אדיפוס המלך

מבוא

אֶדִיפּוּס המלך הוא אחד המחזות המשובחים ביותר שנכתבו אי־פעם. אני אוהב אותו, כמעט את כולו. רובנו מכירים את הסיפור על אֶדִיפּוּס שרצח את אביו והתחתן עם אמו, ובכל זאת, אנחנו צופים במחזה או קוראים אותו בתקווה שהפעם, רק הפעם הזאת, יציל סוֹפוֹקְלֶס את גיבורו. ממה? ברור, מהגילוי. מכך שיגלה את מי הוא רצח ולמי הוא נשוי. אבל אם סוֹפוֹקְלֶס יציל אותו, הוא יעַקֵר את מה שהופך אותנו לבני אדם – את הסקרנות ואת הדחף הבלתי נלאים לחפש ולגלות. הנה, למבוי הסתום הארור הזה קוראים טרגדיה יוונית.

המיתוס על בית אֶדִיפּוּס והרקע למחזה

הסיפור על אֶדִיפּוּס שרצח את אביו, התחתן עם אמו והוליד ממנה ילדים־אחים, היה ידוע לְרוב (אם לא לכל) הקהל שבא להצגת הבכורה של אֶדִיפּוּס המלך. הטרגדיות היווניות שנשארו בידינו, לא נוצרו יש מאין. כמעט כולן מתבססות על מיתוסים ועל סיפורים קדומים יותר מתוך האֶפּוֹסים אִילִיאַס ואוֹדִיסֶיָה של הוֹמֶרוֹס ומתוך מקורות אחרים, שרובם לא הגיעו לידינו (יוצא הדופן היחיד הוא המחזה הפָּרסים של אַיְסְכילוֹס, המתבסס על אירוע היסטורי בן־זמנו). המחזאים השתמשו במקורות הללו כבקרש קפיצה לדמיון שלהם, ומקוריותם נמדדה לפי איכות טיפולם בחומר המוּכָּר.

המקור הראשון שלנו למיתוס על בית אֶדִיפּוּס הוא הוֹמֶרוֹס. באוֹדִיסֶיָה (יא, 280-271) מסַפר אוֹדִיסֶאוּס על מסעו לשְאול, שם ראה דמויות רבות, ובהן את יוֹקַסְטֶה, אמו של אֶדִיפּוּס. בשורות האלה מצוי הבסיס המוּכָּר למיתוס: יוֹקַסְטֶה מתחתנת עם בנה בלא יודעים; בדרך כלשהי, האלים דואגים לגלות את זה לבני האדם; אֶדִיפּוּס עובר מסכת ייסורים, ויוֹקַסְטֶה מתאבדת בתלייה. כדאי לשים לב לכך שבסיפור ההוֹמֶרִי לא נמסר שאמו של אֶדִיפּוּס ילדה לו ילדים, ולא נֶאמר במפורש שהוא עזב את תֶבַּי, או גורש ממנה, אחרי הגילוי.

באִילִיאַס (כג, 680-679), בתחרויות הספורט לכבוד פַּטרוֹקְלוֹס המנוח, מסופר על אחד הגיבורים שהגיע לתֶבַּי וניצח בה את כל התושבים בתחרויות שנערכו בזמן טקס הקבורה של אדיפוס “שֶׁנָּפַל”. השורות האלה מרמזות על כך שאֶדִיפּוּס מת בתֶבַּי, ולא בקוֹלוֹנוֹס, כפי שמספר לנו סוֹפוֹקְלֶס באֶדִיפּוּס בקוֹלוֹנוֹס, וכן שהוא מת בקרב, ולא מוות פלאי. גם הֶסִיוֹדוֹס מספר שאֶדִיפּוּס מת בתֶבַּי.

