אין זיכרון אחר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אין זיכרון אחר
הוספה למועדפים

אין זיכרון אחר

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

רועי חסן

רועי חסן הוא משורר וסופר ישראלי. חסן נולד בשנת 1983 בחדרה ומתגורר בה עד היום עם אשתו עמירה ובתו אסי. ספר השירה הראשון שהוציא, ״הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה" (הוצאת טנג'יר, 2014), זיכה אותו בפרס ברנשטיין לשנת 2015 ובפרס משרד התרבות. ספר השירה השני שלו, ״זהב אריות" (הוצאת טנג'יר, 2016), זכה אף הוא לשבחי המבקרים.
החל משנת 2016 הוא מלמד במסלול לכתיבה יוצרת של החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.
כמו כן, הוא כותב למוזיקאים רבים, חבר בלהקת מוסטאנג ומגיש תוכניות רדיו בתאגיד השידור הציבורי. ״אין זיכרון אחר" הוא ספר הפרוזה הראשון שלו.

תקציר

“אין זיכרון אחר״ הוא ספר הפרוזה הראשון של המשורר רועי חסן, אחד מנציגיה הבולטים של המהפכה המזרחית בשירה העברית. חסן התפרסם ב־ 2014 בעקבות שירו “מדינת אשכנז״ (שיצא נגד האופן שבו נתפס המזרחי בעיני ההגמוניה האשכנזית), והפך מאז לאחד המשוררים המשפיעים בארץ. כעת, בקובץ הסיפורים “אין זיכרון אחר״, חסן מתגלה גם כמספר טבעי, לא מצטעצע וישיר בשפתו, שבורא דמויות שוליים מדממות הנעות בין תקווה לייאוש, הרחק ממרכז העיר.

הגיבורים של חסן הם נערים וגברים מזרחים מהפריפריה, שמחפשים את מקומם ואת קולם בחברה. אין באתוס הישראלי שום דבר מובן מאליו או קדוש מבחינתם, וחלקם חיים במחסור כלכלי ובמשפחות מפורקות. ב״חייב לראות קב״ן״ זהו חייל שמסרב להתפנות מהבקו״ם, כי הדבר היחיד שהוא רוצה זה להשתחרר משירות כדי לפרנס את אמו החולה ואחיו הקטן. “ימים מחורבנים״ מספר על שרשרת של אסונות שעובר נער לאורך שבוע שלם, עד למכה הקשה מכולן – זכייתה בגביע אירופה של קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב.

מתחת למציאות החיים הקשה של כמה מגיבורי הקובץ, רוחשים הסיפורים של חסן באהבת חיים, בתשוקות וברגשות עזים. חסן גם מאתגר בכתיבתו את תפיסת הזמן: הוא בוחן את מהותו המתעתעת של הזיכרון ואת האופן שבו מספרים גיבוריו את הזיכרונות שלהם. העיסוק הזה בזיכרון ניכר במיוחד בסיפור “בסוף היה ים״: הגיבור, גבר צעיר מחדרה, מחליט לצאת מביתו מוקדם בבוקר, כשבחוץ עוד חשוך, ולצעוד מערבה, אל הים, כדי לעשות משהו שהגיע הזמן לעשות. בדרך הוא עובר ברחובות עיר ילדותו, ספק מטייל בעולם היחיד שהוא מכיר, ספק נפרד ממנו.

רועי חסן, חתן פרס ברנשטיין לשירה, הוציא עד כה שני ספרי שירה שזכו לשבחי המבקרים. הוא חי בחדרה עם אשתו עמירה ובתם אסי.

