אהבות של אתמול

השבוע הראשון

הדרך היא כביש מתפתל. בצדו האחד הרים בגוני ירוק־נחושת, בצדו השני הים. הרבה אנשים חולמים לעבור לגור כאן, לנכס לעצמם את הנוף הצפוני, למסגר אותו במסגרת חלון. ״לנוף מתרגלים בסוף,״ יימצא תמיד מי שיזהיר אותם, ״מה שנשאר זה רק המרחק.״ חלקם מוותרים בסופו של דבר, אחרים ממילא התכוונו להמשיך לחלום. אלו מהם שבאמת עוברים לבסוף לעיר המרכזית־צפונית, אנוסים לבדוק בכל בוקר את הכחול־ירוק הזה הנשקף מהחלון ולוודא שהם עדיין מתפעלים. אנשים כמו תלי ומתי פטורים מכך - הם נולדו כאן. בשבילם ההר הוא הר והים הוא ים, הם הרי היו כאן מההתחלה.

אבל ההתחלה מהי? אפשר היה לומר שהכול התחיל כשמתי נעלם. זאת לא בדיוק האמת. האמת לא נכנעת לתכתיבים כמו, נניח, פרק אלף ופרק בית. היא דומה יותר לגושים מעורבבים של צבעי גואש, בלי צורה או התחלה וסוף.

ובכל זאת, כשחשבה על הכול במבט לאחור בחר זיכרונה למקם באותו מיקום חמקמק ששמו ״התחלה״ דווקא את אותו יום חמישי שבו נתקלה בפעם הראשונה ב״ימים לבנים״ ורכשה

לעצמה עותק. וכמו בכל התחלה, גם כאן אפשר להגיד - אבל משהו קרה שם קודם.

בבוקר יום רביעי התפוצץ צינור ביוב במכון לחקר השינה. הברזים השתעלו בגועל ופלטו נוזלים עכורים, לבסוף התייאשו ויבשו. כעבור שעה נשלח פועל מטעם העירייה לסדר את המים, כעבור שעה וחצי הוצפה קומת הכניסה למכון בנחלים זעירים, שנהדפו תחילה במגב פשוט ובכל זאת התגברו והיו לים קטן. יום חמישי הוכרז כיום חופש. על הדלת נתלה שלט המסביר שהפעילות תתחדש בתחילת השבוע הבא, ותלי עצמה הקליטה בעונג את ההודעה במזכירה האלקטרונית: ״פעילות המכון תתחדש ב־20 בפברואר, למקרים דחופים ניתן להתקשר...״

תלי אוהבת את המכון. זו עבודה טובה, מאתגרת ונוחה במידה ובעיקר לא בנלית מדי, כלומר כזו שתישמע מסעירה דיה אם במקרה תיהרג בתאונה או בפיגוע ויובי או ההורים שלה יצטרכו לספר עליה לכל העיתונים. היא, אלה ונאוה ביחסים די קרובים, אפשר לומר בזהירות שהן חברות. בכל זאת היא שמחה לקראת החופשה הבלתי־צפויה, וכשהיא נועלת את המשרד ומדלגת מעל ימת הביוב מגיעה השמחה להתרוממות רוח ממש.

בבוקר יום חמישי היא מתעוררת מוקדם מאוד, הגוף זוכר את היותו חופשי ומתנער מכבלי השינה עוד בטרם התעוררה לחלוטין. הלאות המנומנמת של הבוקר שמורה לימי עבודה בלבד, או אולי דווקא מזג האוויר הוא האחראי ליקיצה הערנית. כי פברואר המטורף הזה הוא לא פברואר רגיל של דקות גנובות מתחת לשמיכה, כשחום הגוף מסרב להיפרד ממעטפת השינה המגוננת. החורף סירב השנה להגיע ולהקפיא מרצפות ואפים וכפות רגליים, מזג האוויר נותר חמים. היא יוצאת מהמיטה בקלות ונכנסת למטבח יחפה.

יובי עדיין בבית, הם שותים יחד קפה של בוקר. נדמה שהבית מכיר את קול השגרה ותנועותיה, היא לא היתה מתפלאת אילו היה השיש פוצח ב״קלאק״ המוכר של כוס קרמית עליו, שנייה לפני שיובי מוציא אותה מהארון ומניח במקום הקבוע על יד הקומקום. יובי הוא מהנדס מערכות (אם יהיה זה יובי שימות טרם זמנו, היא תכננה להדגיש את היותו קצין מצטיין ביחידה מובחרת). חולצת הפולו שהוא לובש לא נראית לה מוכרת, כנראה קנה בלעדיה או שלף מאחורי אחד ממדפי הארון. זה גורם לו להיראות קצת חדש. הוא מחייך אליה ושואל, ״איך עשית את זה?״

״עשיתי את מה?״ תלי מורחת לעצמה גבינה על פרוסת לחם. ״ארגנת לעצמך כזה יום חופש יפה.״ ״יש לי קשרים. גם לאלוהים קשה לישון לפעמים.״ ״כנראה בגלל זה הוא ברא את המכון שלך.״ ״הגיוני, אבל עכשיו כשאני בחופש אפילו אלוהים בעצמו יצטרך לספור כבשים.״

״נו, ומה את הולכת לעשות היום?״

יובי מחייך אליה שוב מעבר לכוס הקפה שלו. הם שנונים ורהוטים ורגועים, הם זוג צעיר וחביב בדיוק כמו שזוגות צריכים להיות. השיחה מתנהלת בבטחה בלי שירגישו רע על ששוב לא דיברו על זה. לפעמים ״זה״ מתעקש להידחף ביניהם כמו ילד שמתעקש לשבת בין אבא לאמא, הם נעים אז תוך כדי דיבור בחוסר נוחות, אבל הבוקר נוח לשניהם להתעלם מקיומו. תלי מעקלת שפתיים כלפי מטה בצורת סמיילי הפוך. ״לא יודעת. חשבתי ללכת עם שרה ל׳קולימפו/״ היא אומרת, המילים מקדימות אותה ובודאות תמונה שלה ושל שרה בבית הקפה. כן, זה מה שהיא חושבת לעשות. בית קפה ״קולימפו״ הוא בית הקפה ״שלה״, באותה מידה מוגבלת שבה מקומות ואנשים שייכים זה לזה. היא

אוהבת אותו בעיקר בגלל שהוא ממוקם במדרחוב הקטן והצבעוני, שם אנשים הולכים בצייתנות הלוך ושוב כמעט בכל שעה והאוויר זורם ומלא חיים. גם יובי נראה מרוצה. ״נשמע כיף. תעשי חיים.״ הוא נעמד ומסיים את הלגימה האחרונה מהקפה, מנשק אותה על הלחי ויוצא. הוא לא מציע שייקח יום חופש ויצטרף אליה, היא שמחה שלא אמר, ״הייתי לוקח חופשה אבל...״

תלי מתקלחת בזריזות, ממלאת את החדר באדים. אחר כך היא לובשת סוודר אדום ומכנסיים כמעט חדשים, שאמנם נרכשו מזמן אבל היו פשוטים מדי לעבודה ויפים מדי לבית והמתינו בסבלנות להזדמנות כזאת בדיוק. כשהיא מתאפרת הדמות שבראי מחייכת. היא צעירה ויפה ובחופשה ביום שמש מבשר טובות, ועוד בעונה שבכלל אמור לרדת בה גשם. מעטים האנשים בעולם שלא היו רוצים היום להיות היא. צריך להיות אטום לחלוטין כדי לא לשמוח מידיעה שכזו. תלי לא אטומה.

כיוון שכבר התלבשה והתאפרה, אין לה ברירה אלא להיכנס לרכב ולהתחיל לנסוע. השעה קצת אחרי שמונה. היא מחליטה לא להתקשר לשרה עדיין, יודעת ששרה מתעוררת מאוחר.

הנסיעה למדרחוב קצרה מאוד. הפעם הדרך היא קו אחד ישר, ועדיין ים כחול זוהר בצדה האחד והר ירוק נישא מעליה. לפני כמעט שלושים שנה הסיע אברהם גרוס את אשתו, תרצה גרוס, באותה הדרך. תרצה אוהבת לספר שכל הדרך הסתכלה אל ההרים הירוקים וחזרה הביתה עם תינוקת ירוקת עיניים. המים זוכרים וגם הגוף זוכר. אם היתה מסתכלת לצד השני היו לתלי, אולי, עיניים כחולות.

תוך דקות ספורות היא מגיעה למדרחוב ומוצאת חנייה מיד - השעה עוד מוקדמת, וממילא עבור רוב כלי הרכב זהו יום חנייה רגיל על יד מקום העבודה. היא מחנה את הרכב ויוצאת.

כמה אנשים כבר מסתובבים בין בתי הקפה וחלק מהחנויות כבר פתוחות, המדרחוב עצמו עוד נושם נשימות של סוף הלילה. תלי לא ממהרת - היא בחופש היום. בחנות הירקות היא דוקרת באצבע מנגו ירוק ומחייכת אל המוכר. זוהי מן עונה כזו, השמש העיקשת הצמיחה פירות לא בעונתם. החנות היא סלט בלתי־אפשרי של אפרסקים ליד תפוזים, ענבי בוסר סקרניים מול אבוקדו ותותים. בחנות הבגדים היא ממששת קולב, ואחר כך נכנסת אל חנות הספרים הקטנה. את הרגע המסוים הזה תזכור אחר כך כרגע המדויק שבו סטו ההתרחשויות מדרכן המתוכננת, יופיטר ביקר בשבתאי, חלקיק אבק חדר לתוך צדפה. אין לו למעשה משמעות אמיתית - הרי גם אם לא היתה נכנסת היו האירועים מתרחשים פחות או יותר באותו אופן. ובכל זאת נפנף בכנפיו אותו פרפר שיכול לגרום לרעידת אדמה.

זו אפילו לא חנות הספרים האהובה עליה. היא אוהבת את הגדולה דווקא, זו שממוקמת במעלה המדרחוב מעבר לכביש, אבל אחרי שביקרה שם קצת יותר מדי פעמים החלה המוכרת לזהות אותה. המוכרת בחנות הגדולה היא אישה מבוגרת שאת אופייה המתפרץ אפשר להגדיר ״נוכחות״. היא פיתחה לה מנהג להחמיא לתלי על הבגדים שהיא לובשת ועל הבושם ולשאול מה שלומה ואיך אהבה את הספר הקודם. תלי החלה בהדרגה להעדיף את החנות הקטנה. כאן המוכרת מדברת תמיד בטלפון, גם עכשיו היא שולחת בתלי מבט מודאג - הלוואי שאת לא יודעת מה את רוצה. תלי דווקא יודעת מה היא רוצה - היא רוצה שהמוכרת תניח לה. רצונות סותרים לא תמיד מתנגשים. כדי להמחיש שהיא מסתדרת היא ניגשת בצעדים בטוחים אל מרכז החנות, שם ממוקמים הספרים החדשים. היא בוחרת בעיניה כמה

ספרים ואז מדפדפת בכולם, פותחת כל אחד מהם בערך באמצע וקוראת משפט אקראי.

תלי לא מתאהבת במבט ראשון. היא לא שוללת את האפשרות, זה פשוט מעולם לא קרה לה. לא עם מתי ולא עם יובי, ואפילו לא עם ניקו, הכלב שלה, שמצאה בתור גור וניסתה למסור לחברים ולאגודות ורק אחרי כמה שבועות הבינה שבעצם כבר התרגלה אליו. היא סומכת על תחושות הבטן שלה הרבה פחות ממה שהיתה רוצה להאמין. אבל עם ספרים זה אחרת. מספיק לה דפדוף זריז כדי לדעת, ורק לעתים נדירות טעתה.

תחילה היא פותחת את ״ספר החלומות השלם החדש״. יש להם במכון ספר דומה - לקוח מרוצה שלח אותו פעם, בתוספת שיר בחרוזים, ״החזרתם לי את החלומות, ועל כך המון תודות שלוחות״. על מה בכלל חלמה הלילה? היא מחפשת סוסים אבל לא מוצאת.

אחר כך היא בוחרת ספר עם כריכה יפה באדום ובלבן, ופותחת במקום אקראי. עיניה נופלות על המשפט ״הפרח עם עלי הכותרת הסגורים כמו אמר לה קחי אותי! קחי אותי!״ זה נראה לה כמו מניפולציה, למקם משפט כזה באמצע ספר כדי שמישהי שתדפדף בו תיתקל ב״קחי אותי!״ ותראה בזה סימן משמים. היא מחזירה אותו למקום. אחרי כמה ספרים סתמיים היא מוצאת את ״שנה על הים״. היא יודעת בדיוק על מה הוא - היא ויובי ראו את הסרט יחד והסכימו שהספר חייב להיות מוצלח יותר, זו הסיבה היחידה שהוא מעניין אותה. היא בכל זאת שמחה שלא הלכה לחנות השנייה. הספר הזה מזכה אותה במבצע ״שניים במחיר אחד״ מתוך הספרים עם מדבקת המבצע, היא בוחרת אחד מהם, זה שעל כריכתו ציור של חבצלות מים. ״ימים לבנים״ מאת מייקל ג׳י. על העטיפה כתוב ש״זהו סיפור על חברות נפש הנקטעת באחת, ועל

התבגרותו של נער רגיש בצל היעלמותה המפתיעה של חברתו הראשונה. רומן נדיר המתאר באופן בלתי־רגיל מבט רגיש אל תוך הנפש פנימה״. זה כמובן מעניין אותה. אמוץ שפירא, הסופר החביב עליה, אמר פעם ש״אנשים אוהבים אסקפיזם, בתנאי שהוא מזכיר להם את עצמם. רופאים יקראו על רופאים, מורים על מורים ועורכי דין על עורכי דין. רק ילדים קוראים הכול״. השעה כבר כמעט שמונה וחצי. היא ניגשת לקופה. המוכרת מסמנת ״תכף אני איתך״ ומסננת לשפופרת, ״טוב, יש לי אנשים פה...״ תלי מחייכת כדי להראות שהיא לא כועסת או ממהרת, ליתר ביטחון היא מתחילה גם לדפדף בערמת הספרים על הדלפק. היא שולפת אחד מהאמצע ומגלה שזה סטיבן קינג חדש. היא מוסיפה אותו לערמה.

המוכרת נראית רגועה יותר, אבל בכל זאת אומרת, ״טוב אז ביי בינתיים,״ ומניחה את השפופרת ושואלת אם לארוז ואם פתק החלפה. תלי אומרת לא ולא, וקוראת על הקופה הרושמת שסכום הקנייה גבוה משחשכה. היא מתחילה להגיד, ״את יודעת מה?״ ולוקחת את ״ימים לבנים״, אבל אז נזכרת שהוא בעצם במבצע ומתחרטת ואומרת, ״טוב, בעצם תשאירי הכול,״ ומחייכת. גם המוכרת מחייכת, ותלי מתחרטת שוב ורוצה להחזיר את הסטיבן קינג החדש אבל הפעם כבר לא אומרת כלום. היא משלמת, לוקחת את השקית ויוצאת.

*

ב״קולימפו״ היא בוחרת שולחן ומזמינה כוס קפה. המלצרית מזהה אותה ומחייכת חיוך לא פולשני מדי אלא בדיוק במידה. היא צעירה, אולי לפני גיוס, היא יודעת שתלי צעירה ונשואה וגרה באזור ובאה לכאן לפעמים לקרוא עיתון או ספר ולשתות קפה.

יחלפו שנים עד שתהיה מבוגרת, כשזה יקרה היא יודעת בדיוק איך היא רוצה להיראות.

תלי מחליטה לחכות עוד כמה דקות לפני שתתקשר לשרה. היא לא החברה הכי טובה של תלי. אם יש לה כזו, התואר שמור כנראה לירדנה או למיה בסדר מתחלף. אבל העובדה ששתיהן גרות עדיין בעיר ילדותן הצפונית יצרה ביניהן קשר נוח, ולאחרונה החל מסלול חייהן להיפגש. כשתלי היתה מבלה ימים שלמים עם מתי, אמרה שרה שכל הבנים הם תינוקות. אחרי הצבא, כשתלי, וגם ירדנה ומיה, החליטו שהן צריכות פסק זמן ממערכות יחסים ושכרו דירה בתל אביב, פגשה שרה את החבר הראשון שלה. כשתלי וירדנה כבר היו נשואות ומיה גרושה ובהיריון, נפרדה שרה מאותו חבר וגילתה את הלילות ובילתה אותם במקומות שבהם לא שכיח למצוא בנות ששמן שרה. ובכל זאת סירבה להפוך לשירה או לשרי, לדעתה יש ל״שרה״ שיק צרפתי.

הקפה מגיע, חם מדי. תלי מושכת אליה את העיתון המונח על השולחן ומגלה שאדם זר השכים קום והספיק לשפוך קפה על כל עמודי המוסף. הכתמים הנוקשים מלמדים שאותו אדם כבר רחוק מאוד, רחוק מכדי לדעת איך במחי יד לא זהירה טרף את סדר הימים שעוד יבואו. לא מתחשק לה לקרוא את העיתון המוכתם וגם לא את ״שנה על הים״, לא כשהיא יושבת לבדה במקום

ציבורי. היא מוציאה את ״ימים לבנים״ מהשקית.

*

ממרחק השנים, לעתים נדמה לי שזה סיפור קטן מאוד. תקופת הילדות מלאה שדים ומפלצות ותהפוכות. בתוך כל אלה נדמה שלעובדה שבת השכנים עברה דירה אין ולא היה משקל של ממש. ייתכן שלו היו מכינים אותי לעובדה שאנדריאה עוזבת הייתי

מתגבר. ילדים ידועים ביכולת ההחלמה שלהם, אינני בטוח אם בצדק.

אבל כשאני מתבונן בבני הקטן ובעולמו הקטן הצבוע בצבעים עזים, אני נזכר כמה כוח היה בכל זה, מהו ערכה של חברות אמת ומהו אובדנה. אני מאחל לו בכל לבי שידע אהבת נפש יקרה כפי שידענו אנדריאה ואני, אהבה שנקטעה במה שנותר שנים רבות בגדר תעלומה.