שני אֶפּוֹסִים, אולי מהמאה השביעית לפני הספירה, בשם אוֹידִיפּוֹדֶיָה ותֶבָּאִיס, שנשארו מהם רק שורות אחדות וכמה ציטוטים עקיפים, הם כנראה המקור העיקרי למיתוס על בית אֶדִיפּוּס. מן האוֹידִיפּוֹדֶיָה שרדו שלושה קטעים: הראשון מספר שארבעת ילדיו של אֶדִיפּוּס לא נולדו לו מיוֹקַסְטֶה, אלא מאישה בשם אֶוּרִיגָנֵיאָה; השני מביא את חידת הסְפִינְקְס; והשלישי מספר שהסְפִינְקְס טרפה רבים:

ואפילו את היפֶה והנחשק מכולם,

את בנו של קְרֶאוֹן, האיש ללא רבב,

הַיְמוֹן האלוהי.

סוֹפוֹקְלֶס סוטה ממהלך האירועים הזה: ראשית, בכך שבניו ובנותיו אכן נולדו מיוֹקַסְטֶה אמו; שנית, על־פי גרסתו במחזה אַנְטיגוֹנֶה, הַימוֹן לא נטרף על־ידי הסְפִינְקְס אלא מתאבד. מהאפוס השני, תֶבָּאִיס, נשארו קצת יותר ציטוטים. הם מספרים על אֶדִיפּוּס העיוור שקילל את שני בניו, אֶטֶאוֹקְלֶס ופּוֹלִינֵיקֶס, שיָריבוּ לעד וייהרגו זה מידו של זה, וכן על גיבורים מאַרְגוֹס שיצאו למסע נגד תֶבַּי.

ה”פיתוחים” המרכזיים (עד סוף המאה החמישית לפני הספירה) למיתוס על בית אֶדִיפּוּס נמצאים בכתבי המחברים האלה:

1. סְטֶסִיכוֹרוֹס (משורר, בערך 556-632 לפני הספירה) – בפרגמנט 222a ברשימת יצירותיו – פַּפִּירוּס שהתפרסם בשנת 1977 – מסופר שאמם של בני אֶדִיפּוּס מזדעזעת מדברי הנביא טֵירֶסִיאַס, שחזה את מותם זה מידי זה. היא משכנעת אותם לחלק בהגרלה את ירושתו של אֶדִיפּוּס: אחד ייקח לעצמו את השלטון והאחר “את המִקְנֶה ואת כל הזהב”.

2. אַיְסְכִילוֹס – בשנת 467 בערך העלה אַיְסְכִילוֹס טרילוגיה, שהורכבה מהמחזות לָיוֹס, אֶדִיפּוּס, והשִבְעה נגד תֶבַּי; בסיומם הוצג המחזה הסטירי סְפִינְקְס. כל המחזות אבדו, חוץ מן השבעה נגד תֶבַּי.

3. סוֹפוֹקְלֶס – במחזות אֶדִיפּוּס המלך, אֶדִיפּוּס בקוֹלוֹנוֹס, ואַנְטִיגוֹנֶה.

4. אֶוּרִיפִּידֶס – בעיקר במחזה הנשים הפֶנִיקִיוֹת, ובמחזה המפצירות (ביוונית: הִיקֶטִידֶס).

אין ספק שהיו גם גרסאות אחרות, אבל הן אבדו לנו. תקציר של הגרסאות השונות – אלה שהשתמרו ואלה שאבדו – אפשר למצוא אצל רושמי מיתוסים שונים. הבולט שבהם הוא אַפּוֹלוֹדוֹרוֹס, שחי אולי במאה השנייה לספירה, וכינס את המיתוסים השונים, מהבריאה ועד לפלישה הדוֹרית ליוון, בקובץ בשם הספרייה. הנה הסיפור במילותיו היבשות ובסגנונו הקצרני:

