בודדים בשנחאי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בודדים בשנחאי
הוספה למועדפים

בודדים בשנחאי

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אורית עוזיאל, סופרת לנוער, נולדה בישראל, בוגרת החוג להיסטוריה כללית וספרות אנגלית. בספריה משלבת ידע היסטורי עם סיפור אנושי מרתק. זהו ספרה ה־14.
ספריה הקודמים: פאבלו, הנער האינדיאני מצ'אנל; אש בשדות יוקטן; בן אנוסים (פרס זאב 1992); אהבה ירושלמית; עבד אל רחמן, הנסיך הנווד; מסע ארוך לאבא; רוח בהרי האנדים; מלכים לא מתחתנים מאהבה (פרס זאב 2001); דייגו טורס והנערה היפה; עד שניפגש; בודדים בשנחאי; העולם שנשאר מאחור; הרפתקאות החייל, הפרחח והנערה

תקציר

עלילת הספר 'בודדים בשנחאי' עוקבת אחר חייהם של אריקה ותיאו ברובע הונגקיו העני שבסין.
 
אריקה בת השבע-עשרה ואחיה תיאו בן החמש-עשרה נאלצים להימלט מגרמניה הנאצית לאחר פרעות "ליל הבדולח". הם מפליגים לבדם לשנחאי הרחוקה, המקום היחיד שבו יכלו הפליטים היהודים למצוא מקלט.
 
אורית עוזיאל מלווה את גיבוריה באהבותיהם ובאכזבותיהם: ברגעים של אימה, קושי ודאגה מתמדת לקרוביהם שנותרו באירופה, ובצדם גילויים של אומץ לב וחברות אמת.
 
הסיפור המרתק נשען על אירועים הסטוריים אמיתיים.

