אוורסט 1953

לאיזה דבר מוזר ומרגש פתחנו פתח — חוויה מופלאה מאוד מחכה לנו, אם לא נאבד את הראש שלנו.

יומנו של ג'ון האנט, 3 ביוני 1953

פרולוג

ההר שלנו

למטפסי הרים בריטים משנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, האוורסט היה, די בפשטות, “ההר שלנו”. לא היה חשוב שהוא מרוחק למעלה מ־7000 קילומטרים מאנגליה, על גבול שתיים מהארצות הכי רחוקות בעולם, ארצות שלא היו אפילו חלק מהאימפריה הבריטית. אם לצטט בפרפראזה את המשורר רוּפֶּרט בְּרוּק, ההר הוא שדה זר שלנצח יהיה אנגליה. האנגלים מדדו אותו, נתנו לו שם, צילמו אותו, טסו מעליו ומתו עליו. ולכן הם הניחו שיום אחד מטפס הרים בריטי יהיה הראשון שיעפיל לפיסגתו.

האוורסט נמדד באמצע המאה התשע־עשרה. הוא ניצב באמצע הרי ההימלאיה, על גבול נפאל וטיבט, וכמו הרבה הרים מסמן גבול פיזי ופוליטי. למרות שאף אחד מהסוקרים ב”מיפוי הטריגונומטרי הגדול” של הודו הבריטית לא הניח את רגלו מעולם על מדרונות ההר, המיפוי הצליח למדוד את גובהו בדיוק מדהים מנקודות תצפית במרחק של למעלה ממאה וחמישים קילומטרים. הם העריכו שגובהו 8839 מטרים, תשעה מטרים פחות מהגובה הרשמי הנוכחי (ב־1999 מדדו את גובה האוורסט באמצעות טכנולוגיית GPS, והגובה שהתקבל היה 8850 מטרים. נפאל וסין עדיין לא הכירו במדידה הזאת). במקום לשמור על שמו המקומי, צ’וֹמוֹלוּנְגְמָה, כפי שהיה נהוג, הם העניקו לו את השם אוורסט, על שמו של ג’ורג’ אוורסט, סוקר ראשי לשעבר. ג’ורג’ אוורסט, שהיה גיאוגרף טוב, לא התלהב מהמעשה הקרטוגרפי הפיראטי הזה, אבל השם התקבע.

בערך באותו הזמן, ספורט הטיפוס בהרים תפס תאוצה באלפים האירופים. מטפסי הרים בריטים היו תחרותיים מאוד, והעפילו ראשונים לפסגות בשווייץ ובצרפת, וב־1857 ייסדו את האיגוד הראשון בעולם של מטפסי הרים — המועדון האלפיני. תוך שנים אחדות רוב ההרים הגבוהים באלפים נכבשו, והמטפסים היותר נלהבים התחילו להפנות את מבטם אל עבר אתגרים חדשים.

ב־1895, אלברט מַמְרי (Mummery) עמד בראש מסע קטן לנַנגָה פַּרבַּט בתחומי פקיסטן המודרנית, ההר התשיעי בגובהו בעולם. הניסיון החלוצי שלו הסתיים באסון, כשהוא ושני עוזריו מהגוֹרְקָה — היחידות הנפאליות בצבא הבריטי — נהרגו במפולת שלגים. מותו של אלברט ממרי לא הרתיע אף אחד. תוך זמן קצר הופנתה תשומת הלב אל האוורסט, ההר הגבוה בעולם, ולכן הפרס הגדול ביותר.

לאנשים כמו לורד ג’ורג’ קַרזוֹן (Curzon), הנציב הבריטי בהודו בין 1899 ל־1905, הטיפוס על האוורסט היה כמעט חובה לאומית. הוא כינה את בריטניה הבית של “מטפסי ההרים והחלוצים פר אקסלנס של היקום”, ופעל לטובת משלחת בריטית תחת החסות של המועדון האלפיני ושל החברה הגיאוגרפית המלכותית, שהוקמה ב־1830 כדי לעודד גילויים ולקדם את מדע הגיאוגרפיה. שני הארגונים שילבו כוחות ויצרו את ועדת האוורסט, שנועדה לנהל ולגייס תרומות לטובת מסע בריטי.