אנשים טועים לחשוב שהחיפוש אחר האהבה הוא הנפוץ ביותר, החשוב ביותר, הראוי ביותר. האמת היא שאנחנו יכולים לחיות, לפחות לתקופה מסוימת, בלי בן זוג שנגדירו כאהוב. המחסור בנפש קרובה, לעומת זאת, הוא בלתי־נסבל. ההבדל בין חבר אחד לשום חבר הוא אכן אינסופי. כשאיבדתי את אנדיראה לבי לא נשבר, הוא נותר בודד. אלו שני דברים שונים.

כשאנדריאה עזבה, איבדתי הרבה יותר מאשר את החברה הראשונה שלי - באותו היום ממש, ברגע שבו נעלמה באופק, נכנסתי בבת אחת אל גיל ההתבגרות. תקופת הדמדומים שבין ילדות ובגרות נעלמה איתה יחד. אבל אני מקדים את המאוחר.

אנדריאה היתה מה שמקובל לכנות ״הנערה מהבית השכן״. זו דרך אחת לתאר אותה. אבל העובדה היא שהרבה ילדות גרו בבתי השכנים באותה שכונת פרברים בורגנית, ובכל זאת ברגע שגילינו זה את זה הפכו כל הילדים האחרים לחיוורים ושוליים, ואנחנו - לבלתי־נפרדים.

הזיכרון הראשון שלי: אנדריאה ואני שותלים חרצן של דובדבן בשלג. מה ידענו אז על הצורך בקרקע שאינה נמסה, אדמה שאפשר לצמוח עליה. עם בוא הקיץ באנו לתבוע את עץ הדובדבן שלנו, שאמור היה לצמוח מתוך המעטה הלבן. אנדריאה כמעט בכתה כשגילתה שהשלג נעלם, ועמו, כמובן, החרצן שמעולם לא הכה

שורשים. מתוך הדמעות צמחה בי בגרות שלא היתה קודם, רק עבור האהובים עלינו אנחנו מסכימים להתבגר. ״היינו צריכים לשתול אותו באדמה,״ אמרתי לה, ״צמחים צריכים אדמה ושמש.״ עוד באותו היום שתלנו חרצן נוסף, שנבחר בקפידה מתוך ערמת חרצני דובדבנים שאכלנו. הפעם בחרנו פיסת אדמה מוגבהת והקפנו אותה באבנים כדי שנוכל לזהות אותה. חפרנו בור לא עמוק מדי. לפני שכיסינו את החרצן שלפתי מכיסי מטבע כסף והוספתי לגומחה למזכרת. ״אולי יצמח לנו עץ של כסף,״ אמרתי ושנינו צחקנו, גדולים מספיק כדי לדעת שכסף לא גדל על העצים. שפתיה היו אדומות מאוד, כנראה מעסיס הדובדבנים.

עץ דובדבן מעולם לא צמח שם. אולי המטבע אשם בכך אך סביר יותר להניח שהיתה זו אשמתנו, כי כעבור ימים ספורים הפסקנו להתעניין בו ולא השקינו אותו כלל.

כעבור שנים, ואני שוב מקדים את המאוחר, חזרתי לאותה חצר. האבנים שהקיפו את החרצן לא היו, כמובן, אבל את המקום זיהיתי בקלות - התלולית המוגבהת עדיין בלטה מן האדמה. חפרתי באצבעות חשופות והוצאתי מטבע ישן, שבינתיים איבד את ערכו לחלוטין. זה מה שנשאר, חשבתי לעצמי. אבל משהו בכל זאת צמח מאותו החרצן, עד היום הוא משחרר נבגי זיכרונות ילדות באשר אני הולך.

*

בדרך כלל תלי משתדלת לא לקרוא בשעות היום. העולם המקביל מבלבל אותה ומלבד זאת, סיום של ספר הוא אובדן קטן שגורם לה תמיד למעט דכדוך. לתחום את שעות הקריאה לשעות הערב היה אם כן פתרון חכם, וממילא מאז שקיבלה את הקידום במכון היא קוראת בעיקר ספרי עיון. לסיומו של ספר עיוני מתלווה בדרך

כלל דווקא תחושת רווחה. אבל היום היא בחופשה, ובחופשה זה אחרת. בלי רגשות אשמה היא נמצאת בניו יורק הקרה עם מייקל ג׳י המתבגר ועם אנדריאה, ממתינה למבט רגיש אל תוך הנפש פנימה כמו שמבטיחה הכריכה האחורית. בינתיים הסיפור מוצא חן בעיניה. קל לה להזדהות עם מייקל ג׳י הצעיר הננטש בעיר המושלגת - בגלל מתי, כמובן, ואולי גם גופה תובע את קור פברואר האבוד. היא מחליטה לכתוב לסופר מכתב כשתסיים. ״גם החבר שלי נעלם״, היא כותבת לו בראשה, ״והוא אפילו לא שלח מכתב. עד היום אני לא יודעת איפה הוא״. חרצן הדובדבן הוא כמובן מניפולציה. כל הילדים מחביאים אוצרות באדמה, כל המבוגרים מתגעגעים לכל אותם הילדים, הם גורמים להם לחייך.

בשמונה וארבעים היא מתקשרת לשרה, וכצפוי מעירה אותה. שרה גרה בקצה השני של העיר. קולה מתמלא חיים לשמע התוכנית הפתאומית. שרה היא גרפיקאית. היא אומרת, ״לא חיים מזה, לא מתים מזה,״ וגובה סכומים נכבדים על פרסומות פרובוקטיביות ועל כרזות מרירות. כשהיא מגיעה לבסוף, בתשע וחצי, תלי מניחה את הספר בשקית ומתפנה לקבל נשיקה על הלחי.

אחרי ״היי!״ ו״איזה יופי לראות אותך!״ קולני ומתבקש, שרה מתיישבת מולה. הן צעירות ואופנתיות ונמרצות, קלישאות שבהחלט משמחות אותן. הן מרהטות בחן את יומם של עוברי האורח. שרה בתספורת קארה עכשיו ויפה מאוד, הרבה יותר מכפי שהיתה בימי בית הספר. ״אני גוועת!״ היא מכריזה ופותחת את התפריט.

בית הקפה ריק כמעט לחלוטין. האורח הנוסף מלבדן הוא אדם בגיל העמידה, היושב בשולחן הסמוך אליהן ומדבר בטלפון נייד. ״נועה בובל׳ה, נעים מאוד. אנחנו צריכים לקבוע פגישה כדי שאני

אכיר את הצוות,״ הוא אומר. בזווית העין הוא פוזל אל שתי הצעירות שבמקרה הן שרה ותלי. בלי שיבחינו בכך הן הופכות לחלק מהשיחה. מודע היטב לכך ששתי בחורות יפות יושבות בטווח שמיעה הוא אומר בקול רם במיוחד, ״תקשיבי לי טוב, אני אגיד את זה רק פעם אחת: לא קובעים שום פגישה בלעדי, כי מי שמחליט זה אני.״ אבל מרוב השתדלות להישמע חשוב וסמכותי, דווקא ה״אני״ יוצא לו דק וצורמני. הוא לעולם לא יוכל לתקן את הרושם הראשוני האומלל שהשאיר על נועה. גם המלצרית הצעירה מזעיפה מבט כשהיא עוברת לידו. על יד השולחן שלהן היא נעצרת ומחייכת. ״תרצו להזמין?״ היא שואלת.

״בשבילי טוסט גבינה וקפה הפוך,״ שרה אומרת. תלי מזמינה קרואסון וכוס קפה נוספת. המחשבה על חמאה ובצק בשעה כל כך מוקדמת קצת כבדה לה, אבל מתחשק לה שיתחשק לה קרואסון. בזמן שהמלצרית מסדרת מפיות ומזלגות על השולחן, שרה מתרווחת לאחור.

״אז מה פתאום את בחופש?״ היא שואלת. תלי מחזירה לה, ״למה, רק לך מותר?״ ושרה אומרת, ״אני דווקא ממש לא בחופש, רק השעות שלי חופשיות. יש לי פרויקט חדש ודי גדול. אני מעצבת את עלון האירועים של היכל התרבות.״

״ואוו, זה ממש מרשים.״ תלי מתרשמת בכנות, מופתעת שוב לגלות שלמרות האישה הבטוחה והנמרצת שהיא, משהו בה עדיין לא התרגל למחשבה שהיא ושרה ומיה וירדנה עושות דברים שקיימים בחלל העולם האמיתי. כאילו בכל רגע מישהו עלול לבוא ולהוציא לה את החיים האלה מהידיים ולהגיד עזבי, זה לא בשבילכן, אתן הרי בסך הכול ילדות. דווקא שרה לא מתרגשת. ״אה, ואנחנו עושים עוד משהו,״ היא אומרת, ״הבאתי לך מתנה.״ היא מחטטת בתיק העור האדום־זועק שלה, וכעבור רגע קוראת

״הנה זה!״ ושולפת קופסה קטנה ושקופה. בתוך הקופסה יש ערמת חול קטנה וכתוב עליה ״קלירפקס - אנחנו עובדים בשבילך״. לוקח לתלי רגע להבין שהיא מתבוננת בחוות נמלים. ״איכססס,״ היא מעווה את פניה, ״מה זה?״ ״ידעתי שתתלהבי. איזו חברה הזמינה את זה מאיתנו בתור גימיק. הזמנו אותן באינטרנט ואני עיצבתי את הלוגו. אלו נמלים תוצרת חוץ.״

״לא חבל עליהן?״ תלי בוחנת את החול. נמלה קטנה מציצה ממנו, בוחנת אותה ומיד נעלמת. ״ועוד בשביל גימיק גרוע.״

״כן, זה די גרוע,״ שרה מסכימה, ״מיושן אפילו. אבל זה מה שהם רצו.״

תלי בוחנת את הקופסה בסלידה. היא שמעה על החוות, קופסאות עולם שקופות ואטומות שנמלים בונות בהן מחזורי חיים שלמים, אבל אף פעם לא ראתה אחת כל כך מקרוב. שתי נמלים אוחזות שני גרגרים מטפסות עכשיו על גבעת חול זעירה. הצעדים שלהן נחושים מאוד, הן נראות כאילו הן יודעות בדיוק לאן ללכת. היא מרגישה דגדוג קל על זרועה. ״תכניסי אותן, שלא נראה אותן באוכל,״ היא אומרת, ״אחר כך אני אשחרר אותן איפשהו.״ ״זכותך. זו המתנה שלך,״ שרה אומרת. הנמלים במתקן הזכוכית השקוף נבלעות בתיק עשוי עור פרה צבוע אדום. כעבור רגע המלצרית מגיעה, מניחה את האוכל על השולחן ואומרת ״בתיאבון.״ חוות הנמלים נשכחת והן לוגמות מהקפה.

״אז מה שלומך?״ שרה מתרווחת בכיסאה, ״ומה שלום יובי?״

״בסדר, תודה.״ חומת המפגש הקולני, המוחצן, מתחילה לדעוך. ברגע של כנות, לפני כמה שבועות, תלי סיפרה לשרה על ״זה״ המרחף מעליהם, אבל ה״בסדר, תודה״ שלה אומר לא בא לי

לדבר על זה עכשיו ושרה לא מתעקשת. במקום זה היא אומרת, ״את יודעת, פגשתי מישהו נחמד.״

״ספרי,״ תלי מחייכת. המישהו הנחמד של שרה נוח לה כמו משקפי שמש, היא שוב צעירה ואופנתית, רואה ונראית אבל במידה.

לבחור החדש קוראים אייל, הוא עורך דין במשרד שהזמין משרה עלון מידע. הם נפגשו לפני שלושה שבועות ומאז הוא הספיק להזמין אותה לסופשבוע בראש פינה. שרה אומרת שהוא בחור רציני. היא מתארת אותו לתלי - גבוה, די מלא, עיניים חומות. תיאוריה לא עיוורים מאהבה עדיין אבל עיניה ערניות. וכמו שבדרך כלל קורה אצל חברי ילדות, השיחה זולגת ומתגלגלת לאטה מאייל הרציני אל החברות המשותפות - ירדנה שפותחת משרד עצמאי, ומיה שהתגרשה ושכרה דירה ליד ההורים ונראית מאושרת כמו שלא נראתה מאז הימים שלפני החתונה. השולחנות סביבן מתמלאים בהדרגה. האיש הקולני עזב מבלי שהבחינו, מהמטבח עולה ריח נעים של בצק חצי־אפוי. כשנדמה להן שדיברו על הכול הן מזמינות חשבון. לימים תנסה להיזכר אם אותו ״הכול״ כלל את מתי, ותגיע למסקנה שלא. מתי הוא עניינה של תלי בלבד. בהתחלה עוד היו שואלים אותה לפעמים אם שמעה ממנו משהו, אבל הזמן עבר והתשובה תמיד נשארה זהה. לבסוף הוסכם על כולם בלי מילים שאם יקרה משהו מעניין יהיה זה התפקיד של תלי לספר. מתי נעלם לפני שעשה משהו שיתפוס מקום בחלל העולם האמיתי, לפעמים נדמה לה שרק היא זוכרת.

הן משלמות ומשאירות טיפ נדיב למלצרית הצעירה. היא אומרת, ״תודה רבה,״ וכשהן קמות קוראת אחריהן, ״תבואו עוד פעם!״ תלי מזכה אותה מיד מאשמת חמדנות ומחייכת אליה בהבנה.

המדרחוב התמלא בינתיים קשישים לא עסוקים ואמהות גוררות

ילדים קטנים מאוד, בטוחים בינתיים בעולם שכולו סידורים נהדרים ברחובות שטופי שמש וברד צבעוני עם קשית. הן נכנסות לחנות בגדים קטנה לא רחוק מבית הקפה. שרה קונה סוודר צמר לבן לכבוד סוף השבוע עם אייל כי קר בראש פינה, תלי קונה חולצה כי היא בחופשה ומבלה. כשהן יוצאות, המלצרית הקטנה מ״קולימפו״ מגיעה אליהן מתנשמת. היא אומרת לתלי, ״שכחת את השקית שלך,״ כי יש שקיות שפשוט בלתי־אפשרי לשמור עליהן כשם שיש כאלה שפשוט אי־אפשר לאבד אותן. תלי אומרת, ״ואוו, איזה מזל.״ נוכחותה של המלצרית הופכת את הפרדה לחפוזה יותר, שרה פשוט אומרת לשתיהן, ״טוב, אז אני זזה.״ ברגע האחרון היא נזכרת במשהו נוסף. ״כמעט שכחת את המתנה שלך!״ היא אומרת, ומוציאה מהתיק את חוות הנמלים. היא מושיטה אותה לתלי, ומיד מסתובבת ונעלמת במורד המדרחוב. תלי מביטה במלצרית בתודה. היא אף פעם לא יודעת איך להיפרד.

היא מחליטה לעמוד בדיבורה ולשחרר את הנמלים. המחשבה על הקופסה הרוחשת אצלה במכונית מעבירה בה צמרמורת קצרה של קור. על יד פינת ישיבה קטנה היא נעצרת ומנסה לפתוח את הקופסה. תוך כדי שהיא הופכת אותה לכל כיוון, מחריבה בלי צער ארמונות נמלים ומרתפים ואתרי קבורה ומי יודע מה עוד, מחשבה בלתי־נמנעת מתעקשת לצוף בה - במה הן בעצם שונות מאיתנו. נדוש, היא נוזפת בעצמה, רק על עצמי לספר ידעתי, באמת. והרי עולמה של תלי דווקא לא צר במיוחד, היא מזכירה לעצמה שהיתה בכמה מקומות, ראתה כמה דברים. מצד שני מי יודע מה הנמלים מספרות לעצמן. לקופסה אין כל פתח נראה לעין. לבסוף היא מתייאשת ופשוט מטיחה אותה בקצה הספסל פעם אחת ופעמיים, בפעם השלישית הקופסה נשברת לשניים.

שברי עולם הנמלים מפוזרים עכשיו על הרצפה. על חלק אחד של הקופסה כתוב ״קלירפקס - אנחנו עובדים בשבי״ ועל החלק השני ״לך״. בעיניה זה גימיק הרבה יותר מוצלח מהמקורי. היא מצטערת ששרה לא רואה אותו. היא מתיישבת על הספסל ומתבוננת.

ברגעים הראשונים החול דומם מאוד, כעבור עוד רגע מציצות מתוך החול שתי נמלים ראשונות. מי יודע, אולי אלו אותן נמלים שצעדו קודם לכן עם גרגר המזון לימות החורף. הן נעמדות על אחד מחלקי הקופסה, לכי לך מארצך הנמלית, ומיד מתחילות להתרוצץ בבהלה במרחב החדש. סוף העולם, המפץ הגדול, ימות המשיח. אם נמלים זוכרות, אין ספק שחבורת נמלים אחת תזכור לנצח את אותו יום חמישי. זה כל כך סמלי, כל כך חסר משמעות. כעבור רגע נמאס לתלי. היא לא נשארת לראות איך שאר הנמלים עוזבות לאטן אל גורלן החדש במה שבכלל לא מזכיר טור מופתי וחרוץ.

*

זו היתה, אם כן, ההתחלה. אלוהים על הבוקר וחוות נמלים.

מוזר, היא תחשוב אחר כך. היא ויובי הרי כמעט שלא מדברים על אלוהים. שניהם טועים לחשוב שאורח החיים הדומה שלהם כולל גם אלוהים דומה. למעשה הם גדלו בצל אמונות שונות מאוד - אלוהים של הילד יובל הוא קשיש מזוקן שדומה באופן חשוד לסנטה קלאוס בסדרות טלוויזיה אמריקניות, ולעומתו אלוהים של הילדה תלי הוא דווקא צעיר ומגולח וחייכן. זה הגיוני, כי אם אתה כול־יכול אתה יכול לעשות שלא תזדקן אף פעם, ובטח שאתה יכול להתגלח. ואם אתה כול־יכול, רוב הסיכויים שיהיה לך מצב רוח טוב.

כשגדלה קצת היה נדמה לה לפעמים שהחיוך הוא בגלל

שאלוהים עושה לה דווקא, כשגדלה קצת יותר הפסיקה להאשים אותו בשמחה לאיד על כרטיסייה שנעלמה או על מזל רע במיוחד. האמת שהיא הפסיקה לחשוב עליו כמעט לחלוטין. והנה, על אף שלכאורה התמוסס ונעלם מחייה, מסתבר שהוא היה שם מן ההתחלה. בגן הילדים של הגננת רותי שרים בקבלת שבת ״השם הוא פה השם הוא שם הוא נמצא בכל העולם״. הילדה תלי חושבת שחילול קודש להאמין שהוא נמצא בביוב. תלי הבוגרת הרבה יותר מורכבת, היא מוכנה להאמין שלפעמים צינורות לא מתפוצצים סתם כך.