ספר 3, פרק ה

[7] אחרי מות אַמְפִיוֹן ירש לָיוֹס את הממלכה. הוא התחתן עם בתו של מֶנוֹיְקֶאוּס, שאחדים קוראים לה יוֹקַסְטֶה ואחדים אֶפִּיקַסְטֶה. אף שקיבל נבואה שלא להוליד ילד (כי היילוד יהיה רוצח אב), בכל זאת, כשהיה שיכור, שכב עם אשתו. כשנולד לו התינוק, הוא ניקב את קרסוליו בסיכות, ומסר אותו לרועה שיפקירו במרעה, אבל הלה הפקיר אותו בהר קִיתַיְרוֹן. הבוקרים של פּוֹלִיבּוֹס, מלך קוֹרִינְתוֹס, מצאו את התינוק והביאו אותו לאשתו, פֶּרִיבּוֹיָה [במחזה שלפנינו היא נקראת מֶרוֹפֶּה]. היא אימצה אותו, טיפלה בקרסוליו, והעניקה לו את השם אֶדִיפּוּס, בגלל רגליו הנפוחות.¹ כשהילד גדל, ועלה בכוחו על בני גילו, הם קינאו בו וכינו אותו בלעג “אסופי”. הוא חקר את פֶּרִיבּוֹיָה אבל לא הצליח ללמוד ממנה דבר. לכן הוא הגיע לדֶלְפִי כדי לחקור מי הם הוריו האמיתיים. האל² אמר לו שלא יחזור לארצו, כי הוא ירצח את אביו וישכב עם אמו. כששמע את זה, ומאחר שהאמין שהוא בכל זאת נולד להורים שעליהם דיבר האל, עזב את קורינתוס. הוא נסע במרכבה דרך פוֹקִיס [אזור במרכז יוון], ובדרך צרה אחת נתקל בלָיוֹס שרכב במרכבה. פּוֹלִיפוֹנְטֶס – שהיה הכרוז של לָיוֹס – הורה לו לזוז מהדרך, ומכיוון שאֶדִיפּוּס סירב ועמד על מקומו, הרג פּוֹלִיפוֹנְטֶס את אחד מסוסיו. אֶדִיפּוּס, שזעם על כך, הרג את פּוֹלִיפוֹנְטֶס ואת לָיוֹס גם יחד, והגיע לתֶבַּי.

[8] ... קְרֶאוֹן בן מֶנוֹיקֶאוּס ירש את הממלכה.³ בזמן שלטונו נפל על תֶבַּי אסון כבד: האלה הֶרָה שלחה את הסְפִינְקְס... – היו לה פני אישה, חזה, רגליים וזנב של אריה, וכנפי ציפור. לאחר שלמדה חידה מהמוזות, התיישבה על הר פִיקִיוֹן, וחָדָה אותה לתושבי תֶבַּי. וזו לשון החידה: מהו זה שיש לו קול אחד, אבל הוא ארבע־רגלי, דו־רגלי ותלת־רגלי?⁴ אנשי תֶבַּי קיבלו נבואה שהם לא ייגאלו מהסְפִינְקְס לפני שיפתרו את החידה. הרבה פעמים הם התכנסו כדי לבקש פתרון לחידה, ומכיוון שלא מצאו, נהגה הסְפִינְקְס לחטוף אחד מהם ולבלוע אותו. לאחר שתושבים רבים מצאו כך את מותם, והאחרון שבהם הַימוֹן, בנו של קְרֶאוֹן, הכריז הלה שמי שיפתור את החידה יזכה בממלכה ובאשתו של לָיוֹס. כשאֶדִיפּוּס שמע את זה, הוא פתר את החידה, וטען שפִּשְרָהּ – אדם: כשהוא תינוק הוא ארבע־רגלי, כי הוא הולך על ארבעה איברים, בבגרותו הוא דו־רגלי, ובזקנתו נוספת לו רגל שלישית, מקל ההליכה. הסְפִינְקְס השליכה אפוא את עצמה ממקום מושבה הגבוה, ואֶדִיפּוּס ירש את המלוכה והתחתן בלא יודעים עם אמו. הוא הוליד ממנה שני בנים, פּוֹלִינֵיקֶס ואֶטֶאוֹקלֶס, ושתי בנות, אִיסְמֶנֶה ואַנְטִיגוֹנֶה...