בהתחלה היה קשה לקבל אישור מטיבט או מנפאל. שתיהן, מבחינה תיאורטית, היו ממלכות סגורות, שסירבו לאפשר לזרים לחצות את הגבול שלהן. אבל העוצמה הצבאית והיוקרה של בריטניה באזור היו כה גדולות, עד שבסופו של דבר הממשלה הטיבטית הסכימה ב־1921 לאפשר לקבוצה בריטית לערוך את הסקירה הראשונה של הצד הצפוני של האוורסט. וכך התחיל מה שסֶר פרנסיס יַנְגְהַזְבֶּנְד (Younghusband) כינה “האפוס של האוורסט”.

משלחת הסקירה חזרה עם חדשות מעורבות. האוורסט מבודד, מטיל אימה ומרתיע, אבל לא לגמרי בלתי אפשרי. ב־1922 וב־1924 נערכו שני ניסיונות רחבי היקף להעפיל להר. שניהם עשו את אותו מסלול אל הצד הצפוני של האוורסט, דרך הודו וטיבט. שניהם היו מוצלחים בצורה מרשימה, בהתחשב בציוד הפרימיטיבי מאוד שלהם. ב־1922 ג’ורג’ פינץ’ (Finch) וגנרל ברוס (Bruce) הגיעו לגובה 8321 מטרים, וב־1924 אדוארד נורטון (Norton) הגיע לגובה 8577 מטרים, פחות משלוש־מאות מטרים מהפיסגה. כששני מטפסים בריטים באותה המשלחת, ג’ורג’ מלורי (Mallory) ואנדרו אִרווין (Irvine), נעלמו קרוב לפיסגה, הועלתה ההשערה שהם הגיעו לפיסגה ומתו בירידה.

מותם של מלורי וארווין חיזק יותר את הרעיון של הקשר הבריטי המיוחד אל האוורסט, כפי שסֶר ויליאם גוּדְאנַאף (Goodenough), נשיא החברה הגיאוגרפית המלכותית, כתב אל מזכיר המדינה בהודו ב־1931:

הוועדה (של האוורסט) מרגישה כי העובדה ששתי גופות של בני ארצנו שוכבות עדיין על הפיסגה, או קרוב מאוד אליה, עשויה לתת לארצנו קדימות בכל ניסיון שייעשה להגיע אל הפיסגה.

טיבט אסרה על כל ניסיון העפלה בין 1925 ל־1932, אבל ב־1933 העניקה אישור למסע בריטי רביעי. גם המסע הזה היה מוצלח בצורה מרשימה, ושלושה מטפסים הגיעו בערך לאותה נקודה כמו אדוארד נורטון. מכל מקום, התברר ששלוש־מאות המטרים האחרונים הם אתגר גדול מדי. בשנות השלושים של המאה העשרים היו עוד שלוש משלחות בריטיות, אבל אף אחת לא הצליחה להגיע לאזור הפיסגה. נימת ייאוש חילחלה אל תוך הרטוריקה הבריטית, שהגיעה לשיאה במכתב שכתב ב־1934 סֶר פֶּרסי קוֹקס (Cox), מזכיר ועדת האוורסט, אל מזכיר המדינה בהודו:

בהתחשב במספר הניסיונות שמשלחות בריטיות בלבד עשו בעבר כדי להגיע לפיסגה, כיבוש ההר הפך למעשה לשאיפה לאומית... לכן, בהתאם, זו תהיה השפלה לאומית אם יתאפשר לאומות אחרות להעפיל לפיסגה מתוך רפיון אינטרסים מצידנו או חוסר תשומת לב.

לא היתה מדיניות רשמית, בוודאי לא גלויה, לאסור על אחרים לטפס על ההר. אבל בפועל, לבריטניה היה מונופול על האוורסט בזכות קשריה עם הממשלה הטיבטית, ואולי חשוב יותר, מפני שהיא שלטה על הנסיעה דרך הודו. מטפסים מארצות אחרות התקבלו בברכה לנסות ענקים אחרים בהימלאיה, אבל אף אחד לא הצליח מעולם לקבל אישור לטפס על האוורסט. גרמניה שלחה סידרת משלחות לנַנגָה פַּרבַּט. האיטלקים והאמריקאים ניסו לכבוש את K2, אבל האוורסט היה “ההר שלנו”. זה היה מעין הסכם ג’נטלמני שהעדיף ג’נטלמנים בריטים.