מה לגבי סדר הדברים, האם היה באמת כפי שזכרה אותו או אולי נקבע רק במבט לאחור? לתלי יש זיכרון מצוין. היא זוכרת בבהירות את הסוודר האדום ואת שמש פברואר, יכולה לתאר במדויק את הבגדים של שרה ואפילו את עוגיית החינם שהוגשה לה עם הקפה, ספירלה שבלולית בצבעי חום זהוב.

ועדיין באותה נשימה היא יודעת שגם זיכרון מצוין יכול לפעמים לתעתע.

לפעמים אותו סיפור עצמו מתפצל לזיכרונות בהירים ושונים לחלוטין. למשל הפעם ההיא עם הכלב. כשהיו בנות עשר מצאו היא וירדנה גור כלבים לבן והביאו אותו לכיתה. הכיתה היתה קרוון בקצה בית הספר, המורה היתה חנה הרצוג והיא הורתה להן להפקיד את הגור במחסן השרת עד סוף יום הלימודים. במשך שני השיעורים שעוד נותרו התענגה על אותו דחף קמאי שדוחף ילדות להציל גורים חסרי ישע, בסוף היום רצו שתי הילדות החוצה אבל הגור כבר לא היה שם. תלי זוכרת בבהירות ידיים ריקות משולבות אחת בשנייה ואת ירדנה כורעת על ברכיה ומשמיעה קולות שידול רכים. היא מוכנה להישבע בכל היקר לה שהיום ההוא התרחש כך בדיוק. אבל גם לשרה יש זיכרון מצוין, ושנים אחר כך תטען

בתוקף שהכיתה היתה בקצה המסדרון, ושהמורה לא היתה חנה אלא בכלל מורה מחליפה.

תלי לא יכולה אם כן לדעת בוודאות שבאמת שאלה את יובי באותו ערב יום חמישי אם הוא זוכר את מתי. באין עדות אחרת, כך בדיוק קרה: הם אכלו ארוחת ערב, חביתה עם בצל וגבינה ולחם קלוי. יובי התעניין אם נהנתה מהיום החופשי, היא הראתה לו את החולצה החדשה וסיפרה על החבר החדש של שרה ואיך הזמין אותה לסופשבוע בראש פינה. כאן יכלה השיחה להתפתל בקלות אל המשכה הטבעי, בכך שיובי יגיד משהו כמו ״נשמע כיף בא לך גם,״ והם ידברו על זה ויחליטו שכן וייסעו לאיזה צימר. אבל לתלי לא מתחשק שיזמינו אותה לצימר, היא מנווטת את השיחה במומחיות כך שלא תועלה שום אפשרות לנסוע, כדי שאף אחד לא ייעלב או יתחרט או יחוש בחסרונה. הם דיברו עוד קצת על שרה. יובי אמר שהיא מזכירה לו איזו שחקנית ותלי אמרה, ״אודרי טוטו, הצרפתייה הזו.״

אחר כך, במיטה, שאלה אותו, ״תגיד, אתה זוכר את מתי?״ ויובי שאל, ״מתי החבר שלך? זה שנעלם?״ ״א־הא.״

״איך נזכרת בו? דיברת עליו עם שרה?״ ״לא, סתם נזכרתי, אולי כי דיברנו על אנשים אחרים מבית הספר.״

דווקא מתחשק לה לדבר על איך זה שאנשים נעלמים ומה קרה להם, אבל מובן שהם כבר ניהלו את השיחה הזו כמה פעמים במרווחי זמן גדלים והולכים. כשנפגשו היה מתי חלק ממנה כמו הצבע האהוב עליה או הטיול לספרד אחרי הצבא, משהו שבהחלט מספרים עליו לחברים חדשים. החבר החדש יובי עין את צלו המאיים של החבר הנעלם. יובי של אחר כך היה רגוע ומעשי יותר,

ואפילו עזר לה לחפש עקבות ורמזים באינטרנט - ללא תוצאות. יובי הבעל של תלי ידע שמתי נעלם וידע גם מה חושבת על כך תלי הנערה, החברה, האישה. היה זה מפליא אם היה עושה עכשיו כל דבר אחר מלבד ללכת לישון. יובי אכן מסתובב, ממלמל כמה משפטים לא מחייבים ונרדם, מחבק אותה ואת מתי המכורבל בתוכה, רדום אף הוא בינתיים. כי תלי זוכרת, כמו שאדם זוכר איך קוראים לו או מה המאכל האהוב עליו. הזיכרון קיים ואין כל צורך לכנות אותו בשם. אם בכל זאת תקרא לו, יעלה על הלשון הטעם המוכר הישן והטוב.

זאת היתה ההתחלה, שקטה ומזדחלת. גונג הפתיחה של ששת השבועות של מתי דמה יותר לצליל קלוש של פעמוני רוח, מהדהדים קלות ברוח הרכה של פברואר המטורף. התחלות וסיומים הם קצרים מאוד. תפקידם הוא לא יותר מאשר לגדר את האמצע בגבולות שאפשר להתמודד איתם. האמצע תמיד מורכב ואטי הרבה יותר.

הוא עשוי היה להיות מהיר יותר אילו תלי לא היתה נרדמת באותו הלילה, ובמקום זה היתה יוצאת מהמיטה וקוראת מיד, מההתחלה ועד הסוף, את ״ימים לבנים״ מאת הסופר הצעיר מייקל ג׳י ומחליטה שמתי חזר. תלי באמת לא נרדמת ובאמת יוצאת מהמיטה, אבל דווקא לקרוא לא מתחשק לה. במקום זה היא ניגשת אל המחשב וקוראת קצת חדשות ובודקת אם הגיע מכתב מאביב. תיבת הדואר שלה מסמנת ״אין הודעות״. היא כותבת לו בעצמה אי־מייל ארוך מאוד על הצינור שהתפוצץ ועל היום החופשי ועל שרה ועל איך הן היו כשהיו קטנות. כשהיא מסיימת היא מרגישה כרגיל קצת ריקה, כאילו בזבזה עליו רגשות ומילים יפות מדי. היא לוחצת על ״שלח״.

בנקודת זמן זו תלי עדיין יכולה להאיץ את כל ההתרחשויות שעוד יבואו. כל מה שהיא צריכה לעשות זה ללכת למטבח, להוציא את ״ימים לבנים״ מהשקית ולהתחיל לקרוא. אבל תלי נכנסת למטבח וחולפת על פני השקית שעל השולחן, פותחת את המקרר, שותה מי ברז ישר מהבקבוק וחוזרת למיטה ולחיבוק הלילה־טוב שהשאירה שם. יובי אוסף אותה אליו מתוך שינה, והפעם היא נרדמת בקלות וחולמת על נמלים ומגרדת מתוך שינה רגל ברגל כל כמה דקות - כך עד שליל חמישי נכנע לבסוף ומתחלף בבוקר שישי. יום שישי יביא את עיתוני השבת אל המרפסת. היא תפגוש שוב את מייקל ג׳י הילד ואת אנדריאה האבודה רק ביום ראשון.

בערך חודשיים אחר כך, כשתשאל את יובי אם הוא זוכר את אותו יום חופש ואם באמת שאלה אותו על מתי, הוא יגיד ״יכול להיות, אני כבר לא זוכר.״ אם היה בעיתון הנשים שהיא קונה לפעמים שאלון בשם ״מהי התכונה שהכי מעצבנת אותך בבן הזוג״, תלי היתה עונה - ״שהוא תמיד שוכח״.

מהי התכונה שהכי מעצבנת אותך בבן הזוג?

א. לא לוקח חלק בעבודות הבית

ב. חוזר מאוחר מהעבודה

ג. לא מביע אהבה )) שהוא תמיד שוכח

״איך קוראים לך?״ ״שלכת.״

״איזה שם יפה! את השלכת הראשונה שאני מכירה. בת כמה את?״

״תשע וחצי.״

״ואת יודעת למה באת אלינו?״ ״כי אני לא יכולה לישון.״ ״וזה מפריע לך?״ ״לא.״

תלי יושבת בחדר הפגישות המיוחד לילדים במכון. על הקיר מולה יש ציור ענק של פו הדוב. הילדה שלא קוראים לה שלכת יושבת מולה כשהיא נשענת עליו ונראית כמו החברה הקטנה והתמימה של כריסטופר רובין. על ברכיה של תלי מונח הטופס שמילאה מנואל גורן, אמא של שירה, לפני הפגישה. שירה לא נרדמת, יש לילות שבהם היא ישנה שעתיים־שלוש ולא יותר. שום דבר על שמות בדויים. זה נראה כמו מקרה לפסיכולוג ילדים טוב, אבל ״הפרעות שינה״ נשמע כל כך נקי יותר, משהו שמנואל גורן תוכל להגיד בקול רם במפגשי קפה ובאספות הורים. תלי יכולה לשמוע את נאוה המנהלת אומרת את מה שכבר שמעה אותה אומרת אינספור פעמים, ״אם היא רוצה לבדוק אנחנו נבדוק, אנחנו מכון פרטי.״ היא נשענת על כורסת הילדים הלא־נוחה שלה ושואלת את שירה־שלכת, ״לא? את לא רוצה לישון?״

״אני כן רוצה.״

יש לה שיער חום וחלק, אסוף בגומייה עם צורות פלסטיק מודבקות עליה. הגומייה עשויה להיות יקרת ערך, גם אם לא כספי. צריך להיות בגיל המתאים כדי לקבוע את ערכה האמיתי. העיניים שלה גדולות וכהות, היא נועצת בתלי מבט עיקש. תלי מנסה כיוון אחר, ״את יודעת למה חשוב לישון?״

״כי בלילה הגוף גדל וגם הנשמה עולה למעלה, לאלוהים, ומספרת לו מה היה.״ ״וזה מפחיד אותך?״ ״לא.״

״מה כן מפחיד אותך?״ ״מלחמות. ולהידרס.״

תלי מהנהנת ומכווצת שפתיים בתנועת ״אני מבינה״ מתנשאת של מבוגרים. שירה־שלכת לא רוצה לדבר איתה, היא אומרת את מה שהיא סבורה שילדות בגילה אמורות להגיד. כל הילדים מתנהגים בדיוק כמו שילדים בגילם אמורים להתנהג, אם יש באזור מבוגר שאי־אפשר לסמוך עליו. עכשיו היא נועצת בתלי עיניים תמות פעורות לרווחה, ותלי אומרת לה בלב - את בכלל לא צריכה להיות כאן, אנחנו מכון פרטי. את חלקו השני של המשפט היא מכוונת בעיקר לעצמה. רעיון טוב יותר אין לה כרגע, היא ממשיכה לשאול את השאלות המוכרות:

את מנסה להירדם בכוח? את שותה קפה או קולה לפני השינה? שירה־שלכת עונה במילים ברורות, יושבת בנימוס על הכורסה ונשענת רק מעט לאחור על הרגל של כריסטופר רובין. היא שוכבת ומנסה להירדם, היא אומרת, אבל השינה פשוט לא באה, לפעמים היא סופרת כבשים אבל זה לא עוזר. תלי רושמת בקפידה. שירה־שלכת היא כמובן לא הילדה הראשונה שמגיעה למכון

לחקר השינה. חלק נכבד מהנבדקים היו ילדים, עצבניים וחיוורים ממפלצות הלילה. הם היו מספרים על ניסיונות להירדם בכוח, שהיו מגבירים את המתח ויוצרים השפעה הפוכה או מביאים לשינה טרופה מלאת יקיצות פתאומיות. היו ילדים שאמרו שהם ישנים בלי בעיות מיוחדות, אבל שני לילות המעקב במכון גילו כי שנתם קלה ביותר. הטיפול בילדים כאלה היה בדרך כלל מהיר ומוצלח, היו במכון כמה וכמה שעונים עם כיתובי תודה מהורים מרוצים. אף לא אחד מהילדים טען שהוא פשוט שוכב לילות שלמים ולא מצליח להירדם.

תלי מעיינת שוב בטופס של שירה גורן, תשע, קריות, וקוראת בו שמנואל גורן אומרת לשירה לילה טוב בכל ערב בשעה שמונה וחצי ומכבה לה את האור. לפני שהיא עצמה הולכת לישון, בערך בחצות, היא מציצה שוב לחדר של שירה ורואה שהיא שוכבת בעיניים פקוחות, וכשאבא של שירה קם בשעה שש הוא מוצא אותה באותו מצב. להערכתה, זה קורה באחד מכל שלושה לילות. הם אסרו על שירה לשתות קולה בגלל הקפאין, אבל זה לא עזר. תלי מוסיפה כמה הערות משלה לטופס, הן לא ממש חשובות והיא מודעת מדי לתנועת ידה על הדף. שירה מביטה בה בעיון. אחר כך היא מנסה כיוון אחר, ״את אוהבת לקרוא, שלכת?״

מי יודע, אולי היא פשוט מנצלת את החשכה לקרוא מתחת לשמיכה. תלי עצמה היתה עושה את זה לפעמים. יכול להיות שהטיפול יסתיים בכך שהיא תסביר לשירה שיש זמן לכל דבר, ושירה תבטיח לקרוא רק בשעות היום. הם לא יגבו כסף, כמובן, וייפרדו לדרכם.

״לפעמים אני אוהבת.״ ״את קוראת במיטה הרבה?״

״אף פעם לא. אני אוהבת לקרוא בחדר קריאה, יש לנו שם פופים.״

ילדה חכמה, שירה־שלכת. מזהה מתקפה והודפת מיד. תלי חושבת שהיא תהיה שחקנית שח מצוינת. אלא שלפעמים מבוגרים מנצחים רק מפני שהם מבוגרים. גם תלי היתה ילדה פעם, היא מרגישה שהרוויחה את זכותה לסיים את המאבק הסמוי בקביעת עובדה בשטח.

״טוב, אז הנה מה שנעשה. אנחנו נזמין אותך לבלות לילה או שניים כאן איתנו, במכון שלנו. אמא או אבא יכולים לבוא גם. ניתן לך חדר נוח, מיטה נעימה, אפילו טלוויזיה. בחדרים שלנו יש מצלמות מיוחדות, שלא רואים ולא מרגישים אותן, ואחרי שנראה מה קורה איתך בלילה יהיה לנו קל יותר לדעת מה הבעיה. מה דעתך?״

היא מנסה לא להישמע יותר מדי כמו המכשפה של עמי ותמי כשהיא מחייכת. למעשה היא מחבבת את שירה, אבל הסיטואציה כולה משעשעת אותה. גם שירה מבינה היטב מה התרחש זה עתה, והיא מנסה ניסיון אחרון, ״אבל לא הבאתי את הפיזימה שלי.״

״זה בסדר, לא התכוונתי הלילה. את ואמא תקבעו עם אלה מתי נוח לכן. פגשת את אלה, נכון?״

״כן. היא נחמדה.״

״מאוד נחמדה,״ מסכימה תלי ומתעלמת מהרמיזה הברורה - היא נחמדה אבל את לא. ״אז עכשיו תרדו למטה ותקבעו איתה.״ שירה קמה ללכת, ובדיוק כשהיא פוסעת החוצה מהתמונה של פו הדוב נכנסת לחדר מנואל גורן. לרוע המזל הגיעה שירה עם תיק צד ילדותי ורוד. עכשיו הוא נשאר מונח על הכורסה מתחת לפו ומנואל אומרת, ״התיק שלך, שירה.״ שירה־שלכת לוקחת את התיק, הפנים שלה מאדימות והיא לא מישירה מבט אל תלי,

שיודעת עכשיו שלא באמת קוראים לה שלכת. שתיהן כועסות קצת על מנואל אבל הן חייבות להיות מנומסות. לכן שירה נותנת לאמא שלה יד בזמן שתלי מסבירה לה בקיצור שהם ישמחו לשים אותה במעקב של שני לילות לפחות בתור התחלה. היא מקפידה לא לומר במפורש ״שירה״ ומקווה שהילדה ערה למחווה. כשהשתיים יורדות לקבלה לדבר עם אלה הנחמדה, תלי מעיפה עוד מבט אחרון בכריסטופר רובין. הוא נראה לה פתאום קצת בודד.

אחר כך היא נכנסת למשרד שלה וסוגרת את הדלת. עוד יתרון שיש למבוגרים על פני ילדים בני תשע - הם יכולים פשוט לסגור את הדלת ואף אחד לא בודק אם הם ישנים או ערים והאם הם עושים בדיוק את מה שהם אמורים לעשות. תלי יודעת להעריך את זה, היא בטוחה שבבוא היום גם שירה־שלכת תדע.

כשהיא יוצאת, מנואל ושירה גורן כבר מזמן בדרך חזרה לקריות, אלה יושבת לבדה על יד שולחן הקבלה. היא מקלידה על המחשב את הפרטים האחרונים שנקבעו - כבר למחרת תגיע שירה לאבחון לילה ראשוני במכון. יקבלו אותה תלי, וכמובן אלה. לא יהיו עוד נבדקים באותו לילה, לכן אין צורך שעופרה תצטרף. אלה בעצמה אומרת את זה, ותלי מרגישה הקלה. מאז שקודמה לתפקיד אחראית היא מעדיפה את הלילות בלי עופרה. עופרה החלה לעבוד במכון חודשים ספורים אחרי שתלי הגיעה לשם. לא זאת הסיבה שבגללה בחרה נאוה לקדם דווקא את תלי ולא את עופרה, ועדיין העובדה הזו מקלה על כל הנוגעים בדבר. אלה המזכירה הגיעה אחרי שתיהן וממילא אי־אפשר לקדם אותה לשום מקום. אולי בגלל זה השהייה איתה נוחה יותר, ואולי שירה צודקת והיא פשוט נחמדה.