פרק ראשון

הבוקר שאחרי
 
ברלין, 10 בנובמבר 1938
 
תֵיאוֹ סיים לקשור את שרוכי נעליו.
אמו יצאה מן המטבח ונתנה לו קופסת מתכת שבה ארזה את ארוחתו. היא נראתה עייפה. קמטים שלא היו שם קודם הופיעו בזוויות פיה. האור שחדר מבעד לחלון הבליט את השׂיבה שצצה פתאום בשׂערה.
תיאו הכניס את הקופסה לתרמיל. “אני מאחר,“ אמר.
“אולי תישאר היום בבית?“ ביקשה.
“אני לא יכול,“ מחה, “את זוכרת כמה היה לי קשה להשיג את העבודה הזאת.“
“אני נורא דואגת. אומרים שהנאצים התחילו להשתולל בלילה, ידעתי שהם לא יעברו בשתיקה על זה שיהודי ירה באיש שלהם.“1
חרדה נשמעה בקולה.
“אל תדאגי,“ הרגיע אותה, “אני לא עובר דרך מרכז העיר.“
היא נאנחה בהשלמה וניקתה כתם בלתי נראה משרוולו. “כשתגמור לעבוד חזור ישר הביתה.“
תיאו רכן ונשק לה על לחייה. “אל תדאגי,“ חזר ואמר.
כשצעד ברחוב נשם לרווחה. הוא אהב ללכת לבית המלאכה שבו עבד. מלבדו הועסקו במקום שניים מחבריו שגם הם סולקו מהגימנסיה בעקבות החמרת החוקים נגד היהודים. בעל המקום, ששירת עם אביו באותה יחידה במלחמה הגדולה,2 קיבל אותם כחניכים בבית המלאכה שלו לתיקון מכשירים.
בתחנה הסמוכה לביתו עלה לחשמלית. הכול נראה כמו תמיד, שום דבר חריג לא ניכר ברחובות או באנשים סביבו. מהחלון התבונן על נופי עירו החולפים על פניו. העצים היו כבר עירומים, מתכוננים לקראת החורף. לא היה זכר לצבעים שלהטו בשדרה רק חודש קודם לכן.
כשצעד לעבר בית המלאכה ראה לפתע את אַקְסֶל. הוא עמד בקרן הרחוב, נשען על אופניו ומעשן סיגריה. אקסל היה בן חמש–עשרה או שש–עשרה, כמעט בן גילו, ועבד בבית המלאכה מאז היותו ילד. הוא לא טרח להסתיר את הבוז שרחש לנערים היהודים ועשה הכול כדי להציק להם. יותר מכולם סבל ממנו פְרִידְרִיךְ טַאוּבֶּר. בכל פעם שנאלץ לעבוד לצִדו היו ידיו רועדות כל כך עד שלא הצליח לבצע את הפעולות הפשוטות ביותר.
תיאו הסתכל עליו בחשש.
“רוצה סיגריה?“ שאל אקסל.
“אני לא מעשן,“ ענה תיאו בשקט.
“אתה מספיק מבוגר להתחיל.“
תיאו שתק, מנסה להבין מה הוא זומם.
“יש לך מזל שהגעת מאוחר,“ אמר אקסל.
תיאו הביט בו בשאלה.
“החולצות החומות3 באו ואסרו את החברים שלך.“
תיאו הרגיש שדמו קופא. “אסרו את פרידריך וגֵרְהַארְד?“
אקסל נמנע מלפגוש את מבטו. “הם חיפשו יהודים,“ אמר קצרות.
“לאן לקחו אותם?“
“לתחנת המשטרה.“
“אני הולך להודיע להורים שלהם.“
אקסל תפס בזרועו. “אתה לא הולך לשום מקום.“
“אבל הם חייבים לדעת! אולי עוד יצליחו לשחרר אותם!“
“אני אודיע להם,“ אמר אקסל קצרות.
תיאו הביט בו. “אני לא מבין, חשבתי שאתה שונא אותנו...“
אקסל גיחך. “אתם כולכם ילדים מפונקים, אם לא היו מגרשים אתכם מהגימנסיה אף פעם לא הייתם באים לעבוד פה...“
“אני לא יודע מה להגיד...“ אמר תיאו במבוכה.
“לא חשוב עכשיו. חזור הביתה ואל תתקרב לאוֹרַנְיֶנְבּוּרְג שְׁטְרָאסֶה. האֶס–אָה משתוללים שם והורסים בתי עסק וחנויות של יהודים.“
תיאו הסתכל עליו בחוסר אמון.
“לך כבר, תסתלק מכאן!“
“סבתא שלי גרה שם,“ אמר תיאו במאמץ, “אני חייב ללכת אליה.“
“השתגעת?! יתפסו אותך!“
“אני חייב ללכת, אני לא יכול להשאיר אותה לבדה.“
אקסל משך בכתפיו. “תעשה מה שאתה רוצה, אני הזהרתי אותך.“ הוא עלה על אופניו ורכב משם במהירות.