פרק ראשון

חייב לראות קב"ן
 
זה יכול להיות כל מקום. נגיד רחוב, סתם רחוב, אולי יער, מרחב פתוח כלשהו. חלל ללא קירות, ללא תקרה, זאת אומרת, לא חדר. בעצם אי־אפשר לדעת, זה גם יכול להיות חניון ריק. אני רואה אותו הולך רק כמה עשרות מטרים בכל פעם, עד שהם מזנקים עליו והוא קורס. לפני כן הוא מדדה באיטיות, מגשש באפלה, כמו בתוך בטן של לווייתן, לבוש בגדי ליצן עשויים טלאים צבעוניים שבוהקים על הרקע השחור. ביד ימין הוא מחזיק חוט קשור לשלושה בלונים אדומים. הפנים שלו מאופרות לבן, עיגול כחול ועיגול ירוק מסביב לעיניים, חיוך גס מצויר בשחור עבה מאוזן לאוזן וכדור אדום על האף. הראש שלו נטול פאה צבעונית מתולתלת. השיער שלו קצר, שחור שהאפיר ברובו. פאות הלחיים תפוחות, ופלומת השיער שעל המצח מודבקת שמאלה, מכסה מעט את מפרצי ההתקרחות.
קודם הבלונים מתפוצצים בבת אחת. אחר כך הוא כבר קורס על הברכיים. הם מתנפלים עליו. אחד מהם מחזיק אלת בייסבול, לפעמים אני חושב שהם שלושה, לפעמים הרבה יותר.
אבא שלי סופג את המכות בשקט, מדי פעם פולט אנחה דקה, כמו מישהו שדפק את הזרת בשולחן כשכל הבית ישן, והוא נקרע בין הכאב העז לבין החשש להעיר את הישנים. כשהבחור עם האלה מתלבש לו על פיקות הברכיים, הוא צורח בקול דק וגבוה. אני מנסה לזהות את סוג הצרחה, אם יש לה הד שמתאים לחלל סגור וגדול או פתוח והררי, או שהקול בכלל חנוק ומתאים לחדר. זה גם השלב שבו אני מתחיל לבכות.
הוא שוכב על הגב, והם בועטים בו. אחד בועט לו בצלעות ואחד בועט לו בראש, זה עם אלת הבייסבול נעול באמוק על פיקות הברכיים.
תמיד כשאני מגיע הם כבר לא שם. סוליות הנעליים שלהם על האספלט הן הסימנים היחידים שהם משאירים. סוליות נעליים טבועות בדם על האספלט ועל אבא שלי.
ליצן שוכב בתוך שלולית דם, מדמם מכל מקום. אני רוכן מעליו, אפילו עכשיו הוא משתדל לשמור על איפוק, להראות כמה שפחות, למרות שניכר עליו שהוא מת מכאבים. החיוך שמצויר על הפנים שלו מרוח בדם שהספיק להיקרש. הצבעים כהים ועזים. הוא מביט בי בעיניים מדממות, הלב שלו פועם בפראות והמבט שלו מת, חסר מבע, כמו עגל בבית מטבחיים. אני לא מצליח להבין אם הוא מזהה אותי, אבל מניח שלא. הוא כבר מת, אין כל משמעות לאוויר שעולה מהחזה שלו, אלה פרפורי גסיסה, נשימות אחרונות. אני מנסה להגיד לו משהו, ונאלם. האבא נעול לי בגרון.

רועי חסן

רועי חסן הוא משורר וסופר ישראלי. חסן נולד בשנת 1983 בחדרה ומתגורר בה עד היום עם אשתו עמירה ובתו אסי. ספר השירה הראשון שהוציא, ״הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה" (הוצאת טנג'יר, 2014), זיכה אותו בפרס ברנשטיין לשנת 2015 ובפרס משרד התרבות. ספר השירה השני שלו, ״זהב אריות" (הוצאת טנג'יר, 2016), זכה אף הוא לשבחי המבקרים.
החל משנת 2016 הוא מלמד במסלול לכתיבה יוצרת של החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.
כמו כן, הוא כותב למוזיקאים רבים, חבר בלהקת מוסטאנג ומגיש תוכניות רדיו בתאגיד השידור הציבורי. ״אין זיכרון אחר" הוא ספר הפרוזה הראשון שלו.

סקירות וביקורות

תשמעו סיפור רועי חסן כותב ספרות בוסרית שנעדרת ממנה שכבת התודעה תוחלת החיים בקובץ הביכורים של רועי חסן קצרה: שוב ושוב מתים שם אבות המשפחה בטרם עת. פעם חיידק טורף, פעם סרטן, פעם התאבדות. בניהם של האבות האלה רדופים בזיכרונות ובסיוטים על אותם אבות מנוחים, שהפסידו בקרב על החיים. הסצנה הפותחת את הסיפור הראשון, 'חייב לראות קב"ן', היא חלום בלהה של חייל המדמה את אביו לליצן חבול שאין בכוחותיו להציל: "ליצן שוכב בתוך שלולית דם, מדמם מכל מקום. אני רוכן מעליו, אפילו עכשיו הוא משתדל לשמור על איפוק, להראות כמה שפחות (‭...‬) הוא כבר מת, אין כל משמעות לאוויר שעולה מהחזה שלו, אלה פרפורי גסיסה, נשימות אחרונות. אני מנסה להגיד לו משהו, ונאלם. האבא נעול לי בגרון".