זאת יש לומר מיד: על אף ששירה גורן היתה מעדיפה כמו כל בנות גילה לגלות שהיא מאומצת, היא בתם האמיתית של מנואל ויהודה גורן, ובשום אופן לא אחותו האובדת של מתי, נניח. שירה היא ילדה רגילה עם בעיות שינה מסוימות. אחרי שלושה לילות במכון תחזור לביתה ותחיה את חייה, שיהיו מלאי אירועים שמחים ומצחיקים וטרגיים ולא קשורים לתלי בכלל. בעוד שנים ייפגשו השתיים בכנס בוגרי בית הספר ״דורות״ ולא יזהו זו את זו.

*

האמת היא שמתי לא באמת נעלם, כלומר היעלמות ממש, עם משטרה וכלבי גישוש ותמונות על עצים ועמודי חשמל. מקרה של היעלמות מרצון, אפשר לומר, אף על פי שאיש לא הבין מי במשפחת שדה רצה להיעלם ולמה. המבוגרים העלו השערות שנסבו בעיקר סביב ״ארומסלון״, אמרו שהעסק נכנס לקשיים, היה גם מי שרמז שהם עזבו מיד אחרי הפריצה למכולת של מנחם. וכמו שקורה בדרך כלל, בדיעבד כולם אמרו שהם תמיד היו קצת מוזרים.

אבל בשביל החברים של מתי, ובמיוחד בשביל תלי, היה מדובר בתעלומה. לא בבת אחת גילו אותה. היעלמותו של מתי מחייהם חלחלה בהדרגה, כמו החורף ההופך מחשש לעובדה ומעובדה לזיכרון חיוור.

הידיעה שמתי נעלם אולי לתמיד הופיעה כמה ימים לפני פורים. תלי נזכרת בזה כשהיא קוראת את עיתון הבוקר, כרגיל מהסוף. מזג האוויר יוסיף להיות נוח, ומעליו תמונה של ילד מחופש לגמד על פטרייה וכותרת - ״מתכוננים לחג״. ובכן זו הסיבה. מתי הוא גדם איבר כרות, השולח מדי פעם תזכורת מעקצצת למקום שבו

הוא איננו. לכל דקירה כזו יש סיבה. הסיבה הפעם היא לא הספר של מייקל ג׳י וגם לא הפגישה עם שרה, כי אם פעימת אותו שעון פנימי המתריע על סגירת מעגל. עד אותו רגע בכלל לא זכרה שפורים מתקרב. כבר שנים שגופה רגוע ולא מתמלא מתח עם בוא חודש אדר, אולי כמניין השנים שבהן אינה יודעת מהו התאריך העברי. מאז שבגרה נעו החיים בעיקר סביב חילופי העונות, אבל בימי בית הספר היו הימים של טרם חג מורגשים, כמעט מכבידים בנוכחותם, והתאריכים היו תמיד בעברית. עד היום כשהיא צריכה להיזכר בחודש עברי היא מדקלמת בלב: בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד בחשוון ירד יורה...

שלוש שנים לפני שנעלם פגשה תלי את מתי בפעם הראשונה. תלי היתה אז כמעט בת שתים־עשרה, מתי היה מבוגר ממנה בשנתיים ארוכות. הימים היו ימי תחילת חודש אדר, וברחבי בית הספר ״דורות״ נתלו שלטים המכריזים שמשנכנס אדר מרבין בשמחה. ימי פורים שנמהלו בימי ראשית האביב גרמו לאוויר לתסוס, תלמידי בית הספר ״דורות״ היסודי ו״דורות״ התיכון הצמוד לו הסתובבו חסרי מנוח. בדרך כלל לא אהבה את העליצות הכפויה שצצה לה ברדיו ובטלוויזיה ובבית הספר ומנעה מהחיים להמשיך לזרום בשלוותם. היא לא ידעה להרבות בשמחה או בעצב על פי הזמנה, שנאה את רעש הקפצונים שנלווה תמיד לחודש שבו חל החג, והביך אותה לראות את מורי בית הספר חובשים כובעים מצחיקים ומשתטים לעיני התלמידים. אבל פורים עם מתי היה אחר.

אילו לא היתה מתנדבת לעזור למורה חנה ולהביא בשבילה את הטייפ, ייתכן שלא היתה פוגשת אותו כלל, ואולי היה נמנע אותו

חלל ריק שמהדהד בה, הסתעפות כמעט מוחשית של חיים אחרים שהמשיכו לצמוח ולהכות שורשים בעולם מקביל. היקום האחר היה נותר גן רדום של מחלה הממתינה להתפרץ, ואפשר הרי להשלים כך מחזור חיים שלם. אבל תלי תמיד התנדבה כשהמורה חנה ביקשה משהו, כי למורה חנה לא היו ילדים.

המורה חנה הרצוג היתה אישה נאה ובהירת שיער, רווקה לא צעירה במיוחד, שבפניה ניכרו שאריות אחרונות של זוהר ועל שפתיה כבר נמשח דוק של מרירות. שמועה עיקשת שהסתובבה בבית הספר טענה שהיה לה ארוס שנהרג במלחמה, היא לא נפגשה עם בחורים מאז והפכה למורה כי לעולם לא יהיו לה ילדים משלה. תלי לא ידעה אם הסיפור נכון, ואולי לא היה בכלל ארוס והמורה חנה סתם נשארה רווקה כמו שקורה לפעמים והמציאה את כל הסיפור. היא לא יכלה להחליט מה יותר עצוב. בכל מקרה, המורה חנה, שהיתה קשוחה בדרך כלל, היתה תמיד נחמדה אליה. זה גרם לתלי להרגיש חשובה - אולי היא הבת שמעולם לא היתה לה.

אז אם המורה חנה מבקשת, תלי הולכת להביא את הטייפ. ריצה קלה במדרגות וכבר היא בחדר המוזיקה, שהיה בדרך כלל ריק אבל עכשיו היו בו שלושה ילדים גדולים. שניים מהם נאבקו להכניס אורגן גדול לארון קטן. לילד השלישי היו המון תלתלים. הוא חייך אליה ואמר - ״שלום.״

היתה זו תקופה מבלבלת, בגיל שתים־עשרה גילתה תלי ששום דבר אינו מובן מאליו. חיוך מילד גדול, למשל, הוא נושא מורכב מאוד. כשהיו קטנים יותר היו כל הילדים, בנים ובנות, משחקים יחד, בלתי־מודעים להבדלים ביניהם. החבר הכי טוב שלה היה אז ילד עם שיער צהוב בשם מעיין. מאוחר יותר, אף אחד בכלל לא זוכר איך ומתי זה קרה, נפרדו פתאום ל״בנים״ ול״בנות״,

גם תלי המירה את מעיין הצהוב בילדה בשם מעיין. אחר כך גילתה את ירדנה ומיה ושרה. עכשיו, בחטיבה, נדמה היה שהגבול מיטשטש פתאום שנית והיו כללים חדשים להתרגל אליהם. תלי חייכה בחזרה.

מתי, שאז עוד היה סתם ילד עם תלתלים, שאל ״איך קוראים לך״? ותלי אמרה ״עתליה״ וידעה שהיא מנסה להרשים אותו. עובדה שלא אמרה סתם תלי, שנשמע כמו טלי, כמו שבדרך כלל היתה עונה לאנשים שלא התחשק לה להסביר להם. ״עתליה? איזה שם מיוחד.״ ״עתליה היתה מלכה מהתנ״ך.״

לימים תקרא בתנ״ך את הסיפור המלא, המחריד, על המלכה עתליה, וכמעט תממש חלום ילדות כמוס ותשנה את שמה לאור. הוריה בהחלט יידרשו אז לספק כמה הסברים. אבל בתקופת חטיבת הביניים הרבה ספרים חתומים עדיין ועתידים להיקרא רק בעתיד. בינתיים תלי גאה בשם התנ״כי המיוחד שלה, וגם מתי, כך נדמה לה, מתרשם, ״באמת? לא שמעתי עליה. נעים מאוד, אני מתי. את מנגנת?״

אם היתה עונה ״לא, באתי רק לקחת את הטייפ״, היה מתי עונה משהו כמו ״הוא בארון״ והיא היתה לוקחת אותו וחוזרת לכיתה. אבל תלי דווקא ניגנה בפסנתר, ובדיוק קנתה חוברת ללימוד עצמי כדי שתוכל לנגן בגיטרה. מה עוד יכלה לעשות מלבד להנהן.

שני הילדים האחרים הצליחו לבסוף להכניס את האורגן לארון. לפני שיצאו אמר אחד מהם ״ביי מתי.״ מתי חייך ואמר גם הוא ״ביי.״ היא ראתה שהוא לא מוטרד מזה שהם שניים והוא אחד ועכשיו הם הולכים, וחשבה שהוא טיפוס של מנהיג. מתי עצמו, כך סיפר לה, מנגן בכינור, והם מתאמנים לקראת ההופעה בפורים. במקום לשאול איזו הופעה או מה הם מנגנים ולפני שהספיקה

לחשוב בכלל, אמרה תלי - ״אני לא אוהבת כינור, הוא בכייני כזה.״ מניין הגיעה הקביעה הקנטרנית, הנחרצת? היא הרי בקושי שמעה עד אז כינורות מנגנים. אבל סבתא שלה נהגה להגיד שהכינו־ הוא כמו היהודים, תמיד מיילל. היא אמרה את זה כל כך הרבה פעמים עד שתלי כבר לא זכרה אם זו האמת. מתי לא נעלב. הוא אמר, ״זה בכלל לא נכון. כינור יכול להיות הרבה דברים. רוצה לראות?״ תלי הנהנה או אולי אמרה ״בסדר״, ומתי ניגש אל נרתיק שחור שנשען עד אז על הארון, מחכה לתורו. הוא הוציא מתוכו את הכינור שלו, שלימים תיטיב להכיר, והעביר עליו את הקשת. הכינור השמיע כמה צרימות. אחר כך נעץ בה מבט חודר, אמר ״שימי לב״ והתחיל לנגן.

מתי ניגן לאט. כל מיתר היה קול בודד ממאן להתנחם. הוא משך את הצלילים כך שהשאירו אחריהם שובל מהדהד, כמו ילדים קטנים שאיבדו בהמון את היד של אבא. השיר שהוא ניגן, לקח לה זמן לשים לב, היה ״ליצן קטן שלי״. אבל מהכינור של מתי בקע הליצן ביבבות מתמשכות, הן הזכירו לה את כל הסרטים שהיו מכריחים אותם לראות בבית הספר ביום השואה. ״אולי, אולי, אולי תרקוד איתי״, בכו המיתרים באטיות נוגה. תלי היתה מהופנטת. הצלילים מילאו את החדר, היא התביישה לבקש שיפסיק אבל הוא ניגן כל כך לאט וחזר שוב ושוב על בית ופזמון, נדמה היה לה שהיבבות האיומות לא ייגמרו לעולם. היא הרגישה דגדוג מוכר במורד לחי שמאל, וגילתה להפתעתה שהיא בוכה.

מתי עשה את עצמו לא שם לב, אבל היה לו מבט חצי־דואג־ חצי־מרוצה והיא ידעה שהוא רואה. פתאום, ללא התראה, השתנתה המנגינה. הוא התחיל לנגן שוב את ״ליצן קטן שלי״, אבל הפעם במהירות, בקלילות, בשמחה. ״אולי, אולי״ עלץ הכינור. הליצנים המתים והמדכאים התפוגגו באחת, במקומם הפך החדר ליריד

צבעוני עם עשרות ליצנים צבעוניים מלהטטים ורוקדים, ותלי ההמומה התחילה לצחוק. היא עדיין לא סיימה לבכות כשהתחילה לצחוק, הדמעות התערבבו על לחייה. באותו יום למדה בפעם הראשונה שאפשר לבכות ולצחוק בעת ובעונה אחת. לימים זה יקרה לה שוב עוד כמה פעמים, היא תתגעגע למתי כשמישהו יחשוב שזה מוזר. מתי חייך חיוך קטן שהלך והתרחב, אחר כך התחיל גם הוא לצחוק. היה לו צחוק מתגלגל כמו התלתלים שלו, הוא צחק וצחק עד שלא יכול היה יותר לנגן. כשנרגעו אמר ״את רואה?״ ונראה מנצח. תלי, שבכלל שכחה איך התחילה המנגינה, אמרה ״טוב, יכול להיות. אני עדיין מעדיפה את הגיטרה.״ אבל כדי שידע שהיא יותר מוזיקלית מכל הילדים שסתם לומדים לנגן בגיטרה כדי להביא אותה לטיול השנתי הוסיפה, ״וגם פסנתר.״ מתי נראה מתעניין באמת. הוא שאל ״את טובה?״ לקח לה רגע להבין שהוא מתכוון לנגינה. היא ענתה, ״בפסנתר כן, בגיטרה רק התחלתי.״ כששאל אם היא רוצה להופיע איתם בפורים והיא אמרה יכול להיות, השיעור נגמר מזמן. המורה חנה בטח אמרה

לעצמה שאם היתה לה בת כמו תלי, היא כבר היתה מחנכת אותה.

*

ילד פוגש ילדה. כך מתחילים ומסתיימים כל כך הרבה סיפורים, לאמיתו של דבר מתי ותלי אינם יוצאי דופן. העובדה שנעלם בסוף לא פוגמת בעובדה הפשוטה, הבלתי־ניתנת לערעור, שמאז אותה פגישה בחדר המוזיקה ובמשך כל שנות החטיבה מתי היה החבר הכי טוב שלה. הוא לימד אותה לפרוט ״לט איט בי״ על גיטרה וליווה אותה בכינור, היא הצטרפה ללהקה שהקים. בערבי שישי הם היו יושבים אצלו בבית, על ספת הנוער של ״ארומסלון״ אצל מתי בחדר, ומדברים עד השעות הקטנות שאז עוד לא היתה בהן

עייפות אלא קסם. הם היו קלישאת סרט נעורים פשוטה בליווי כינור, ומהי קלישאה אם לא אמת פשוטה שסופרה פעמים רבות. אלא שבניגוד לרוב החברויות שקמו ונפלו באותה תקופת דמדומי הילדות, מתי גם נשאר החבר הכי טוב שלה. היא לא משלה את עצמה - במידה רבה בגלל שנעלם. החברים שנעלמו הם הכי טובים, טובים מהם אולי רק אלה שכבר מתו. כשהיתה בשמינית נהרג בחור ששמו ארז, שהיה מבוגר ממנה בשנה ומדריך בתנועה. הוא מת מות גיבורים ולפחות ארבע בנות מהשכבה התאהבו בו לאחר מותו. אפן שהיה אדום במשך חודשים לימד שהיתה זו אהבת אמת, למרות שתלי זוכרת אותו בבירור כבחור שקט הממעט בשיחה עם בנות. שתיים מהן המשיכו לשאת את טראומת החבר הגיבור שנהרג שנים אחר כך, וכך גם הציגו את עצמן בפני מחזרים חדשים.

תלי יודעת שמעולם לא היתה היחידה לחפש נפש קרובה בהמון. חיפוש שלא צריך לבלבל אותו עם אהבה, אהבה זה סיפור אחר. החיפוש אחר המפגש המושלם, החתיכה החסרה. הרגע שבו שני חלקי המשחק מתחברים חיבור מושלם שאין לטעות בו, קליק נשמע ואז שוב אי־אפשר להפריד ביניהם.

בשנות בית הספר המוקדמות בזבזו הילדות את דפי המכתבים היפים והריחניים ביותר שלהן בחיפוש אחר חבר לעט שיהיה גם תאום־נפש. במדורי עיתון הילדים התפרסמו בכל שבוע מודעות כמו ״ילדה בוגרת בת אחת־עשרה, אוהבת ספרים ואת טום קרוז, מעוניינת להתכתב עם בני/בנות גילה מהארץ ומהעולם״. מכתבים נכתבו, צורפו אליהם גם מחקים וטבעות פלסטיק ושאר קורבנות למחבר הנשמות. התוצאה היתה בדרך כלל מאכזבת לשני הצדדים. תלי כבר לא ילדה, ונדמה לה שהעולם הזדקן מהר אפילו יותר ממנה. הילדים והמכתבים הם אולי אחרים, אבל החיפוש הקמאי

נשאר. עדיין היא מזהה את אותו מבט מהוסס של תחילת פגישה - בעבודה, במכולת - האם אתה שלי? אם כל האנשים ברחוב יסתדרו בשורה, האם תבלוט מביניהם, כאילו סומנו אני ואתה על ידי כת סודית, נבדלים מהם וזהים בינינו?

ובאותה ודאות שבה היא יודעת כמה נצחי הוא החיפוש אחר נפש קרובה, היא גם יודעת שהיא מצאה אותה. חברים התקרבו והתרחקו כמו בועות שמן במים, אבל מתי מעולם לא אכזב. בשתי שנות חברותם, שנראו אז כמו מחזור חיים שלם, הוא לא נתפס בקטנוניות או בצרות עין, לא היה אטום או כועס שלא בצדק או כל דבר אחר שעלול היה לחורר את הערכתה אליו כמו סיכה בבלון. הוא היה פשוט מתי, הוא חלק איתה מחשבות ופחדים והם היו אמיתיים ומוכרים ונכונים והיא אהבה אותם. הם יכלו לספר זה לזה בדיחה ללא מילים ולחייך מעל ראשים אטומים, סתמיים, לא מבינים. אלה יצמחו להיות הרגעים הבודדים ביותר שלה, חסרונו של שותף לבדיחה פרטית, ראשים אטומים ומעליהם האוויר הריק. לפעמים התחשק לה לצעוק - איזו מסיבה טיפשית, איזו שיחה מיותרת, תפסיקו את כל הרעש הזה. במקום לצעוק היתה אומרת לעצמה בשקט - מתי. כי מתי היה כל הדברים האחרים.