מלחמת העולם השנייה שינתה הכול. בריטניה יצאה ממנה מוחלשת ופצועה. בעולם הדו־קוטבי החדש היה מקום רק לשתי מעצמות־על גלובליות: ארצות הברית וברית המועצות. ב־1947 האימפריה הבריטית ספגה מהלומה קשה כשהודו, “היהלום שבכתר” כפי שכונתה, זכתה בעצמאות. השלטון הבריטי פינה את מקומו לרפובליקה של הודו ולריבונות של פקיסטן. תוך עשור, הדגל הבריטי הורד בכל רחבי האימפריה לשעבר. ההשפעה של בריטניה על אסיה לא נעלמה ביום אחד, אבל כוחה פחת בצורה משמעותית.

באותה השנה, הדַלאי לָמָה, המנהיג הרוחני והפוליטי של טיבט, הודיע שהוא סוגר את גבולות ארצו אחרי שקיבל בהורוסקופ תחזית גרועה שזרים יאיימו עליו. כעבור שלוש שנים הנבואה שלו התגשמה וסין הקומוניסטית פלשה לארצו. הממשלה המהפכנית החדשה של מאוֹ לא היתה ידידה של בריטניה. חלפו הרבה שנים עד שצוות טיפוס בריטי קיבל אישור להיכנס לטיבט.

מכל מקום, באותה תקופה קרה משהו יוצא מן הכלל. נפאל, שבמשך עשרות שנים גילתה, כמו טיבט, עוינות אל זרים, התחילה באופן זמני להיפתח אל העולם שבחוץ. ב־1949 היא אישרה לצוותים בריטיים ושווייצריים לערוך מסעות מחקר בהרים שלה, וב־1950 צוות אמריקאי קטן קיבל אישור לבקר באזור האוורסט.

הספר הזה הוא הסיפור על מה שקרה אחר כך. הוא מתחיל במשלחת הסריקה הבריטית של האוורסט ב־1951, ובמסע האימונים, שמעטים שמעו עליו, להר צ’וֹ אוֹיוּ (Cho Oyu), שנה אחרי כן, ועובר להתמקד בפרוטרוט באירועי 1953.

הוא מבוסס על יומנים, מכתבים, זיכרונות, וחומרי ארכיון שונים, כמו גם על ראיונות עם המשתתפים ומשפחותיהם, שנערכו במהלך עשר השנים האחרונות. המטרה שלו כפולה: ראשית, להציג את הסיפור הפנימי של המסע, למען המטפסים בהר והשֶרְפָּה (Sherpa, הטיבטים מאזור ההימלאיה, שעבדו ועובדים לעיתים תכופות כסבלים במסעות הטיפוס) וכל האנשים הרבים, שהיה להם תפקיד מכריע ברקע. שנית, לבחון את הדרך שבה נסקר בזמן ההוא האירוע המרכזי הזה, ואת המיתוסים והדעות המוטעות שצמחו מאז ועד היום.

המיתוס המודרני הראשי הוא שכיבוש האוורסט בוצע בידי שני אנשים: אדמונד הילארי (Hillary) וטֶנְזינְג נוֹרְגאי (Norgay). שום מטפס הרים רציני לא טען את זה אי־פעם, גם לא הילארי או טֶנזינג, אבל במשך השנים שאר הצוות די נשכח. היום, העיתונים וספרי הלימוד בבתי הספר נוהגים לכתוב “כיבוש האוורסט על ידי הילארי וטֶנזינג” וכל השאר אינם מוזכרים. אוורסט 1953 היה מאמץ קבוצתי, בהנהגתו של מנהיג יוצא דופן, ג’ון הַאנט (Hunt). הילארי וטנזינג היו בראש הפירמידה, אבל מתחתם היו כתפיים חזקות של הרבה אנשים אחרים. הם לא היו אפילו צמד הפיסגה הראשון ב־1953. אילו שסתום קטן במערכת החמצן לא היה ניזוק, לצ’רלס אֶוונס (Evans) ולטום בּוּרְדילוֹן (Bourdillon) היה סיכוי לא רע בכלל להביס אותם בדרך אל הפרס.

