קונצ'רטו למרגל ולתזמורת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קונצ'רטו למרגל ולתזמורת
מכר
מאות
עותקים
קונצ'רטו למרגל ולתזמורת
מכר
מאות
עותקים

קונצ'רטו למרגל ולתזמורת

3.5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 1993
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 190 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 10 דק'

אורי אדלמן

אוּרי אַדלמן (3 בספטמבר 1958 – 5 באוגוסט 2004) היה סופר ישראלי שהתמחה בספרות בלשית.

ספרו הראשון, "קונצ'רטו למרגל ולתזמורת" יצא בהוצאת כתר וכך גם ספרו השני "משוואה עם נעלם" שהיה לרב מכר. לאחר פרסום הספרים חזר אדלמן לאוניברסיטה, והשלים לימודי תואר ראשון בקומפוזיציה והמשיך בלימודי התואר השני. שימש כעורך ספרות מתח בהוצאת "כתר", ובין השאר ערך את ספרו של אמנון ז'קונט, "מבוא לאהבה", ואת ספרו של מישקה בן דוד – "דואט בביירות". ספריו, המתרחשים במציאות הישראלית העכשווית, שהו בדרך כלל זמן רב בראש רשימת רבי-המכר ותורגמו לשפות שונות ובהן יוונית, יפנית וגרמנית. 

מספריו: בסימן ונוס , חתונה, שעות מתות

הוא נפטר מהתקף לב בעת שעסק בכתיבת ספר במלון "רמת אביב" בתל אביב ב-5 באוגוסט 2004 ונטמן בבית העלמין של המושב גבעת ח"ן, שם התגורר עם משפחתו בשנים האחרונות.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4v84p26b

תקציר

הכול התחיל בבדיקה שגרתית באחד ממשרדי השב"כ. התיק כמעט נסגר בו במקום, אך במבט שני נראה שיש כאן בכל זאת איזה ענין קטן שראוי לבדיקה נוספת. ואז גויסה עירית. לכאורה היה זה רעיון מגוחך לגמרי, שכן החיים על פי ד"ר עירית דולב כללו רק מוסיקה, הוראה באוניברסיטה והורות לשני ילדים. ומה למוסיקולוגית תמימה ולעסקי ריגול? אל התשובה מתוודעת עירית בדרך הקשה, המסוכנת. היא נסחפת אל דרמה מדהימה שמככבים בה אנשי ביון להוטים וכמרים שהדת מהם והלאה. לא הכול קדוש בכנסייה, מגלה עירית, וגם לא מחוצה לה...

