בלבב פנימה

חלק ראשון | חתן יוצא מחדרו

שבת חתן
כשלושה שבועות לפני כן.
שבת חתן של אהרון בננו האהוב, המשרת כקצין בצנחנים. שבת לפני החתונה, שבה מחדדים ומזכירים לחתן כי הוא הולך לבנות את ביתו מתוך עולם ערכים ענק ומקודש. העולם הערכי הוא זה ששומר ובונה את הקשר הפשוט והממשי. השבת, על כל מה שהיא מסמלת בעם ישראל, תהיה התשתית הערכית לבניין הפרטי של החתן והכלה.
ליל שבת זו צפוי להיות מלא שירה וריקודים. "כיצד מרקדים לפני החתן"? - שני מאפיינים לריקוד. האחד, נשיאת הגוף מעל לקרקע, כאילו אנו חפצים להפסיק להיות אסירים לחוק הכבידה המגביל והמצמצם את יכולות החיים. והשני, מעגלים, שכן לעיגול אין התחלה ואין סוף, הוא קושר אחד באחר ותולה אחד באחר לעולם. לאמור, הבניין הפרטי החדש הזה, של החתן והכלה, הוא עוד עיגול בשרשרת הדורות.
אנו שמחים ונרגשים על שזכינו להגיע לזמן המאושר הזה. תפילת שחרית וקריאת התורה. "יעמוד החתן, אהרון יהושע בן..." מכריז הגבאי בבית הכנסת. הציבור מנגן לכבודו את ניגון החתונה. אהרון מברך את ברכת התורה וקורא את ההפטרה מן הנביא. אני, אבא מתרגש, אומר בלבי "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה." הורים מגדלים את בנם, משקיעים בו, חווים עליות וירידות, והרגע הזה ממלא את הלב בתחושה של שמחה גדולה - הצלחנו להעמיד "חי נושא את עצמו".
אך משהו בכל זאת מעכיר מעט את האווירה השמחה. מיד בסוף התפילה מתחילים הלחשושים. חיל האוויר הנחית מכה מן השמים על עזה - אזור קטן אשר מצטופפים בו אנשים רבים הרוצים לראות בהשמדתה של מדינת ישראל. זה שמונה שנים שהם שולחים חצי אש על תושבי הדרום, ועושים את חייהם לבלתי־רגילים, לחיים רצופים בפחד, מלאים ב"צבע אדום", בצפירות אמבולנסים, בהרס בתים, בהרוגים ובפצועים.
עד מתי נתעלם ונשב איש תחת גפנו ותחת תאנתו? מתי כבר ניקח כולנו אחריות על כל אחינו? השאלות האלה העסיקו את אהרון ואת חבריו ועוד רבים בעם ישראל. אהרון הכין את חייליו במשך חודשים למבצע עופרת יצוקה. הוא וחייליו הרגישו מתוסכלים על שמונעים מהם לצאת למען אחיהם תושבי הדרום. מלחמה זה לא פיקניק, היו אומרים, אבל מדינה ואחים לא מוכרים ולא מפקירים בשום מחיר.

אנו חוזרים לביתנו לאחר התפילה לסעודת שבת. המירס של אהרון מרים את קולו. מן העבר השני רועי המ"פ: "חיל האוויר מפציץ בעזה, כנראה נכנסים, תעלה על מדים ותהיה מוכן לקריאה." לאחר כשעה מגיעה גם הקריאה. שבת בצהריים ביישובנו שומר השבת קרני שומרון. זר לא יבין עד כמה הזוי, מוזר ומיוחד המחזה הבא: הורים, אחים ואחיות מלווים בריקודים ובשירת "כיצד מרקדים לפני החתן" לפני קצין במדים עם כיפה לראשו ונשק לכתפו, ופניהם לעבר מכונית המשפחה. הקצין לוחץ על שלט המכונית, מניע ונוסע. הליווי בשירה ובריקודים משתרך אחרי המכונית עוד כמה דקות. אהרון עוד עוצר בדרך ואוסף חבר מקרני שומרון, חייל בגולני, אשר נקרא גם הוא לצאת למען אחיו בדרום.