והיה עוד משהו. באותו גיל תעתועים בין ילדות לבגרות, אהבה היתה אגדה רחוקה, גם הגוף טרם צמח דיו לערבב את תהפוכותיו עם תהפוכות הנפש. ובכל זאת, כל היסטוריה היא זיכרון אחד אקראי, ובדברי הימים של תלי מתי המציא את החיבוק. היא בטוחה בכך באותה מידה בה היא יודעת שזה לא נכון - אחרי הכול, זה לא באמת מסובך לחבק, טכניקה פשוטה יחסית, כריכת זרועות וליטוף. אבל חיבוק אמיתי הוא בכל זאת הימור. גם יובי יודע לחבק - תלי מרגישה בת מזל מהבחינה הזו. אבל החבר הראשון שהיה לה אחרי מתי היה כורך זרועות סביבה באופן

שנראה לה כל כך מעושה. היא ניסתה ללכת לאיבוד בחיבוק שלו אבל לא הצליחה, ולבסוף התייאשה והיתה פשוט נחה על כתפו ומחכה. לפחות פעמיים היתה צריכה להתאפק לא לפרוץ בצחוק. כך, בין היתר, נרקמה לה היסטוריית החיבוק של מתי, שהיתה לא ארוכה מאוד אבל ככל שחלף הזמן פשוט מושלמת. תלי זוכרת ידיים מסירות שערה ממצח, נפש נצמדת אל נפש, חזה אל פעימות לב. מתי מחבק את כל הסודות שסיפרה לו, המחשבות הכי כמוסות ושדי התבגרות הומים וארסיים. הוא כורך זרועות סביב כל אלה, עוטף אותם במינון מדויק של קרוב ורחוק, מגונן וקצת מתרגש.

עוד תנועה שמתי המציא - כף יד מלטפת לחי. כמו בכל המצאה, גם כאן מישהו הוגה את הרעיון, אחריו באים אחרים, אולי טובים יותר, אבל בכף ידם לא צרובה מחשבה מקורית ללטף את הלחי של תלי. לכל ההעתקים יש רק מקור אחד. מה אכפת, כל עוד היא עוצמת עיניים ומחייכת. למי משנה על מה היא חושבת, כל עוד שני הצדדים - מלטף ומלוטפת - חווים רגע קל של נחמה.

ואולי, כמובן, היא משלה את עצמה. תלי מעולם לא הלכה לפסיכולוג אבל אין לה ספק מה היה אומר לה אילו היתה הולכת. היה מניח רגל על רגל, מתבונן בה מעבר למשקפיים עגולים במבט חמור ואומר לה - את חייבת לצאת מזה, גם אם הוא יחזור פתאום זה לא יהיה כמו שאת חושבת, קל לחשוב שמי שלא נמצא פה הוא מושלם.

תלי מודעת לכל הדברים האלה, אבל היא יודעת גם שעל הזיכרון שלה אפשר לסמוך, והיא זוכרת דברים שקרו באמת. למשל, היום ההוא במוזיאון. או אותו יום שבו נשארו עד הערב בבית הספר, לחזרות. מתי סיפר לה אז משהו, והיא אמרה בתגובה משהו משלה, והוא הביט בה רגע ארוך וחייך ואמר - ״ידעתי שתביני.״ מוזר, היא לא זוכרת מה בכלל הבינה ולמה בעצם היו

החזרות. לפעמים השנים עם מתי נראות לה כמו זיכרון ארוך של חזרות אינסופיות להופעה אחת שלא תתקיים לעולם. אבל מתי ידע שהיא תבין. היה זה אחד מאותם רגעים שבהם קלישאות מגשימות את עצמן, לבה החסיר בצייתנות חצי פעימה.

היא שמעה מאז משפטים מרגשים מאלה, כולל שתי הצעות נישואין, לאחת מהן גם נענתה. האם התרגשה אז? היא יודעת שכן, והזיכרון של תלי הרי לא מתעתע. ובכל זאת היתה זו התרגשות אחרת, או אולי לבה פעם אז בקצב אחר. ואולי מאחורי כל זה מסתתרת אמת פשוטה שאין לאומרה במילים.

כשהיו ילדים קטנים מאוד היתה להם צורת משפט קבועה, אם ואז ומילים מפרידות ביניהם. אם ירד גשם אז אני לא בא, אם אתה הולך אז גם אני. היום ילדים אחרים מדברים בה, תלי היא בוגרת רהוטה וקולחת ויודעת להתנות תנאים בצורה בוגרת ומרשימה. אבל בינה לבינה היא יודעת באותה שפה פשוטה של אז, שאם מתי יחזור - אז אל מי יחזור אם לא אליה. אם מתי יכתוב - אז עליה הוא יכתוב. ואם מתי יבוא פתאום אז מה תעשה, ומה תעשה אם לא.

*

פעם אחת היא סיפרה. היא ומיה ישבו במטבח שבוע אחרי שחזרה משבוע חופשה במדריד עם יובי ואיכשהו, ברגע חמקמק שאי־אפשר אף פעם לתפוס או לשחזר, השיחה הפכה אינטימית מאוד. ברגע של גילוי לב אמרה למיה, ״את יודעת, כשחזרנו בדקנו את המשיבון. מישהו השאיר לי הודעה והיה לו קול מוכר, וברגע הראשון הייתי בטוחה שזה מתי.״

כשדיברה הביטה מטה, אל כפות ידיה המונחות על השולחן,

וראתה שצבע ספרד השזוף החל להתעמעם. בקרוב ישיל עורה גם את החופשה הזו ויצמח לבן מחדש. היא הצטערה על השיזוף הדוהה, מדריד היתה כל כך נהדרת. כאשר חזרו פחדה שמשהו איום ונורא הולך לקרות.

מיה הישירה אליה מבט ואמרה, ״את עדיין חושבת עליו, נכון?״

״כל הזמן,״ הודתה, ״הוא פשוט נעלם בלי שום הסבר, יש בי משהו שכל הזמן מחכה למכתב, לשיחת טלפון, למשהו. כלומר... אולי אם היינו נפרדים זה היה אחרת, אולי אם הוא היה נשאר היינו מתבגרים ומתרחקים. אבל אני לא יודעת את זה. אני מרגישה שאני חיה גם את מה שלא קרה.״

היה בזה משהו מתוק. הרגשה נעימה שלא הכירה הציפה אותה, כיסופים מוצדקים ונקיים מאוד. היא חשבה שתוכל לבכות בקלות. אבל מיה אמרה רק, ״תקשיבי, חבל על הזמן שלך.״

תלי לא ידעה אם להרגיש נבגדת. זה רגע של גילוי נפש, אפילו בחירת המילים שלה היתה מעליבה. פסקנית מדי, פשטנית, חוטאת ליופיו של הרגע. יכול להיות שהיא פשוט לא הבינה? אלא שמיה דווקא הבינה, היא אמרה שוב, ״חבל על הזמן שלך, ואני מתכוונת במובן הפשוט של המילה. אל תבזבזי על זה זמן, החיים ממשיכים בכל מקרה. תיזהרי לא להתעורר בוקר אחד ולגלות שחיית רק את מה שלא קרה.״

תלי שותקת ומיה ממשיכה, ״אוקיי, אז לגעגוע שלך יש שם, קוראים לו מתי. את חושבת שיש מישהו בעולם הזה שלא מתגעגע למשהו שהיה או שלא היה? נראה לך שאת היחידה שחושבת שכל מה שקרה לה עד עכשיו זו תקלה, תחנת מעבר בדרך לחיים האמיתיים?״ וכמו בלשית מיומנת היא מחכה לסוף הנאום ורק אז שולפת את ההוכחה הסופית, המנצחת, ״את יודעת, זה לא שחטפו

אותו או משהו. הוא כבר בן אדם מבוגר שיכול להרים טלפון אם הוא רוצה.״

זה נכון. אם לא כל הדברים האחרים, המשפט האחרון הוא אמת. תלי משפילה מבט ומבחינה בסדק בקצה הציפורן. אלף פעם הרי חשבה בעצמה על כך שמתי בעצם יכול למצוא אותה בקלות אם רק ירצה. כל כך קל למצוא אנשים בימינו, אינטרנט וטלפונים והכול. והיא הרי גרה עדיין באותה העיר. יכול להיות שמעולם לא תקף אותו געגוע אל נופי ילדותו שעזב בלי להיפרד? או אולי שב אליהם - מתי בוגר ובעל סוד - ולא חיפש אותה ולא ידע שהיא מחכה?

הסדק בציפורן נראה לה פתאום כמו חצי ירח. אומרים שאפשר לאבחן דרך הציפורניים, מה זה בדיוק אומר? מיה מתרככת, ״סליחה שאני מנסחת את זה ככה, אבל אני באמת חושבת שכדאי לך להשלים עם זה שהמתי שאת מתגעגעת אליו לא באמת קיים. אגב, ניסית לחפש אותו בעצמך, או שהוא אמור לבוא לבד לחטוף אותך מהמגדל?״

״יש לך דרך לרדד רגשות אציליים,״ תלי מתעשתת, ״אבל דווקא ניסיתי.״ זו רק חצי־אמת ומיה מביטה בה בספקנות, תלי מחזירה לה מבט מתגונן. זהו סופו של הרגע, הקרבה החמקמקה עומדת להיעלם. היא הרי יודעת את כל הדברים האלה, היא יודעת שהיא יכולה לשים לזה סוף. היא תשכח, וזה יהיה רק היא ויובי ומשפחה וחברים וככה זה צריך להיות. אבל מתי לא רוצה להישכח. עובדה שלא בא לגאול אותה מאיזה חוב בלתי־מוגדר, להציג לה את המשפחה שהקים, להסביר לאן הלך, לסתום את החור במלט. לא, מתי רוצה שהיא תחכה.

״אם זה היה הפוך והייתי אומרת לך שאני עוד חושבת על רוברט, מה היית אומרת לי?״ מיה מקשה. רוברט היה החבר

של מיה במשך כל תקופת הצבא, למשמע שמו עולה לעיניה תמונה מטושטשת של בחור שחרחר ודי נמוך. ״את יודעת, כמעט התחתנתי איתו.״

״למה שאת עושה יש שם בפסיכולוגיה. קוראים לזה היפוך, וכל הכבוד לאינטואיציה שלך. הייתי מזכירה לך שיש סיבה לכך שלא התחתנתם בסוף, את היית כל כך מאושרת כשהנישואים התבטלו.״

״נכון,״ מסכימה מיה בשלווה, ״אבל במבט לאחור אולי אני רואה דברים אחרת? אולי בעצם היינו צריכים להתגבר על הקשיים ולהישאר יחד?״

״באמת?״ תלי נועצת בה מבט מודאג, ומיה אומרת, ״לא, אני מנסה להבהיר נקודה.״ אם חולף על פניה צל, תלי לא רואה אותו. היא אומרת, ״אבל זה ממש לא אותו הדבר.״

״לא בדיוק,״ מיה מסכימה. ותלי ממשיכה, ״אצלנו זה לא היה רומן שנגמר, זה היה קשר אחר, נפשי. מהסוג שקורה פעם בחיים. ואת יודעת, ילד בן שש־עשרה לא מחליט להיעלם לבד. זה היה סיפור כל כך מוזר, ומאז לא היה לי קשר כזה, לא עם חברות ולא עם אף אחד. איך אני יכולה לא לחשוב מה היה קורה אילו?״

״תזכרי שהיית צעירה,״ מיה אומרת. היא לוקחת אגס מהקערה רק בגלל שהוא שם, ״זו פשוט תקופה אחרת בחיים.״

גם זה היה נכון. הילדות היתה ארוכה ונדמה היה שתימשך לנצח, יום אחד היא פשוט לא היתה שם יותר. נדמה שברגע אחד חמקמק הזמן התחיל לדהור, פעם היה נצח חולף בין חג לחג ובין יום הולדת ליום הולדת. ילדים לא אומרים, ״אני לא מאמין שכבר עברה שנה״. גם תלי לוקחת אגס מהקערה רק בגלל שהוא שם. היא מתכננת להישמע מהורהרת אבל יוצא לה משהו שנשמע כמו תלונה, ״אני לא מאמינה שכל כך הרבה זמן עבר.״

מאז אותה שיחה עם מיה לא סיפרה לאף אחד שהיא עדיין מחכה. היא דיברה על מתי לפעמים, בעיקר כשפגשה מכרים משותפים שממילא הלכו והתמעטו, אבל שום דבר בנימת קולה לא הסגיר שבמקום שתהפוך למבוגרת, הילדה תלי פשוט נבלעה לתוכה ומחכה עדיין להגיח. אחרי הכול, אמרה לעצמה, לא מדויק לקרוא לזה המתנה. יש לה בעל שהיא אוהבת ועבודה טובה ושמחות קטנות וכישלונות קטנים. החיים המשיכו, בדיוק כמו שמיה אמרה. רק שבאותו רגע מדויק בבוקר, שנייה אחרי שהעיניים נפקחות ושנייה לפני שהיום החדש מתגבש לכדי צורה, היא עדיין מרגישה לפעמים כמו איבר שבור שאיחויו לא עלה יפה. איבר כזה, אם זו יד או רגל, אפשר לשבור ולאחות מחדש. יש בכך משהו מנחם.

*

תלי הופכת על פניו את הילד המחופש לפטרייה ומדפדפת קצת בעיתון. היא קוראת חדשות חוץ וקצת מודעות אבל, בערך באמצע העיתון היא קמה להכין לעצמה קפה ומגלה שנגמרה הסוכרזית. כשהיא מנערת את הקופסה האדומה הריקה היא מבחינה שכתוב עליה ״אלף טבליות״. אלף כוסות קפה זו כמות בהחלט מכובדת. גם אם נניח שלפחות פעם אחת נפלה טבלית עגולה והתגלגלה על הרצפה, וכמה עשרות פעמים אירחה את שרה או את מיה ששותות גם כן קפה עם סוכרזית על בסיס מים, עדיין יוצא שבשנים האחרונות שתתה תלי לפחות תשע מאות כוסות קפה של מבוגרים ומודעים לעצמם. תשע מאות יום לפחות חלפו מאז ימי קפה הנעורים המומתק בסוכר. למחשבה הזו יש טעם של סוכרזית. בלית ברירה היא שותה את הקפה המר, בלגימות קטנות וחמות מדי.

היום שלה פנוי עד הצהריים, אז תיסע למכון ותחכה לשירה־ שלכת גורן עמה תבלה את הלילה. היא עוברת על הדואר מהימים האחרונים שנערם על השיש - כמה חשבונות, פרסומת לפיצה והודעה על חבילה. מההודעה היא קצת מסתקרנת, זכר לימים בהם לצירוף המילים ״חבילה בדואר״ או ״לחם פומפרניקל״ או ״זבדה״ היה טעם משל עצמו. אלא שמתישהו, בערך באותה תקופה שבה הקפה קיבל טעם של סוכרזית, גם החבילות בדואר הפכו להיות דברים שיכולים לסבול דיחוי. היא מחליטה לשלם את החשבונות באינטרנט ולקחת את החבילה בצהריים. בינתיים יום יפה בחוץ, מזג האוויר חם והבוקר מיהר להבשיל. אף על פי שבדרך כלל היא מעדיפה לקרוא בחדר השינה, היא מחליטה לצאת עכשיו עם ״ימים לבנים״ לגינה. היא נמשכת אל מייקל ג׳י באחוות ננטשים של אלו שהחיים כפו עליהם את מסלולם האקראי. זר לא יבין זאת, היא מבינה אותו. כמה נורא לאבד נפש תאומה. זאת על אף שאנדריאה של מייקל בסך הכול עברה דירה למקום אחר, בעוד שמתי נעלם בלי להשאיר עקבות.

כשהיא יוצאת עם הספר החוצה, היא מסתנוורת כאילו שמש פברואר המטורפת זורחת בבת אחת מכל הכיוונים. אבל אנשים שאוהבים גינות לא מתלוננים על השמש, גם תלי לא מתלוננת. ממילא תוך דקות ספורות, אחרי שהיא מרפרפת בזריזות על החלקים שכבר קראה, היא שוב בניו יורק המושלגת עם מייקל ואנדריאה בעשור אחר.

*

כדי לספר את הסיפור נאמנה אין מנוס מלתאר את הימים, את הנופים ואת המנהגים של ילדותי. אני עושה זאת בשמחה. על אף שנדרתי נדר לזכור את ילדותי כפי שהיתה באמת, ולא להפוך

אותה לנטולת דאגות ומאושרת בפי שמבוגרים נוהגים לעשות, איני יבול להימנע מלזבור אותה בערגה. אולי האשמה היא באופן ההד שבו נקטעה לפתע, מבלי להותיר לי אפשרות להוות אותה עד תום. המאפים במאפייה ליד הבית, למשל, היו הסרי ייהוד עבורי ביוון ששימשו בארוהת הבוקר שלי במשך שמונה שנים לפהות. בשאני הושב עליהם הם מעלים באפי ריה ילדות של להם טרי וטעם בצק משובה, למרות שאני זובר בבירור שנהגתי לאבול אותם בלי להקדיש לבך בל מהשבה.

ניו יורק של אז היתה מקום מסביר פנים לילדים - אנהנו טרם בהרנו את הבהירות שלנו, עתידים שונים נפרשו לפנינו, הלקם בהברה מזהירים. הורי, במו רוב ההורים שהברתי, גמרו אומר להעניק לי בל שביבולתם בדי לסלול בפני את הדרך שהיתה עבורם קשה ומלאת מהמורות. הם רשמו אותי להוגים שונים, בין היתר להוג נגינה בפסנתר. המוזיקה מילאה אותי אושר, אושר גדול יותר בעתיד נראה לי מובן מאליו. אילו שיערתי שבל אותם ימים פשוטים נועדו להיקטע באבהה אבזרית אהת, מה הייתי עושה? קרוב לוודאי שהייתי הי אותם באותה צורה בדיוק.

גם אנדריאה ניגנה. נפגשנו בהוג שנערך בסלון ביתה של אהת השבנות, ארבעה ילדים ושני פסנתרים. המורה, גברת מלוואי, הפבה אותנו לצוות. הייתי רוצה לספר שהיא הבהינה מיד באותו קשר במעט טלפתי בינינו, קשר שלנו עצמנו לקה זמן לעמוד על טיבו. האמת היא ששני הילדים הנוספים היו אהים תאומים שניגנו באילו מעולם לא התפצלו ברהם אמם. מעיני שניהם נשקף אותו מבט אטום. ״אתם שניבם תנגנו עד סוף השנה את מוצרט בארבע ידיים,״ אמרה גברת מלוואי. הילדה ההיוורת, שהורת השיער, הייבה.

