פרויד במבחן הקיבוץ

פרק ראשון: הקומונות החקלאיות הקטנות

1904-1881: העלייה הראשונה

 

תולדות הקולקטיבים החקלאיים הקטנים, סוציאליסטיים ויהודיים, שהוקמו בארץ ישראל החל מ-1910, הם אחד הפרקים החשובים והמיוחדים ביותר בתולדות ההתישבות בארץ שראל. זה מתחיל בשחר המאה העשרים, בעקבות הצטלבות מוזרה בין הרעיונות המרקסיסטיים באירופה המזרחית ובין התנועה הציונית, וליתר דיוק ברוסיה, בחוגים יהודיים ומהפכניים. פעילים יהודים סוציאליסטים וציונים, שעזבו את רוסיה בראשית המאה העשרים, הם שיזמו את הקמת התנועה הסוציאליסטית בארץ ישראל והם שהקימו, בשנות העשרים של המאה ה-20, את הקיבוצים הראשונים.[6]

 

הרעיון לכונן בארץ ישראל מדינה סוציאליסטית לא היה חדש לגמרי: הוא מצוי בעיקר אצל משה הֶס, חבר לדעה של קארל מרקס, שבניגוד למרקס לא חשב כי המהפכה הסוציאליסטית תשים סוף לאנטישמיות. באותה תקופה, באירופה המערבית, היהודים אך החלו ליהנות מכמה זכויות וחירויות, שהוענקו להם בעקבות תהליך האמנסיפציה, שהחל ב-1850 בקירוב, ואשר התפשט, לזמן קצר, גם אל רוסיה של הצאר אלכסנדר השני, עד לרציחתו בהתנקשות, באפריל 1881, בידי אנרכיסט. משטריהם של הצאר אלכסנדר השלישי ושל ניקולאי השני, ששלט אחריו, פתחו את אחת התקופות האפלות ביותר בתולדות היהודים: הן התאפיינו בהטלת הגבלות חמורות, בפוגרומים וברדיפות שנמשכו עד לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

 

היהודים הרוסים היו ברובם הגדול עניים מאוד. הם לא היו חופשיים לעסוק לא במסחר, לא במקצועות החופשיים, ולא למלא משרות של עובדי ציבור. הם גם לא יכלו ללמוד. תכופות נאסר עליהם לצאת מעיירתם או מעירם והם גם לא הורשו לעבור לערים הגדולות של האימפריה. הם ידעו עוני, דיכוי, השפלה. מספר רב של יהודים רוסים הזדהו עם רעיונות הפרולטריון ואימצו בהתלהבות את רעיונותיהם של מרקס, פְּרוּדוֹן וקרופוטקין. וכך מצאו עצמם בשורה הראשונה של התנועות המהפכניות.

 

גל העלייה הראשון, העליה הראשונה (1904-1881) היה מורכב מאנשים שביקשו להימלט מן הרדיפות האנטישמיות באירופה המרכזית והמזרחית, ואשר לא יצאו משורות המהפכנים.

 

תיאודור הרצל עצמו, מייסד הציונות הפוליטית, לא ידע כי העולים היהודים הרוסים כבר התיישבו בארץ ישראל בשעה שניסה לארגן את התנועה הציונית הבינלאומית. הוא גם לא ידע כי אחרי משה הס ויהודה לייב פינסקר, קרא המנהיג הסוציאליסטי נחמן סירקין, כברב-1895 (כלומר שנה לפני פרסום מדינת היהודים), להקים בארץ ישראל מדינה יהודית, סוציאליסטית וחילונית. הרעיונות הסוציאליסטיים והמרקסיסטיים לא היו חלק מהתוכנית הציונית שהגו הרצל והמנהיגים הליברליים של ההסתדרות הציונית העולמית שנוסדה ב-1897 בעקבות הקונגרס הציוני הראשון, שהתקיים בבאזל באותה שנה. וכאשר בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, הגיעו יהודים רוסים רבים לחופי אמריקה. יורשיו של הרצל (שמת ב-1904) הצטרכו להתחשב ביהודים הרוסים כדי ליישב את האדמות שנקנו עוד תחת השלטון העות'מני או אחרי הצהרת בלפור וכיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים ב-1917.

