סיפורי זעם

הקדֵרה

רבי, אני רוצה לשאול אותך שאלה אני רוצה. אני לא יודעת אם אתה מכיר אותי או לא מכיר אותי. אני יֶנטה אני, ינטה התרנגולנית. אני סוחרת בביצים אני סוחרת, בעופות, באווזים ובברווזים. יש לי קונות קבועות יש לי, שניים-שלושה בתים, והן מקיימות אותי, שאלוהים ייתן להן בריאות וכל טוב; מפני שאם הייתי צריכה לשלם ריבית, לא היה לי מספיק בשביל פרוסת חלה ל"המוציא". אז אני חוטפת שלישייה אני חוטפת, פעם כאן פעם שם, מזה לוֹוָה, לזה מחזירה, לכאן נותנת ומשם לוקחת - מגלגלים, אוי ואבוי! כמובן, הייתם חושבים, שאילו בעלי עליו השלום היה עכשיו בחיים - טֶה, טֶה, טֶה!.. אף על פי שאם נסתכל על הדבר מצד אחר, דבש אני לא ליקקתי אצלו, מפני שמרוויחן הוא לא היה, שימחל לי שם. רק ישב ולמד, ישב ולמד, ולעבוד בפרך עבדתי אני; ולעבוד בפרך הורגלתי מילדותי, אצל אמי עליה השלום, בתיה קראו לה, בתיה קולעת הנֵרות. היא היתה קולעת נרות; קונה חֵלב אצל הקצבים וקולעת ממנו נרות, צמות של חֵלב. עוד לא ידעו אז על גז ועל עששיות נפט עם אהילי זכוכית שמתפוצצים כל פעם. הנה, רק בשבוע שעבר התפוצץ אצלי אהיל זכוכית, ולפני שבועיים עוד אחד...
כן, באיזה עניין מדובר כאן? בעניין זה, שאתם אומרים: מת בדמי ימיו... כשמשה בנציון שלי עליו השלום נפטר הוא היה בסך הכל בן עשרים ושש. איך זה? עוד פעם: איך הגעתי לעשרים ושש? בן תשע-עשרה הוא היה בזמן החתונה, וכבר עברו שמונה שנים מזמן שנפטר, ותשע-עשרה ועוד שמונה ביחד, הן, נדמה לי, עשרים ושלוש. אם ככה מאיפה צצו אצלי העשרים ושש? מזה ששכחתי את שבע שנות המחלה שלו. כלומר, הוא היה חולה הרבה יותר זמן, תמיד היה חולני; זאת אומרת, הוא היה אפילו איש בריא, אבל השיעול, השיעול גמר אותו! כל הזמן הוא השתעל,לא עליכם; זאת אומרת, לא תמיד אלא רק מתי שבא לו השיעול, רק אז היה משתעל, וכשכבר נכנס לשיעול הוא השתעל והשתעל והשתעל... הרופאים אמרו שזה אצלו מין עווית כזאת; זאת אומרת, משהו כזה שאם רוצים להשתעל אז משתעלים, וכשלא רוצים להשתעל לא משתעלים. הֶבל-חֶבל-עֲשֵה -ממני-נֵבל! שככה תדענה עיזים לקפוץ לגני זרים, כמו שהם, זאת אומרת, הרופאים, יודעים בין ימינם לשמאלם!.. הנה לכם: הילד של רב אהרן השוחט, יוֹקֶל שמו, כאבה לו שן כאבה לו. עשו לו כל מה שרק אפשר - לחשו עליו, דקרו אותו, ראו שכלום לא עוזר. מה עושה היוקל? שם לעצמו בתוך האוזן שֵן של שום - אומרים ששום הוא רפואה בדוקה לכאב שיניים. כאב לו, זאת אומרת, ליוקל, עד שטיפס על הקירות, ועל השום הוא לא מספר לאף אחד. בא הרופא ומישש לו את הדופק. מה אתה ממשש לו את הדופק, גולם מטופש שכמותך?.. בטח, אם לא היו מסיעים אותו, זאת אומרת את היוקל, ליהופץ, הוא כבר היה עכשיו רובץ, אתם יודעים איפה? שם, במקום שבו נמצאת, מסכנה, אחותו פרל, שהלכה לעולמה בגלל עין הרע, לא עליכם, בשעת חבלי לידה...