שנינו נטינו למוזיקה קלאסית, אף על פי שהשנים היו שנות הרוק והפופ וההורים שהלקו תקליטים עם ילדיהם. זה היה, אולי, מרד

הנעורים המוקדם שלנו, החיפוש אחר כללים פשוטים ונוקשים. היא ניגנה שופן ואהבה להגיד שהפשטות היא הגאונות האמיתית. אני אהבתי את באך, תרגילים כבדים וקשים לביצוע. שעות ארוכות היינו מתאמנים, תמיד אצלה בסלון. אנדריאה היתה בת יחידה להורים אמידים מאוד ועסוקים מאוד. הבית היה ריק ומחומם היטב. אמה היתה מנהלת בית מרקחת, מאותן נשים שצווארן זקוף מדי בארשת ספקנות תמידית, ברווזית. את שערה השחור ירשה אנדריאה מאביה. מלבד זאת היא לא דמתה לאיש מהם. ילדי בני האדם אינם שונים למעשה מגורי כלבלבים - עם הזמן הם מאבדים את הקסם שגורם לך לרצות לחבק אותם. כדי לחבב אותם בבגרותם רצוי שיהיה לך לפחות זיכרון אחד מאיך שהיו פעם.

באותו הסלון היינו מנהלים את כל אותן שיחות בנליות בפעם הראשונה, נדהמים לגלות מחשבות משותפות על הורים, על ניו יורק ועל מוות. אנדריאה האמינה באלוהים, היינו מתווכחים שעות על ההוכחות לקיומו, תיאולוגים קטנים ובלתי־מודעים לטביעות הרגליים הענקיות שכבר פסעו באותו השביל לפנינו.

שנה לפני שהמשפחה שלה עברה דירה, התבקשנו לנגן במסיבת הסיום של בית הספר קטע לבחירתנו. בחרנו קטע לפסנתר בארבע ידיים, היא היתה המלודיה ואני הליווי כבד הראש והמסורבל. ככה זה היה.

*

תלי קוראת עד שהשמש מסתלקת מפניה ונהיה קריר, השעה כבר אחת בצהריים. וכמובן, חולפת בה המחשבה הבלתי־נמנעת, אולי זה מתי? אלא שמייקל ג׳י הוא לא סופר אנונימי, מחבר פלאי שחזר מן האופל. על עטיפת הספר היא קוראת שהוא עיתונאי ידוע, נשוי ללורה ומתגורר •וורמונט. מלבד זאת, לזהות את עצמך

בספר תהיה קלישאה מובהקת מכדי להיות אמת. יש כל כך הרבה סרטים וספרים בעולם, ויש דברים שפשוט אי־אפשר יותר לעשות. למשל, להפוך את שעון החול על שולחן העבודה שלך ולשקוע במחשבות. למשל, להיפרד כשיורד גשם.

ובכל זאת, מי יודע, אולי זה סימן. היא מזכירה לעצמה את ההחלטה לכתוב לסופר מכתב מיד כשתסיים לקרוא. יש להם הרי משהו משותף. מי יודע, אולי הם אפילו ייפגשו פעם. היא ומייקל, לורה ויובי, מתי ואנדריאה, וידברו על כל הדברים שיכלו להיות ויצחקו מאוד. היא סקרנית לקרוא למה אנדריאה עוזבת, אבל לפני לילה של עבודה היא מקפידה תמיד לישון בצהריים. לא נותר לה עוד הרבה זמן. היא סוגרת את הספר.

לפני שהיא קמה היא מעיפה מבט מפוזר בגינה ומגלה להפתעתה שעץ הרימון שוב צומח. על הענפים צצו פרחים. לבנים, זעירים, מהוססים, כמעט מתנצלים על עצם קיומם מחוץ לעונה. והרי רק לא מזמן קטפה את הפרי האחרון מהעץ שאמור היה להיכנס לתרדמת החורף. האדמה, כך נראה, ממאנת להאמין לחסרונו של הגשם, היא מעדיפה להאמין שפשוט נרדמה. תלי נכנסת הביתה, מניחה את הספר על יד המיטה ושוכבת לישון.

בדרך כלל היא יודעת להעריך שינה טובה. לא משנה מה זימנו השעות שקדמו לה או מה מחכה באלה שעוד יבואו, היא תמיד יכולה להתכסות היטב ולישון ללא הפרעה. אבל שנת הצהריים מלאת חלומות יותר מזו של הלילה, הגוף הישן זוכר את עלבונותיו. היום היא ישנה שינה טרופה ומודעת לעצמה, שעון פנימי מהדהד בתוכה ומזכיר לה שאין עוד הרבה זמן. עדר סוסים דוהר בחלומה על קו פרשת מים, מפזר סביבו רגבי בוץ ונתזים מרעמות מתבדרות. היא אולי אחת מהם ואולי רק צופה, כך או כך החלום הזה מעייף אותה. היא ישנה־לא ישנה, עוברת

•ה המחשבה המשונה שהבוץ ילכלך את כלי המיטה הנקיים. תוך כדי שינה היא משננת לעצמה, ״רעמה, סוסים, מים״, כדי לזכור לכתוב על החלום הזה לאביב. הוא השותף שלה לניתוח, אבל בזמן האחרון שניהם חולמים רק וריאציות שונות על אותו החלום - היא על סוסים והוא על שדות ענקיים של כלניות ופרג. אם אפשר היה לשלב את שני החלומות, התמונה המשותפת היתה ודאי יפה מאוד - סוסים כהים על רקע שדה אדום. היא מנסה לשתול שדה בחלום, אבל ברגע שהיא מחליקה לאזור הלא־מודע, חוזרים הסוסים לדהור על רקע נוף כחול־ירוק של מים. כשהיא יוצאת לבסוף מן המיטה רגליה כבדות ועייפות, השמש שקעה מזמן ויובי כבר בבית, מכין לה קפה וחותך סלט.

היא עומדת בפיזימה בכניסה למטבח ומתבוננת בו. לוקח לו רגע להבחין בה. כשהעיניים בעורפו גורמות לו לבסוף להסתובב הוא מחייך, ניגש אליה ונותן לה נשיקה, ״בוקר טוב. נגמרה הסוכרזית, אני שם לך סוכר, בסדר?״ הוא לא שואל אם היא עובדת הלילה ולא מתבדח על כך שדווקא עכשיו הוא צריך אותה, מומחית השינה המדופלמת, כי בלעדיה יהיו לו בעיות להירדם. כמו הרבה זוגות לא מאוד חדשים, הביחד שלהם כבר לא תלוי בשהותם הפיזית באותו מקום, הם פשוט תלי ויובי. היא נזכרת במעומעם איך פעם היתה מתקשה לנשום כשידעה שהוא מתרחק, כאילו האוויר התחלף באוויר פסגות על קצה הר מושלג ומשונן. מעט אחרי שהתחתנו, אבא של יובי קיבל את ההתקף הראשון שלו, שאז עוד היה רק התקף ועוד לא הראשון. הם בילו איתו את הלילה בבית החולים. היא הבחינה אז בטבעת הנישואין הזהובה על אצבעו של הרופא הצעיר שטיפל בו, ולבה יצא אל כל נשות הרופאים - נשים יפניות וסיניות ואמריקניות ומאוהבות, שננטשות

לכל כך הרבה לילות. עכשיו היא זוכרת את הרגע, אבל לא מצליחה לשחזר את ההרגשה.

הם שותים קפה ואוכלים סלט. לקפה שלה יש טעם ילדות מתוק ורענן. אולי לראשונה זה תשע מאות ימים היא מסיימת אותו. יובי שואל מה מחכה לה הלילה, היא מספרת לו קצת על שירה גורן. אחר כך היא לוקחת את ״ימים לבנים״, בקבוק מים מינרליים, חפיסת שוקולד ותיק איפור קטן ומכניסה הכול לתיק עור גדול בצבע כחול. זה תיק הלילה הקבוע שלה, הוא כבר רפוי מאוד ונדמה לה שהוא מתרפק עליה בציפייה ללילה משותף. היא נזכרת שלא הוציאה את החבילה מהדואר ולוקחת גם את ההודעה, ומבקשת מיובי שישלם את החשבונות דרך האינטרנט. הוא מלווה אותה החוצה, וכשהיא כבר נוהגת היא שמה לב שלמרות ששאלה אותו איך היה בעבודה, השאלה נבלעה בחלל האוויר איכשהו מבלי שנענתה. ״אני חייבת לשים לב יותר״, היא מלבישה את המחשבה המופשטת במילים כדי שתזכור אותה. היא מנסה לחשוב מה יובי עושה בלילות שבהם היא מבלה במכון, מנחשת שהוא משחק במחשב, קורא עיתון, מסדר את המטבח. האם הוא מרגיש רגוע יותר כשהיא איננה? לפעמים כשהם יחד היא יכולה ממש להרגיש איך חוסר מנוחה בלתי־מוגדר זולג ממנה אליו, תנועותיה מלוות תמיד באיזו ציפייה לכך שמישהו ילחץ על הגונג והחיים יתחילו, הבית והמטבח והגינה הם לא יותר מפרוזדור המתנה למשהו שגם היא לא יודעת מהו. אולי בלעדיה הוא נינוח יותר. המחשבה לא נעימה לה, היא מעדנת אותה כשהיא אומרת לעצמה שכל אחד צריך לפעמים להיות לבד.

כשהיא מגיעה למכון אלה הנחמדה כבר שם, דשנה וחייכנית בבגדי עבודת הלילה שלה - חולצת טריקו ומכנסי טריינינג

כחולים. במאות הנכונות היתה אלה נחשבת ליפהפייה אמיתית, נערת רובנס דשנת גוף מנפנפת עלה תאנה בעצלתיים. לרוע מזלה נקלעה דווקא למאה שבה היא נחשבת סתם שמנה. תלי ונאוה החמיאו לה לא פעם על עורה החלק, על עיניה הירוקות־המנוקדות, על שערה הבריא, אבל אלה נותרה מתוסכלת ממשקלה שהאפיל לדעתה על כל היתר. המלחמה בו הפכה חלק כל כך בלתי־נפרד מאישיותה, אפילו לה קשה לדמיין את עצמה בלעדיו.

העבודה הנוכחית של תלי לא דורשת ממנה הרבה. הלילה תישן שירה גורן במיטת המכון, תחת עין המצלמה ובהשגחתה של אלה, שתשב בחדר הכונן. תלי עצמה צריכה רק להיכנס מדי פעם ולבדוק שהכול בסדר. היא האחראית, אבל האמת הפשוטה היא שאלה היא זו שעושה את רוב העבודה. המחשבה לא נעימה לה, זה נראה לא הוגן. היא משננת לעצמה, זו לא בושה להצליח, כמו שלמדו באיזו סדנה להעצמת נשים שנאוה לקחה אותן אליה לפני כמה חודשים. כשהיא נזכרת שאלה בכלל לא הוזמנה לסדנה היא מרגישה גרוע יותר. אלה מצדה מחייכת אליה חיוך אמיתי ושמח, חיוך של מישהו שבטוח שכך בדיוק העולם צריך להתנהל. תלי מניחה את התיק הכחול על השולחן וניגשת לפינת הקפה. תוך זמן קצר אלה מגיעה אף היא, ובוחרת לעצמה ספל. תלי לא באמת צמאה, היא שתתה קפה רק לפני זמן קצר בבית עם יובי, אבל הן תמיד שותות יחד כשיש להן משמרת לילה, ולטקס הקפה חוקים משלו. השתייה המשותפת היא מין טקס פתיחה שמשמעותו הלילה אנחנו יחד. אלה מנצלת אותו ואומרת, ״אני צריכה לספר לך משהו.״ במרחבי גופה קשה אפילו לחצאי תנועות להסתתר, תלי מבחינה שהיא נראית קצת מתוחה, כאילו איזה רטט העביר בה גל בודד. היא מסתקרנת, ״משהו חשוב?״

״אני עדיין לא יודעת,״ אלה נראית מבולבלת, ״אולי. אבל אמא

של שירה גורן צריכה להגיע כל רגע ועוד לא הכנתי את החדר, אני אספר לך אחרי שנתארגן.״ היא מניחה את הכוס החצי־מלאה בכיור ויוצאת.

תלי נמצאת במשרד כשהיא שומעת את מנואל ושירה נכנסות. היא נשארת לשבת וממתינה שייכנסו, בסתר לבה היא מקווה ששירה תיכנס לבד. ואכן, כשהדלת נפתחת נכנסות לחדרה שירה ואלה, בלי מנואל. אלה אומרת, ״אמא של החמודה הזאת צריכה לחתום אצלי על כמה טפסים. בינתיים חשבתי שתרצי להסביר לה מה בדיוק נעשה הלילה, מה דעתך?״

״רעיון מצוין,״ תלי קמה ממקומה, ״בואי שבי, חמודה.״ אלה מסתובבת ויוצאת מן החדר. שירה מתיישבת בכיסא מול תלי, ומתבוננת בה בזמן שהיא לוקחת ניירות סתמיים מהשולחן ועושה את עצמה מדפדפת בהם.

״מממ... בואי נראה... גורן, גורן... הנה! הבת של מנואל גורן. תזכירי לי איך קוראים לך?״ ״צמרת.״

המבט התמה מקדים את תלי בלי שתוכל לעצור אותו. היא נועצת בשירה עיניים לרגע קצת ארוך מדי. ״יש לך אומץ, ילדה״, היא מחמיאה לה בלי מילים, ״חייבים להודות שפחדנית את לא״. ״אוקיי, צמרת. אני תלי ואני חושבת שכבר נפגשנו.״ שירה נועצת בה מבט מרוכז, לא טורחת להנהן, ותלי ממשיכה. ״איך עבר עלייך היום? משהו מיוחד?״ שירה־שלכת־צמרת שותקת רגע, כמו חוככת בדעתה אם תלי ראויה לתשובה. אחרי רגע היא אומרת, ״היינו בטיול ביערות הכרמל.״

״באמת, מה את אומרת? מה, עם בית הספר או עם ההורים?״ תלי מנסה לא לחייך כשהיא מדמיינת את מנואל גורן פוסעת

בשבילי הכרמל הבוציים בחליפת מעצבים ונעליים עם עקב מחודד.

״לא, עם הכיתה.״

״נשמע כיף! באיזה בית ספר את לומדת?״ ״׳דורות׳.״

תלי שוב מופתעת. לא היתה כל סיבה ששירה לא תלמד ב״דורות״, אין הרבה בתי ספר באזור. ובכל זאת מפתיע אותה לרגע לשמוע שבית הספר בו למדה היא עצמה לא התפוגג כשעזבה אותו, אלא המשיך להתקיים עם טקסים ושיעורים וחברויות וטיולים ליערות הכרמל.

״מה את אומרת? גם אני למדתי שם! איך קוראים למורה שלך?״ ״יעל נבו.״

״לא מכירה. צעירה?״ ״לא כל כך. לפחות בת עשרים.״ תלי מחייכת. גם שירה מחייכת. ״המורה חנה הרצוג עוד מלמדת שם?״ ״יש מורה חנה הרצוג, היא עוד לא מלמדת אותי. אומרים שהיא רעה.״

״היא לא רעה, אני זוכרת אותה דווקא נחמדה.״ תלי מעניקה מתנה קטנה למורה חנה. כי איך בכלל אמורה אישה מבוגרת להתמודד עם ילדות כמו שירה גורן, כשילדה משלה אין לה וילדותה עצמה רחוקה מכדי לזכור. המורה חנה באמת תמיד היתה נחמדה אליה, אבל מי יודע, אולי אנשים בודדים לא מתרככים לעת זקנה. תלי נשטפת גל של חמלה. דורות של ילדים עוברים תחת ידיה, מתבגרים, מתחתנים, מולידים ילדים, ורק חנה, הכלה המזדקנת, נידונה לתקופת המתנה אינסופית. כל יום שעובר מרחיק

אותה מאותו זיכרון, חוץ ממנו מה עוד נותר לה. היא מוחקת הבזק מהיר של תמונה, שמלת כלה מצהיבה בארון.

הן ממשיכות עוד כמה דקות להחליף רשמים על בית הספר, אברהם השרת והמורה בלה וטובה המזכירה, עד שתלי מחליטה בבת אחת, כמו שמבוגרים עושים לפעמים, שדי. ״בסדר,״ היא אומרת, ״עכשיו אני רוצה להסביר לך מה נעשה הלילה. רוצה שוקו?״

אין ספק שבבית של מנואל גורן יודעים משהו על טקסי שתייה משותפים ומשמעותם. שירה מהנהנת. הן הולכות יחד לפינת השתייה, תלי מכינה לשירה שוקו ולעצמה את כוס הקפה השלישית בשעות האחרונות. בפינת הישיבה הקטנה הן לוגמות ברצינות מהמשקה, והיא מסבירה לשירה על האלקטרודות שיבדקו למה היא לא נרדמת ועל המצלמות ועל הטלפון שבאמצעותו תוכל לדבר איתן אם תצטרך. מובן שהיא מוסיפה, ״וגם אמא שלך תהיה כאן,״ למרות שחושיה מסמנים לה ששירה היא מסוג הילדים של עצמם. לנוכחות של מנואל לא תהיה, כך היא מנחשת, כל השפעה מרגיעה עליה ואולי אפילו להפך.

כששירה מסיימת את השוקו הן יוצאות בחזרה אל חדר הכניסה לפגוש את מנואל. מנואל גורן של הערב פחות מהודרת מזו של שעות היום - למעט זוג עגילי זהב חישוקיים אין לה עכשיו תכשיטים או משקפי שמש והיא נראית נבוכה מעט, כאילו היעדרם חושף אותה באיזה אופן. תלי מחייכת אליה ואומרת, ״יופי שבאת. אל תדאגי, ניתן לך חדר נוח שיש בו גם טלוויזיה, ותוכלי לראות את שירה כל הזמן.״ מנואל מהנהנת ושירה מעלימה את שתי שפתיה פנימה עד שנותר מפיה רק קו דקיק. עכשיו תלי בטוחה שהיא היתה מעדיפה לבלות את הלילה לבד, ילדה בוגרת בין שתי נשים. נוכחותה של מנואל מפרה את האיזון.