 

מרקסיסטים יהודים אלה, שלחמו במסגרת הארגונים המהפכניים ברוסיה, הבינו כי אינם יכולים להשתלב באופן מלא בתנועת הפועלים בארצם; הם לא נמנו על מעמד הפועלים ולא על הפרולטריון הכפרי, ובעיני חבריהם לתנועה הם לא נחשבו לפרולטרים אמיתיים. הם גם נאלצו להתעמת מדי יום עם האנטישמיות בעיירתם, בבתי הספר, בעבודה ואפילו בתנועות הפוליטיות שהיו חברים בהן. המנהיגים הסוציאליסטים הגדולים באותה תקופה, מודעים לאנטישמיות בקרב תנועת הפועלים, נטו לראות בעיה זו כמשנית לעומת הבעיות האחרות שהעסיקו את הפועלים. הם טענו שהאנטישמיות תיעלם עם המהפכה. אך הפוגרומים של קישינב ושל הוֹמֶל ב-1903 וגילויים אנטישמיים אחרים חיזקו מספר רב של יהודים סוציאליסטים בדעתם כי רק בארץ ישראל יוכלו ליצור את התנאים ההכרחיים לבואה של המהפכה הסוציאליסטית.

 

דב בֵּר בורוכוב ונחמן סירקין, בין היתר, ייסדו ברוסיה, ב-1906, מפלגת פועלים סוציאליסטית, דמוקרטית, יהודית ועצמאית, בשם פועלי ציון, וסללו את הדרך לעלייתה של מפלגה סוציאליסטית בארץ ישראל. פועלי ציון נעשתה אז המפלגה הסוציאליסטית הציונית הראשונה, שכללה חברים רבים, ושנמנתה על האינטרנציונל השני, בעשותה סינתזה בין הרעיונות המרקסיסטים לבין הרעיון של שיבת העם היהודי לארץ אבותיו. הציונות שלהם, סוציאליסטית, הייתה שונה מאוד מזו שהטיפו לה חסידיו של הרצל, הבורגנים של הארגון הציוני העולמי והמהגרים של גל העלייה הראשון שכבר ישבו בארץ ישראל.

 

פועלי ציון היו עד מהרה מושא לביקורות אלימות ולהתקפות מצד המחנה המרקסיסטי המהפכני אחרי המהפכה הרוסית הכושלת של 1905, ובראשם מנהיגי הבונד, מפלגה יהודית סוציאליסטית שנוסדה בליטא ואשר האשימה את הציונים שהם מוסיפים שמן למדורתם של האנטישמים ונסחפים אחרי רעיונות אוטופיים. איך אפשר להעלות על הדעת כי בעוד שהמהפכה הסוציאליסטית עדיין לא התרחשה בחברות המתועשות של אירופה המערבית ושל רוסיה, היא תוכל להתרחש בקיסרות העות'מנית הפיאודלית והנחשלת? מצד אחד, האשים הבונד את פעילי הציונות הסוציאליסטית שהם משחקים לידי הרבנים, לידי הבורגנים של הארגון הציוני העולמי ולידי משפחת רוטשילד, 'ומסיטים את שימת ליבם של ההמונים אל אוטופיות מסוכנות.'[7] ומצד אחר, האשימו מנהיגיהם של פועלי ציון את הבונדיסטים שהם מזלזלים בחשיבות האנטישמיות בקרב ההמונים והמפלגות, ומתעלמים משאלת הזהות הלאומית. הם תמכו גם ברעיון שעלייתם של פועלים יהודים לארץ ישראל תמשוך אליה את תשומת ליבם של יזמים יהודים וכי ייווצר בארץ ישראל מעמד פרולטרי חדש כאוונגרד למהפכה.

 

1914-1905: העלייה השניה ורעיון היהודי החדש

 

מלחמת רוסיה-יפן ב-1905-1904 והמהפכה הסוציאליסטית הרוסית ב-1905 שנכשלה הניעו יהודים סוציאליסטים רבים להחליט לעלות לארץ ישראל. כארבעים אלף עולים הגיעו לארץ זו בין 1904 ו-1914. מרביתם קיבלו באירופה המרכזית והמזרחית (רוסיה, פולניה, גליציה האוסטרו-הונגרית) חינוך יהודי מסורתי. היה זה גל עלייה הטרוגני מאוד מבחינה סוציולוגית, שכלל רופאים, מהנדסים, מורים, עיתונאים, סופרים, אמנים ומדענים…

 