כן, באיזה עניין מדובר כאן? בעניין זה, שאתם אומרים: אלמנה... נשארתי אלמנה, לא עלינו, בעצם ימי הנוער, זאת אומרת, עם ילד קטן ועם חצי בית בשכונת הקַבְּצוּנָה; בחצי האחר של הבית גר לייזר הנגר, אם אתם מכירים אותו; לא רחוק מן המרחץ. אז אתם בוודאי תשאלו, מה פתאום רק חצי בית? מפני שהחצי השני לא שייך לי. הוא שייך לגיסי הוא שייך, עזריאל קוראים לו, אתה מכיר אותו. בעצמו הוא וֶסֶלקוּטָאִי, כלומר, בא מוֶסֶלקוּט, יש עיירה כזאת; ולסחור הוא סוחר בדגים, ומרוויח, בלי עין הרע, יפה מאוד, זה תלוי במצב הנהר. אם שָקֵט בחוץ, דגים דגים, וכשדגים דגים הדגים בזול. אם רוח בחוץ, לא דגים דגים, והדגים ביוקר. אבל מוטב שידוגו ויהיה בזול... ככה הוא אומר, עזריאל, זאת אומרת. אני שואלת אותו: "איפה כאן ההיגיון?" אומר הוא: "ההיגיון היגיון פשוט: אם שקט בחוץ, דגים דגים, וכשדגים דגים הדגים בזול; אם רוח בחוץ, לא דגים דגים והדגים ביוקר, אבל מוטב שידוגו ושיהיה בזול"... אומרת אני: "כן, אבל איפה כאן ההיגיון?" אומר הוא: "ההיגיון היגיון פשוט: אם שקט בחוץ, דגים דגים, וכשדגים דגים הדגים בזול"... "טפו עליך!" אומרת אני לו. "לך תתווכח עם בור ועם הארץ!"...
כן, אז באיזה עניין מדובר כאן? בעניין זה, שאתם אומרים: בית משל עצמך... בוודאי טובה פינה קטנה משלי מלהיסחב על פני דירות שכורות. איך אתם אומרים: "שלי זה לא של מישהו אחר!"... אז יש לי, זאת אומרת, חצי בית משלי, חתיכת נחלה, בל אחטא בשפתי. אבל בבקשה מכם, לשם מה צריכה אלמנה מסכנה, עם ילד אחד ויחיד, את כל חצי הבית? יש מקום להניח את הראש - מספיק! ובפרט, שצריך לעשות תקרה לבית. הוא עומד כבר כמה שנים טובות בלי תקרה הוא עומד. אז הוא, כלומר, הגיס המתוק שלי עזריאל, מציק לי שנעשה תקרה לבית!.. "כבר זמן, כבר זמן," הוא אומר, "שנעשה לו תקרה." - "נו," אני אומרת, "אם כך, למה לא עושים לו תקרה?" אומר הוא: "בואי, נעשה לו תקרה." אומרת אני: "בוא ונעשה לו תקרה." תקרה-תקרה, תקרה-תקרה - ובינתיים הכל נשאר כמו שהוא. מפני שבשביל תקרה צריך קש - על רעפים אין מה לדבר, מאיפה יש לי בשביל רעפים?! אני משכירה שני חדרים אני משכירה. בחדרון אחד מתגורר אצלי חיים-חנא החירש, איש זקן, כמעט עובר-בטל. הבנים משלמים בשבילו חמישה זהובים לשבוע שכר דירה, ולאכול הוא אוכל אצלם, יום אחרי יום; כלומר, יום אחד הוא אוכל וביום האחר הוא צם, וגם ביום שהוא אוכל, קדחת הוא אוכל. ככה הוא אומר, חיים-חנא החירש. ואולי זה בכלל שקר אולי? זקנים אוהבים לרטון: כמה שתיתן להם זה לא מספיק; איפה שתושיב אותם לא טוב להם, ואיפה שתשכיב אותם - המשכב קשה...
