; מדרש במדבר רבה י"ג, טו-טז.

3. בספרו הגיונות מקרא, תל אביב תשס"א, עמ' 12.

4. וראה הודאתו המפורסמת של רש"י לנכדו, הרשב"ם (מובאת בפירוש רשב"ם לבראשית ל"ז, ב).

התורה - מהי?

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ־לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"

בראשית א', א

התורה שנתן הקב"ה למשה כדי להנחילהּ לעַמו נפתחת בתיאור הבריאה, ומשם היא מתגלגלת לסיפורי גן עדן, מגדל בבל ושאר סיפורי בראשית. מדוע? הרי אפשר היה - ואולי אף מוטב - לפתוח את התורה בציווי הראשון שניתן לישראל כעם, ערב צאתו ממצרים: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות י"ב, ב) - כאשר הכוונה היא לחודש ניסן שבו נחוג חג הפסח, החג המציין את לידתנו כאומה; שהרי, ככלות הכול, האם אין התורה בראש ובראשונה ספר חוקים? כך מקשה רש"י בתחילת פירושו לספר בראשית.

כמענה לשאלה זו ברצוני להציע שלוש תשובות קלאסיות, שכל אחת מהן יש בה גם תרומה חשובה לפתרון השאלה שהוצגה בכותרת: "התורה - מהי?". נעיין תחילה בתשובה שמציע רש"י עצמו:⁵

שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו; ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

תשובתו של רש"י לשאלה זו היא תמצית ה'אני מאמין' הציוני: התורה נפתחת בתיאור הבריאה למקרה שאומות העולם יפנו אלינו אצבע מאשימה ויטענו כי לסטים אנו, באשר גזלנו את הארץ הזאת מן הכנענים ומשאר העמים שישבו בה. או אז תהיה תשובתנו: העולם כולו שייך לקב"ה, מאחר שהוא בראוֹ; ומכיוון שכך - רשאי הוא לתִתו לכל מי שיחפוץ. בכך העניק רש"י לפסוק האוניברסלי כל כך פרשנות בעלת נופך לאומי, המעגנת את זכותנו על ארץ ישראל כבר בפסוק הראשון בתורה.

נעיר, כי בדבריו של רש"י "ונתנה (- הקב"ה) לאשר ישר בעיניו" חבוי ממד נוסף. "לאשר ישר בעיניו" עשוי להתפרש בשתי דרכים: הראשונה - 'למי שהקב"ה מבקש להנחיל לו את הארץ', כלומר - לעם ישראל, וזאת אך ורק משום שכך בחר הקב"ה לעשות; והשנייה - 'למי שיהיה ראוי מבחינה מוסרית לרשת את הארץ', הווה אומר: מעשינו הם שיקבעו אם נהיה ראויים לכך. ההיסטוריה היהודית מאששת את הפירוש השני, שהרי גלינו מארצנו פעמיים, ובפעם השנייה ארכה הגלות כאלפיים שנה. אם זהו אכן הפירוש הנכון, הרי שמילותיו של רש"י מקפלות בתוכן הבטחה ואזהרה כאחת.

גם הרמב"ן דן בשאלה זו. לדעתו, בריאת העולם בידי הקב"ה היא מרכיב מרכזי בתאולוגיה שלנו, ולפיכך חיוני לפתוח את התורה בפסוק זה:

התחילה התורה ב"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ־לֹהִים" וסיפור כל עניין היצירה עד בריאת האדם... וגן עדן - שהוא מבחר המקומות הנבראים בעולם הזה - נעשה מכון לשבתו, עד שגירש אותו חטאו משם, ואנשי דור המבול בחטאם גורשו מן העולם כולו... אם כן ראוי הוא כאשר יוסיף הגוי לחטוא - שיאבד ממקומו ויבוא גוי אחר לרשת את ארצו, כי כן הוא משפט הא־לוהים בארץ מעולם... אבל יירשוה עבדי ה' זרע אוהבו... שידעו כי בעבודתו ינחלוה, אם יחטאו לו - תקיא אותם הארץ.

סוף סוף, התורה היא פילוסופיית חיים שלמה. שבע המילים הראשונות במקרא קובעות נחרצוֹת כי יש בורא לעולם, וכי עולמנו אינו פרי המקרה, "סיפור בדים הוא, סיפרוֹ אוויל, מלא שאון וזעם, ופשר אין",⁶ צירוף אקראי של חומרים כימיים ושל התפרצויות גזים. זהו עולם שיש לו התחלה, והתחלה מרמזת גם על סוף. יתרה מזו: אלמלא נבראו השמים והארץ - כלום יכולנו להתקיים ולו לרגע אחד? עצם קיומנו תלוי בבורא עולם, ובתמורה לכך שהוא ברא אותנו, הוא זכאי לדרוש מאתנו לחיות בדרך מסוימת ולקיים את מצוותיו.