החיזיון הזה, הפוקד שוב ושוב את גיבור הסיפור, הוא מפתח לקריאת הקובץ כולו. כל הסיפורים נמסרים בגוף ראשון, ועל אף הרקע הביוגרפי המשתנה ממספר זה לאחר, לכולם אותו סגנון דיבור, אותו הלך מחשבה, אותו טמפרמנט. למעט סיפור אחד, כולם גברים – חלקם צעירים וחלקם על התפר של גיל ‭ .40‬ האבות המתים הם מודל לחיקוי ונורת אזהרה גם יחד. בסיפור 'אורלי קסטל-בלום אחרת', גיבור הסיפור כבר חקק על עצמו את התורה שהרביץ בו אביו: "בסוף כולם עוזבים את העולם הזה ערומים"; אמירה שיכולה להשתמע כשיעור בענווה, אבל גם כתבוסתנות מראש, גזרת גורל שאין טעם לנסות להערים עליה. ואמנם, הסיפור הזה משבץ בליבו סיפור אחר, 'אמי פה שורל' מאת אורלי קסטל-בלום, המציב תמונת מראה מעניינת לתמה הסיפורית של חסן. אצל קסטל-בלום מתגלה אישה זקנה, מצחינה משתן, תחת הספסל שהמספרת יושבת עליו, וטוענת כי היא אמה. כאשר המספרת שואלת את הזקנה הזרה בקור רוח: "את עומדת למות?" משיבה לה האם המתחזה: "מה פתאום, אם לא מתי עד עכשיו – לא אמות אף פעם".

הסיפור הזה עוקר מיחסי האםבת את כל המטען החריג של יחסי האבות-בנים אצל חסן: את המסורת, קשר הדם, החניכה הגברית, רצח האב. גיבור הסיפור מבקש לאתר את הסופרת אורלי קסטל-בלום ולהתוודות על אהבתו לסיפורה, כעין ניסיון שלא "לעזוב את העולם הזה עירום"; אבל הסיפור מסתיים ברגע ששואב השראה מהאבסורד האופייני לקסטל-בלום, ובו מתברר כי מאמציו של המספר הובילו אותו אל "אורלי קסטל-בלום אחרת". כישלונו של הבן לאתר את קסטל-בלום הוא אפוא ניצחון כפול של האב: הבן החמיץ את ההזדמנות למצוא לו אם חלופית, "רוחנית", וחוזר עירום אל הצו האבהי.

אף שאבותיו הספרותיים של חסן אכלו בוסר המקהה את שיני בניהם (גיבור 'בסוף היה ים' מהרהר באפשרות לטפל בשיניו המרקיבות אצל רופא השיניים של אביו המת, אבל ממשיך להיאחז בהן באקט של ענישה עצמית) – ישנו אב אחר, אב לאומי ממש, שחסן דוחה מעל גיבורו בשאט נפש. אם בשירו 'מדינת אשכנז', המזוהה עימו יותר מכל, שרף חסן את ספריו של נתן זך, הרי שבסוף הסיפור 'ימים מחורבנים' אומר מיכה, תיכוניסט שונא מכבי ובן לאב אלכוהוליסט, את השורה התחתונה: "נזכרתי במורה לכתיבה יוצרת שבאה אלינו לכיתה בשנה שעברה. היא אמרה לנו שבספרות יפה לא משתמשים במילים 'אבל' ו'כי', שהן סימן לשפה רדודה ולספרות גרועה. המורה הזאת היתה בול הטיפוס של הספרנית שהמליצה לי בהתלהבות גדולה על ספר גרוע כל כך, ובטח גם היא מריירת על גרוסמן הגדול כמוה. אני זוכר שחשבתי לעצמי שאם המילים 'אבל' ו'כי' מסמלות עבורה ספרות גרועה, אז אם איפעם אכתוב ספר אדאג למלא אותו במילים האלה".