לפני למעלה מאלפיים שנה ניסו היוונים לגרום להתבוללות העם היהודי. הם הרגו את מי שלא היה מוכן להמיר את דתו, לא מפני שרצו להרוג אלא מפני שרצו להמיר את דתנו. כאז כן היום היו קנאים בעם היהודי אשר חשבו כי אין להילחם בשבת. זה אומר לא נילחם כי שבת לה' בכל יום, וזה אומר לא נילחם כי אין אנו חפצים במלחמה, לא בשבת ולא בימות החול. אלה וגם אלה העדיפו להתחבא במערות ולא לצאת ולהילחם בשבת.
אבל השבת שלנו לא מנותקת מהחיים. ההפך הוא הנכון. השבת מעצימה את החיים ומכוונת אותם למחוזות נכונים. לא רק על פיקוח נפש מחללים שבת, כי אם גם על ספק פיקוח נפש. "חלל שבת אחת כדי שיתקיימו שבתות הרבה." הראייה לעתיד ולמען הציבור כולו היא מנוע החיים של עמנו. ניצחון המכבים על היוונים היה גם ניצחון היהודים הישרים והמאוזנים על היהודים הקיצוניים משני צדי המתרס.
לפני שנים סיפר לי חבר כי כשהגיע לבוש מדים לבית סבו, שהיה גר בבני ברק, נפתחו שערי הדמעות של הסב. "סבא, מדוע אתה בוכה כל כך?" שאל החבר. הסב, ששרד את השואה, ענה בבכי: "לא האמנתי שאזכה לראות צבא של העם היהודי, וודאי שלא חלמתי שנכדי יהיה חייל בצבא הזה."
אהרון נוסע, על אף השבת, כיהודי מאמין הזוכה להיות קצין בצבא העם היהודי בארץ ישראל.

בשבוע שלאחר מכן, בכל יום התרוצצו להן שמועות כי הכניסה הקרקעית תתבצע "הלילה". אך עת עולה השחר מתברר כי הכוחות הקרקעיים עדיין מקורקעים. התחושה בקרב רבים בעם היא כי לא תהיה כניסה קרקעית. כך קובעים "יודעי דבר".
יום שלישי. בעוד יומיים החתונה. המפקדים החליטו לשחרר את אהרון לקראת חתונתו. יומיים הם הזמן המרבי שהיה אפשר לתת לאהרון. כל זוג המתחתן בשעה שהבעל חייל, כל שכן קצין קרבי, יודע כי הוא בונה את בניינו הפרטי תוך כדי צורך מתמיד בוויתורים אישיים למען העם והמדינה. לכן, את ההכנות החומריות לחתונה של חייל או קצין בצבא עושים בדרך כלל הכלה וההורים. החתן עסוק בצבא. באשר להכנות הנפשיות והרוחניות, על החתן למצוא את הזמן לעשותן לבדו ועם רעייתו המיועדת. אהרון וצביה כלתו עשו את ההכנות הללו בעיקר בטלפון הסלולרי, מפלאי התקשורת בשנים האחרונות.