המיתוס השני שצריך להפריך הוא שהמסע הזה התנהל כמו “שעון שווייצרי”, או כמו “מבצע צבאי”, אם להשתמש בקלישאה אחרת. גם לכך יש דמיון מועט לאמת. המסע הבריטי לאוורסט ב־1953 היה מתוכנן היטב, אבל היה רחוק מהתנהלות חלקה מרגע התכנון ועד הביצוע: ההתחלה והסוף היו שנויים במחלוקת ובין לבין היו משברים תכופים.

אוורסט 1953 היה גם סיפור תקשורתי יוצא דופן, בלי שום מקום להשוואה למסע טיפוס הרים קודם בהימלאיה או בכל מקום אחר. לא רק שכתב של הטיימס וצלם פרילאנס שובצו בצוות הטיפוס, אלא שעשרות עיתונאים מכל העולם נשלחו לסקר את המסע. רובם נשארו מאחור בקַטְמַנדוּ; אחדים העזו לעמוד על מדרון האוורסט עצמו. לכולם היתה מטרה אחת: לזכות בסקופ לפני היריבים שלהם. הם בעיקר רצו לגנוב את הסיפור מהטיימס, נותן החסות הראשי של המסע. התחרות הלוהטת הזאת גרמה לכמה דיווחים לא אמינים בצורה שערורייתית, שלחלקם היתה השפעה משמעותית על האירועים. אף שחלק גדול מכך נבע ממניעים אופורטוניסטיים ולפעמים מזדון נטו, הקרקס התקשורתי היה עדות לחשיבות המסע. שלוש הארצות המעורבות ביותר בסיפור — בריטניה, נפאל והודו — היו בנקודת מִפנה בהיסטוריה שלהן, ולכן המסע לאוורסט לבש חשיבות הרבה יותר גדולה מכפי שמישהו חזה אי־פעם. עניין מכריע בסיפור הבריטי היה אירוע שלא היה לו שום קשר למסע, אבל היה בעל חשיבות עצומה לדרך שבה המסע התקבל: ההכתרה של המלכה אליזבת השנייה. בצירוף מקרים קסום לכאורה, החדשות על כיבוש הפיסגה פורסמו ביום ההכתרה והפכו את המסע לאירוע סמלי כביר.

הסיפור מתחיל שנתיים לפני כן, הרבה לפני שהמלכה צעדה בין שורות המושבים בכנסיית וֶסטמינְסטֶר אָבּי והילארי וטֶנזינג הפכו לשניים מהאנשים המפורסמים ביותר בעולם. מטפס הרים צעיר החליט שהגיע הזמן שבריטניה תוציא מסע נוסף לאוורסט. הצעד הראשון שלו היה לבקר במוסד בעל שם עולמי.

פרק 1

מר אוורסט

במשך מאה שנים כמעט החברה הגיאוגרפית המלכותית שכנה במבנה מרשים בסגנון המלכה אן מצידו הדרומי של ההייד פארק בלונדון. כשהחברה עברה מקום ב־1913 עלה החשש שהמטה החדש שלה רחוק מדי ממועדוני הג’נטלמנים במֵייפֵייר ובסֵיינט ג’יימס מכדי למשוך אליו חברים. לונדון כל כך גדלה מאז עד שהמיקום בימינו נראה מרכזי. היום המבנה של החברה הגיאוגרפית המלכותית הוא מוקד הומה של חיים אקדמיים ותרבותיים, אבל בשנות החמישים המוקדמות של המאה העשרים הוא היה מקום מנותק ושקט המפורסם בהרצאותיו, בחדר המפות שלו ובאוסף הספרים וכתבי היד שבו. כאן, למקום הזה, הגיע ב־1951 מטפס הרים בריטי צעיר, כדי לחפש מידע שהיה מעורפל אפילו בסטנדרטים של החברה המלכותית. שמו היה מייקל ווֹרד (Ward), והמשימה שלו היתה למצוא מפות ותצלומים של הצד הדרומי של האוורסט.

מייקל היה נאה, בעל גבות כהות וסבוכות, נמרץ, דעתן וקשוח. ב־1951 הוא היה בשנת השירות הלאומי השנייה שלו בחיל הרפואה. הוא עסק ברפואה ברצינות, אבל התשוקה שלו היתה טיפוס הרים. כשקרא בעיתון שמטפסי הרים "זרים" עושים את דרכם לאוורסט, תגובתו הראשונה היתה שתפסו את בריטניה "ישנה בשמירה", ושצריך לעשות משהו. האוורסט היה עדיין "ההר שלנו", עסק לא גמור מבחינת מטפסי ההרים הבריטים.