חסן מדבר כאן מגרונו של מיכה, ואף מקיים: כל דמויותיו מתנסחות במשלב מדובר, בשפה תקינה אבל "נמוכה", בלי פיוט והגבהה. מאחר שלא צוינה שום הסתייגות אחרת מספרותו של גרוסמן, יש לשאול: האם הטיית ההגה מהשפה ה"יפה" אמנם מורדת בגרוסמן, במורות ובספרניות? לטעמי זה שינוי קוסמטי בלבד, שאינו מציע חלופה לשונית מוצקה, שפה עם טביעת אצבע, כמו זו של סמי ברדוגו למשל. בגלל הדרך שבה מעצב חסן את הסיפור המדובר, נעדרת מספרותו שכבה שלמה – שכבת התודעה. אם התודעה היא עמוקה, לא-סדורה, אינטימית, גחמנית, משובשת, הרי שהדיבור הוא מוחצן, מעובד, מחושב, מתובנת כך או אחרת. ואצל חסן אפשר ממש לשמוע בראשיתו של כל סיפור את ההכרזה לחבר'ה: "תשמעו סיפור".

בכלל, יש משהו "צעיר" בכתיבת הפרוזה של חסן, איכות לא בשלה ונטולת תחכום, שיכולה לדבר מאוד אל קהל קוראים לא בוגר. כך שגם אם הליריות וזרם התודעה של דויד גרוסמן אינם מנוסחים בדיוק על פי טעמו של סופר מתחיל, לא מן הנמנע שדווקא אפשר ללמוד ממנו כמה טריקים טובים.

עוד 3 ספרי פרוזה של משוררים ישראלים:
אבדות > לאה גולדברג
באה והלכה > דליה רביקוביץ
לא מעכשיו לא מכאן > יהודה עמיחי

בתמונה: ציור מתוך הסרט 'כמונו נאהבים' של דותן מורנו
ענת עינהר 7 לילות 28/09/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"אין זיכרון אחר": רועי חסן עשה לעצמו הנחה בשם המניפסט והאג'נדה איתן גלס הארץ ספרים 01/11/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

תשמעו סיפור רועי חסן כותב ספרות בוסרית שנעדרת ממנה שכבת התודעה תוחלת החיים בקובץ הביכורים של רועי חסן קצרה: שוב ושוב מתים שם אבות המשפחה בטרם עת. פעם חיידק טורף, פעם סרטן, פעם התאבדות. בניהם של האבות האלה רדופים בזיכרונות ובסיוטים על אותם אבות מנוחים, שהפסידו בקרב על החיים. הסצנה הפותחת את הסיפור הראשון, 'חייב לראות קב"ן', היא חלום בלהה של חייל המדמה את אביו לליצן חבול שאין בכוחותיו להציל: "ליצן שוכב בתוך שלולית דם, מדמם מכל מקום. אני רוכן מעליו, אפילו עכשיו הוא משתדל לשמור על איפוק, להראות כמה שפחות (‭...‬) הוא כבר מת, אין כל משמעות לאוויר שעולה מהחזה שלו, אלה פרפורי גסיסה, נשימות אחרונות. אני מנסה להגיד לו משהו, ונאלם. האבא נעול לי בגרון".

החיזיון הזה, הפוקד שוב ושוב את גיבור הסיפור, הוא מפתח לקריאת הקובץ כולו. כל הסיפורים נמסרים בגוף ראשון, ועל אף הרקע הביוגרפי המשתנה ממספר זה לאחר, לכולם אותו סגנון דיבור, אותו הלך מחשבה, אותו טמפרמנט. למעט סיפור אחד, כולם גברים – חלקם צעירים וחלקם על התפר של גיל ‭ .40‬ האבות המתים הם מודל לחיקוי ונורת אזהרה גם יחד. בסיפור 'אורלי קסטל-בלום אחרת', גיבור הסיפור כבר חקק על עצמו את התורה שהרביץ בו אביו: "בסוף כולם עוזבים את העולם הזה ערומים"; אמירה שיכולה להשתמע כשיעור בענווה, אבל גם כתבוסתנות מראש, גזרת גורל שאין טעם לנסות להערים עליה. ואמנם, הסיפור הזה משבץ בליבו סיפור אחר, 'אמי פה שורל' מאת אורלי קסטל-בלום, המציב תמונת מראה מעניינת לתמה הסיפורית של חסן. אצל קסטל-בלום מתגלה אישה זקנה, מצחינה משתן, תחת הספסל שהמספרת יושבת עליו, וטוענת כי היא אמה. כאשר המספרת שואלת את הזקנה הזרה בקור רוח: "את עומדת למות?" משיבה לה האם המתחזה: "מה פתאום, אם לא מתי עד עכשיו – לא אמות אף פעם".