תיאו הסתכל אחריו, נזכר שלא הודה לו.
ככל שהתקרב לרחוב המרכזי הלם לבו בחוזקה. בבת אחת מצא עצמו בלב ההתרחשות. על המדרכות התגודדו אנשים רבים, חלקם צפו בנעשה, אחרים הצטרפו בשמחה להילולת ההרס. שוטרים רבים נראו בכל מקום אבל לא עשו דבר לרסן את האלימות.
לרגע עצר, מביט בתדהמה בחלונות הראווה המנופצים ובחנויות הבזוזות והשרופות. המדרכות היו מכוסות שברי זכוכיות, כשדרך עליהם חרקו מתחת לרגליו.
לפתע נשמעו צעקות. שלושה יהודים בחליפות נגררו החוצה מאחד הבניינים. חברי האס–אה הריצו אותם ברחוב, חובטים בהם בגבם. בחור שניסה למחות הוכה גם הוא והופל ארצה. חברי האס–אה בעטו בו בפראות במשך דקות ארוכות.
אחדים מהאנשים הסיטו את מבטם, אבל הרוב הסתכל בהנאה גלויה.
תיאו השתדל לשמור על ארשת פנים אדישה, חולף על פני חבורות של אנשי אס–אה כאילו לא ראה דבר. איש לא עצר אותו ולא ביקש ממנו להזדהות. בבגדי העבודה ובנעליו הכבדות הוא נראה כמו פועל. כשהיה די רחוק עצר ונשען לרגע על לוח מודעות, זיעה כיסתה את גופו והוא מחה את מצחו בשרוול חולצתו.
“תֵּיאוֹדוֹר!“ קראה סבתו בפחד כשהופיע על סף דלתה, “מה אתה עושה כאן?“
הוא ניסה לחייך. “באתי לקחת אותך אלינו.“
“אבל האס–אה משתוללים בחוץ...“
“חייבים ללכת,“ קטע את דבריה.
היא הביטה בו בחשש.
“בואי, קחי את המעיל שלך,“ האיץ בה.
ללא אומר לבשה את מעילה, היטיבה את כובעה ולא שכחה את כפפותיה.
כדי להגיע לחשמלית היו צריכים לחצות רחוב הומה אדם. משמרות של חברי אס–אה חמושים באלות נראו בכל פינה. כל מי שנחשד כיהודי נעצר ונחקר. בהחלטה של רגע נטל תיאו את זרועה והוליך אותה לעבר פארק קטן. ליד השער הוצב שלט גדול שהתריע: “הכניסה ליהודים אסורה“.
“תיאודור?“ לחשה סבתו, “מה אתה עושה?“
“המשיכי ללכת,“ הורה לה, “חייכי והנידי בראש כאילו אנחנו מדברים.“
ידה השלובה בזרועו לפתה אותו בחוזקה.
“הנה, הגענו,“ אמר בשקט כשיצאו אל הרחוב מצִדו השני של הפארק.
הם עלו לחשמלית.
“מה שלא יהיה,“ הזהיר אותה, “אל תגידי כלום.“
נדמה היה לו שהנסיעה נמשכת ללא סוף. החשמלית נעצרה בתחנה של גן החיות, אנשים עלו וירדו, והיא שבה לנוע על מסלולה, חולפת על פני בית הכנסת בפַזַנֶנְשְׁטְרָאסֶה. לפתע ראה בזעזוע שבית הכנסת עולה באש. איש מהנוסעים לא אמר דבר. סבתו השפילה את ראשה.
לבסוף הגיעו הביתה. אמו פתחה להם את הדלת. “תודה לאל שאתם כאן,“ אמרה ומשכה אותם פנימה. מאחוריה עמדה אחותו הגדולה אֶרִיקָה, פניה מבוהלים.
“פַּאוּלָה,“ אמרה סבתו בקול רועד, “שרפו את בית הכנסת בפַזַנֶנְשְׁטְרָאסֶה“.
“אני יודעת,“ ענתה אמו ומיהרה לסגור את הווילונות בחלונות שפנו לרחוב.
אורית עוזיאל, סופרת לנוער, נולדה בישראל, בוגרת החוג להיסטוריה כללית וספרות אנגלית. בספריה משלבת ידע היסטורי עם סיפור אנושי מרתק. זהו ספרה ה־14.
ספריה הקודמים: פאבלו, הנער האינדיאני מצ'אנל; אש בשדות יוקטן; בן אנוסים (פרס זאב 1992); אהבה ירושלמית; עבד אל רחמן, הנסיך הנווד; מסע ארוך לאבא; רוח בהרי האנדים; מלכים לא מתחתנים מאהבה (פרס זאב 2001); דייגו טורס והנערה היפה; עד שניפגש; בודדים בשנחאי; העולם שנשאר מאחור; הרפתקאות החייל, הפרחח והנערה