פרק ראשון

עירית

על פי שעון היד שלי, נותרו חמש עשרה דקות לסיום ההרצאה. ניגשתי לפטפון בפינת החדר, והרמתי בעדינות את הזרוע מהתקליט. ״מצטערת,״ התעלמתי ממחאות רפות של מספר סטודנטים, ״אבל לי משלמים בשביל לדבר.״ הכנסתי את התקליט לעטיפה והעפתי מבט בתקציר ההרצאה. ״באך,״ אמרתי, ״כתב את המיסה הגדולה שלו על פי המתכונת של הכנסייה הקתולית. כמו מוצרט, בטהובן, שוברט... בעצם, כמו כולם. אבל באך, להבדיל, היה פרוטסטנטי. ואם אתם זוכרים את מלחמת שלושים השנה״ - יוסף מנגולד היה חייב להוסיף: ״1648-1618״ - ״ואת שאר החיכוכים הקטנים בין הקתולים לפרוטסטנטים, אז אתם ודאי מתמלאים סקרנות: מה גורם למלחין פרוטסטנטי כמו באך לכתוב דווקא מיסה קתולית...״
סקרנות, הזכרתי לעצמי בעצב, היא מושג יחסי, במיוחד לפני עשר בבוקר. ״אוקיי,״ נשברתי, ״מי שכבר הספיק להתאושש מהחופש, יוכל לקרוא על כך בספר של שווייצר, עמודים...״ כמעט כל הסטודנטים רשמו את שם הספר והעמוד. רק קומץ, ידעתי, יטרח לפתוח את הספר. הייתי רגילה לכך.
״ועכשיו,״ הוצאתי שוב את התקליט מהעטיפה, ״נאזין שוב ל-Kyrie. אבל בשתי אוזניים. אל תיתנו למוסיקה ללכת לאיבוד. ועד השיעור הבא אני מצפה שתקראו את החומר בשווייצר.״
המוסיקה שטפה את אולם ההרצאות, בוקעת משני הרמקולים התלויים בפינות החדר. העברתי את מבטי על הכיתה, ותהיתי בפעם המאה על התועלת הממשית בחיטוטים העיוניים במוסיקה של באך. רוב הסטודנטים העדיפו בפשטות להקשיב למוסיקה, לא לדבר עליה. מבטי נדד באיטיות על הבעות הפנים השונות, בין ריכוז מוחלט לשעמום לא מוסתר. ״מילא,״ חשבתי, ״אני לא יכולה ללמד מישהו לאהוב מוסיקה.״
התרכזתי בצלילי התזמורת והמקהלה, סוקרת בלי משים את הכיתה. יוסף מנגולד, פרטיטורה ביד, כמובן, עוקב אחר כל תו. יאיר דגן, מבטו תקוע אי שם בתקרה, שר את הטקסט ללא קול, מתעלם ממבט התימהון שנועץ בו הסטודנט היושב לימינו. אותו, אמרתי לעצמי, איני מכירה. בעצם כן - הוא הופיע גם בשבוע שעבר, באיחור. מלימודי חוץ, כנראה. אולי מתולדות האמנות. הוא לא נראה שייר למוסיקולוגיה. מבטי נדד על פני הכיתה, אך שב וחלף על פניו. הוא התנתק מיאיר דגן ועשה ניסיונות להתרכז במוסיקה.
״שימו לב לחיקוי הכפול בין המקהלה לתזמורת...״ אמרתי, ״...עכשיו!״ - כאשר חזרו קולות הגברים על המלודיה של התזמורת. חשבתי להוסיף מעט על טכניקת הכתיבה הרב קולית של באך ועל ההבדלים בינו לבין מלחיני הרנסנס, אך נוכחתי שאני חוזרת ומביטה בו, ולפיכך השתתקתי באותה פתאומיות שפתחתי בה. לא, גם לא נראה מתולדות האמנות. מה זה משנה, בעצם.
