קיצורי דרך הביתה

על כוחה של הספרות הרוסית

סבתא-רבתא שלי סגרה פעם ספר של טולסטוי כל כך חזק, עד שיצא מדפי הספר ניצוץ, והניצוץ נתפס בווילון, וניצתה שריפה וכל בית הקיץ שלנו עלה באש. לא ירשתי את הכישרון הזה של סבתי, אבל פעם ניסיתי לכתוב סיפור שבו הכול מתרחש בהילוך לאחור: בית הקיץ עולה באש, הווילון בוער, ניצוץ נתפס בדפי אנה קרנינה וכולי; סבתא-רבתא סגרה את הספר כל כך חזק עד שהאש כבתה.

 
עוד על שיבתו של אודיסאוס

הוא מעולם לא סיפר לה שהתעורר פעם מעל האוקיינוס בלי שמץ של זיכרון מיהו. כשנחת כיוון לזמן המקום את שעון היד שענד על יד ימינו (אף שלא חש שהוא איטר יד ימין), עבר את ביקורת הגבולות, והחל אוסף מידע על חייו: שמו בדרכון מתחת לתצלום הלא מעודכן, פניו הלא מגולחות שהשתקפו במראת השירותים, כתובתו במדריך הטלפונים, המתנות לילדיו במזוודה (הוא ניסה, לשווא, לפתוח את האריזות כך שיהיה אפשר לסגור אותן שוב), הסיגריה שלא הצליח לסיים על המדרכה מחוץ לטרמינל, הנוף הגשום מחלון המונית הביתה. קולו היה זר לו, אבל הוא עשה כמיטב יכולתו שלא יישבר כשפתח את דלת הדירה במפתח שמצא בכיס מעילו ואמר: "הגעתי" - לרגע דמיין בתקווה שלא התגשמה שאין שם איש, ותהיה לו עוד שהות להכירם - "זה אני."

טבע דומם

בסתיו 1890 התיישב זיגמונד פרויד בחורשה של עצים בשלכת והחל מקלף באולר תפוח. בתוך התפוח - הוא חתך מהצד חתיכה דקה והציץ פנימה - היה עוד תפוח, קטן יותר, אדמדם ועסיסי, עם כמה כתמים כהים יותר של ריקבון. אין דבר פלאי יותר (ומבעית יותר) ממטאפורה שאתה מחזיק בידך. פרויד מיהר להשליך את התפוח אל היער, ולא הזכירו אלא באחד הסיפורים שסיפר לפני השינה לבתו, אנה, שנולדה ב-1895 - כמה חודשים אחרי שגילה את הלא-מודע. ייתכן מאוד שהפרי התגלגל גם לאחד מהחלומות שאנה פרויד סיפרה לאביה כשהיתה בת חמש-עשרה, אבל גם אם כך, פרויד, שעדיין לא השלים באותה תקופה עם העובדה שבתו מגלה עניין בכתביו, השמיט את התפוח שבתוכו תפוח מדיווחיו על טבע הנפש.