קול חתן וקול כלה
יום חמישי לפנות ערב, שעה קלה לפני הרגעים המיוחדים והמקודשים של אהרון וצביה והמשפחות. אהרון כבר יודע כי מקצת חבריו הטובים לא ירקדו איתו בחתונתו. החבר הטוב ביותר, המפקדים שאיתו והחיילים שלו לא יגיעו. רבים מהם נמצאים ביחידות שלהם, מחכים לפקודה ולא משוחררים. התחושה לא קלה אבל המצב מובן.
בשעה עשר בערב, בשעת הריקודים, הטלפון שלי מצלצל. על הקו אחד מחייליו של אהרון. "האם יש טעם להגיע באחת־עשרה?" נשאלתי, "אם נעלה עכשיו על רכב עם המ"פ עוד נספיק להגיע לחתונה?" הרגשתי שמחה בלבי. זו תהיה הפתעה משמחת ביותר לאהרון. "תעלו ותגיעו גם מאוחר יותר," עניתי. לא סיפרתי לאהרון. חשבתי כי כדאי לשמור זאת כהפתעה. מהר מאוד התברר כי טוב שלא שיתפתי את אהרון במידע. חצי שעה לאחר מכן, שוב הסלולרי מצלצל: "לא נוכל להגיע. קראו למ"פ לתדרוך. זה לא ייגמר מהר."
מתחת לחופה דמעות של שמחה ושל דאגה מתערבות אלה באלה. "מקדש עמו ישראל," מברך הרב־האב, כלומר אני, ואומר: "צביה ואהרון - המציאות לא נותנת לכם לחשוב שמדובר רק בבניין פרטי שלכם. זו חתונה של כלל ישראל. הבית הפרטי שלכם הוא חלק מבניין של עם ישראל כולו, חלק מ'מקדש עמו ישראל'."
אמרתי, ולא ידעתי כי חופה זו אכן תהיה בעוד שבועיים בסלון של כל בית בישראל. וממסך הטלוויזיה תיכנס חופה זו ללבבות רבים מהעם היהודי בארץ ובעולם.
"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי," אומר החתן, והקהל יחד איתו, טרם שבירת הכוס.
יהודים לא שוכחים לרגע שיש עוד משימות לאומיות, לא מתנתקים ומתעלמים כאילו מה שיש כאן ועכשיו הוא חזות הכול. יש לפני ויש אחרי ומתוך כך יש גם עכשיו. האחד הוא חלק מכולם, ולחייו יש ערך רק אם הוא חי למען כולם.

החתונה מסתיימת, ואהרון וצביה נוסעים לביתם שבקדומים. יום שישי לפנות בוקר, כארבע שעות לאחר סיום החתונה, המירס שוב מרעים בקולו. רועי המ"פ אומר: "אהרון, אתה צריך להגיע, נכנסים במוצאי שבת." אהרון מתקשר אלי ושואל לדעתי. בירור קצר מעלה כי החשש של אהרון הוא להישאר קירח מכאן ומכאן: הוא יעזוב את אשתו הטרייה שעות לאחר חתונתם אך מבצע קרקעי לא יחל, כפי שהיה עד עתה.
אהרון מתקשר ומתייעץ גם עם יואב, אח של צביה. יואב, סגן אלוף בצה"ל, נפצע קשה בלבנון. אחרי תקופה ארוכה וכואבת הצליח להשתקם ולחזור לפקד על גדוד 13 בגולני, וכיום במכללה לפיקוד טקטי. בעופרת יצוקה הוא החליף מג"ד בגולני שנפצע והוביל את גדוד 13 בלחימה.
"אם נכנסים אני חייב להיות עם החיילים שלי," הוא אומר בלי היסוס. מלחמה היא עבודת צוות, שחבריו מתואמים ומכירים האחד את רעהו בעיניים עצומות. המפקד המכין את חייליו, מכיר את מעלותיו של כל אחד ואת חסרונותיו. עם הזמן נוצר אמון בין המפקד לחייליו, אמון שאי־אפשר ליצור בשעות ספורות עם מפקד חדש. חיילים יוצאים למבצע בשם ישראל ולמענו, וחובה שיֵצאו כאשר הם מוכנים וכאשר יש להם את האנשים והכלים הטובים ביותר. לכתחילה ולא בדיעבד.
אז אהרון נוסע לחייליו, ואילו הכלה והמשפחה נשארות בשבת "שבע ברכות" בלי חתן. בלי ספק מציאות מוזרה. בבית הכנסת בבוקר כולם מלחששים: "החתן נסע." שאלות רבות, ערכיות והלכתיות, על שבת חתן ללא חתן. אולם במלחמת מצווה הכול יוצאים למלחמה, אפילו חתן מחדרו. אלפי שנים לא עמד עם ישראל בפני שאלה זו של "חתן יוצא מחדרו". אלפי שנים לא היה לנו צבא משלנו העומד לעזרת ישראל מיד צר.