כן, אז באיזה עניין מדובר כאן? בעניין זה, שאתם אומרים: שכנים... שיהודי טוב לא יֵדע מהצרות שיש מהם! מילא, ההוא, החירש - חירש, לפחות שכן שקט; איך אתם אומרים: אין קול ואין קשב... אלא שנכנסה בי הרוח, שאשכיר את החדר האחר לקִמחנית, גְנֶסִיָה שמה. יש לה חנות קטנה של קמח יש לה - איזה טיפוס!.. בהתחלה, הייתם צריכים לראות, היתה רכה כמו בצק מגולגל בדבש. קוּצניוּ-מוּצניוּ, נשמה שלי, לב שלי, היא תעשה בשבילי את זה, ותעשה את זה... מה בסך הכל נחוץ לה? פינת תנור להעמיד שם קדרה, קצה ספסל להמליח עליו את חתיכת הבשר פעם בשבוע, ושפת שולחן כדי לגלגל עליו עלה בצק בשביל אטריות פעם ביובל... "והילדים," אני אומרת, "איפה תשימי את הילדים שלך איפה? הרי יש לך, גנסיה, ילדים קטנים הרי יש לך, שיהיו בריאים!" - "מה את מדברת, ינטה-חייתי! את יודעת איזה מין ילדים אלה? יהלומים ולא ילדים! בקיץ הם מתגלגלים בחוץ כל היום, ובחורף הם מצטופפים על גבי התנור כמו טלאים, ולא שומעים מהם ציוץ. הצרה היחידה, שהם צריכים הרבה, בלי עין הרע... אוהבים ללעוס, נקרנים, בלי עין הרע." נו-נו, בוודאי שקניתי לעצמי צרה על ראש שונאי! מילא הילדים - אחד-אחד, כאילו יצאו מהמרחץ, אל יעניש אותי אלוהים על הדיבור, כאלה שלא תאכל במחיצתם חתיכת לחם מרוב גועל! יומם ולילה הם בהוּ-הַא! צועקים וצווחים, מכים ומתכתשים - גיהנום! מה אני אומרת גיהנום? הגיהנום, אני אומרת, זה זהב לעומתם!.. אבל שלא תחשוב שבכך כבר גמרתי. זאת עוד היתה חצי צרה, מפני שילד אפשר להרגיע: דחיפה, סטירה, צביטה - בכל זאת ילד! עמד אלוהים ונתן לה בעל, עוזר קוראים לו, אתה בטח מכיר אותו; הוא סגן שמש בקלויז התחתון, יהודי כשר, מסכן, ונדמה לי, גם לא כל כך טיפש; לו היית שומע איך שהיא, זאת אומרת, גנסיה, קוברת אותו: עוזר, הֵנה! עוזר, שמה! עוזר, זה! עוזר, ההוא! עוזר-עוזר, עוזר-עוזר! והוא - או שהוא זורק איזו בדיחה (נוסף לכל הצרות הוא גם בדחן), או שהוא מזיז קצת את הכובע ומסתלק... מוצלחת שכמותה, אני אומרת לכם!..
כן, אז באיזה עניין מדובר כאן? בעניין זה, שאתם אומרים: שכנים רעים... רָע לרָע אינו דומה, שלא יחשוב לי זאת הקדוש ברוך הוא ללשון הרע; מה נחוץ לי פתאום לדבר עליה רעות? מה יש לי נגדה? היא יהודייה שאוהבת לתת לעני חתיכת לחם, אבל כשהשנה השחורה תוקפת אותה, תבינו אותי, כשתוקף אותה הטירוף - אז שאלוהים ישמור ויציל! ממש ביזיון לספר את זה. לאחרים בטח לא הייתי אומרת, אבל אצלך, אני יודעת, זה יהיה סוד שמור... לפעמים היא גם מורידה לו סטירות... לבעל, זאת אומרת... כשאף אחד לא רואה... "אַיי," אני אומרת לה, "גנסיה, גנסיה! מאלוהים את לא פוחדת?!" אומרת היא: "זו לא הדאגה של סבתא שלך!" אומרת אני: "כפרה כשרה וטהורה!" אומרת היא: "שתהיה כפרה זו שמסתכלת לאחרים בקערה." אומרת אני: "שתצאנה העיניים למי שלא ראה משהו טוב יותר." אומרת היא: "שתיבולנה האוזניים למי שמטה אוזן." מה תאמר על פושקת שפתיים שכזו?!
כן, אז באיזה עניין מדובר כאן? בעניין זה, שאתם אומרים: אני אוהבת ניקיון... ולמה אכחיש? באמת אני אוהבת שיהיה מצוחצח בכל פינה. מגיע לי על זה עונש? אז היא, זאת אומרת, גנסיה, לא יכולה לסבול שאצלי נקי ומצוחצח, אצלי אור, אצלי טהור, ואצלה? הייתם צריכים לראות - תמיד שחור, תמיד חושך. מבוססים בבוץ עד הצוואר, סיר השופכין עולה על גדותיו - טפו!.. עולה השחר - נפתחים השמים! זה ילדים זה? שדים ולא ילדים! בדיוק כמו דוד'ל שלי, להבדיל אלף הבדלות! מפני שדוד'ל שלי, שיהיה בריא, נמצא כל היום בחדר הוא נמצא; וכשהוא בא בערב מיד הוא יושב על התורה ועל העבודה: או שהוא מתפלל, או שהוא לומד, או שהוא סתם מציץ באיזה ספר הוא מציץ. והילדים שלה - אל יענוש אותי האל על הדיבור! או שזה אוכל או שזה בוכה או שזה דופק את הראש בקיר... אתם מבינים? אני אשמה בכך, שאלוהים בירך אותה בכנופיה כזאת של בריונים ושודדים, ולי הוא העניק מתנה כזאת, חתיכת זהב, יהלום, שרק לא יינזק לי, ריבונו של עולם, מפני שהוא עולה לי די דמעות הוא עולה לי! אל תסתכל עלי שאני אישה! גבר במקומי בוודאי לא היה עומד בזה! שלא תיחשב לכם זאת לחרפה. יש גברים כאלה שהם אלף פעמים יותר גרועים מנשים אלף פעמים: רק מציק להם משהו ומיד הם כבר לא יודעים איפה הם בעולם... מה אתה צריך הרבה הוכחות? הנה, קח, למשל, את יוסי של משה-אברהם: כל זמן שפרומה-נֶחָה חיתה לו, הוא החזיק מעמד; וכשהיא מתה, לא עלינו, הוא איבד את הידיים ואת הרגליים, את הגוף ואת החיים... "רב יוסי," אני אומרת לו, "אלוהים אתך! מילא, מתה אישה, מה אפשר לעשות? הרי זה בידיו יתברך!" - ה' לקח וה' נתן, איך כתוב שם אצלנו בספרים הקדושים? לך אני לא צריכה להגיד; אתה בטח יודע יותר טוב...