וכך התחילו ביקוריו בחברה הגיאוגרפית המלכותית, שם סרק את ארכיבי המפות, התצלומים, ואת כל מה שהיה יכול למצוא על ההיסטוריה ועל הגיאוגרפיה של נפאל. לא היה הרבה. כל המסעות לפני המלחמה ניגשו לאוורסט מהצד הצפוני, הטיבטי, ואף שכמה מטפסים בריטים הצליחו לראות את הצד הדרומי של ההר מנקודות תצפית בטיבט, הם היו מאוד שליליים לגבי מה שראו. ג’ורג’ מלורי, ששמו היה קשור כל כך לאוורסט בשנות העשרים, תיאר את גוש הקרח הענק ששלט על הגישה לצד הדרום־מערבי בתור: "אחד המראות הכי נוראים ומפחידים שנצפו אי־פעם". לא מפתיע שהוא היה מאוד פסימי לגבי האפשרות לחצות אותו.

האוורסט צולם מהאוויר ב־1933, במסע אוויר שנועד לשם כך, ושוב ב־1945 וב־1947, כשטייסים מחיל האוויר המלכותי, שהיו מוצבים בהודו, טסו באופן לא חוקי מעל נפאל ומצאו עצמם לפתע מקיפים את ההר הגבוה בעולם. תצלומים אחדים שלהם הראו את הצד הדרומי, אבל הם היו יותר מדי מקוטעים ולא שלמים מכדי לספק תשובות ברורות על אפשרות למסלול דרומי. כפי שמייקל וורד ידע מההתחלה, קיימת רק דרך אחת אמיתית לגלות את זה: להוציא משלחת סיור הולמת.

הוא נרתם לשכנע קבוצה קטנה של חברים ומטפסים צעירים להצטרף אליו למסע לצד הנפאלי של האוורסט. ביל מאריי (Murray) היה מטפס הרים סקוטי קשוח, ונודע בטיפוסי החורף החלוציים שלו בגלן קוֹ ועל הבן נֶביס (ההר הגבוה ביותר באיים הבריטיים), ובמשיכתו למדיטציה — הרגל שרכש בזמן שהוחזק במחנה שבויים במלחמת העולם השנייה. קֶמפְּבֶּל סֶקוֹרד (Secord) היה קנדי גבוה, רהוט, שהגיע לאנגליה בשנות השלושים, ונשאר כדי להטיס מפציצים עבור חיל האוויר המלכותי. הוא וביל מאריי ביקרו לפני כן בהימלאיה, אבל שני המועמדים האחרים לא טיפסו מחוץ לאירופה. אלפרד טיסיאֶר (Tissières) היה אלפיניסט שווייצרי מבריק, שלמד אז ביולוגיה בקיימברידג’. טום בורדילון היה מדען בריטי צעיר, "הר אדם", שלמרות מבנה פיזי של חלוץ רוגבי, היה מטפס מלא חן ועוצמה. הגיל הממוצע שלהם היה שלושים ושתיים, ושכרם השבועי הממוצע היה הרבה פחות מכך בלירות שטרלינג, אבל למרות זאת הם תיכננו לממן את המסע בעיקר מכיסם. מכל מקום, קמפבל סקורד הבין שהם יצטרכו עזרה כלשהי כדי לקבל אישורים רשמיים. הוא הציע לגשת אל ועדת ההימלאיה, הגוף שהחליף את ועדת האוורסט משנות העשרים והורכב מבכירי המועדון האלפיני והחברה הגיאוגרפית המלכותית.

בהתחלה, הוועדה עיקמה מעט את האף, אבל קמפבל סקורד היה עקשן ומשכנע, ובסופו של דבר היא הסכימה לתת תמיכה כלכלית ואדמיניסטרטיבית. הממשלה הנפאלית אישרה את בקשתם, ומשרד המלחמה אישר למתיימרים הצעירים של מייקל וורד לשכור כמה אוהלים צבאיים וציוד טיפוס. מכל מקום, היו מכשולים. קמפבל סקורד נאלץ לפרוש מהמסע בגלל מחויבויות בעבודה, אם כי הוא הסכים להמשיך לעזור בארגון. אלפרד טיסיאר, המדען השווייצרי, החליט שהמחקר שלו בביולוגיה מולקולרית הרבה יותר חשוב מהתחביב שלו ופרש לגמרי. צוות המסע הצטמצם לשלושה אנשים, כשרק לאחד מהם היה ניסיון כלשהו בהימלאיה. ואז קרה משהו יוצא דופן.