הסיפור הזה עוקר מיחסי האםבת את כל המטען החריג של יחסי האבות-בנים אצל חסן: את המסורת, קשר הדם, החניכה הגברית, רצח האב. גיבור הסיפור מבקש לאתר את הסופרת אורלי קסטל-בלום ולהתוודות על אהבתו לסיפורה, כעין ניסיון שלא "לעזוב את העולם הזה עירום"; אבל הסיפור מסתיים ברגע ששואב השראה מהאבסורד האופייני לקסטל-בלום, ובו מתברר כי מאמציו של המספר הובילו אותו אל "אורלי קסטל-בלום אחרת". כישלונו של הבן לאתר את קסטל-בלום הוא אפוא ניצחון כפול של האב: הבן החמיץ את ההזדמנות למצוא לו אם חלופית, "רוחנית", וחוזר עירום אל הצו האבהי.

אף שאבותיו הספרותיים של חסן אכלו בוסר המקהה את שיני בניהם (גיבור 'בסוף היה ים' מהרהר באפשרות לטפל בשיניו המרקיבות אצל רופא השיניים של אביו המת, אבל ממשיך להיאחז בהן באקט של ענישה עצמית) – ישנו אב אחר, אב לאומי ממש, שחסן דוחה מעל גיבורו בשאט נפש. אם בשירו 'מדינת אשכנז', המזוהה עימו יותר מכל, שרף חסן את ספריו של נתן זך, הרי שבסוף הסיפור 'ימים מחורבנים' אומר מיכה, תיכוניסט שונא מכבי ובן לאב אלכוהוליסט, את השורה התחתונה: "נזכרתי במורה לכתיבה יוצרת שבאה אלינו לכיתה בשנה שעברה. היא אמרה לנו שבספרות יפה לא משתמשים במילים 'אבל' ו'כי', שהן סימן לשפה רדודה ולספרות גרועה. המורה הזאת היתה בול הטיפוס של הספרנית שהמליצה לי בהתלהבות גדולה על ספר גרוע כל כך, ובטח גם היא מריירת על גרוסמן הגדול כמוה. אני זוכר שחשבתי לעצמי שאם המילים 'אבל' ו'כי' מסמלות עבורה ספרות גרועה, אז אם איפעם אכתוב ספר אדאג למלא אותו במילים האלה".

חסן מדבר כאן מגרונו של מיכה, ואף מקיים: כל דמויותיו מתנסחות במשלב מדובר, בשפה תקינה אבל "נמוכה", בלי פיוט והגבהה. מאחר שלא צוינה שום הסתייגות אחרת מספרותו של גרוסמן, יש לשאול: האם הטיית ההגה מהשפה ה"יפה" אמנם מורדת בגרוסמן, במורות ובספרניות? לטעמי זה שינוי קוסמטי בלבד, שאינו מציע חלופה לשונית מוצקה, שפה עם טביעת אצבע, כמו זו של סמי ברדוגו למשל. בגלל הדרך שבה מעצב חסן את הסיפור המדובר, נעדרת מספרותו שכבה שלמה – שכבת התודעה. אם התודעה היא עמוקה, לא-סדורה, אינטימית, גחמנית, משובשת, הרי שהדיבור הוא מוחצן, מעובד, מחושב, מתובנת כך או אחרת. ואצל חסן אפשר ממש לשמוע בראשיתו של כל סיפור את ההכרזה לחבר'ה: "תשמעו סיפור".