הצצה נוספת בשעון. נותרו שתיים שלוש דקות, ואותן נהגתי להשאיר לשאלות ותשובות. לא טרחתי להרים את זרוע הפטפון, אלא כיביתי בפשטות את המגבר, והמוסיקה גוועה תוך שניות. הפעם לא נשמעו קולות מחאה. כאילו על פי תיאום מוקדם עסקו רוב הנוכחים בסידור ניירות וסגירת תיקים. ״שאלות?״ אמרתי, על רקע נקישות מנעולי התיקים, כאשר מספר אנשים כבר קמו למחצה מכיסאותיהם. חייכתי לעצמי וניסיתי לזכור מתי קרה שמישהו הציג שאלה לקראת סוף ההרצאה. ובדיוק אז הרים הסטודנט החדש את ידו. ״סליחה, דוקטור דולב,״ אמר, מהסס, ״יש לי שאלה.״ הסטודנטים חזרו והתיישבו בנימוס מאולץ, הבעה ברורה של קוצר רוח על פניהם. ״דיברת על באך הפרוטסטנטי, שכתב מוסיקה לכנסייה הקתולית,״ המשיך בנימה של מאמץ מסוים, ״האם ייתכן שבאך הושפע גם ממוסיקה כנסייתית רוסית?״ קולות צחוק נשמעו בכיתה. גם אני, אף שאילפתי את עצמי לא להגיב כך על שאלות טיפשיות, לא הצלחתי לכבוש את החיוך שעלה על שפתי. ״רעיון מקורי ביותר,״ אמרתי, ״השפעת המוסיקה הפרבוסלבית על באך. אני מניחה שאתה לא מהחוג שלנו.״ הוא הניד את ראשו. ״.B.A כללי?״ ניחשתי בקול. לא המתנתי לתשובה. ״בכל מקרה, אני מציעה לך לקרוא, אפילו באופן שטחי, על תולדות הנצרות באירופה. אולי בשבוע הבא תוכל לחדש לנו.״ הרגשתי שעברתי מעט את הגבול. לא נורא, מותר גם לי, לפעמים.
״זהירות,״ העירה דורית טנא, ״הוא עוד ימצא. אני כבר רואה את המאמר.״
"מאמר?" תיקן יאיר דגן, ״דוקטורט. מינימום.״
״סיימנו,״ השתלטתי על העניינים. ״אבל אפרופו מוסיקה רוסית - בשנה הבאה אני מתכוונת להעביר קורס על המוסיקה של הכנסייה הפרבוסלבית.״
מבטים אחדים נישאו אלי בעניין, תוהים אם אני ממשיכה עדיין את הקו ההומוריסטי. ״אני מבצעת מחקר בכנסייה הרוסית בירושלים. אולי נדבר על זה קצת בשבוע הבא.״ השעה היתה כבר עשר. ״אוקיי. תשתדלו עד השיעור הבא לשמוע קצת יותר מהמיסה. אני רוצה כבר לעבור לקנטטות. תעשו חיים ותיזהרו בכביש.״
רוב הסטודנטים היו כבר מחוץ לכיתה. שניים או שלושה נשארו כרגיל. דנתי אתם קצרות על נקודות מההרצאה, תור כדי החזרת התקליט לעטיפה ונעילת הארון שבו המגבר והפטפון. ושוב הבחנתי בסטודנט החדש. יושב עדיין במקומו, הבעה של מבוכה מהוססת על פניו. האם נפגע מתגובת הכיתה? מהתגובה שלי? והתגובה שלי, החריפה, האם נבעה מהשאלה עצמה? מחוסר הנוחות שעורר בי? ניסיתי להתרכז בספק שאלה ספק הערה של דורית טנא על התזמור של באך. הנהנתי בהסכמה לדבריה, ביקשתי אותה להחזיר במקומי את התקליטים לספרייה והתנצלתי שאני חייבת למהר. כבר אחרי עשר, ואני קיוויתי להגיע לירושלים עוד לפני הצהריים.