עוד על הספר

בודדים בשנחאי אורית עוזיאל
הבוקר שאחרי
 
ברלין, 10 בנובמבר 1938
 
תֵיאוֹ סיים לקשור את שרוכי נעליו.
אמו יצאה מן המטבח ונתנה לו קופסת מתכת שבה ארזה את ארוחתו. היא נראתה עייפה. קמטים שלא היו שם קודם הופיעו בזוויות פיה. האור שחדר מבעד לחלון הבליט את השׂיבה שצצה פתאום בשׂערה.
תיאו הכניס את הקופסה לתרמיל. “אני מאחר,“ אמר.
“אולי תישאר היום בבית?“ ביקשה.
“אני לא יכול,“ מחה, “את זוכרת כמה היה לי קשה להשיג את העבודה הזאת.“
“אני נורא דואגת. אומרים שהנאצים התחילו להשתולל בלילה, ידעתי שהם לא יעברו בשתיקה על זה שיהודי ירה באיש שלהם.“1
חרדה נשמעה בקולה.
“אל תדאגי,“ הרגיע אותה, “אני לא עובר דרך מרכז העיר.“
היא נאנחה בהשלמה וניקתה כתם בלתי נראה משרוולו. “כשתגמור לעבוד חזור ישר הביתה.“
תיאו רכן ונשק לה על לחייה. “אל תדאגי,“ חזר ואמר.
כשצעד ברחוב נשם לרווחה. הוא אהב ללכת לבית המלאכה שבו עבד. מלבדו הועסקו במקום שניים מחבריו שגם הם סולקו מהגימנסיה בעקבות החמרת החוקים נגד היהודים. בעל המקום, ששירת עם אביו באותה יחידה במלחמה הגדולה,2 קיבל אותם כחניכים בבית המלאכה שלו לתיקון מכשירים.
בתחנה הסמוכה לביתו עלה לחשמלית. הכול נראה כמו תמיד, שום דבר חריג לא ניכר ברחובות או באנשים סביבו. מהחלון התבונן על נופי עירו החולפים על פניו. העצים היו כבר עירומים, מתכוננים לקראת החורף. לא היה זכר לצבעים שלהטו בשדרה רק חודש קודם לכן.
כשצעד לעבר בית המלאכה ראה לפתע את אַקְסֶל. הוא עמד בקרן הרחוב, נשען על אופניו ומעשן סיגריה. אקסל היה בן חמש–עשרה או שש–עשרה, כמעט בן גילו, ועבד בבית המלאכה מאז היותו ילד. הוא לא טרח להסתיר את הבוז שרחש לנערים היהודים ועשה הכול כדי להציק להם. יותר מכולם סבל ממנו פְרִידְרִיךְ טַאוּבֶּר. בכל פעם שנאלץ לעבוד לצִדו היו ידיו רועדות כל כך עד שלא הצליח לבצע את הפעולות הפשוטות ביותר.
תיאו הסתכל עליו בחשש.
“רוצה סיגריה?“ שאל אקסל.
“אני לא מעשן,“ ענה תיאו בשקט.
“אתה מספיק מבוגר להתחיל.“
תיאו שתק, מנסה להבין מה הוא זומם.
“יש לך מזל שהגעת מאוחר,“ אמר אקסל.
תיאו הביט בו בשאלה.
“החולצות החומות3 באו ואסרו את החברים שלך.“
תיאו הרגיש שדמו קופא. “אסרו את פרידריך וגֵרְהַארְד?“
אקסל נמנע מלפגוש את מבטו. “הם חיפשו יהודים,“ אמר קצרות.
“לאן לקחו אותם?“
“לתחנת המשטרה.“
“אני הולך להודיע להורים שלהם.“
אקסל תפס בזרועו. “אתה לא הולך לשום מקום.“
“אבל הם חייבים לדעת! אולי עוד יצליחו לשחרר אותם!“
“אני אודיע להם,“ אמר אקסל קצרות.
תיאו הביט בו. “אני לא מבין, חשבתי שאתה שונא אותנו...“
אקסל גיחך. “אתם כולכם ילדים מפונקים, אם לא היו מגרשים אתכם מהגימנסיה אף פעם לא הייתם באים לעבוד פה...“
“אני לא יודע מה להגיד...“ אמר תיאו במבוכה.
“לא חשוב עכשיו. חזור הביתה ואל תתקרב לאוֹרַנְיֶנְבּוּרְג שְׁטְרָאסֶה. האֶס–אָה משתוללים שם והורסים בתי עסק וחנויות של יהודים.“