בפעם השנייה באותו ערב תלי מפרטת את מהלך הלילה הקרוב. מנואל מביטה בה באותו ריכוז ילדותי שמבוגרים מפגינים לפעמים ליד מבוגרים אחרים, ומהנהנת. כשתלי מסיימת להסביר היא אומרת, ״המטבח לרשותך, יש לך שירותים ומקלחת בחדר. את בטח רוצה להיכנס להגיד לילה טוב לשירה ולעזור לה להתארגן.״ שירה מזעיפה מבט נוכח הבגידה הבוטה - כשהיו רק שתיהן במשרד תלי לא היתה חושבת לרמוז שילדה בת תשע לא יכולה להתארגן לבד. תלי מחייכת אליה חיוך של שותפות לסוד. ״בואו, אלה תראה לכן את החדרים,״ היא אומרת. אלה לוקחת אותן קודם כול אל חדר השינה ומראה להן את הכיור, המיטה, הדרך לשירותים, אחר כך היא סוגרת את הדלת ונותנת לשירה להתארגן. כעבור רגע הדלת נפתחת ומנואל יוצאת מהחדר בפנים חתומות. כשהדלת נפתחת שוב הן מגלות ששירה־שלכת־צמרת נעלמה, ובמקומה הופיעה ילדה בפיז׳מה חדשה ורודה שנקנתה בבירור לכבוד האירוע, נעלי בית פרוותיות ענקיות ושאריות משחת שיניים על הלחי. היא נראית נבוכה מאוד, ותלי מחניקה חיוך.

אחרי שמנואל אומרת, ״שירה, תנקי את הלחי,״ אלה נכנסת לנצח על המכשירים שיוצמדו לשירה להמשך הלילה. למעשה המכשירים עושים לבד את כל העבודה - הם אלו שיגלו לבסוף האם שירה ישנה ואיך, האם היא חולמת וכמה פעמים היא מתעוררת.

כששירה הופכת לילדת מוניטור קטנה ופקוחת עיניים, אלה מראה למנואל את החדר שלה. תלי אומרת לאלה, ״אני צריכה לעשות משהו דחוף, תבואי לקרוא לי כשאתן מסיימות?״ אלה מהנהנת בהבנה ותלי חוזרת למשרד. זה לא הוגן במיוחד - אחוות נשים בלתי־כתובה קובעת שכשרק שתיהן במכון, עליהן לשבת יחד ולשוחח שיחות של לילה, מה עוד שאלה הודיעה מראש

שהיא צריכה לספר משהו. אבל הלילה עוד ארוך, היא מתנחמת, ומנואל של הלילה מביכה אותה. היא מעדיפה אותה לבושה היטב ומאופרת ובלי מבט הילדה האבוד.

במשרד היא מדליקה את המחשב ונכנסת לתיבת הדואר. מחכה לה שם מכתב מאביב, היא שמה לב שבכלל לא חיכתה לו. מוזר, עד לא מזמן היה אביב המשתתף החביב עליה בפורום חלומות ומשמעותם. תלי היא משתתפת קבועה בפורום, עובדה לא מפתיעה בהתחשב בתחום עיסוקה ובכך שהיא ישנה בצהריים. היא חיבבה את אביב מרגע שהצטרף. החלומות שלו היו ססגוניים מאוד ובעיקר מלאים סימנים קלאסיים קלים לפרשנות. הוא היה גם מגיב מסקרן ומקורי, היה בו משהו נבון ותמים ומעל לכול - בניגוד למשתתפים אחרים נראה היה שחלומות של אחרים, ושל תלי בפרט, באמת מעניינים אותו. במהרה עברו למיילים אישיים, חולקים חלומות, מציעים פתרונות ובהדרגה משתפים בפרטי היום יום. בהתחלה היתה כותבת לו על בסיס כמעט יומי, מתחילה לחכות לתשובה ברגע שלחצה על ה״שלח״. בכלל, היא חושבת שזה די מדהים, הרדיו, והטלוויזיה והמחשב וכל שאר הדברים שבני האדם המציאו כדי שיהיה להם עם מי לדבר. למרות שהעיקרון הבסיסי לא השתנה מאז המוךס, נניח. נעים מאוד, אני קו נקודה קו, נעים מאוד, הייתי נקודה ועכשיו אני קו אחד ארוך. אבל עכשיו(מתי בדיוק?) ההתלהבות חלפה. כמו ביומן אישי שנרכש עם המון כוונות טובות (והיו לה, לתלי, לא מעט כאלה), גילויי הנפש הפכו לחובה שיש צורך למלא, ובמילים פשוטות התחיל להימאס לה.

היא פותחת את המכתב אבל לא מספיקה לקרוא בו, כי כעבור רגע הטלפון מצלצל. ״מנואל רוצה לדעת אם זה בסדר שהיא

תוציא את הבטריות מהשעונים בחדר שלה, הם מפריעים לה לישון.״ קולה של אלה חביב ומתקתק ושזורה בו ציניות המיועדת לתלי בלבד, את ואני נגד כל העולם, כל האחרים הם בדיחה פרטית שלנו. תלי אומרת שכן, זה בסדר, ומוסיפה, ״עכשיו אנחנו יודעות מאיפה שירה קיבלה את בעיות השינה שלה.״ אלה צוחקת צחוק שפירושו, בדיוק מה שחשבתי. תלי מזכירה לעצמה לכוון מחר את השעונים מחדש. היא מחכה עוד כמה דקות ואז יוצאת להצטרף אל אלה.

כשהיא נכנסת לחדר הקבלה כבר ירד על המכון השקט של הלילה - האורות כבויים, החדרים סגורים, אף טלפון לא יצלצל. אלו שעות רגועות בדרך כלל אבל אלה עסוקה מאוד - היא מרוקנת את המגירות. תנועותיה מתפרצות מגופה חסרות מעצורים כשהיא מטיחה את תוכנן על השולחן.

ביסלי גריל נוחת על כיפלי, סוכריות מחייכות על חבילת מסטיקים כחולה. תלי ממתינה בסבלנות להסבר. במחשבה שנייה אלה מחזירה את המסטיקים למגירה. ״זה בלי סוכר,״ היא מעדכנת, ומפצה את הערמה שבחוץ בחבילת ופלים חצי־אכולה סגורה בגומייה. המורה חנה אהבה להגיד שפעם כל המאכלים היו רוגעלך וקרעפלך, הילדים של היום רוצים רק ביסלי וכיפלי ולי ולי ולי. לעומת זאת היא מעולם לא התנגדה לטעום קצת כיפלי בטיולים שנתיים. השולחן של אלה נראה עכשיו כמו שולחן מטבח בביתה של ילדת יום הולדת. חבילת מרקי אינסטנט נוחתת על הערמה, ומאחוריה אלה מזדקפת ומכריזה, ״פגשתי מישהו!״ אחרי רגע מתקנת, ״כלומר, לא ממש פגשתי, רק התכתבתי. מתכתבת. באינטרנט.״

תלי מופתעת וגם קצת משועשעת. לפני שהיא מספיקה להחליט

מה לומר אלה ממשיכה, ״אנחנו מדברים כל לילה, שעות, והוא פשוט... ואוו, הוא פשוט הנפש התאומה שלי, אני יודעת את זה.״ ״מה את אומרת!״ תלי מצליחה להשחיל תגובה, ״כמה זמן?״ ״שבועיים. אני גמורה מעייפות, כל היום מחכה ללילה.״ ״ואתם מתכננים להיפגש?״ פניה של אלה מתכרכמות.

״עוד לא דיברנו על זה, בסוף זה בטח יעלה, ואני חייבת, פשוט חייבת, להוריד לפחות עשרה קילו עד אז. אני פשוט אמות אם... אם זה לא יצא.״

היא לא אומרת, ״אני פשוט אמות אם הוא יראה שאני שמנה ולא ירצה אותי״, ותלי אומרת, ״אוי, שטויות, את נראית יופי.״ היא באמת חושבת שאלה נראית יופי, יש לה פנים נאות ועור חלק וגוף שגורם לנשים שמתעקשות ללבוש ג׳ינס צמוד מדי להיראות פשוט מגוחכות. אבל היא חושבת על אביב, ולא יכולה שלא להרגיש קצת מרומה. היא יודעת שאין לכך הצדקה, ובכל זאת מרגישה שחדרו לה לפרטיות.

אלה שולפת מאחורי השולחן שקית אפורה גדולה ואומרת, ״זהו, דיאטה לא מחר, עכשיו! תיקחי לך מפה מה שאת רוצה ואת השאר אני זורקת.״ היא נראית החלטית מאוד. תלי אומרת, ״לא חבל לזרוק? אני אשים חלק אצלי וחלק במטבח, שיהיה לילדים או לעופרה, מה דעתך?״ אלה אומרת, ״אבל אז אני עלולה לאכול את זה,״ ומיד חוזרת בה ואומרת - ״לא! אני בדיאטה ואני ילדה גדולה ויכולה לשמור על עצמי. קחי את זה מפה שאני לא אראה את זה בכלל.״ תלי לוקחת בצייתנות את השקית האפורה ונכנסת למטבחון הקטן והוורוד, מטבחון של מקום שבנות עובדות בו. היא מטמינה את המרקים במגירה ואת הממתקים בארון. במחשבה שנייה היא מצילה משם חבילת ביסלי גריל וחפיסת שוקולד אדומה

קטנה, שהיא לוקחת לחדרה ומניחה על השולחן. אחר כך היא יוצאת שוב לשולחן של אלה.

הן מדברות עוד קצת על החבר החדש של אלה. איתן הוא עורך דין, גם הוא אוהב ספרים של אגאתה כריסטי, ממש כמו אלה, וגם לו יש חתול. הוא גר איפשהו במרכז הארץ, אבל לא בתל אביב. אלה שופכת את פריטי המידע ברצף, היא נראית מעט קצרת רוח, לוקח לתלי רגע להבין למה. ברור, זה לא הזמן לשיחת בנות. ״את רוצה לדבר איתו?״ היא מחייכת. ״תלכי, תלכי. רק אל תשכחי לשים עין על המוניטור. גם ככה יש לי הרבה עבודה.״ אלה מביטה בה בהכרת תודה, ״האמת היא שאמרתי לו שיבדוק, ואולי אני אתחבר מהעבודה.״

״אל תתני לו לחכות,״ תלי קמה ממקומה. היא מסתובבת להיכנס למשרד כשאלה עוצרת אותה לעוד רגע. ״תראי,״ היא אומרת, ותלי מביטה על המסך ורואה ששירה־שלכת־צמרת גורן, ילדת מוניטור קטנה ושלווה, ישנה שנת ישרים.

הן מחליפות מבט. על פי מה שסיפרה להן מנואל, ברגע ששירה נרדמת היא לא מתעוררת עד הבוקר. הבעיה היא רק עם הלילות שבהם אינה נרדמת כלל. כלומר, הלילה הזה ככל הנראה לא יועיל להן. הן מחליפות מבט משועשע, אחר כך אלה מסתובבת אל המחשב. תלי שואלת את עצמה האם מנואל תכעס כשתגלה בבוקר שבילתה את הלילה במכון לשווא. אי־אפשר לכעוס על הילד שלך רק מכיוון שישן בלילה, ובכל זאת היא מנחשת שאכזבה נטולת כתובת תכווץ את שפתיה. לא נורא, היא מתכננת איך תנחם אותה, בפעם הבאה. היא חוזרת לחדר ומוציאה את ״ימים לבנים״ מהתיק. אלו השעות שלה, שעות הלילה. חיים נעלמים קמים לתחייה בשעות כאלה מבלי להעיר את הישנים. ידה נשלחת מעצמה אל חפיסת השוקולד האדומה שקיבלה מאלה.

היא מכניסה לפיה קובייה אחת, משהה אותה שם שתשחרר לה

מתיקות עזה ונחלשת ונעלמת, ומתחילה לקרוא.

*

בסופשבוע גשום אחד היתה אמא של אנדריאה מעורבת בתאונת דרבים. לא קרה לה דבר מלבד במה שריטות, אבל הרבב המשפחתי נהרס בליל. היא עשתה את מה שצריך, החליפה פרטים עם הנהג הפוגע, אך בבוא יום התשלום הצליחה חברת הביטוח שלו להוביח בי התאונה היתה באשמתה בלבד, מה שפגם במובן בהשתתפות החברה בתשלום ובפוליסה בעתיד.

בניגוד לרבים מבני גילי לא התעניינתי אז במבוניות, הסיפור חלף מעל לראשנו ורק רסיסים ממנו הגיעו אלינו. בשאני אומר ״רסיסים״ אני מתבוון במובן המילולי, בי בשאבא של אנדריאה שמע את החדשות הוא בל בך התרגז, עד שהטיח יד קשה בוויטרינה שבסלון וניפץ בד חרסינה מבוער ובובה בדמות רקדנית.

אנדריאה ואני ישבנו אז בחדר שלה, ובמובן שיצאנו מיד לראות מה קרה. הסיפור סופר לנו בלאחר יד, אבל מה שהטריד את אנדריאה היה בעיקר הבובה. בהיותה בת יחידה היו לה תובניות באשר לבובה המסוימת הזאת לימים שבהם תעבור לרשותה. זברתי במעומעם שזו הבובה ששמעה אותה מתחילה לפרוט על פסנתר, היא תבננה להציב אותה מעל פסנתר הבנף שעוד יהיה לה. מראה החרסינה המנופצת, או אולי מראה אביה במחווה אלימה, העלו בעיניה דמעות והיא נמלטה חזרה לחדר.

אספתי את השברים, שניים בסך הבול, והלבתי בעקבותיה. ראיתי אותה נאבקת לא להתייפח על ידי. גיל שתים־עשרה הוא שברירי ביותר. היא דמתה בעיני לאותה הבובה, ובגילי הצעיר מצאתי את הדימוי החבוט הזה מסעיר מאוד. הוצאתי דבק פלסטי

מהמגירה העליונה ובלי מילים הדבקתי את שני החלקים, מחזיק אותם צמודים זה לזה עד שהיה בטוח להניח אותם בזהירות להתייבש על השולחן.

דמעותיה של אנדריאה יבשו בינתיים, ואני התפניתי לחשוב על עניין התאונה. ״איזו חברת ביטוח חצופה,״ אמרתי. אנדריאה הנהנה. ״כשאהיה גדול אני אהיה עורך דין, ואנשים ידעו שהם יכולים לבוא אלי במקרים כאלה. אני אייצג אותם בלי כסף, רק בשביל העיקרון, שידעו שלא תמיד אפשר לרמות את האנשים הקטנים.״

מניין הגיע אותו משפט מלא ביטחון? עד אותו רגע היו כל האפשרויות פתוחות. לא הקדשתי לכך יותר מדי מחשבה - שיערתי שאהיה רופא, מדען, איש עסקים. העתיד היה אופק מטושטש וערפילי, המשנה את צורתו בהתאם לכיוון הרוח. אבל באותו רגע ניצת אור בעיניה ומחק את האפשרויות האחרות. ״תצטרך ציונים גבוהים.״ ״יהיו לי.״

״זה אחד המקצועות שהכי קשה להתקבל אליהם.״ ״אז מה.״

אנדריאה חשבה על זה רגע ואז אמרה, ״אני עוד לא יודעת מה בדיוק אני אהיה, אבל זה בטוח יהיה משהו שעוזר לאנשים. אולי אחות. אני אסע לאפריקה וארפא את החולים שם. אולי אהיה רופאת ילדים.״

האם בובת הרקדנית המחלימה על השולחן היתה ההשראה לעתידה המבטיח, או אולי יומרת רובין הוד שלי גרמה לה לרצות לרפא את הנדכאים? כך או כך, לרגע היינו סם לייבוביץ, ופלורנס נייטינגל, מדים צחורים וחליפה יקרה. עבר־הווה־עתיד התכווצו

והתלבדו לרגע משותף ובהיר, מסלול גורלנו הוסט. ידענו שנהיה שם, יחד, והרגשנו קרובים.

בשהגיע זמני ללבת לקולג׳, אנדריאה בבר מזמן עזבה. לא היינו בקשר ולא היה לי מושג היבן היא. אני מאמין שבאמת ובתמים חשבתי שאהיה עורך דין מוצלח, אם בי מעולם לא הודיתי בבך בפני עצמי שאותה שנת לימודים אומללה שלי בבית הספר למשפטים החלה במעט עשור קודם לבן, בחדר קטן בדירה מוסקת היטב. באיזו פינה נסתרת באחורי התודעה רציתי להיות מייקל, עורך הדין מגן העניים בחליפה יקרה. רציתי שילדה בשיער בהה תתבונן בי ובעיניה יהיה אותו אור מאז, משהו בי לא רצה לאבזב אותה בשתחזור.

לימים נודע לי בי גם אנדריאה עוסקת באחד המקצועות הפרה־ רפואיים, בחירה נפוצה בימינו, ועדיין אני מאמין שיש לי בה חלק. אנחנו מעצבים לבד את גורלנו, אבל הבחירה מורבבת ממי שהיינו, ממי שרצינו להיות.

בוקר אחד חנתה משאית גדולה מול בית הוריה של אנדריאה. אנשים גדולים בסרבלים בחולים נשאו החוצה ספות ופסנתר באילו היו חבילות קש. ברגע הראשון חשבתי, תמים שבמוני, שהם פורצים. דמיינתי איך אני מבריח אותם, נער צנום בתחילת גיל ההתבגרות מול שלושה בריונים, וזובה לתהילה.

ובבל זאת לא הייתי צעיר עד בדי בך. בשראיתי את ההורים שלה נותנים בשלווה הוראות לסבלים הבנתי שהם עוזבים. אנדריאה לא נראתה בשום מקום.

אני מניח שקשה יותר להיות זה שעוזב. אחרי הבול, היא זו שצריבה היתה להסתגל למקום חדש בתחילת הימים הנוראים של גיל ההתבגרות. אני מניח גם שגיל ההתבגרות שלה התחיל ביום בו

נודע לה על הנסיעה, באותו יום החלה אנדריאה הילדה לפנות את מקומה לאישה קטנה, מחשבת חשבונות של לספר או לא לספר, לחכות או למהר. בכל לבי האמנתי לה כשיצאה לבסוף וכשניגשתי אליה אמרה, ״לא ידעתי איך לספר לך.״

סך הכול לא קרה שום דבר יוצא דופן. אבא של אנדריאה קיבל עבודה טובה יותר במדינה אחרת ועשה את מה שכל אמריקני נחוש היה עושה במקומו - ארז את משפחתו והלך בעקבות החלום. היו לי חברים שעברו דירה, זה באמת לא היה משהו לכתוב עליו הביתה. ביום שבו הגיעו הסבלים הצטערתי כמובן לאבד את חברתי הטובה, אבל טיבן של פלדות שהן בלתי־ניתנות לתיאור עד שחווית אותן, רק במבט לאחור הן מתגלות במלוא נוראותן. ימי התום שלי נארזו במשאית באותו יום והתרחקו, נידונתי לחפש אותם מאז.