אהרון מגיע למקום הכינוס של החיילים. השמועה על בואו עוברת בין החיילים והמפקדים. חייליו מקבלים אותו בשירה ובריקודים: "שמח תשמח רעים אהובים". רעים אהובים אשר אינם נמצאים יחדיו כרגע, כפי שאמור להיות בימים כתיקונם.
סיפר לי אחד הקצינים בצנחנים כי בשעה שאהרון הגיע אחד מהקצינים הבכירים ביחידה צעק בשמחה: "אהרון חזר!" לאמור, לא רק חיילים זקוקים למפקדם, גם מפקדים זקוקים לפקודיהם ותלויים בהם.

נכנסים לעזה
מוצאי שבת, שיחה ארוכה בין אהרון לצביה. כבר ברור שנכנסים לעזה בשעות הקרובות. אהרון שולח מסרון לחבר הנמצא בישיבה: "נכנסים לעזה. צריך להתפלל ולחזק את עם ישראל. המבצע הקרקעי החל."

מבית ומחוץ הזהירו מפני הכניסה הקרקעית. כניסה זו תגבה מחיר כבד. מאות הרוגים, הוסיפו רואי שחורות וקטני אמונה. כל מחלקה שנכנסה לקרבות קיבלה כמה שקיות, שיהיה אפשר להכניס אליהן את מה שלא רוצים להכניס. נזכרתי באזהרות ערב מבצע "חומת מגן"; כאז כן עתה, יש המפחידים מפני מאבק. ברוך ה', המציאות שונה לחלוטין.
גם לפני הפצצת הכור בעיראק היו רבים שהזהירו מהתגובות שיהיו בעולם לאחר מכן, וטענו כי לא שווה להפציץ בעיראק. היו גם שעשו מאמצים עילאיים להביא לביטול ההחלטה על ההפצצה. לשבח המתנגדים אפשר לומר כי רבים מהם הודו כי טעו וכי החשש שלהם היה מוגזם.
דברי הכתוב בספר איוב הדהדו באוזני: "פחד פחדתי ויאתייני, ואת אשר יגורתי בא לי".