כן, אז באיזה עניין מדובר כאן? בעניין זה, שאתם אומרים: בן יחיד... הרי הוא אצלי אחד ויחיד ומיוחד, איך אתם אומרים: עין אחת במצח, זאת אומרת דוד'ל שלי. אתה לא מכיר אותו? הוא נקרא על שם החותן שלי דוד-הֶרש הוא נקרא. הייתם צריכים לראות אותו - דומה לאבא שלו כמו שתי טיפות מים, שיהיו לו חיים ארוכים יותר. כל כולו משה בנציון, אפילו הגובה אותו גובה, הפנים - כמו אצלו עליו השלום: צהובים, יבשים, רפופים, עור ועצמות; וחלש, חלש, מעוּנֶה מן החדר, מן הגמרא... "אבל מספיק לך," אני אומרת לו, "מספיק לך, בן שלי, תנוח קצת, תסתכל איך נראה הפרצוף שלך, קח משהו לפה," אני אומרת, "תאכל משהו, תשתה משהו, הא לך כוס ציקוריה הא לך!"... "את הציקוריה, הוא אומר, מוטב שתשתי בעצמך, אמא; את עובדת בפרך," הוא אומר, "מעל לכוחותייך. מוטב היה אילו הייתי עוזר לך, סוחב את הסל מהשוק." - "איזה מין משל הוא זה!" אני אומרת, "מה אתה מדבר מה? אתה בכלל יודע מה שאתה אומר? מה פירוש שאתה תסחב לי סלים? שלא יזכו לכך שונאי, ויש לי מספיק שונאים! אתה," אני אומרת, "צריך ללמוד, לשבת וללמוד!" ותוך כדי כך אני מביטה בו, זאת אומרת, בדוד'ל שלי - כמוהו בדיוק, עליו השלום, אפילו השיעול הוא אותו שיעול - אוי לי, חרב עלי עולמי! כל שיעול שהוא משתעל תולש לי חתיכה מהלב! מפני שעד שאני זכיתי לראות ממנו קצת בנאדם - העיניים יצאו לי מהחורים! מפני שבסך הכל, אתה צריך לדעת, איש לא האמין שהילד הזה יישאר בחיים שיישאר, מפני שאיפה שתמצאו איזו פורענות, צרה, מחלה - היא כבר היתה אצלו. אתה רוצה חצבת - הא לך חצבת; אבעבועות - יש אבעבועות, דיפטריה, שנית, בלוטות, שקדים ומה לא?.. הלילות שביליתי בישיבה לידו - שאלוהים לא יחשב לי אותם. כנראה הדמעות שלי וקצת, באמת, זכות אבות התערבו בדבר, ובקושי-בקושי זכיתי להגיע לבר-מצווה שלו! אתה חושב שבזה זה נגמר? שמע נא מעשה שאין דומה לו: אז הוא דווקא צריך פעם אחת בערב, בחורף זה היה, כשחזר מהחדר, לפגוש איזה מישהו לבוש כולו בלבן וסוטר על עצמו בשתי הידיים?.. ודאי שהילד, מסכן, נבהל עד מוות ונפל מתעלף על השלג, והביאו אותו הביתה מת הביאו אותו, בקושי-בקושי אפשר היה להחזיר אותו לחיים; וכשכבר החזירו, רק אז הוא נשכב, אוי ואבוי לאמא שלו, וכך שכב בוער באש לוהטת לא פחות ולא יותר משישה שבועות! אם אני נשארתי בחיים במשך הזמן הזה - הרי זה רק נס משמים! מה אני לא פעלתי ולא עשיתי אז? נדרתי נדרים, מכרתי אותו ומחדש קניתי אותו, הדבקתי לו שם נוסף (חיים-דוד-הרש), ודמעות - דמעות, מי כבר מדבר על הדמעות? "אלוהים שבשמים," טענתי כלפי הריבונו של עולם, "אתה רוצה