ביוני 1951, אריק שיפְּטוֹן (Shipton), המטפס המפורסם מהתקופה שלפני המלחמה, חזר לאנגליה באופן לא צפוי, אחרי שנזרק מסין. שיפטון היה בלונדיני עם עיניים כחולות, תמצית הגיבור הבריטי. במשך שנות השלושים הוא בילה כמעט את כל זמנו בהימלאיה, ונחשב לאחד המטפסים הבולטים בעולם. הוא השתתף בכל המסעות הבריטיים לאוורסט, הנהיג אחד מהם, והגיע עם מסע אחר לגובה 8530 מטרים בערך. בין הניסיונות לכבוש את האוורסט הוא ערך את הסריקה הראשונה של הר נַנדָה דֶוִי בהודו, ושני מסעות יוצאי דופן דרך רכס ההרים קָרָקוֹרַם באזור פקיסטן המודרנית.

אריק שיפטון היה מפורסם בסגפנות שלו. החטיף האהוב עליו היה בצל חי, ובמקום לקחת איתו את השימורים היוקרתיים שהמשלחות הקודמות לאוורסט נהגו לקחת איתן, הוא תמיד העדיף לאכול אוכל מקומי. אבל אף שאריק שיפטון היה קשוח בצורה בלתי רגילה, הוא לא היה רק הקלישאה של הטיפוס החזק והשקט. במצבים מסוימים הוא היה יכול להיות ביישן ושתקן, אבל הוא היה יכול להיות גם מאוד חברותי. אין סוף נשים נשבו בקסם של עיניו התכולות ו"ההבעה האבודה של ילד קטן", ורצו להיות "אמא" שלו. היתה לו שורה של חברות ומאהבות, לפעמים בו זמנית. כשלא היה על מדרון של איזה הר מטיל אימה, הוא אהב שיחה ערנית, ובצעירותו גם אהב לרקוד. אף שהיה דיסלקטי בילדותו וצלח בקושי את בית הספר, הוא הפך להיות סופר מצוין, שספריו נקראו בשקיקה על ידי מטפסי כורסה ומטפסים בפועל.

מלחמת העולם השנייה קטעה זמנית את נדודיו. במשך רוב שנות הארבעים הוא עבד כדיפלומט. תפקידו האחרון, בתור הקונסול הכללי הבריטי בקוּנְמינג במזרח סין, הסתיים בצורה משפילה, כשהשלטונות הקומוניסטיים גירשו אותו ואת שאר צוות הקונסוליה.

אריק שיפטון חזר לאנגליה, וכעבור פחות משבועיים נסע מהקוטג’ שלו בהַמְפּשייר ללונדון, כדי לבקר את חברו הוותיק קמפבל סקורד בביתו ליד כיכר טרפלגר.

התיאור של שיפטון את הפגישה הגורלית, בדיווח על "מסע הסריקה של הר אוורסט 1951", היה יכול לצאת מתוך דפי כתב עת לבני הנעורים:

הוא (סקורד) אמר:

"אה, חזרת? מה אתה הולך לעשות עכשיו?"

אמרתי לו שאין לי תוכניות מיוחדות, והוא ענה:

"טוב, אז כדאי שתוביל את המסע הזה."

אמרתי:

"איזה מסע?" והוא הסביר את המצב.

מבחינת קמפבל סקורד זה היה צירוף מקרים נפלא. אם אריק שיפטון יצטרף למסע הסריקה של האוורסט, הכסף יזרום אליהם, התקשורת תגלה עניין, והמסע יהיה ללא ספק הצלחה.