עמית חזקיה, חבר של אהרון וקצין ביחידה, חוטף חמישה כדורי מקלע כבד לעבר בטנו ממרחק שלושים מטר. בניסוי שנעשה לאחר המבצע חדרו כל הכדורים את מגן הקרמי כסכין החודרת חמאה נוזלית. אבל בזמן אמת הכדורים לא חדרו את המגן. עמית רק הועף והתקפל מההדף, ספג מכות הדף בריאותיו. "אני רוצה לחזור להילחם," אמר עמית לרופאיו. כשנשאל אביו על "המורעלות" של בנו בתוכנית הבוקר בערוץ 2 אמר האב: "אני לא אעצור את עמית. מישהו צריך לעשות את המלאכה." מה פירוש מישהו? בנך נפצע, ויש סיבה טובה להניח לאחרים לעשות את המלאכה. מה עם רגשות של אב לבנו? האם האב אינו מודע לסכנות האורבות לבנו במלחמה? אולם נראה כי יודע האב בתוך־תוכו כי לחייו ולחיי בנו יש חשיבות רק מתוך המסירות לעם כולו. הרי אם לא כך, מדוע בכלל יֵצא מישהו להילחם?
אני שומע ברעדה את הקול הקורא לאברהם אבינו, שהוא ראשית עמנו: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק... והעלהו שם לעולה", ומצטמרר לנוכח שתיקתו של אברהם ומהמעבר המהיר שלו לביצוע, אפילו בלי קריאת "כן המפקד". אלא, "וישכם אברהם בבוקר... וילך אל המקום אשר אמר לו האלוקים".
חיים כפולים יש לכל אחד מאיתנו. ישנם חיי היום־יום, שבהם כל אחד מאיתנו הוא אדם רגיל וממוצע, חי את חייו האישיים, מחייך וכועס, עולה ויורד. אבל יש זמנים שבהם הוא חי חיי שליחות. אפשר שקרוביו לא יכירוהו; האם מדובר באותו האדם? האם זה האיש שאנו פוגשים בכל יום, הוא־הוא בוחר לשים את חייו האישיים כמשניים ועומד כעופרת יצוקה?
כאמור, בשבועות שלפני המבצע הזהירו "מומחים" כי הכניסה הקרקעית תהיה מסובכת ותגבה מחיר דמים כבד מחיילינו. "הפתעות לא נעימות מחכות לחיילינו," קבעו כותרות כאלה ואחרות. כל חייל שהשתתף במבצע היה מודע לסכנות, כל הורה שבנו נכנס לאזור המבצע חרד מאוד לגורלו. עמית, אהרון וכל חבריהם ידעו זאת. גם אביו של עמית ידע זאת. אך התגלה כי "עופרת יצוקה" אינו רק שם המבצע כי אם תיאור אופיים של ההורים, של הלוחמים ושל רבים־רבים בעם הזה. כך התנהלה המערכה כולה: חיילים ומפקדים, תושבי הדרום ורוב הציבור לוחצים להמשיך ולהכות במבקשי רעתנו. שלא אחד בלבד עומד עלינו לכלותנו; ההרגשה, שאין זה סכסוך מקומי אלא מלחמה נגד מי שרוצים להשמידנו בכל מחיר, החזירה את תכונת העופרת היצוקה לרוב הציבור. תכונה אשר יוצאת לאור ומתגלה רק כאשר העם בטוח בצדקת דרכו.

הנה, עופר שפיצר מניר בנים מתראיין לרשתות הטלוויזיה. בנו בן, לוחם בגולני, גדוד 13, נפצע אנושות בטעות טרגית שבה טנק של כוחותינו ירה על לוחמינו אשר ביקשו לתפוס מחסה במבנה בעזה. שלושה הרוגים ולמעלה מעשרים פצועים גבתה תקרית טרגית זו. בן שכב כבר בין ההרוגים. באירוע רב־נפגעים אי־אפשר לטפל כראוי בכולם. על המטפלים להחליט למי יש סיכוי לחיות על פי ראות עיניהם ובהם לטפל, ולהניח למי שנראה כי לא ישרוד. רצה מי שרצה ואחד מאנשי הרפואה ראה תזוזה כלשהי, ניצוץ של חיים מגופו של בן. מרגע זה נדבק לפצוע והחל להחיותו ולטפל בו עד שהגיע המסוק לבית החולים.
בזמן הריאיון בן שוכב במצב קשה מאוד, ועל פי המצב הרפואי התקוות מזעריות אם בכלל. זה כמה ימים הוא שוכב ללא הכרה ומצבו בכי רע.
"אין לי כל תלונה על החיילים שירו את הפגז. זו מלחמה ודברים מעין אלה קורים בכל מלחמה. ההפך הוא הנכון. אנחנו מחבקים אתכם," כך אמר עופר, האב, בנחישות כעופרת יצוקה. את מי הוא מחבק? האם הוא מכיר את החיילים שירו על בנו? האם אינו יודע שהם פגעו בבנו פגיעה אנושה? מניין הכוח של אב הרואה את בנו מונח במיטה כאבן שאין לה הופכין, לדבר, ועוד לומר דברים חזקים כל כך? מניין זו הגבורה?
לאחר ימים אחדים קראתי גם את דברי עמוס נתנאל, אביו של יהונתן הי"ד, שנהרג בתקרית מאש כוחותינו. הוא קרא לחיילים שירו את הפגז התועה־הטועה לבוא אליו כי הוא חפץ לחבקם. מובן שאין לו כל טענה והוא אף רואה יתרון בכך שלא בני עוולה הרגו את בנו. קשה, קשה לתפוס דברים כאלה וכוחות כאלה.