להעניש אותי? תעניש אותי בכל מה שאתה רוצה, ורק את הילד שלי שלא תיקח לי שלא תיקח!" - וכשנתן לי אלוהים את המתנה והוא הבריא, אז הוא אמר לי: "את יודעת, אמא? אני יכול למסור לך דרישת שלום מאבא. אבא בא להתארח אצלי." אני שומעת את המילים האלה - הנשמה כמעט יוצאת לי, והלב - טיוֹך-טיוֹך-טיוֹך!.. "שהוא ישתדל שם," אני אומרת, "סימן שאתה, אם ירצה השם, תחיה חיים ארוכים ותהיה בריא." - ככה אני אומרת לו, ובלב - טיוֹך-טיוֹך-טיוֹך!.. רק אחר כך, כעבור זמן, נודע לי שזה שהיה לבוש בלבן וסטר על עצמו בידיו, אתם יודע מי זה היה? נו, נחש, רבי, אתה הרי יהודי חכם! - רב ליפא זה היה, ליפא שואב המים! באותו יום, תבין אותי, הוא קנה לו פרווה חדשה לבנה, ומשום שהכפור בער בחוץ והוא רצה להתחמם קצת, סטר ביד על יד - כל צרותי על ראשו! אתה שמעת על המצאה כזאת, שיהודי ילביש את עצמו בפרווה לבנה לפתע פתאום?!
כן, אז באיזה עניין מדובר כאן? בעניין זה, שאתם אומרים: בריאות... העיקר הבריאות. ככה אומר הדוקטור שלנו ומצווה עלי שאכלכל אותו, אבשל לו מרקים, כל יום - לפחות מרבע עוף, אם אני יכולה, הוא אומר; שאשיג בשבילו ואפטם אותו בחלב ובחמאה, הוא אומר, ובשוקולד, אם אני יכולה. שאני אשיג בשבילו - ממש רעיון מוצלח - אם אני יכולה להשיג? כאילו קיים בעולם משהו שאני לא אוכל להשיג בשביל דוד'ל שלי! האם יש כאן בכלל ברֵרה? ואם היו אומרים לי, לדוגמה: לכי, ינטה, חפרי בעפר, תחטבי עצים, תשאבי מים, תלושי חֵמר, תשדדי מנזר, ובלבד שזה בשביל דוד'ל שלי - אז אפילו באמצע הלילה ובכפור הגדול ביותר! הנה, התחשק לו בקיץ הזה לקרוא ספרונים כאלה, בוודאי ספרי-קודש,* שאין לי, ומפני שאני נכנסת ויוצאת בבתים העשירים ביותר אני נכנסת, ביקש ממני, שאולי אני אוכל להשיג שם בשבילו את הספרונים או הספרים האלה, והוא רשם לי אותם על גיליון נייר הוא רשם לי... אני באה ומראה את הנייר ומבקשת מהם את הספרונים או הספרים - פעם, פעמיים ושלוש פעמים. הם צוחקים ממני: "מה ייתנו לך, ינטה, ספרים כאלה? תפטמי בהם את האווזים והברווזים?" - "תצחקו, תצחקו," אני חושבת לי בלבי, "ובלבד שלדוד'ל שלי יהיה מה לקרוא יהיה לו." לילות שלמים, לילות שלמים הוא קורא בספרונים או בספרים האלה, ומבקש שאביא לו עוד ועוד. אז אני אחסוך ממנו? אני מחזירה את אלה ולוקחת אחרים... מופיע אצלנו הדוקטור החכם ושואל אותי אם אני יכולה להשיג בשבילו בכל יום מרק של רבע עוף? ואם היו נחוצים שלושת רבעי עוף, הייתי עושה חשבונות? מאיפה הם צצים ומופיעים בעולם הדוקטורים האלה? איפה הם צומחים? על איזה שמרים התפיחו אותם ובאיזה תנור אפו אותם?..