[9] מאוחר יותר, כשהדבר התגלה, תלתה יוֹקַסְטֶה את עצמה בלולאת־חנק, ואֶדִיפּוּס עיוור את עצמו וגורש מתֶבַּי, לא לפני שקילל את בניו, שראו אותו מוגלֶה מהמדינה ולא מנעו את זה. הוא הגיע יחד עם אַנְטִיגוֹנֶה לקוֹלוֹנוֹס [פרבר של אתונה], שם נמצא האזור המקודש לאֶוּמֶנִידוֹת,⁵ התיישב כמבקש חסד, התקבל על־ידי תֶזֶאוּס, וכעבור זמן לא רב מת.

על סוֹפוֹקְלֶס

סוֹפוֹקְלֶס הוא התמצית של אתונה במיטבה במאה החמישית לפני הספירה – הדמוקרטיה הראשונה, ואולי גם המוצלחת ביותר מאז ומעולם. הדמוקרטיה הזאת, שהחלה להתגבש אחרי נפילת הטירנים בסוף המאה השישית לפני הספירה, ובעיקר אחרי הניצחונות הגדולים על הפרסים בתחילת המאה החמישית לפני הספירה, לא היתה יכולה למצוא בן מפואר יותר לבטא את ערכיה. סוֹפוֹקְלֶס היה לא רק מחזאי פורה שכתב למעלה מ־120 מחזות, והמצליח משלושת המחזאים הגדולים בני זמנו (הוא זכה בתחרויות המחזות⁶ כעשרים פעמים במקום הראשון ומעולם לא במקום השלישי, האחרון), אלא היה אף שותף פעיל ובכיר בחיים הציבוריים, ולפרק זמן מסוים היה גם גנרל בצבא.

סוֹפוֹקְלֶס נולד בקוֹלוֹנוֹס, פרבר של אתונה, בשנת 496 או 495 לפני הספירה, ומת כעבור תשעים שנה, בשנת 406. הקריירה האמנותית שלו החלה כבר בשנת 468, כשהתחרה נגד אַיְסְכִילוֹס, המבוגר ממנו, וניצח אותו, ונגמרה בשנה האחרונה לחייו, כשבחגיגות הדִיוֹנִיסִיָה הלביש בשחורים את השחקנים ואת המקהלה שלו לאות אֵבל על מותו זה־מקרוב של אֶוּרִיפִּידֶס, הצעיר ממנו.

מכל מחזותיו של סוֹפוֹקְלֶס השתמרו שבעה בלבד (ועוד פרגמנטים מכמה מחזות אחרים). הרי הם לפי הסדר הכרונולוגי המשוער: נשות טְרָכִיס, אַנְטִיגוֹנֶה, אַיְאַס, אֶדִיפּוּס המלך, אֶלֶקְטְרָה, פִילוֹקְטֶטֶס, אֶדִיפּוּס בקוֹלוֹנוֹס (המחזה הזה נכתב בשנתו האחרונה של סוֹפוֹקְלֶס, והוצג רק לאחר מותו). אֶדִיפּוּס המלך נכתב בין 430 ל־425 לפני הספירה.⁷

על התרגום

במבואות לתרגומַי לאַנְטִיגוֹנֶה ואִיפִיגֶנְיָה בְּאָוּלִיס (ראו “רשימת ספרים“) כתבתי גם על גישתי לתרגום טרגדיות יווניות ומחזאות קלסית בכלל. בשורות הבאות אני רוצה להרחיב את הדיון על נקודה מרכזית אחת או שתיים.

אין תרגום מחזה כתרגום שירה. זה נשמע אולי ברור ומובן מאליו, אך אין הדבר כך בפועל. יש מתרגמים הנוטים להתייחס אל מחזה קלסי כאל שיר לכל דבר. אבל הטקסט של מחזה הוא רק הבסיס המילולי להצגת תיאטרון, לאירוע חזותי עם מילים, עם מוזיקה ועם תנועה (מכל אלה נשארו לנו בטרגדיה היוונית רק המילים). הטקסט הזה איננו שירה צרופה ואיננו מתכוון להיות כזה. סוֹפוֹקְלֶס הוא מחזאי, לא משורר. נכון, המחזות שלו כתובים במשקלים שיריים ורצופים במזמורים, אבל הם אינם שיר. אֶדִיפּוּס המלך איננו שיר. והדבר נכון גם לגבי המחזות של שייקספיר עד לורקה ובכלל.