נראה שצדקו דברי חכמינו כי ישראל נמשלו לזית: ככל שכותשים חזק יותר את הזית השמן זך וטוב יותר. לחצו את הציבור וכתשו אותו במשך שנים. הביזוי של ממשלות המאפשרות במשך שנים להפציץ מאות אלפי תושבים הנאלצים לחיות תחת איום יום־יומי, ההרס החוזר ונשנה, הוציאו תכונות נפלאות הנחבאות בדרך כלל בתוך־תוכי הציבור.
האמונה בצדקת הדרך, המסירות, העזרה ההדדית, החיבור למורשת - ממש עופרת יצוקה.
ואני חושב: מדוע רק לעתים רחוקות וקשות כאלה? ואני צועק, מתפלל: "עם ישראל - הראיני את מראך האמיתי! מדוע את מסתירה את עצמך 'בחגווי הסלע בסתר המדרגה'?"

פרסום ראשון: חתן יוצא מחדרו
יום ראשון בערב, היום הראשון ללחימה הקרקעית. הסלולרי מנגן. אני לוחץ על המתג הירוק. "שלום, מדברים מעיתון 'ידיעות אחרונות'. שמענו שבנך יצא למבצע יום לאחר חתונתו. היינו רוצים לכתוב כתבה על כך." אכן, סיפור מעניין, אבל כתבה? "תתקשר בערב," עניתי. עוף השמים מוליך את הקול וכנראה גם את הכול, אני מהרהר בלבי. התייעצתי עם צביה כלתי. אהרון, כרבים מהמפקדים בצבא, הוא איש מעשה המתרחק מפרסום. הוא בורח מכל המולה סביבו, ומתרחק אפילו מצילומים חברתיים ומשפחתיים, אז לכתבה הוא יסכים?! אך אנחנו יודעים כי המוטו של אהרון הוא "לחזק את העם". לכן החלטנו להיענות בחיוב.
אם כן, מתפרסמת לה כתבת ענק על הקצין שיצא למחרת חתונתו. כל אמצעי התקשורת - עיתונות, טלוויזיה ואינטרנט - כמרקחה. "האם היתה התלבטות?", "האם לא היה צריך להישאר עם אשתו הטרייה?" נשאלנו ללא הרף. ויודעי פסוקים הוסיפו, "מה עם הפסוק: 'נקי יהיה לביתו שנה אחת'?" וכך קרה כי כלי התקשורת בישראל עסקו בסוגיה הלכתית ורוחנית: האם חתן לאחר חתונתו צריך לצאת למלחמה?
למאזין מבחוץ הדבר נשמע מן הסתם הזוי. כלי תקשורת חילוניים דנים בפסוקים ובהלכה. במשך ימים התנהלו דיונים בכלי התקשורת ובטוקבקים באינטרנט. חבר כנסת מנסה להעביר הצעת חוק שיאסור לגייס חתן למלחמה לאחר חתונתו, ובכלי התקשורת מתקיפים אותו בדברי המשנה: "במלחמת מצווה הכול יוצאים, אפילו חתן מחדרו".
ידידי בלב ובנפש, הרב אלישע וישליצקי, לא הגיע לחתונת אהרון. הוא שלח מסרון והודיע כי הוא נמצא עם חיילים בדרום וקשה לו לעזוב אותם. לימים סיפר לי את הסיפור הבא, שגם פרסם בעלון שיצא ליום פטירת רחל אמנו: יום חמישי בערב, יום חתונת אהרון, היה כזכור יומיים לפני כניסת הכוחות הקרקעיים של צה"ל לעזה. הוא נתבקש לחזק את רוח החיילים לפני הקרב ולשוחח עם חיילי צנחנים. בסוף המפגש ניגשו אליו חיילים ואמרו: "אתה יודע, המפקד שלנו