אורי אדלמן

אוּרי אַדלמן (3 בספטמבר 1958 – 5 באוגוסט 2004) היה סופר ישראלי שהתמחה בספרות בלשית.

ספרו הראשון, "קונצ'רטו למרגל ולתזמורת" יצא בהוצאת כתר וכך גם ספרו השני "משוואה עם נעלם" שהיה לרב מכר. לאחר פרסום הספרים חזר אדלמן לאוניברסיטה, והשלים לימודי תואר ראשון בקומפוזיציה והמשיך בלימודי התואר השני. שימש כעורך ספרות מתח בהוצאת "כתר", ובין השאר ערך את ספרו של אמנון ז'קונט, "מבוא לאהבה", ואת ספרו של מישקה בן דוד – "דואט בביירות". ספריו, המתרחשים במציאות הישראלית העכשווית, שהו בדרך כלל זמן רב בראש רשימת רבי-המכר ותורגמו לשפות שונות ובהן יוונית, יפנית וגרמנית. 

מספריו: בסימן ונוס , חתונה, שעות מתות

הוא נפטר מהתקף לב בעת שעסק בכתיבת ספר במלון "רמת אביב" בתל אביב ב-5 באוגוסט 2004 ונטמן בבית העלמין של המושב גבעת ח"ן, שם התגורר עם משפחתו בשנים האחרונות.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4v84p26b

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 1993
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 190 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 10 דק'
קונצ'רטו למרגל ולתזמורת אורי אדלמן