הפסוק הראשון בתורה מניח את היסוד לכל מה שבא אחריו: ראשית - ישנה התחלה; שנית - ישנו בורא, אשר ברא את השמים ואת הארץ; שלישית - כל אשר בשמים ובארץ חייב את עצם קיומו לבורא העולם; ורביעית - כאשר עצם הקיום הוא בזכותו של הבורא, סביר מאוד שישנם מעשים מסוימים שהבורא מצפה להם מברואיו. לדברי הרמב"ן, הפסוק הראשון בתורה הוא הבסיס לכל המבנה המטפיזי שלנו. ככלות הכול, לבורא העולם יש זכויות של בעלוּת וקניין על עולמו: אנו שייכים לו. הוא ראוי לכך שנחיה את חיינו על פי רצונו, ולא רק על פי תשוקותינו הסובייקטיביות והאנוכיות. ראוי הוא שנברך בטרם נטעם מן השפע שעולמו מציע לנו, ושנחיה מתוך מחויבות לדרך שהוא ציווה אותנו ללכת בה.

זאת ועוד: הרמב"ן סבור שאף סיפור גן עדן בא ללמדנו כי העונש על אי־ציות לחוקי הקב"ה הוא התנכרות והגליה, בדיוק כפי שאדם וחוה גורשו מגן עדן לאחר שטעמו מן הפרי האסור. עם ישראל אכן התנסה בגלות קשה. נקודה זו גם היא מרכיב מכריע בתאולוגיה היהודית.

הסבר שלישי נוכל להציע על פי המדרש (בראשית רבה א', יב):

רבי יודן בשם עקילוס אמר: לזה נאה לקראו א־לוה... בתחילה פעל ולבסוף נתקלס. שמעון בן עזאי אומר: "וְעַנְוָתְךָ תַרְבֵּנִי" (תהילים י"ח, לו); בשר ודם מזכיר שמו ואחר כך שבחו... אבל הקב"ה אינו כן, אלא משברא צורכי עולמו אחר כך מזכיר שמו: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא", ואחר כך "אֱ־לֹהִים".

בעלי המדרש מוצאים בפסוק הראשון בתורה רמז לענוותנותו של הקב"ה; אולם נשים לב מהו, על פי המדרש, שבחו של הא־ל שבזכותו "נאה לקראו א־לוה": הבריאה והעשייה. "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ־לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" מציג את עקרון־העל שעל פיו אנו נתבעים לחיות את חיינו, שכן במשפט זה "בָּרָא" הוא הרֶמָה, מוקד החידוש והמסר: העולם מגלה לעינינו את תפקידו של הקב"ה כבורא וכיוצר. מאחר שאחד מעקרונות היסוד בתורה הוא הציווי להלך אחר מידותיו של הקב"ה,⁷ נמצאנו למדים מן ההתוודעות הראשונה שלנו לקב"ה כי גם עלינו לברוא - בדיוק כפי שהקב"ה ברא. כשם שהעלה הבורא את האור מתוך תהומות החושך, כך גם עלינו - שנבראנו בצלם א־לוהים - לסלק את כל מוקדי החושך, התוהו־ובוהו והרִיק, ולהביא לעולם אור, סדר ומשמעות. למעשה, הפסוק הראשון בספר בראשית הוא גם הציווי הראשון של הקב"ה לכל בני האדם שנבראו בצלמו: תפקידו של האדם בעולם הזה הוא לברוא את העולם, או ליתר דיוק - לשוב ולברוא אותו מחדש ולהופכו לעולם טוב ושלם יותר, וזאת מכוח 'דמותו' של הקב"ה הגלומה בכל אחד מאתנו.

האדם בכלל, והיהודי בפרט, הוא כוח יוצר ובורא. כוחות היצירה שלנו - בתחומי הדת, המוסר, המדע והאמנות - מחויבים להיות תואמים לאלו של הקב"ה, וזאת כדי להפוך את עולמנו הלא־מושלם לעולם מושלם באמת, וכדי להשיב לתוכו את השלום וההרמוניה ששררו בגן עדן.

מבקרי המקרא חוטאים לעתים קרובות באחת משתי טעויות חמורות: הם מתעלמים מן ההֶקשר או מן הכוונה שמאחורי המילים, ובכך הם מחמיצים את שרצתה התורה לומר באמת; ולחלופין הם מנתחים את המילים ניתוח דקדוקי קר, תוך התעלמות מן הלהט וההוד, החזון והמסר.

עלינו לזכור כי בסופו של דבר התורה אינה רק ספר חוקים, ויהיו חשובים ככל שיהיו, ובוודאי לא נכתבה בידי בן אנוש בניסיון כושל להבין את הבריאה ואת הקב"ה. התורה היא ספר הספרים שנתן לנו הקב"ה, והיא מכילה הוראות והנחיות לחיים.⁸ היא מספרת לנו לא רק מהי האנושות, אלא גם מה עליה לשאוף להיות; היא מלמדת אותנו כי מוטל עלינו לא רק לחיות בעולם הזה, אלא גם לנסות להביאו לכלל תיקון במלכות שדי.

הערות

5. נוסח דומה מופיע במדרש בראשית רבה א', ב.

6. על פי ו' שייקספיר, מקבת (תרגום: א' ברוידא, ירושלים ותל אביב תש"ל), מערכה ה, תמונה ה.

7. ראה דברים י"ג, ה; תלמוד בבלי מסכת סוטה, יד ע"א. הרמב"ם (הלכות דעות, פרק א הלכה ה) למד את המצווה מן הפסוק "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כ"ח, ט).

8. שורשה של המילה "תורה" הוא יר"י, ופירושה הבסיסי - 'הוראה והדרכה'.