בכלל, יש משהו "צעיר" בכתיבת הפרוזה של חסן, איכות לא בשלה ונטולת תחכום, שיכולה לדבר מאוד אל קהל קוראים לא בוגר. כך שגם אם הליריות וזרם התודעה של דויד גרוסמן אינם מנוסחים בדיוק על פי טעמו של סופר מתחיל, לא מן הנמנע שדווקא אפשר ללמוד ממנו כמה טריקים טובים.

עוד 3 ספרי פרוזה של משוררים ישראלים:
אבדות > לאה גולדברג
באה והלכה > דליה רביקוביץ
לא מעכשיו לא מכאן > יהודה עמיחי

בתמונה: ציור מתוך הסרט 'כמונו נאהבים' של דותן מורנו
ענת עינהר 7 לילות 28/09/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"אין זיכרון אחר": רועי חסן עשה לעצמו הנחה בשם המניפסט והאג'נדה איתן גלס הארץ ספרים 01/11/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
אין זיכרון אחר רועי חסן
חייב לראות קב"ן
 
זה יכול להיות כל מקום. נגיד רחוב, סתם רחוב, אולי יער, מרחב פתוח כלשהו. חלל ללא קירות, ללא תקרה, זאת אומרת, לא חדר. בעצם אי־אפשר לדעת, זה גם יכול להיות חניון ריק. אני רואה אותו הולך רק כמה עשרות מטרים בכל פעם, עד שהם מזנקים עליו והוא קורס. לפני כן הוא מדדה באיטיות, מגשש באפלה, כמו בתוך בטן של לווייתן, לבוש בגדי ליצן עשויים טלאים צבעוניים שבוהקים על הרקע השחור. ביד ימין הוא מחזיק חוט קשור לשלושה בלונים אדומים. הפנים שלו מאופרות לבן, עיגול כחול ועיגול ירוק מסביב לעיניים, חיוך גס מצויר בשחור עבה מאוזן לאוזן וכדור אדום על האף. הראש שלו נטול פאה צבעונית מתולתלת. השיער שלו קצר, שחור שהאפיר ברובו. פאות הלחיים תפוחות, ופלומת השיער שעל המצח מודבקת שמאלה, מכסה מעט את מפרצי ההתקרחות.
קודם הבלונים מתפוצצים בבת אחת. אחר כך הוא כבר קורס על הברכיים. הם מתנפלים עליו. אחד מהם מחזיק אלת בייסבול, לפעמים אני חושב שהם שלושה, לפעמים הרבה יותר.
אבא שלי סופג את המכות בשקט, מדי פעם פולט אנחה דקה, כמו מישהו שדפק את הזרת בשולחן כשכל הבית ישן, והוא נקרע בין הכאב העז לבין החשש להעיר את הישנים. כשהבחור עם האלה מתלבש לו על פיקות הברכיים, הוא צורח בקול דק וגבוה. אני מנסה לזהות את סוג הצרחה, אם יש לה הד שמתאים לחלל סגור וגדול או פתוח והררי, או שהקול בכלל חנוק ומתאים לחדר. זה גם השלב שבו אני מתחיל לבכות.
הוא שוכב על הגב, והם בועטים בו. אחד בועט לו בצלעות ואחד בועט לו בראש, זה עם אלת הבייסבול נעול באמוק על פיקות הברכיים.
תמיד כשאני מגיע הם כבר לא שם. סוליות הנעליים שלהם על האספלט הן הסימנים היחידים שהם משאירים. סוליות נעליים טבועות בדם על האספלט ועל אבא שלי.
ליצן שוכב בתוך שלולית דם, מדמם מכל מקום. אני רוכן מעליו, אפילו עכשיו הוא משתדל לשמור על איפוק, להראות כמה שפחות, למרות שניכר עליו שהוא מת מכאבים. החיוך שמצויר על הפנים שלו מרוח בדם שהספיק להיקרש. הצבעים כהים ועזים. הוא מביט בי בעיניים מדממות, הלב שלו פועם בפראות והמבט שלו מת, חסר מבע, כמו עגל בבית מטבחיים. אני לא מצליח להבין אם הוא מזהה אותי, אבל מניח שלא. הוא כבר מת, אין כל משמעות לאוויר שעולה מהחזה שלו, אלה פרפורי גסיסה, נשימות אחרונות. אני מנסה להגיד לו משהו, ונאלם. האבא נעול לי בגרון.