[* ינטה אינה מבחינה (או שהיא מתעלמת בכוונה) מן ההבדל בין "ביכלעך" (ספרים קטנים, ספרונים), שהם ספרי חול ובעיקר ספרי השכלה, לבין "ספרים", ספרי קודש יהודיים למיניהם. אילו היתה עומדת על ההבדל היתה מבינה, שבנה כבר "יצא לתרבות רעה", וששוב אין הוא למדן יהודי כדוגמת אביו. [ההערות הן של המתרגם]]
כן, אז באיזה עניין מדובר כאן? בעניין זה, שאתם אומרים: מרקים... אז אני מכינה לו בכל יום מרק של רבע עוף, ובערב, כשהוא חוזר מהלימודים, הוא אוכל, ואני מושיבה את עצמי מולו, לוקחת ביד איזו עבודה, וכולי רוחצת בנחת אני רוחצת; ואני מבקשת מאלוהים שהוא יעזור לי, וגם מחר, אם ירצה השם, אוכל להכין לו מרק של רבע עוף... "אמא," הוא אומר לי, "למה את לא אוכלת אתי?" - "תאכל לבריאות," אני אומרת, "אני כבר אכלתי, תאכל לבריאות!" וכשהוא לומר בספרונים או בספרים, רק אז אני מוציאה לי מן התנור שני תפוחי אדמה אפויים אני מוציאה לי, או שאני משפשפת חתיכת לחם בשום אני משפשפת, ועושה לי סעודה... אני נשבעת לך בנאמנות, שכה אזכה לקבל ממנו נחת וכל טוב, כשם שההנאה שיש לי מן השום הזה גדולה הרבה יותר מזו של הצלי הנאה ביותר והמרק הטוב ביותר, מפני שאני מזכירה לעצמי שדוד'ל שלי אכל, בלי עין הרע, מרק עם רבע עוף; ואם ירצה השם, גם מחר יהיה בשבילו מרק של רבע עוף!.. הצרה היא רק זאת - השיעול הזה שהוא משתעל בכל פעם: קאחי-קאחי! קאחי-קאחי! אני מבקשת מן הרופא אני מבקשת, שייתן לו משהו בשביל השיעול. אומר הוא, "בן כמה היה בעלך כשנפטר, וממה הוא נפטר?" - "מהמוות הוא נפטר," אני אומרת, "מהמוות... מה עניין חבית לכד?" - "אני צריך לדעת את זה," הוא אומר. "אני התבוננתי בבן שלך - יש לך בן טוב, מוצלח." - "תודה רבה לך," אני אומרת, "את זה אני יודעת בעצמי. אתה מוטב שתיתן לי איזו תרופה לשיעול שתיתן לי, שהוא יפסיק להשתעל שיפסיק לי." - "זה בלתי אפשרי," הוא אומר. "את רק צריכה להשגיח עליו," הוא אומר, "שילמד מה שפחות." - "אז מה," אני אומרת, "אתה רוצה שהוא יעשה?" - "שיאכל הרבה, הוא אומר, וילך בכל יום לטייל, ובעיקר - לא לשבת בלילה על הספרים. אם הוא נועד להיות אי פעם רופא, הוא לא יפסיד כלום אם יגיע לזה כמה שנים יותר מאוחר." אני חושבת בלבי: על ראשו מה שחלמתי בלילה ההוא ובלילה הזה ובמשך כל השנה! הוא מדבר איכשהו לא לעניין, ממש כמו מטורף הוא מדבר! מה זאת אומרת, שדוד'ל שלי יהיה פעם רופא? אם כבר, למה שלא יהיה גוברנאטור למה?.. אני באה הביתה ומספרת לדוד'ל שלי אני מספרת, אז הוא מסמיק כמו אש ואומר לי: "את יודעת, אמא? אל תלכי יותר אל הרופא ואל תדברי אתו." - "אפילו בפנים שלו," אני אומרת, "כבר לא אסתכל יותר! מה, אני לא רואה שהוא חוּשָם?" שרופא יהיה לו מין אופי משונה שכזה ומנהגים שכאלה כמו לחקור את החולה: ממה הוא חי? ומאיפה הוא משיג להוצאות הקיום? מה אכפת לך?! נותנים לך חצי רובל - קח ותרשום מרשם.