רבים שגדלו על התרגומים הישנים למחזות הקלסיים (ורבים מהתרגומים העכשוויים לקלסיקה אינם שונים מהם מהבחינה הזאת), הורגלו לשפה מליצית וארכאית, ולְמה שבדרך כלל נובע ממנה: גישה אנטי־דרמטית, המתעלמת מהעובדה שמדובר במחזה. הרבה קוראים (וצופים) הפנימו כל־כך את הגישה ואת השפה הזאת, עד שכל ניסיון להתייחס למחזה כאל מחזה, נראה בעיניהם, במִלה אחת – טעות. מובן שברוב המקרים גישתם עושה עוול למחזה המקורי.

גובה שפה אין לבחון מבחינת הזמן. כלומר, לא מהעובדה, למשל, שאֶדִיפּוּס של סֶנֶקָה נכתב לפני אלפיים שנה בערך. בַּפְּרט הזה אין שום אינדיקציה לגובה השפה. מה שצריך לבדוק הוא מהו גובה השפה ביחס לאותו הזמן. ואת זה אנחנו עושים על־ידי השוואה לטקסטים אחרים בני הזמן ובהפעלת השכל הישר. לא תמיד יש בידינו טקסטים בכמות מספיקה כדי לערוך השוואה הוגנת. במקרה של סוֹפוֹקְלֶס, שחי באתונה במאה החמישית לפני הספירה, רוב החומר שנשאר לנו מתקופתו קטוע או פואטי. ההשוואה הַסבירה היחידה היא עם אֶוּרִיפִּידֶס הצעיר ממנו בעשר שנים, וניכר ששפתו של סוֹפוֹקְלֶס מורכבת וגבוהה יותר. אבל כמה מורכבת וגבוהה יותר? כאן בא לעזרתנו השכל הישר. ידוע לנו שהמחזות הוצגו באמפיתיאטרון שהכיל יותר מ־14,000(!) צופים מכל שכבות העם. נדמה לי שהמחזות של סוֹפוֹקְלֶס לא היו “עוברים” בלי מחאות, והוא בוודאי לא היה זוכה כעשרים פעמים במקום הראשון, אילו הקהל לא הבין מה ועל מה לכל הרוחות מדברים השחקנים שם, על הבמה. אם כך, באיזה גובה שפה צריך להשתמש? בגובה כזה שהקהל, כל הקהל, יבין מה ועל מה מדברים השחקנים (גם אם אין זו ערובה לכך שכל הקהל יבין את כל המשמעויות, הרמזים וההשלכות של מה שהם שומעים).

תרגום טרגדיה יוונית, וכל מחזה קלסי, איננו עבודה מוזיאונית. המטרה איננה שחזור. המטרה היא ליצור טקסט להצגת תיאטרון חי. העובדה שסוֹפוֹקְלֶס כתב את אֶדִיפּוּס המלך לפני למעלה מ־2,400 שנה אינה מעלה ואינה מורידה. למיטב ידיעתי, סוֹפוֹקְלֶס לא הלך באלכסון.

בטקסט היווני אין הערות בימוי, וכל ההערות המופיעות בתרגום הן תוספת שלי, על־פי הבנתי את המחזה.

המספרים בשולי הטקסט מציינים את מספור השורות במהדורה המדעית (ראו “רשימת ספרים“).

