נתניה

בקיץ 2009 קראתי בהשתאוּת שהתחלפה מעת לעת באימה את סִפרם של פיטר ווֹרד ודונלד בּרָאוּנלִי ארץ נדירה, והיה זה בשעת בין ערביים, במהלך קריאת הפרק על הירח, שיצאתי מן הבית, הספר בידי, נשכבתי על ספסל ברחוב שבו אני גר בתל־אביב, שׂדרות סְמאטְס, ונעצתי את מבטי בירח של סוף חודש תמוז בלי יכולת לקרוא עוד. כפי שלימדו אותי מחבּרי ארץ נדירה, ראיתי את הירח לא כעיגול האור של המשוררים ולא כמעין עששית לילה חיוורת שהושארה דולקת בטעות מעל לְעיר שאינה זקוקה לה עוד, אלא כגורם הכרחי, אחד מריבוא הגורמים ההכרחיים לקיומם של חיים על פני כדור הארץ ולכן גם לקיומי שלי. הבטתי אל הירח וחשבתי על הדברים שזה עתה קראתי, לפיהם בשלושה דברים לפחות נותן הירח חיים לכדור הארץ בכלל ולי בפרט, והם: מחזור הגאות והשפל, האטת קצב הסיבוב של כדור הארץ ביחס לשמש ושמירה על נטיית הציר של כדור הארץ ביחס לשמש בזווית שמאפשרת את קיומן של עונות השנה. כך, כשהספר ארץ נדירה למראשותי והסימנייה תחובה בין עמוד 234 לעמוד 235, החלטתי לכתוב את הדברים האלה, וזמן מה לאחר אותו ליל שכיבה על ספסל הרחוב אכן התחלתי לכתוב אותם במחברת, והמשכתי בכך חודש וחצי, מדי יום ביומו, כשאני יושב על הֲדוֹם עץ זעיר המשמש את השרקן לכרסום ולמסתור. בין שאר המחשבות שהציפו אותי על הספסל בשדרות סמאטס בימים האחרונים של תמוז תשס״ט היתה המחשבה העיקשת על דבר הספרות העברית, שבּה אני מתגורר זה שנים ארוכות כדייר בחדר צדדי בבית מלון ישן המשכיר חדרים לכל המוכן לשלם את שכר הדירה הנמוך. על הספסל הקשה עלה על דעתי כי אין בספרות העברית ולוּ רמז לעובדה המדהימה שתנועת היבשות, מה שמכונה כיום טֶקטוֹנִיקַת הלוחות, והיווצרות הירח, הן כנראה תוצאה של אותו אירוע ממש: גוף עצום ממדים שפגע בכדור הארץ ויצר אוקיאנוס של מַגמָה - שאִפשר לימים את טֶקטוֹנִיקַת הלוחות - והעיף בתוך כך מסות של סלע לחלל, גושים שליָמים נאחזו זה בזה והתכדרו עד שהפכו לירח. גם בלעדי טֶקטוֹנִיקת הלוחות, לדברי ווֹרד ובּראוּנלי, לא היו חיינו אפשריים. אבל אפילו את העובדה הזאת, את חיוניותה של טֶקטוּנִיקת הלוחות, המווסתת את הטמפרטורה על פני האדמה, מצניעה הסִפרות העברית כהצנע גרב מצחין. הסופרים מביטים בירח או באדמה וכותבים על חברי קיבוץ העולים על הקרקע, ובידיהם אקורדיונים ומעדרים וכמובן גם נשק חם. הקרקע בספרות העברית היא תמיד קרקע מוצקה או מגודרת הרשומה במרשם המקרקעין ולא קרקע שמתחתיה סלע מוּתך בטמפרטורה הקרובה לזו השוררת על פני השמש. כל זה טוב ויפה, אך איש אינו כותב לא על טֶקטוֹנִיקַת הלוחות ולא על תקופת הקַמבּרִיוּם ולא על טְרִילוֹבִּיטִים. כמה מוזר שאין בספרות העברית, ובכלל זה בספרות ההשכלה, אפילו טְרִילוֹבִּיט אחד, אמרתי בלבי בשוכבי על הספסל. מה אני שׂח, אפילו טיגריס שֶׁנְחַרְבִּי או דינוזאור או מַמוּתה לא מצאתי בספרות העברית, אף לא אצל ברנר וגנסין הגדולים, ולא מפני שלא ידעו על קיומם. הרי ברנר, כידוע, חפר לפרנסתו כפועל פשוט בחפירה של משלחת רוסית של חוקרי מאובנים בנגב עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, והיה בין חושפי קיר האָמוֹניטים - אותם יצורים יפהפיים בעלי קונכייה שנכחדו עם הדינוזאורים לפני שישים וחמישה מיליון שנה, בסוף תקופת הקְרֶטִיקוֹן, והיום הם נאפים בשמש המדברית של מכתש רמון. ואילו גנסין החזיק על מכתבתו מאובּן קטן של יצור מעופף, שמחקר הספרות העברית טרם זיהה, ואותו מאובּן נדד עמו מעיר לעיר וממכתבה למכתבה בקייב, בהוֹמל, בלונדון, בפתח תקווה ובפּוֹצֶ'פּ, עד שנח לבסוף על השולחן שליד מיטתו בבית החולים ״ישו התינוק״ בוורשה, שם נפטר ממחלת לב בשנת 1913 והוא בן שלושים וארבע שנים בלבד.