כן, אז באיזה עניין מדובר כאן? בעניין זה, שאומרים שבני אדם תמיד לחוצים ורדופים. אפילו ישנים בלי להסיר את השביס מן הראש כשיש סל עם ביצים, עם עופות, עם אווזים ועם ברווזים, וכמה מנשות הנגידים יושבות לך על הראש, כשכל אחת מהן רוצה להיות הראשונה, חוששת שמא האחרת תברור לה את הביצים והעופות המשובחים ביותר. מתי יש זמן, תגיד כבר בעצמך, לבשל מרקים, אם אף פעם אני לא נמצאת בבית? אבל יהודי בן תורה, אתם אומרים, מוצֵא מוצָא: מוקדם מאוד בבוקר, לפני שאני יוצאת לשוק, אני מבעירה אש בתנור אני מבעירה; אחר כך אני חוטפת לי כמה רגעים וממליחה את רבע העוף אני ממליחה, והולכת לעבודה; ושוב אני מוצאת לי רגע ושוטפת את הבשר אני שוטפת ומעמידה את הקדרה על האש אני מעמידה, ומבקשת מהשכנה שלי, זאת אומרת מגנסיה, שתשגיח; זאת אומרת, כשהקדרה כבר תרתח, שתכסה אותה במכסה ותגרוף ותערום סביבה אֵפר - עבודה גדולה, אפשר לחשוב! כמה פעמים קורה שאני מבשלת בשבילה ארוחת ערב שלמה? הרי בכל זאת אנחנו יהודים, אויה לי, חיים בין אנשים, לא ביער חיים!.. ומאוחר יותר בערב, כשאני חוזרת הביתה מהעבודה, אני מעלה אש אני מעלה ומחממת את הקדרה, והוא אוכל מרק טרי הוא אוכל... אז היה יכול להיות טוב, לא כך? אלא שהשכנה שלי, שלא תיזכר לטובה, היא במחילה... אני לא רוצה להגיד מה היא. נמלכה בדעתה היום בבוקר ועמדה לבשל בשביל הילדים שלה מאכל חלבי - כדוריות בצק ובצקיות בחלב. איזה מין מאכל הוא בצקיות בחלב? ומה פתאום באמצע השבוע ערב שבת? שכה אדע מארוחת ערב מקולקלת! יהודייה משונה היא הקמחנית הזאת. אצלה זה או הכל או לא כלום. שלושה ימים יכולים לעבור בלי שהיא אפילו תבעיר אש בתנור, ופתאום זה תוקף אותה - ואז היא יכולה למלא סיר שופכין שלם בדייסת דוחן או במרק גריסים, שצריך להרכיב זוג משקפיים כדי לראות שם גריס אחד; או שהיא מעמידה סיר עם תפוחי אדמה בדגים, ואפשר להריח את הבצלים ממרחק מיל, והפלפל שהיא מפלפלת שם גורם להם כולם שיסתובבו יממה שלמה בפיות פעורים ויגהקו: הוּאַ-הוּאַ!..
כן, אז באיזה עניין מדובר כאן? בעניין זה, שאתם אומרים: מזל ביש... ובכן, השכנה שלי נמלכה בדעתה לבשל בצקיות של כוסמת וגם העמידה קנקן חלב בתנור היא העמידה על מנת שירתח, ובקרב הילדים שלה נהיתה צהלה ושמחה. אלוהים שבשמים, הם כנראה לא ראו מימיהם קצת חלב. תארו לכם, שככה חלב ייפול בחלקם של כל שונאינו כמה חלב שכבר היה שם! אולי שתי כפות, והשאר - מים. אבל לגבי קבצנים שכאלה, לא עלינו, גם זה משהו... בינתיים נשאה הרוח והביאה את השמש. מסתבר שכבר בבית התפילה רחרח עוזר וגילה, שאצלו בבית מתבשלת סעודת עשירים, והוא בא על כנפי הרוח ובפיו, כמנהגו, איזה דבר בדיחה: "חג שמח!" - "חג שחור ואומלל על ראשך," היא אומרת, "מה זה חזרת כל כך מוקדם?" - "חששתי," הוא אומר, "שמא אחמיץ כאן את ה'בָּרְכוּ'... מה מתבשל שם אצלך בתנור?" - "בשבילך, היא אומרת, קדחת בקערה קטנה." - "למה לא," הוא שואל, "בסיר גדול, שכבר תספיק בשביל שנינו?" - "אה, שתלך לכל השדים עם הבדיחות שלך!" אומרת היא, והיא כבר רותחת, וגורפת ביתוך את הקנקן. מה עושה הקנקן? מתהפך על פיו, והחלב - פְּליוּך על פני כל התנור!.. הצילו! רעש, מהומה! - גנסיה מקללת את בעלה קללות מוות; מזלו שסילק עצמו משם בעוד מועד; והילדים, מסכנים, ירדו מהתנור ופצחו ביללות וזעקות ממש כאילו שחטו להם את אבא ואמא... "לכפרות," אני אומרת, "הבצקיות שלך והחלב - גם המרק של דוד'ל שלי, אני חוששת, הלך לאיבוד, והקדרה שלי, חלילה, נעשתה טרפה!" - "שהרוח תיקח את המרק שלך יחד עם הקדרה," אומרת גנסיה, "הבצקיות בחלב שלי אולי חשובות לי ממש כמו כל הקדרות שלך וכל המרקים שלך, שאת מבשלת בשביל ה'קדיש' שלך!" - "את יודעת מה," אני אומרת, "שתהיו אתם כולכם כפרת הציפורן הקטנה של האצבע הקטנה של דוד'ל שלי!" - "את יודעת מה," היא אומרת, "שדוד'ל יהיה כפרת כולנו; אנחנו רבים והוא אחד!"... מה אתם אומרים על מנוולת שכזאת? האם היא לא ראויה שיסטרו לה על הלחיים בסמרטוט לח?..