מתחתן הערב." הוא ענה להם: "מזל טוב." הם המשיכו: "אבל תדע - הוא יחזור אלינו לקרב." והוא התפלא: "יחזור? אליכם? ומה עם החתונה? ומה עם הכלה?" והחיילים עונים לו: "אנחנו הולכים רק אחריו לקרב. הוא נותן לנו כוח." שמע ולא חיבר בין קצין הצנחנים שעליו דיברו החיילים לבין אהרון. רק כאשר סיים לכתוב את המסרון אלי "ירד לו האסימון", שהקצין המדובר הוא אהרון.
בעלון הוא כתב: "חתן שיוצא מחדרו למלחמה וכלה ששולחת את חתנה למשימה אמיתית לאומית, זהו עומק הפיכת הפרטיות לכלי וחיבורה הטהור עם הכלל. לא בכדי הפך האירוע הזה למכונן ומשמעותי ביותר בתודעה הציבורית ועורר תגובות לאלפים, אמיתיות וכנות."
אני נזכר בגדי עזרא, לוחם בגולני, גדוד 51, שנהרג במהלך מבצע חומת מגן בג'נין, תוך כדי ניסיון לחלץ חייל פצוע תחת אש. על מעשה זה קיבל צל"ש. המבצע, כזכור, יצא אל הפועל בשנת תשס"ב (2002), לאחר פיגועים רבים ברחבי הארץ. היו הרוגים רבים בשומרון וברבות מערי ישראל, כגון תל אביב, נתניה, חדרה ועפולה, ובראשן - ירושלים. המבצע הפתיע רבים בעם שלנו בהצלחתו. מלבד האירוע החמור בג'נין, שבו נהרגו ונפצעו חיילים רבים, המבצע עבר "חלק" והִכה מכה ניצחת את המחבלים, מכה שהפחיתה דרסטית את הפיגועים שיצאו מאז מהשומרון.
גדי עזרא, הי"ד, כתב לפני המבצע מכתב לחברתו גלית: "אם המכתב הזה הגיע אלייך סימן שקרה לי משהו... אהובה שלי, אני מרגיש שמצד אחד אין דבר שאני רוצה בעולם יותר מלהיות איתך, לאהוב אותך ולהקים איתך בית ומשפחה. אבל מצד שני, אין דבר שאני רוצה יותר מלצאת למבצע הזה, ולהכות את הנבלים... ונהיה מוכנים לשלם את המחיר. אני מוכן להיות המחיר הזה... תפיצי את הבשורה, יקרה: אין ייאוש - תמיד להיות בשמחה." מה אפשר לומר על דברים כאלה, אני מהרהר בלבי: מצד אחד, האם מדובר בבן אנוש? איך אפשר באופן מודע ומפוכח לשים בצד את אהבתו האישית ואת רצונו להקים בית עם בחירת לבו? מצד שני, האם אין אמת בדבר שלמעשה כל חייל היוצא למלחמה מודע לאפשרות שלא ישוב לביתו? האם אין משמעות הדבר שכל חייל, בוחר בשעת המלחמה להזיז את חייו האישיים הצדה לטובת עמו? אחד בשביל כולם.

התחושה של כולם קשה אבל נרגשת. קשה מאוד להפסיק את מחול הבניין הפרטי שאך זה החל להיבנות, אך המטרה שלשמה יצא החתן - מטרה גדולה וראויה היא, הנוסכת תחושת אמת וביטחון.

ובינתיים בחזית
ממקורות יודעי דבר אנו מקבלים ידיעות על העבודה המיוחדת שעושים אהרון וחייליו בפאתי עזה. הוא וחייליו הם חיילי החי"ר המובילים את הפריצה בציר שלהם יחד עם גדוד טנקים.