מכל מקום, אריק שיפטון לא קפץ מייד על ההזדמנות. הוא היה בן ארבעים ושלוש — כבר לא הנווד חסר הדאגות של פעם. היה עליו לפרנס אשה ושני ילדים ולא היתה לו עבודה. הוא לא דחה עקרונית את ההצעה של קמפבל סקורד, אבל הוא היה פושר. כשאורגנה פגישה בין אריק שיפטון למייקל וורד, המטפס הצעיר יצא ממנה מדוכא ומיואש. כפי שנזכר כעבור הרבה שנים:

סיפרתי לו הכול, ומה שהדהים אותי היה שהוא לא ממש גילה עניין. בזמן ההוא זה הפתיע אותי, כי הייתי חם על זה לגמרי.

אולי זה לא היה כל כך מפתיע. אריק שיפטון ירד רק זמן קצר לפני כן מהאונייה, אחרי שברח מפלוגות המחץ של יושב הראש מָאו, והוא לא בדיוק התלהב לחזור לאזור המרוחק קילומטרים בודדים מהגבול הסיני. הוא הרגיש שאיננו בכושר, הוא לא טיפס למעלה משנה, ולא היה דבר שרצה יותר מלבלות קיץ אנגלי שקט עם אשתו והמשפחה.

אבל אז...

הוא באמת יכול לומר לא?

האוורסט היה חלק מחייו במשך כל כך הרבה שנים, עד שדחייה של ההצעה פירושה התכחשות לחלק מרכזי בזהותו. אף שלא היה בהימלאיה למעלה מעשור, הוא לא הפסיק מעולם לחשוב על האוורסט. ב־1945, חודשים אחדים בלבד אחרי שמלחמת העולם השנייה נגמרה, הוא היה חלק מתוכנית להוציא מסע בריטי נוסף לאוורסט, דרך טיבט. כעבור ארבע שנים, הוא ניסה להוציא מסע לנפאל, ביחד עם שותפו הוותיק לטיפוס ביל טילמן (Tilman). אף אחת מהתוכניות לא יצאה אל הפועל, אבל טילמן נסע לנפאל ב־1949 וב־1950, וליווה את הצוות האמריקאי שצילם לראשונה את הגישה הדרומית לאוורסט. אריק שיפטון הרגיש שזה עסק לא גמור.

הוא השתוקק בייחוד לראות את סוֹלוּ קומבו (Solu Khumbu), האזור ההררי של נפאל, הסמוך לאוורסט. זה היה המולדת של השֶרְפָּה, ששימשו בתור סבלים במסעות בריטים רבים. אריק שמע מהם כל כך הרבה על האזור, עד שסולו קומבו הפך בעיני רוחו למה שכינה "סוג של מֶכָּה, המטרה העליונה בטיפוס על ההימלאיה".

בזמן שאריק שקל את ההצעה של סקורד, הוא גילה להפתעתו שדיאנה, אשתו, רואה את העניין באור חיובי. כשהתחתנה איתו ב־1942 היא הבינה שיהיו רגעים כאלה, והחליטה לא להיות לעולם "מטרד". אף שהם היו בנפרד בחמשת החודשים הקודמים, היא עודדה אותו ללכת. אריק שיפטון הגיש הצעה לוועדת ההימלאיה: אם היא תסכים לטפל בצד הכספי ובפרסום, הוא ישקול להנהיג את המסע.

ועדת ההימלאיה הפכה להיות הרבה יותר להוטה, כי ידעה שהמעורבות של שיפטון תעלה לאין ערוך את יוקרת המסע. מייקל וורד וביל מאריי עשו כבר את כל עבודת הארגון ושמחו לזוז הצידה ולתת לו להיות המנהיג. ברגע שהתקשורת שמעה על כך, היא מייד מיהרה לקוטג’ שלו בהמפשייר. ב־4 ביולי החלו להופיע הסיפורים הראשונים: אריק שיפטון, "מר אוורסט", חוזר לעניינים ושוב בריטניה עושה את דרכה להימלאיה. זה היה רגע מפתח במסע 1951, והיתה לו השפעה גדולה על אירועי 1953.

בימים הבאים נערכה ממש מלחמת הצעות מחיר על הזכות לסקור את המסע. לפני המלחמה, הטיימס מימן כמעט כל מסע, אבל להפתעת כולם, עיתון פופולרי, הניוז כרוניקל, הציע את הסכום העצום בסך 30,000 לירות שטרלינג על הזכויות לכסות את מסע הסריקה של 1951 ואת הניסיונות בעתיד.