כן, אז באיזה עניין מדובר כאן? בעניין זה, שאתם אומרים: מחלב ובשר יחד לא תרווה נחת... הקנקן, זאת אומרת, נהפך על פיו, והחלב - שְפִיךְ על פני התנור כולו. אני חוששת שמא נגע החלב בקדרת המרק שלי, ואז אני אבודה אני! אם כי, אם נסתכל על העניין מצד אחר, איך יכול החלב להגיע לקדרה שלי שעמדה מכוסה באפר בקצה-קצה התנור בפינה? אלא שזהו עצם העניין, מפני שאיך אני יכולה להיות ערֵבה? ומה אם בכל זאת ! מזלי המר! אולי?!.. אומר לכם את האמת לאמִתה אומר לכם: מילא, המרק שילך לכפרות. כמובן, בשבילי זה כאב לב, כי מה הוא, מסכן, יאכל, הדוד'ל? אלא שיש להניח שכבר אחשוב על משהו בשבילו יש להניח. אתמול הבאתי מן השחיטה אווזים, הכנתי דלדולי שומן למכירה, ונשארה אצלי קצת נפולת לשבת: ראשים, מעיים, זה, ההוא - כבר אפשר לעשות מזה משהו! אבל מה שבאמת מעיק עלי - אין לי קדרה לבשל אין לי. אני פוחדת, שאם אתה, חלילה, תטריף לי את הקדרה, הרי שנשארתי בלי קדרה, ובלי קדרה אני כמו בלי זרוע אני, מפני שבסך הכל יש לי קדרה אחת... זאת אומרת, היו לי דווקא שלוש קדרות בשריות. עמדה פעם גנסיה, שלא תמצא מקום טוב להניח עליו כף רגל, ושאלה אחת מהן, קדרה חדשה לגמרי, ולהחזיר היא החזירה לי קדרה סדוקה. אני אומרת לה: "איזה מין קדרה היא זו?" אומרת היא: "הקדרה שלך היא זו." אומרת אני: "מאיפה הגיעה אלי קדרה סדוקה, הרי לקחת ממני קדרה שלמה?" אומרת היא: "שקט, אל תצעקי כל כך. אפשר להיות אומללים ממך! ראשית, החזרתי לך קדרה שלמה; שנית, הקדרה שלקחתי ממך היתה סדוקה; ושלישית, אף פעם לא לקחתי ממך קדרה. יש לי קדרה משלי, ותפסיקי להוציא לי את הנשמה!" - מה שמנוולת יכולה!
כן, אז באיזה עניין מדובר כאן? בעניין זה, שאתם אומרים: במשק בית אין אף פעם מספיק קדרות... ובכן נשארתי, זאת אומרת, כמו שאתם רואים, עם שתי קדרות שלמות ועם קדרה אחת סדוקה; זאת אומרת, עם שתי קדרות. אבל איך יכול עני שיהיו לו שתי קדרות? תמיד קורה משהו, ופעם, כשאני מגיעה מן השוק עם העופות אני מגיעה, משתחרר לו תרנגול אחד ונבהל מפני החתול... אתה תשאל: מאיפה מגיע לכאן חתול? הכל מן הקדישים שלה! תפסו באיזה מקום חתלתול ועינו אותו כל כך שנטרפה עליו דעתו. "צער בעלי חיים," טוען באוזניהם דוד'ל שלי, "יצור חי!"... אבל לך דבר עם לוכדי-כלבים, בטלנים וארחי-פרחי שכמותם!.. בקיצור, הם תלו לחתול משהו בקצה הזנב והוא התחיל לקפֵּץ, לעשות הצגות. נבהל העוף והתעופף לו ישר אל המדף העליון - וטראח, קדרה אחת מוטלת על הרצפה! אולי אתם חושבים, שזו היתה הקדרה הסדוקה? בטח! זה מובן מאליו, שאם משהו כבר צריך להישבר, דווקא הקדרה השלמה היא שתישבר! ככה זה מתמיד, מיום שנברא העולם!.. הייתי רוצה להבין למה זה ככה הייתי רוצה. למשל, שני אנשים הולכים - זה הולך וזה הולך; האחד בן יחיד, אחד ומיוחד, חרדת לבה של אמא, והאחר... רבי, אלוהים אתך! מה זה קורה לך? - רבנית! רבנית! איפה היא נמצאת שם?.. בואי הנה, יותר מהר! הרבי לא בקו הבריאות! נעשה לו לא טוב... עומד להתעלף, כנראה!.. מים!! מים!!..

(1901)