עירית

על פי שעון היד שלי, נותרו חמש עשרה דקות לסיום ההרצאה. ניגשתי לפטפון בפינת החדר, והרמתי בעדינות את הזרוע מהתקליט. ״מצטערת,״ התעלמתי ממחאות רפות של מספר סטודנטים, ״אבל לי משלמים בשביל לדבר.״ הכנסתי את התקליט לעטיפה והעפתי מבט בתקציר ההרצאה. ״באך,״ אמרתי, ״כתב את המיסה הגדולה שלו על פי המתכונת של הכנסייה הקתולית. כמו מוצרט, בטהובן, שוברט... בעצם, כמו כולם. אבל באך, להבדיל, היה פרוטסטנטי. ואם אתם זוכרים את מלחמת שלושים השנה״ - יוסף מנגולד היה חייב להוסיף: ״1648-1618״ - ״ואת שאר החיכוכים הקטנים בין הקתולים לפרוטסטנטים, אז אתם ודאי מתמלאים סקרנות: מה גורם למלחין פרוטסטנטי כמו באך לכתוב דווקא מיסה קתולית...״
סקרנות, הזכרתי לעצמי בעצב, היא מושג יחסי, במיוחד לפני עשר בבוקר. ״אוקיי,״ נשברתי, ״מי שכבר הספיק להתאושש מהחופש, יוכל לקרוא על כך בספר של שווייצר, עמודים...״ כמעט כל הסטודנטים רשמו את שם הספר והעמוד. רק קומץ, ידעתי, יטרח לפתוח את הספר. הייתי רגילה לכך.
״ועכשיו,״ הוצאתי שוב את התקליט מהעטיפה, ״נאזין שוב ל-Kyrie. אבל בשתי אוזניים. אל תיתנו למוסיקה ללכת לאיבוד. ועד השיעור הבא אני מצפה שתקראו את החומר בשווייצר.״
המוסיקה שטפה את אולם ההרצאות, בוקעת משני הרמקולים התלויים בפינות החדר. העברתי את מבטי על הכיתה, ותהיתי בפעם המאה על התועלת הממשית בחיטוטים העיוניים במוסיקה של באך. רוב הסטודנטים העדיפו בפשטות להקשיב למוסיקה, לא לדבר עליה. מבטי נדד באיטיות על הבעות הפנים השונות, בין ריכוז מוחלט לשעמום לא מוסתר. ״מילא,״ חשבתי, ״אני לא יכולה ללמד מישהו לאהוב מוסיקה.״
התרכזתי בצלילי התזמורת והמקהלה, סוקרת בלי משים את הכיתה. יוסף מנגולד, פרטיטורה ביד, כמובן, עוקב אחר כל תו. יאיר דגן, מבטו תקוע אי שם בתקרה, שר את הטקסט ללא קול, מתעלם ממבט התימהון שנועץ בו הסטודנט היושב לימינו. אותו, אמרתי לעצמי, איני מכירה. בעצם כן - הוא הופיע גם בשבוע שעבר, באיחור. מלימודי חוץ, כנראה. אולי מתולדות האמנות. הוא לא נראה שייר למוסיקולוגיה. מבטי נדד על פני הכיתה, אך שב וחלף על פניו. הוא התנתק מיאיר דגן ועשה ניסיונות להתרכז במוסיקה.
״שימו לב לחיקוי הכפול בין המקהלה לתזמורת...״ אמרתי, ״...עכשיו!״ - כאשר חזרו קולות הגברים על המלודיה של התזמורת. חשבתי להוסיף מעט על טכניקת הכתיבה הרב קולית של באך ועל ההבדלים בינו לבין מלחיני הרנסנס, אך נוכחתי שאני חוזרת ומביטה בו, ולפיכך השתתקתי באותה פתאומיות שפתחתי בה. לא, גם לא נראה מתולדות האמנות. מה זה משנה, בעצם.
הצצה נוספת בשעון. נותרו שתיים שלוש דקות, ואותן נהגתי להשאיר לשאלות ותשובות. לא טרחתי להרים את זרוע הפטפון, אלא כיביתי בפשטות את המגבר, והמוסיקה גוועה תוך שניות. הפעם לא נשמעו קולות מחאה. כאילו על פי תיאום מוקדם עסקו רוב הנוכחים בסידור ניירות וסגירת תיקים. ״שאלות?״ אמרתי, על רקע נקישות מנעולי התיקים, כאשר מספר אנשים כבר קמו למחצה מכיסאותיהם. חייכתי לעצמי וניסיתי לזכור מתי קרה שמישהו הציג שאלה לקראת סוף ההרצאה. ובדיוק אז הרים הסטודנט החדש את ידו. ״סליחה, דוקטור דולב,״ אמר, מהסס, ״יש לי שאלה.״ הסטודנטים חזרו והתיישבו בנימוס מאולץ, הבעה ברורה של קוצר רוח על פניהם. ״דיברת על באך הפרוטסטנטי, שכתב מוסיקה לכנסייה הקתולית,״ המשיך בנימה של מאמץ מסוים, ״האם ייתכן שבאך הושפע גם ממוסיקה כנסייתית רוסית?״ קולות צחוק נשמעו בכיתה. גם אני, אף שאילפתי את עצמי לא להגיב כך על שאלות טיפשיות, לא הצלחתי לכבוש את החיוך שעלה על שפתי. ״רעיון מקורי ביותר,״ אמרתי, ״השפעת המוסיקה הפרבוסלבית על באך. אני מניחה שאתה לא מהחוג שלנו.״ הוא הניד את ראשו. ״.B.A כללי?״ ניחשתי בקול. לא המתנתי לתשובה. ״בכל מקרה, אני מציעה לך לקרוא, אפילו באופן שטחי, על תולדות הנצרות באירופה. אולי בשבוע הבא תוכל לחדש לנו.״ הרגשתי שעברתי מעט את הגבול. לא נורא, מותר גם לי, לפעמים.
״זהירות,״ העירה דורית טנא, ״הוא עוד ימצא. אני כבר רואה את המאמר.״
"מאמר?" תיקן יאיר דגן, ״דוקטורט. מינימום.״
״סיימנו,״ השתלטתי על העניינים. ״אבל אפרופו מוסיקה רוסית - בשנה הבאה אני מתכוונת להעביר קורס על המוסיקה של הכנסייה הפרבוסלבית.״
מבטים אחדים נישאו אלי בעניין, תוהים אם אני ממשיכה עדיין את הקו ההומוריסטי. ״אני מבצעת מחקר בכנסייה הרוסית בירושלים. אולי נדבר על זה קצת בשבוע הבא.״ השעה היתה כבר עשר. ״אוקיי. תשתדלו עד השיעור הבא לשמוע קצת יותר מהמיסה. אני רוצה כבר לעבור לקנטטות. תעשו חיים ותיזהרו בכביש.״
רוב הסטודנטים היו כבר מחוץ לכיתה. שניים או שלושה נשארו כרגיל. דנתי אתם קצרות על נקודות מההרצאה, תור כדי החזרת התקליט לעטיפה ונעילת הארון שבו המגבר והפטפון. ושוב הבחנתי בסטודנט החדש. יושב עדיין במקומו, הבעה של מבוכה מהוססת על פניו. האם נפגע מתגובת הכיתה? מהתגובה שלי? והתגובה שלי, החריפה, האם נבעה מהשאלה עצמה? מחוסר הנוחות שעורר בי? ניסיתי להתרכז בספק שאלה ספק הערה של דורית טנא על התזמור של באך. הנהנתי בהסכמה לדבריה, ביקשתי אותה להחזיר במקומי את התקליטים לספרייה והתנצלתי שאני חייבת למהר. כבר אחרי עשר, ואני קיוויתי להגיע לירושלים עוד לפני הצהריים.