את המִלה היוונית “פּוֹלִיס” תירגמתי בדרך כלל כ”מדינה” ולא כפי שנהוג לתרגם, “עיר” (או גרוע יותר – “עיר־מדינה”). תֶבַּי, קוֹרִינְתוֹס ועוד לא היו חלק ממדינות מסוימות, ובוודאי לא ערים במובן הרגיל של המִלה, אלא מדינות ריבוניות לכל דבר.

האופרה נולדה בשלהי המאה ה־16 ובתחילת המאה ה־17 מתוך ניסיון להחיות את הטרגדיה היוונית. ואכן, אפשר לומר שהטרגדיה היוונית היא מעין אופרה: יש בה מזמורי מקהלה המלוּוים בריקוד ובמוזיקה, ובין המזמורים האלה הדמויות פוצחות פֹּה ושם באַרְיָה. בטקסט היווני המעבר מדיבור לשירה מתבטא במעבר מיַאמְבִּים למשקלי שירה סבוכים. בתרגום המוגש כאן זה מתבטא ב”זיג־זג” בין משלבי השפה השונים, ובהגבהת השפה בקטעי השירה ובמידה פחותה בקטעי הרֶצִ’יטָטִיב.

התרגום הוזמן על־ידי התיאטרון הקאמרי והתיאטרון הלאומי הבימה.

רשימת ספרים

מהדורה מדעית

Lloyd-Jones H. et Wilson N.G., eds., Sophoclis Fabvlae, Oxford, 1990.

פרשנות לטקסט היווני

Dawe R.D., Sophocles: Oedipus Rex, Cambridge, 1982 (rev. ed., 2006).

Jebb R.C., Sophocles: Oedipus Tyrannus, Cambridge, 1894.

Kamerbeek J.C., The Oedipus Tyrannus, Leiden, 1967.

Lloyd-Jones H., ed. & tr., Sophocles: Ajax, Electra, Oedipus Tyrannus, Harvard, 1994 (reprinted with corrections, 1997).

תרגומי מחזות של סופוקלס

אנטיגונה, תירגם והוסיף מבוא והערות: שמעון בוזגלו, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2007.

שבע הטרגדיות, תירגם: שלמה דיקמן, מוסד ביאליק, 1963 (בשני כרכים).

כל המחזות של סופוקלס, בתרגום אהרן שבתאי, הוצאת שוקן, 2003-1981.

Lloyd-Jones H., ed. & tr., Sophocles: Fragments, Harvard, 2003

(מבחר מקיף של תרגומי פרגמנטים ממחזות אבודים של סופוקלס.)

על אדיפוס המלך וסופוקלס

גילולה דבורה (עורכת), אדיפוס המלך וסופוקלס: מבחר מאמרים, כתר, 1985.

Segal Charles, Oedipus Tyrranus: Tragic Heroism and the Limits of Knowledge, New York, 1993.

Segal Charles, Sophocles’ Tragic World, Cambridge Ma., 1995.

Winnington-Ingram R.P., Sophocles: An Interpretation, Cambridge, 1980.

על התיאטרון היווני

גילולה דבורה, גם סוקרטס בעננים: תיאטרון ודרמה ביוון וברומא, מאגנס, 1996.

שפיגל נתן, תולדות הטרגדיה היוונית, מאגנס, 1982.

Arnott P.D., An introduction to the Greek Theatre, London, 1961.

McDonald M. and Walton M. (eds.), The Cambridge Companion to Greek and Roman Theatre, Cambridge, 2007.

Pickard-Cambridge A., The Dramatic Festivals of Athens (2nd ed.), Oxford, 1988.

Taplin O., Greek Tragedy in Action, Routledge (2nd ed.), 2003.

רקע כללי

אוריפידס, איפיגניה באוליס, תירגם והוסיף מבוא והערות: שמעון בוזגלו, אבן חושן, 2009.

אוריפידס, הנשים מטרויה, תירגם והוסיף מבוא והערות: שמעון בוזגלו, אור־עם, 2011.

אוריפידס, הקבה, תירגם והוסיף מבוא והערות: שמעון בוזגלו, אור־עם, 2011.

אוריפידס, מדיאה, תירגם: שמעון בוזגלו, אור־עם, 1999.