אתה עובר את כל שנות בית הספר, חלפה בי מחשבה מבהילה, ואיש אינו מציע לך להרים את הראש בלילה. אף אחד. כמה ימים לפני הלילה הארוך שבו רבצתי על הספסל בשדרות סמאטס התרסק שביט ענקי אל צדק. צדק, בגלל גודלו הרב ושדה הכבידה העצום שלו, משמש מעין שובר גלים העוצר שביטים ואסטרואידים, שמקצתם היו מתנגשים, אילולא הוא, בכדור הארץ וגורמים להכחדת החיים בו, כולם או חלקם, כפי שאכן קרה כנראה לפני כשישים וחמישה מיליון שנה. אבל לפעמים כבידת צדק דווקא מסיטה גופים ומשליכה אותם לעברנו. אתה נשמר ממרחקים בידי שומר שאינו יודע כלל כי מוּנה לתפקידו. הוא קם בבוקר ונכנס למשרדו על מנת להגן עליך אך אתה אינך יודע זאת. ולפעמים תפקידו משתנה, ופתאום הוא אויבך המר. עצמתי את עיני, הרמתי את ידי וחשתי את הכבידה של צדק מושכת את ציפורנַיי ומאריכה אותן. סלעים שאיננו רואים מרחפים מעל לשמים, מעל לעננים, וצדק, אותה נקודה זוהרת ברקיע, שרוב האנשים, ובכלל זה רבים מהמשוררים והסופרים, אינם מביטים אליה ואינם נותנים עליה את דעתם כלל, מקנה לנו את חיי היומיום. לולא צדק לא היו עֵטים ובבת אחת היה מקיץ הקץ על הספרות, אמרתי לשכני, עורך דין נודע שפעם חילץ אותי ממאסר, שבאותו רגע חלף ליד הספסל עם כלבתו הזעירה ״קליאופטרה״, אך הוא המשיך ללכת במורד השדרה, נמשך כביכול אחרי הכלבה, שנמשכה אחר ריח החתולים, שנמשכו אחר ריח האוכל היבש שאני מפזר להם בשדרה מתוך שק של מאה קילוגרמים שאני רוכש וסוחב על גבי הביתה מדי שבוע, מזיע ומתנשף. אבל צדק הוא כמובן רק דוגמה אחת מני רבות. כמה רופף הוא הקיוּם, כמה תנאים צריכים להתקיים ולהתמיד בקיומם במשך מאות מיליוני שנים על מנת שפרח אחד או עיפרון אחד או ספר אחד יוכלו להתקיים - מחשבה זו הרעידה אותי באותו לילה על הספסל והיא עדיין מרעידה אותי. לרגע חשתי כמיתר שאלפי ידיים פורטות עליו ועצמתי את עינַיי. הקיום על כוכב הלכת הזה תלוי על בלימה, וכל עגבנייה וכל בצל הם פלא גדול כל כך עד שאדם יכול להתמוטט מרוב יִרְאָה בחנות הירקות. שכבתי שם על הספסל בשדרה. הרחוב הלך והתרוקן, מכשירי הטלוויזיה האירו מתוך הבתים. שכני וכלבתו הלכו והתרחקו במורד השדרה עד שנדמו לשתי נקודות זעירות באופק. אילו היו פונים לעברי, אילו היו באים ונשכבים לצדי על הספסל הצר, הייתי מספר להם איך בגיל ארבע עשרה, בנתניה, למדתי אסטרונומיה ובניתי טלסקופ. אבל האופק כבר בלע אותם ועננים קלים כיסו. כל מקומות החניה בשדרה נתפסו. לילה ירד על הספסלים ועלי.