יום ג', י"ז בטבת (13 בינואר למניינם), ארבע לפנות בוקר. שבוע וחצי עבר מאז נכנס אהרון עם כוחותינו הקרקעיים לעזה. מתוכננת הלילה פעולה של אהרון וחייליו באל טטריה. הוא בוחר כמה חיילים לפעולה. חיילים נוספים רוצים להשתתף ואהרון אומר להם: "זו לא פעולת החיים שלכם." באחד הבתים אהרון מפוצץ את דלת החצר ולאחר מכן עוד דלת כניסה למבנה. הוא עולה כדרך הנלחמים לקומה השנייה בבית: ראשו כלפי מעלה וקנה רובהו מוכן לכל מחבל שיעמוד מולו. צמוד אליו, גב אל גב, מחפה כלפי מטה, הקשר שלו. על גופו של הקשר עשרות קילוגרמים של חומר נפץ, פתילים רועמים ומאיצים. יומיים קודם לכן אומר אהרון לקשר: "תיזהר, גפרור אחד ואנו עולים בסערה השמימה."
עוד ארבע מדרגות ופיצוץ אדיר נשמע. לימים יאמר הקשר נחמיה כי הוא ראה כדור אש ענקי פורץ ועולה מהבית השמימה. מטען רב־עוצמה, שהיה מחובר לתקרה מעל ראשו של אהרון, התפוצץ. התקרה כולה נעלמה כלא היתה. הקשר הועף לקומה הראשונה. להבת אש גדולה מילאה את חלל חדר המדרגות. הקשר נשרף בפניו ובידו. חומרי הנפץ שעל גופו, למרבה החסד, שמרו על מידת הענווה, התכנסו בתוך עצמם ולא התפוצצו.
אהרון ספג את המטען בראשו ובכל צדו השמאלי, פציעתו אנושה. הרופא במקום מרדים אותו ומנסה לפתוח נתיב אוויר לנשימה, אך לא מצליח. זהו ניתוח לא פשוט בתנאים קשים מאוד. הרופא לא מוותר ומנסה עוד פעם. צריך למצוא את הנקודה האחת והיחידה בקנה הנשימה שאפשר לחתוך ולפתוח בה נתיב אוויר. גם הניסיון השני נכשל. "תציל אותו, הוא חתן!" קוראים החיילים של אהרון. הפרמדיק של גדוד השריון מחדיר בכוח צינור דרך הפה הפגוע והמלא רסיסים, ומצליח להנשים את אהרון. הוא ממשיך להנשים אותו במשך ארבעים דקות, לא פחות.
מסוק של יחידת 669 מפנה את אהרון לבית החולים בלינסון, והפרמדיק יודע שאם לא עכשיו אימתי. הוא מחפש את המקום האחד והיחיד שדרכו יתאפשר לאהרון לנשום, וחותך. והכול בחושך כמעט מוחלט. הוא מרים את הבוהן לכיוון הרופא והטייס, ומבהיר שהצליח. "יש אנחת רווחה גדולה, גם שלי וגם של איתי, וזה רגע פשוט מקסים ומרגש," יספר מאוחר יותר לכלי התקשורת.
איתי, הרופא מיחידת 669, יבוא לטיפול נמרץ שבועיים לאחר הפציעה ויזיל דמעה כילד קטן למראה אהרון המתאושש. "אני לא מאמין למראה עיני," יאמר. ואני אומר לו: "איזה מזל שאהרון טופל על ידי רופא כמוך, בן אדם, אחד המזיל דמעה על מי שאינו מכיר."
אנשי הרפואה בשטח ובמסוק אמנם הבינו כי המצב קשה מאוד, אך הם לא ידעו עד כמה. הם לא ידעו על הרסיס הגדול שנכנס למוחו של אהרון, ולא ידעו על המסלול שעשה במוח. הם גם לא ידעו כי מאות רסיסים חדרו לגופו של אהרון. באחת הפעמים שבהן הגענו למנתח המוח ד"ר ג'קסון לביקורת, הוא אמר כי על פי צילומי הסי־טי הוא חשב שאהרון יישאר צמח, במקרה הטוב. ראש ענף חללים ברבנות הצבאית סיפר כי אמרו לו להתכונן ללוויה "כי הסיפור ייגמר בעוד כמה שעות".