תיאו הסתכל עליו בחוסר אמון.
“לך כבר, תסתלק מכאן!“
“סבתא שלי גרה שם,“ אמר תיאו במאמץ, “אני חייב ללכת אליה.“
“השתגעת?! יתפסו אותך!“
“אני חייב ללכת, אני לא יכול להשאיר אותה לבדה.“
אקסל משך בכתפיו. “תעשה מה שאתה רוצה, אני הזהרתי אותך.“ הוא עלה על אופניו ורכב משם במהירות.
תיאו הסתכל אחריו, נזכר שלא הודה לו.
ככל שהתקרב לרחוב המרכזי הלם לבו בחוזקה. בבת אחת מצא עצמו בלב ההתרחשות. על המדרכות התגודדו אנשים רבים, חלקם צפו בנעשה, אחרים הצטרפו בשמחה להילולת ההרס. שוטרים רבים נראו בכל מקום אבל לא עשו דבר לרסן את האלימות.
לרגע עצר, מביט בתדהמה בחלונות הראווה המנופצים ובחנויות הבזוזות והשרופות. המדרכות היו מכוסות שברי זכוכיות, כשדרך עליהם חרקו מתחת לרגליו.
לפתע נשמעו צעקות. שלושה יהודים בחליפות נגררו החוצה מאחד הבניינים. חברי האס–אה הריצו אותם ברחוב, חובטים בהם בגבם. בחור שניסה למחות הוכה גם הוא והופל ארצה. חברי האס–אה בעטו בו בפראות במשך דקות ארוכות.
אחדים מהאנשים הסיטו את מבטם, אבל הרוב הסתכל בהנאה גלויה.
תיאו השתדל לשמור על ארשת פנים אדישה, חולף על פני חבורות של אנשי אס–אה כאילו לא ראה דבר. איש לא עצר אותו ולא ביקש ממנו להזדהות. בבגדי העבודה ובנעליו הכבדות הוא נראה כמו פועל. כשהיה די רחוק עצר ונשען לרגע על לוח מודעות, זיעה כיסתה את גופו והוא מחה את מצחו בשרוול חולצתו.
“תֵּיאוֹדוֹר!“ קראה סבתו בפחד כשהופיע על סף דלתה, “מה אתה עושה כאן?“
הוא ניסה לחייך. “באתי לקחת אותך אלינו.“
“אבל האס–אה משתוללים בחוץ...“
“חייבים ללכת,“ קטע את דבריה.
היא הביטה בו בחשש.
“בואי, קחי את המעיל שלך,“ האיץ בה.
ללא אומר לבשה את מעילה, היטיבה את כובעה ולא שכחה את כפפותיה.
כדי להגיע לחשמלית היו צריכים לחצות רחוב הומה אדם. משמרות של חברי אס–אה חמושים באלות נראו בכל פינה. כל מי שנחשד כיהודי נעצר ונחקר. בהחלטה של רגע נטל תיאו את זרועה והוליך אותה לעבר פארק קטן. ליד השער הוצב שלט גדול שהתריע: “הכניסה ליהודים אסורה“.
“תיאודור?“ לחשה סבתו, “מה אתה עושה?“
“המשיכי ללכת,“ הורה לה, “חייכי והנידי בראש כאילו אנחנו מדברים.“
ידה השלובה בזרועו לפתה אותו בחוזקה.
“הנה, הגענו,“ אמר בשקט כשיצאו אל הרחוב מצִדו השני של הפארק.
הם עלו לחשמלית.
“מה שלא יהיה,“ הזהיר אותה, “אל תגידי כלום.“
נדמה היה לו שהנסיעה נמשכת ללא סוף. החשמלית נעצרה בתחנה של גן החיות, אנשים עלו וירדו, והיא שבה לנוע על מסלולה, חולפת על פני בית הכנסת בפַזַנֶנְשְׁטְרָאסֶה. לפתע ראה בזעזוע שבית הכנסת עולה באש. איש מהנוסעים לא אמר דבר. סבתו השפילה את ראשה.
לבסוף הגיעו הביתה. אמו פתחה להם את הדלת. “תודה לאל שאתם כאן,“ אמרה ומשכה אותם פנימה. מאחוריה עמדה אחותו הגדולה אֶרִיקָה, פניה מבוהלים.
“פַּאוּלָה,“ אמרה סבתו בקול רועד, “שרפו את בית הכנסת בפַזַנֶנְשְׁטְרָאסֶה“.
“אני יודעת,“ ענתה אמו ומיהרה לסגור את הווילונות בחלונות שפנו לרחוב.