* * *

היה זה בחוג לאסטרונומיה שהתקיים בבֵית רֶמֶז, בית מועצת הפועלים שברחוב רמז בנתניה, שבינתיים נהרס. בשנת 1984 ישבתי מדי שבוע עם קבוצה לא גדולה של מבוגרים וילדים ולמדתי על מערכת השמש ועל ערפיליות ועל צבירי כוכבים ועל ״אפולו 11״. במחברת של החוג, השמורה עמי עד היום, תחת הכותרת ״עובדות ופרטים״, נכתבו בכתב ידי, שכמעט לא השתנה מאז, הדברים האלה: ״כל שנייה יורד ממשקל השמש בגלל השרֵפה 4,000,000 טונות ממשקל השמש. לנו 4,000,000 טונות זה נראה הרבה אבל לשמש זה כלום. אם היינו לוקחים גרגיר חול ונותנים אותו לחיידק זה היה מאוד כבד בשבילו ובשבילנו גרגיר חול זה מאוד קל. לכן אם שואלים גרגיר חול קל או כבד צריך לענות באופן יחסי לנו או לחיידקים או למישהו אחר גדול או קטן. בערך עוד 13,000,000,000 [שנים] תכבה השמש. הדלק ייגמר והיא תכבה״.

דברים אלה שאני כותב עכשיו, בקיץ 2009, אינם אלא הרחבה של מחברת האסטרונומיה הישנה של החוג משנת 1984. אתה כותב כמה שורות בגיל ארבע עשרה וסמוך לגיל ארבעים משלים את מה שהתחלת לפני רבע מאה. מחברת ישנה הולכת אתך מבית לבית עד שיום אחד אתה פותח אותה וממלא את הדפים הריקים. אתה משאיר עמודים ריקים בסוף כל מחברת וביום מן הימים תצטרך למלאם. אם לא תמלא אתה את העמודים הריקים ימלא אותם מישהו אחר, אולי טוב ממך. כל ספר מתחיל להיכתב על הדף הריק שבסוף ספר אחר, לפעמים ספר שאתה כתבת ולפעמים ספר של זולתך. זה הסוד הגדול של הספרות.
הטלסקופ שבניתי אז היה טלסקופ ניוטון בקוטר עשרה סנטימטרים, שאת מראתו הקעורה ליטשתי בעצמי בעמל רב ובעזרת אבקות, בהדרכתו של מורי הראשון לאסטרונומיה. אחת לשבוע הייתי בא לביתו ומלטש שם מראָה עגולה באבקות שונות: תחילה מלטשים באבקות גסות, ולאט-לאט מחליפים אותן באבקות עדינות. בסופו של דבר מתקבלת מראה קעורה, ואז מצפים אותה בחומר כסוּף. אחרי תקופת הליטוש היומיומי עליתי עם אבי וסבי לגג ביתנו ברחוב ביאליק וכיוונתי את הטלסקופ אל הירח. תחילה לא תפסתי כלום, אבל פתאום מילא אור הירח את הצינור. עמדתי על שרפרף וראיתי את המכתשים. סבי ישב בקצה הגג, ליד המעקה, ועישן. הוא הביט אל העננים כאילו כל זה לא נוגע לו, ואת בדלי הסיגריות מעך על המעקה. ״אתה לא רוצה לראות גם, אבא?״ שאל אותו אבי, אבל סבי לא ענה לו. שנינו המשכנו להתבונן. רוח אוגוסט 1984 באה מן הים הסמוך, והיה נדמה כאילו חורף בנתניה. חיפשנו כוכבים אבל הטלסקופ היה קטן מכדי להגדיל אותם ולכן שַבנו לסרוק את השמים בעיניים חשופות. בצווארים מתוחים לאחור עמדנו שם, ואור מאלפי כוכבים, נראים ושאינם נראים, טפטף לתוך עינינו. עינַי, שנולדו מתוך עינֵי אבי ומתוך עיני אמי, כפי שכל העיניים נולדות, ראו את הכוכבים שהוא ראה. עין מתוך עין. מתוך ארבע עיניים נולדות שתי עיניים, לא שמונה עיניים כפי שאפשר היה לחשוב. כשכיסה ענן את הירח, הנמיך אבי את הטלסקופ אל אביו (סבי) וסימן לי להחריש. פני אביו (סבי) נראו במראה הקעורה הפוכים, ברכיו ורגליו פונות אל השמים, ועשן הסיגריה שלו מסתלסל ויורד למטה. הטלסקופ הופך הכול. אדם וכוכב. הבטתי באבי המביט בו. משום מה הוא האריך לצפות בו כאילו גילה מכתש חדש על הירח. סבי היה קרוב אלינו, אולי שישה־שבעה מטרים. חיכינו שיבחין שמסתכלים בו ויפנה אלינו, אבל הוא לא השגיח בדבר. גג הבניין שימש לו כמאפרה והוא מיעך סיגריות על שפתה. אבי הרים את ידו ונופף לו, כמו שאתה מנופף למישהו שנגלה לעיניך רחוק, בקצה רחוב או על סיפון באמצע ים. אבל הוא לא שם לבו אלינו. כָּבַשׁ מבט בצמרות.