האם אהבתי את אנדריאה? אני מאמין שכן. כמה תמימים היינו אז, אני מתבונן על בני הצעיר ונדהם עד כמה רחוק העולם הגיע. כל דור חושב שהוא היה תמים יותר, חולם יותר מהדור שאחריו. אני מודה שאני חושב כך בעצמי. בעוד שנים מספר ימלאו לבני עשר. בנות העשר המתגוררות אצלנו בבניין קוראות ״ווג״ וצובעות את שערן במספרה. אנדריאה היתה בת שתים־עשרה ואני בן שלוש־עשרה, היינו אהבת בוסר של גוף ונפש בחיפוש אטי אחר דברים שלא ידענו מה הם.

מתבגרים רבים מגיעים לשלב שבו הם סבורים שהחיים חסרי משמעות. שלי התרוקנו מתוכן כשלא היה לי עם מי לחלוק אותם, בן לילה כמעט הפכתי למתבגר מרדן. ייתכן כמובן שזה היה קורה בכל מקרה, אם כי אני סבור שלפחות אחת הסיבות היתה שגיליתי לפתע שאין לי חברים. בני ובנות גילי כבר היו מסודרים חבורות חבורות, מעמדי החברתי הברור התערער לפתע. מה נותר לי מלבד לטפח את הגעגוע, להזין אותו, ומה הפלא שהלכתי אחרי החבורה

הראשונה שהציעה לי להצטרף. למרבה הצער, הדרך שבה בחרתי

הובילה אותי למסלול התבגרות קשה ורב תהפובות.

*

קוביית השוקולד נמסה מזמן, תוך כדי קריאה ידה מגששת עיוורת אחר החבילה ולבסוף מתייאשת. למרבה ההפתעה, הידיעה שקודם היה שם שוקולד מספיקה כדי להונות את החך שלה בתחושת מתיקות. תלי קוראת ובעצם רק מרפרפת. חלק מן המילים נושרות בדרך, חצאי משפטים מתכווצים ומתלכדים. זה מספיק כדי שתבין מה היא קוראת, וכדי שיתחשק לה לצעוק, גם אני! גם אני! כי אלו הרי רגשותיה האישיים, הפרטיים, הכמוסים. המפגש איתם על הכתב שחור על גבי לבן גורם לה להרגיש נורמלית וגם צודקת מאוד. זה חייב להיות סימן.

תלי יודעת, כמובן, שהיא לא היחידה לחפש את עצמה בספר או בשיר או בסרט, לנכס אותם אליה ולהופכם לשיקוף, למראה פרטית. כולם מרגישים לפעמים מיוחדים וראויים להפציע מנבכי הזיכרון ולהיות ההשראה של משהו או מישהו גדולים באמת. בכל בוקר בדרך לעבודה אלפי אנשים שומעים שירי פרדה ותקווה ואהבה נכזבת ובטוחים שנכתבו, או לפחות נבחרו, במיוחד עבורם. ובכל זאת זה לא אותו הדבר. כי בעוד שכל האנשים רק מחפשים רמזים בכל פינה, תלי מאמינה בכל לבה שיש לה סיכוי למצוא. בסופו של דבר יגיע אותו ״משהו״ שיהפוך את כל מה שהיה עד אליו ל״לפני״. היא יודעת את זה בוודאות שאין לערער עליה, עכשיו לבה שולח אותות ערניים. או אולי זה הקפה. מה יקרה אם תכתוב למייקל ג׳י ותספר לו על מתי? היא היחידה שיכולה להבין אותו, זו חובתה לכל הפחות. ומה עם האפשרות שלמרות הכול אין להתעלם ממנה, שמייקל ג׳י הוא עצמו מתי? סיכויים נמוכים,

ועדיין. הסגנון המפוכח, המיוסר, המתפתל של מייקל ג׳י מזכיר לה את מתי עצמו. כל כך הרבה סופים אפשריים נפתחים בפניה, היא חושבת שתקרא כל הלילה. אבל השעה המאוחרת בכל זאת משגרת מחאה שקטה באחורי ראשה, היא מניחה את ראשה על זרועותיה כדי לנוח, רק לכמה רגעים. מיד עולה בה תמונה של מתי, עומד ומנופף לה לשלום ליד משאית המעמיסה רהיטים. הרהיטים הם הרהיטים מהסלון של אברהם ותרצה גרוסמן, רגע, אבל זו הרי לא היתה היא שעזבה? לא משנה, תמונתו ברורה כל כך, היא מופתעת מהערגה שמציפה אותה. מתי. הוא מושיט לה יד, ללטף? ללחוץ? ופתאום הסוסים, עדר סוסים שועט ביניהם והם נטמעים בו. בבוקר היא מגלה שבכל זאת נרדמה.

תלי משפשפת עיניים, נזכרת שלא צחצחה שיניים ונרדמה עם קוביית שוקולד נמסה בפיה. קריוס ובקטוס חגגו הלילה. הגב שלה כואב, היא מתמתחת. כמו בכל בוקר חולפות כמה דקות עד שהיא מצליחה למיין את התרחשויות הלילה לחלום ולמציאות. היא יודעת שהיא בעבודה אבל לא זוכרת למה, כעבור כמה רגעים אטיים מתגבשת צורתה של שירה גורן בחדר הנבדקים. כמובן. שירה שלא נרדמת. כמה רגעים אחר כך יוצאת לחדר הקבלה ופוגשת אלה ערנית מאוד. ״לא היה כלום,״ היא מדווחת, ״ישנה כל הלילה.״

״זה לא אומר כלום,״ שתיהן מרגישות שבמקרה של שירה גורן זה דווקא כן אומר, אבל צריך בכל זאת לבדוק, אנחנו מכון פרטי. אלה אומרת, ״את נראית עייפה. אני אכין לך את החומר.״

״בסדר, תודה. אני גמורה. עופרה צריכה להגיע, תראי גם לה. אני אעבור על זה מחר. תסתדרי כאן?״

״אין בעיה,״ אלה מזמרת במלעיל. תלי מציצה בה. ״היה לך לילה טוב, מה?״

אלה מחייכת. ״ישנת משהו?״ ״לא.״ ״איתן?״ ״א־הא.״

תלי היא לא היחידה, אם כך, שנותנת ללילה ליצור מפלצות צבעוניות שהיום לא מאפשר את קיומן. בלילה נדמה שהכול אפשרי. איתן הזה הרי יכול להיות נשוי, סוטה מין, סתם מכוער מאוד. אבל הוא יכול להיות גם כל מה שאלה מקווה שהוא יהיה, תלי לא שוללת את האפשרות. ובכל זאת היא מבינה אותה - מי לא היה מושך ככל האפשר את המציאות המושלמת, רבת הפנים, לפני שתפנה את מקומה ותצטמצם למציאות אחת ממשית. היא מפקידה את המכון בידי אלה, שתמתין לעופרה ותיפרד משירה וממנואל, תזמורת מכוונת היטב של שגרה מודעת לעצמה. אלה, שלא ישנה גם היא, תישאר במכון עוד שעה לפחות. בדרך כלל היא נשארת איתה עד שנבדקי הלילה עוזבים, במיוחד אם מדובר בילדים, אבל הפעם העייפות מחלישה את איבריה והיא מרגישה שהיא פשוט חייבת ללכת. ״היא מקבלת על זה שעות נוספות״, היא מזכירה לעצמה, וממילא אלה לא נראית כועסת. כשתלי

יוצאת היא קוראת אחריה ״לילה טוב״ בקול מתרונן.

*

אנשים זוכרים בכל מיני צורות, תלי זוכרת לפי הריח. כשהיא יוצאת מהמכון בשמונה בבוקר, אחרי לילה של שינה טרופה, חושיה קהים והיא רגישה במיוחד לריחות. פעם קראה שהטבע מפצה על חושים אבודים, מי שלא שומע מיטיב לראות ומי שלא רואה מיטיב להריח. היא רואה היטב עד כמה שידוע לה, ובכל

זאת היא לא מבחינה באנשים בדוכן ״קפה ומאפה לדרך״, ורק ריח הקפה, חזק ונקי, גורם לה לעצור. היא מנחשת שזה אותו קפה זול שהיה נהוג לשתות בבית הוריה. יש לו ריח של מטבח בבוקר ושל ביטחון ושל חובות קטנים.

היא נעמדת בתור אחד עם אנשים שהיום שלהם עומד להתחיל, וכשמגיע תורה מקבלת בתודה את כוס הקרטון ומצמידה אותה אל לחיה להתחמם בה. מזווית זו היא רואה עכשיו את המכון לחקר השינה כמו שאנשים בתור לקפה רואים אותו - בניין די מוזנח, שאין בתוכו אלה ושירה ומנואל גורן וממתקים בארון, סתם בית שנועד לשמש תפאורה לאנשים האמיתיים בדרכם למקומות העבודה שקיימים באמת.

היא מסבה את ראשה ומגלה שגם את החלק הזה של הרחוב אף פעם לא ראתה. את החלק שקרוב למקום שבו היא מחנה את רכבה היא מכירה כמובן היטב - יש בו בית מרקחת וחנות בגדים ודוכן לוטו אחד, אבל הוא תמיד הסתיים בתור לקפה. עכשיו היא רואה שאחריו יש חנות עם שלט ״הכול בדולר״, שמסמן שאפשר לקנות בה חפצי פלסטיק ובובות מחרסינה זולה ושאר חפצים שפעם היו משאת נפש רחוקה ויקרי ערך. היא יודעת שממילא לא תירדם מיד, ומחליטה להיכנס.

החנות הקטנה מתגלה להפתעתה כארוכה מאוד, תלי משוטטת בין המדפים. היא בוחרת שתי מחברות כתיבה ובוחנת מערכת כלי אוכל מעוטרים בפרחים כחולים במחיר דולר לשני פריטים. לתרצה גרוסמן, אמא של תלי, יש מערכת כלים די דומה, עם פרחים דהויים וכיתוב ״קובלט״ דהוי עוד יותר בתחתית. היא קיבלה אותה במתנה מברכה שיינברג, אמא שלה, שכדי לקנות אותה עבדה במשך חודשים שעות נוספות בלילות וניקתה את מסדרונות בית חולים ״העמק״. שלושה דורות של שפתונים אדומים לגמו שתייה

חמה מאותו הספל, דיברו כנראה על אותם דברים, עם מלחמות אחרות ונופים משתנים ברקע. בבוא היום גם תלי תקבל את הסט היקר. קשה להניח ששרה או ירדנה או מיה יהפכו בסתר צלחת ויבחנו את כיתוב ה״קובלט״ בהתפעלות, כך שהיא לא מצפה לכך במיוחד. היא בכל זאת לא קונה את הצלחות, וממשיכה הלאה.

בקצה החנות יש אגף שלם של כלי כתיבה, היא מוצאת שם בקבוק לבן ומוכר - דבק פלסטי. ריח ילדות חריף מציף אותה כשהיא מרימה אותו. כשהיו קטנים מאוד היה הדבק מצרך מבוקש שילדים התבקשו לא לבזבז, ובכל זאת היו מורחים אותו עיגולים עיגולים על כפות הידיים רק כדי לקלף אחר כך עיגול פלסטיק ריחני. אם הילדה תלי היתה חושבת על כך שמבוגרים יכולים לקנות כמה דבק שמתחשק להם, אין ספק שהיתה מזדרזת להתבגר אפילו יותר.

אחר כך, כשמתי כבר היה, נשארו פעם ערים לילה שלם כדי להכין כרזות להופעת מסיבת הסיום. הם התכוונו לעצב כרזה אחת ולצלם אותה בעשרה עותקים צבעוניים. תלי גזרה כוכבי נייר בגדלים שונים ומתי הדביק או אולי להפך. ללילה ההוא היה ריח של דבק פלסטי פשוט וטושים זרחניים, היא לא מצליחה להיזכר אם השתמשו לבסוף בכרזות או מה בכלל שרו באותה הופעה. היא מוסיפה את הדבק לשתי המחברות וניגשת לקופה. כשהמוכר מרים אליה עיניים מהדלפק היא בוהה בו לרגע ונדמה לה שהיא מכירה אותו. כעבור רגע היא מחליטה שלא אבל אז כבר מאוחר מדי, הוא הספיק לקלוט זיק של זיהוי בעיניה ועכשיו הוא בוחן אותה ומחייך. ״מה?״

תלי נבוכה, המוכר נראה דווקא מרוצה. ״אני נראה לך מוכר?״

עכשיו אין לה ברירה והיא מהנהנת, למרות שהיא כבר די בטוחה שמעולם לא ראתה אותו קודם. השיחה עלתה על מסלול שאין לרדת ממנו, תלי מנסה להיחלץ. היא שואלת - ״למדת אולי בבית הספר ׳דורות׳? אולי למדנו יחד?״

״למדתי שנתיים ב׳דורות׳. איפה עוד כבר אפשר היה ללמוד כאן. אבל אני לא מאמין שנפגשנו שם. אני מחזור ס״א, את נראית לי יותר צעירה.״

כלומר, במחזור של מתי. מידע חסר ערך. היא הרי עדיין בקשר מתרופף והולך עם חלק מהחברים של מתי, שהיו בזכותו גם החברים שלה. היא מחכה שיאמר עוד משהו. כשהיא רואה שגם הוא מחכה היא שואלת, ״היית אולי בנוער העובד והלומד?״

תלי עצמה לא היתה שם מעולם, אבל היא מקווה שזה יקדם את השיחה. ובאמת המוכר אומר, ״אני אבי מגן.״ יש לו חיוך צנוע כזה שאומר, אני עדיין אדם פשוט למרות שאני אבי מגן. תלי אומרת, ״סליחה, אני אחרי משמרת לילה, תזכיר לי?״

״אבי מגן. מתחרות ׳כוכב עולה׳, זכיתי מקום ראשון.״ הוא נראה כל כך מרוצה, ותלי עושה את עצמה מזהה ואומרת נ־כון! ארוך, וגם, ״אני זוכרת משהו כזה!״ רגע אחרי שהיא אומרת היא באמת נזכרת שהיתה תחרות כזו פעם.

״אז מה, הפסקת לשיר?״ היא שואלת. הוא מחייך חיוך מלוטש של השלמה ואומר ככה זה, בהתחלה התלהבו ממני, הוצאתי אפילו דיסק, אבל ברדיו לא פרגנו. ככה זה במדינה הזאת, אם אין לך את החברים הנכונים אין לך סיכוי. כישרון לא מספיק. תלי מחליטה לא להגיד שום דבר על הממשלה והמדינה והחברים הנכונים, במקום זה היא אומרת - ״אבל החנויות האלה הולכות טוב, הבנתי, לא?״ המילים שבחרה נשמעות לה זרות. כדי לחזק אותן היא מתבוננת סביבה בהערכה, כאילו המדפים עמוסים

צלחות ״קובלט״ יקרות ובקבוקוני דבק שצריך לחסוך בו, עסקה טובה הרבה יותר מאשר סתם להיות זמר. אבי מגן מסתכל סביב גם הוא כדי לראות מה תלי רואה. המראה כנראה מספק אותו. הוא אומר, ״כן, האמת היא שלא רע. בסוף השקעתי כאן את מה שנשאר מהכסף שזכיתי. היתה תקופה יפה, אבל צריך לחיות ממשהו.״

הכול כבר נאמר על הקריירה של אבי, תלי קצת חסרת סבלנות כשהיא עייפה. היא עוברת לנושא מעניין יותר. ״תגיד, אתה זוכר אולי את מתי שדה מ׳דורות׳?״ ״בטח, זה הילד הזה שהיה מנגן. האמת, אם הוא לא היה נעלם ככה באמצע השנה אולי היינו עושים משהו יחד, הוא ואני. דווקא היינו חברים טובים.״

השקר התמים הזה מכעיס אותה, היא אומרת לו בלב בחיים לא, ובקול אומרת, ״טוב, אז שיהיה לך בהצלחה.״ אבי מגן קצת מופתע מסיום השיחה המפתיע, אבל בכל זאת מחשב לה את החשבון בזריזות. אחרי שהוא מכניס לשקית את שתי המחברות והדבק הוא מוסיף גם חפץ עגול ושטוח עטוף בעטיפת נייר חלקה - ״קחי לך גם דיסק שלי במתנה.״

כשהיא יוצאת מהחנות היא מרגישה את העייפות מתפשטת באיבריה. הקפה כבר קר מדי, היא משליכה את מה שנותר ממנו לפח הזבל ליד הדוכן.

כשהיא נכנסת לרכב היא מוציאה את הדיסק מהשקית, דוחפת אותו למקומו ולוחצת על ״פליי״. השיר הראשון הוא בחירה לא אופנתית במיוחד - ״ככה את רצית אותי, קחי אותי, ככה עם כל מה שיש בי״ שר אבי מגן צעיר ונלהב יותר. קולו צלול באופן מפתיע והיא מוצאת עצמה מפזמת יחד איתו כל הדרך הביתה.

השיר מחזיק אותה ערנית דיה לנהוג, ובכל זאת עצי הברוש והאורן נעים בשמשת החלון בכבדות לא אופיינית. כשהיא מגיעה הביתה היא מניחה את שקית הקניות על השולחן, מתפשטת ונכנסת למיטה. שום חלום חדש לא ימצא דרכו היום לפורום ״חלומות ומשמעותם״ או לתיבת הדואר של אביב, היא נרדמת מיד ושנתה כבדה וחסרת חלומות.

יובי חוזר בדיוק כשהיא מתעוררת. (האם התעוררה מהרעש החרישי שנלווה לכניסתו?) הוא מוצא את שקית הקניות ונכנס לחדר השינה ושואל, ״בשביל מה אנחנו צריכים דבק פלסטי?״

למה השאלה מכעיסה אותה? אולי בגלל שאין לה ממש תשובה, סביר יותר להניח שגן רדום החל לפרוץ ולשלוח גרורות. היא מנסה לעצור מחשבה אחת אבל עכשיו כבר מאוחר מדי, מתי היה מבין מיד, היא חושבת בעקשנות. בקול רם היא אומרת בקיצור,

״בשביל להדביק.״ יובי מסתכל בה במבט מוזר.