אבל החברים השמרניים למדי של ועדת ההימלאיה לא היו ממש מוכנים לשוק הרחב, למרות ההצעה המפתה. הם היו בפחד מתמיד מפני דיווחים סנסציוניים. אל הטיימס הם התייחסו אחרת. הוא היה עיתון "ממסדי", והם סברו שאפשר להפקיד בידיו את סיפור האוורסט. כמובן, הם היו מאוד מרוצים שהתחרות שיכנעה את הטיימס להעלות את הצעתו הראשונית מ־2000 לירות שטרלינג ל־5000 לירות שטרלינג עבור הזכויות הבלעדיות. הטיימס, שהסתכל קדימה, לקח גם את האפשרות למסע נוסף לאוורסט, אם שיפטון והצוות שלו יחזרו עם חדשות חיוביות על המסלול הדרומי.

אותו חודש יולי היה מלא בפעילות. בזמן שאריק שיפטון הדף את שאר העיתונות והגיב למכתבים של כל מיני מטפסים וטיפוסים מוזרים, השאר התעסקו באיסוף הציוד והאספקה בבית של קמפבל סקורד. הכול היה קצת מבולבל וברגע האחרון, אבל אריק שיפטון לא היה מעולם מישהו שנהנה מארגון מורכב. כל התעלול הגיע לשיא מוטרף ב־29 ביולי, כשהם נאלצו, למרבה המבוכה, להתקשר בדחיפות אל "שירות המתנדבות" (ארגון שנוסד זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה, כדי לתמוך באזרחים במהלך ואחרי התקפות אוויריות), כדי לבקש עזרה באריזת הציוד. תוך שעות אחדות הגיעו כמה גברות יעילות "לעשות סדר בבלגן". כעבור שלושה ימים, ב־2 באוגוסט, מייקל וורד וביל מאריי יצאו מטילברי להודו עם כמה עשרות ארגזים עמוסים באוהלים, שקי שינה וציוד טיפוס. אריק וטום בורדילון טסו אחריהם ב־18 באוגוסט, ואחרי נסיעה ארוכה ברכבת נפגשו איתם בג’וֹגְבַּנִי הגשומה — עיירה קטנה על גבול נפאל והודו.

למחרת הגיע השרפה המפורסם אַנְג תַרְקַאי ביחד עם שנים־עשר אנשים מדַרְג’ילינְג. הוא עבד בכמה מהמסעות של אריק לפני המלחמה והיה סירְדַר (סבל ראשי) מכובד. בעשור האחרון אנג תרקאי נפטר מהצמות שלו ולבש בגדים חדשים ומודרניים, אבל השרפה האחרים נראו פראיים, נמוכים אך חסונים, לבושים בתערובת מוזרה של תלבושת מקומית ובגדים מערביים ממסעות קודמים. ארבעה מהם נשכרו בתור סבלים לגובה רב למשך כל תקופת המסע. שאר השמונה הסכימו לעבוד כסבלים רגילים לצורך הצעידה עד סולו קומבו.

בזמן שפרקו את הארגזים ובדקו את הציוד, אריק הפתיע את ביל מאריי ואת מייקל וורד עם כמה חדשות. לפני שיצא מאנגליה, המועדון האלפיני של ניו זילנד יצר איתו קשר ושאל אם כמה מחבריו יוכלו להצטרף אל המסע. באותו קיץ ארבעה מהם טיפסו בסביבה, בהרי גַרְוואל (Garhwal) בהודו, והיו להוטים להגיע לנפאל. אריק שיפטון קיבל במשך שבועות בקשות ממטפסים שרצו להצטרף אל הצוות, אבל הוא סירב לכולם, לטובים ולרעים, בטענה שככל שהצוות קטן יותר, כך יותר טוב. מכל מקום, מתוך דחף רגעי הוא אמר כן לשני אנשים נוספים, כי היו לו זיכרונות טובים ממטפס ניו זילנדי אחר, דן בְּריינט (Bryant), שטיפס איתו ביחד בשנות השלושים. מייקל וביל היו מבולבלים ומוטרדים מעט מכך שלא התייעץ איתם, אבל זו היתה החלטה שיפטונית אופיינית, שהיו לה השלכות מרחיקות לכת.

המשך הפרק בספר המלא