הטלסקופ שבניתי בגיל ארבע עשרה גרם לי להרים את הראש ואת העיניים. איני יודע אם זה היה לטובתי או לרעתי. בגיל ארבע עשרה הייתי מנוי על ״כל כוכבי אור״, כתב העת של האגודה הישראלית לאסטרונומיה, ולא הבנתי כמעט דבר ממה שקראתי. התמונות היו בשחור־לבן ומטושטשות למדי. בימים ההם הייתי עולה אל גג ביתנו ברחוב ביאליק בנתניה וקורא שם עד שקיעת השמש את החוברות, גבי לים ולאור המתמעט. הדפים נשטפו אור צהוב ואור סגול. השמש, ברגעיה האחרונים, פגעה בכוכבים ובקבוצות הכוכבים שעל הדפים ולפעמים פגעה בִּדמות עצמה שבחוברת, קטנה מאוד, קטנה ואפורה יותר מכף ידי המחזיקה בה. באחת החוברות האלו התפרסמה מודעה על כנס אסטרונומי באוניברסיטת בן גוריון, וכך, בגיל ארבע עשרה מצאתי את עצמי יושב לצד אבי באולם הענקי שבלב המדבר. לא הבנתי דבר מן הנאמר, מכיוון שהכנס שנועד לעסוק באסטרונומיה עסק למעשה במתמטיקה. באולם סמוך נערך כנס של החוג לספרות עברית, אבל אליו לא נכנסנו. אנשי האקדמיה הפכו את הכוכבים והערפיליות והננסים הלבנים לנוסחאות ולמשוואות, כלומר למתמטיקה, ואילו אני לא הצלחתי להבין את הקשר בין המספרים והסימנים שמילאו את הלוח ובין הכוכבים עצמם. חוקר צעיר ונפחד למראה חישב את היקפו של חור שחור על הלוח ואחד הפרופסורים עלה בזעם אל הדוכן, הפיל עציץ כלניות, והעביר ספוג לח על חישוביו. מן האולם הסמוך, של אנשי הספרות, נשמעו מחיאות כפיים רפות. גררתי את אבי מן האולם ונכנסנו למכונית. על ראש גבעה קרובה גמל גדול אכל אוויר. ביקשנו לעלות על הכביש המהיר צפונה, אבל בגלל טעות בניווט (אני אחזתי במפה), במקום לנתניה הגענו למכתש רמון. אבי עצר את המכונית על שפת המכתש, מעל ״קיר האָמוניטים״, שהיום אני יודע כי י״ח ברנר, שעבד כפועל־דְּחָק בחפירות של המשלחת הרוסית, סייע לחשוף אותו, מִרְבָּץ עצום של קונכיות גדולות מן המֶזוֹזוֹאִיקוֹן, שכמו הופיעו לנגד עיניו לפתע, כפי שכתב, בלב הנגב על דופן המכתש. רק אז הבין אבי את הטעות. הוא משך בבלם היד, לפתע, כנבהל, ודומם את המנוע. שקט גמור השתרר על שפת המכתש. ישבנו כמה דקות במכונית מול השקע העצום הזה ונשמנו. אחר כך יצאנו מן המכונית. מאובנים נערמו לרגלינו כערימת מרבדים לבנים. הייתי כבר כבד למדי ובכל זאת הרים אותי אבי על זרועותיו כדי שאיטיב לראות שם, לא רחוק, להקה של עשרה או עשרים דרורים מרפרפת באוויר לרגלינו.