אפלטון, חייו ומותו של סוקרטס: אותיפרון, נאום ההגנה, קריטון, תירגם והוסיף מבוא והערות: שמעון בוזגלו, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2001 (מהדורה שנייה: 2005).

אפלטון, פיידון (כולל חיי סוקרטס מאת דיוגנס לארטיוס), תירגם והוסיף מבוא והערות: שמעון בוזגלו, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2005.

אריסטו, פואטיקה, תירגם: יואב רינון, מאגנס, 2002.

בוזגלו שמעון (עורך ומתרגם), מישהי, אני אומרת, תזכור אותנו: שירי ספפו, אבן חושן, 2009.

בוזגלו שמעון (עורך ומתרגם), שד לילה שחור: השירה הלירית היוונית בראשיתה, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2006.

דוד אפרים, הדמוקרטיה הקלסית, מאגנס, 2003.

הומרוס, איליאדה ואודיסיה, תירגם: שאול טשרניחובסקי, 1924.

הרודוטוס, היסטוריה, תירגמו: בנימין שימרון ורחל צלניק־אברמוביץ’, פפירוס, 1998.

עמית משה, תולדות יוון הקלאסית, מאגנס, 1985.

פלוטארכוס, אנשי יוון, תירגם: א.א. הלוי, מוסד ביאליק, 1971.

תוקידידס, תולדות מלחמת פילופוניס, תירגם: א.א. הלוי, מוסד ביאליק, 1959.

Burkert W., Greek Religion (translated by John Raffan), Harvard, 1985.

Hornblower S. and Spawforth A. (eds.), The Oxford Classical Dictionary, 3rd ed., Oxford, 1996.

West M. L., Ancient Greek Music, Oxford, 1992.

West M. L., Greek Epic Fragments, Harvard, 2003.

1. השם אֶדִיפּוּס (ביוונית, אוֹיְדִיפּוּס) מורכב מהמילים אוֹידְ[מָה] – נפיחות; פּוּס – רגל.

2. בדלפי היה מרכז הנבואה החשוב ביותר בעולם היווני. האל הוא אפולון, אל הנבואה, שענה לשואלים באמצעות הנביאה שלו.

3. קראון היה אחיה של יוֹקַסְטֶה, אשתו של לָיוֹס. הגירסה כאן סותרת את זו של סוֹפוֹקְלֶס באנטיגונה, שבה מקהלת הזקנים מכנה את קראון “מלכה החדש של הארץ”. אבל ההיגיון בגרסה שלפנינו ברור: לָיוֹס נרצח, תֶבַּי נשארה בינתיים בלי מלך, וקראון, אחיה של המלכה, הוא לפי שעה היורש הטבעי.

4. הנוסח המוּכּר יותר הוא: איזה יצור הולך בבוקר על ארבע, בצהריים על שתיים, ובערב על שלוש?

5. אומנידות – מילולית “נוטות החסד”: לשון נקייה לאֶרִינְיוֹת, אלות הנקמה.

6. הטרגדיות בפסטיבל הדִיוֹנִיסִיָה הגדולה, שנערך אחת לשנה (בסביבות סוף חודש מרס), הוצגו בטטרלוגיות, ארבעה מחזות רצופים (שלוש טרגדיות ובסיומן מחזה סָטִירִים: מעין בורלסקה שנועדה לרענן את הנפש אחרי העומס הטרגי). כל יום הוצגה טטרלוגיה של מחזאי אחר, ובסך הכול שלושה ימים ושלושה מחזאים, שהתחרו ביניהם על המקום הראשון, השני והשלישי (תחרויות הקומדיות נערכו יום אחרי כן: חמישה מחזאים התחרו ביניהם, כל אחד עם קומדיה אחת).

7. פרק מצוין על חייו של סוֹפוֹקְלֶס נמצא בספרו של לויד־ג’ונס, עמ’ 16-6 (Lloyd-Jones, 1997 – ראו “רשימת ספרים“).