הפועלים היהודים, שבאו מרוסיה ומפולניה, הם שהקימו את תנועות הפועלים הפוליטיות החשובות בארץ ישראל, ואחר כך במדינת ישראל, בהתיישבם בערים, אך בעיקר באזורים חקלאיים בצפון הארץ. ביניהם היו חברים בפועלי ציון ובתנועות סוציאליסטיות אחרות, לא מרקסיסטיות, שמוצאן ברוסיה ובעיקר הפועל הצעיר, שמנהיגם היה אהרן דוד גורדון הנודע. בהנהגתו של יוסף ויתקין, שאירגן ברוסיה את תנועת הפועלים הצעירים (הסתדרות הפועלים הצעירים), קראו הפועל הצעיר ופועלי ציון ליזום מהפכה סוציאליסטית בארץ ישראל, אך מבלי שעיצבו דוקטרינה ברורה. אנשים פרגמטיים אלה לא נמנו על גוף אידאולוגי ברור, אלא התייחסו לעבודת כפיים כאל 'ערך מוסרי חדש של העם היהודי', 'המזור לכל תלאות הקיום שהיהודים סבלו מהן בתפוצות' (גורדון). לצדו, יוסף אהרונוביץ, יוסף שפרינצק, ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, דוד רמז והסופר חיים יוסף ברנר, הפכו את עבודת הכפיים ואת החזרה לאדמה לסמל התנועה שלהם.

 

מיד עם בואם לארץ ישראל, ב-1905, הקימו הפעילים הצעירים של פועלי ציון ואלה של הפועל הצעיר גופים פוליטיים עצמאיים, שהיו שותפים למחשבה בדבר ההכרח להפוך לפרולטרים. סיסמתם 'כיבוד העבודה' הצביעה על רצונם להתארגן ולנכס לעצמם את אמצעי היצור.

 

סוציאליסטים אלה, בני גל העלייה השני, התעמתו עם קודמיהם, שנטשו את הרוח החלוצית של השנים הראשונות (1881 בערך). מרבית החלוצים בני הגל הראשון ויתרו על עבודת הכפיים ועל עבודת האדמה, והעדיפו להקצות משימה זו לפועלים הערבים, שהיו מנוסים יותר מהם ושכרם היה נמוך יותר, והם גם נטו פחות לערער על סמכותם של מעסיקיהם ולִשְׁבות. הסוציאליסטים של גל העלייה השני גינו את 'ההתברגנות' של יזמים זעירים ושל פקידים קטנים וחדשים אלה.

 

הפועלים החקלאיים של הגל השני החליטו אז להקים את הסינדיקט הראשון שלהם, ארגון הפועלים של הגליל ושל יהודהב-1909 (הסתדרות פועלי הגליל ויהודה), חברה משלהם לעזרה רפואית ב-1911 (קופת חולים) וחברה שיתופית לקניות ב-1916 (המשביר). בחסותו של ברל כצנלסון, נוסדו ספריות לפועלים, שהכילו ספרות ענפה בעברית, ברוסית, בפולנית, ביידיש וביוונית ויצירות של סופרים שונים כגון דוסטוייבסקי, ברנר, קרופוטקין, מרקס, לנין… נערכו פגישות שבהן, באווירה רומנטית ומהפכנית, ניגנו בכינור או בפסנתר, קראו שירים, בעיקר שירה מקומית, של רחל, שרוּממה לדרגת משוררת לאומית ולסמל של העלייה השניה.

 

הפועלים הסוציאליסטים ייסדו גם עיתונים משלהם בשפה העברית האחדות (פועלי ציון) ב-1910, דבר (נוסד בידי ברל כצנלסון) ב-1925 ובעיקר הפועל הצעיר ב-1908, עיתון שהקדיש מקום חשוב מאוד לתרבות, והביא להכרת משנתו של פרויד והפסיכואנליזה.[8]

 

השפה העברית הפכה להיות השפה הרשמית של הפועלים היהודים בארץ ישראל, בעיקר אחרי 1920, כלומר, אחרי ניסיונותיהם הכושלים של הפועלים היהודים לצרף את התושבים הערבים לארגון פועלים מורחב. שיעורי עברית אורגנו בעבור הפועלים החדשים שבאו מאירופה ולאחר שכבר למדו את שפת הפועלים החדשה נאלצו לשלם קנסות אם דיברו יידיש. כי העולים של הגל השני היו חדורי הרעיון לעצב לעצמם זהות יהודית חדשה, מנוגדת לזהותו של היהודי הגלותי המושפל.

 

גברים ונשים סוציאליסטים אלה, שידעו אנטישמיות, אפליה והשפלה, הגיעו לארץ ישראל בחוסר כל. לא היה להם מה להפסיד, ובמו ידיהם, במחיר בריאותם ולפעמים במחיר חייהם, הפכו את הביצות, את המדבריות ואת אדמות הטרשים לארץ פוריה. הם ידועים בתולדות הציונות בשם חלוצים, נציגיו של היהודי החדש.

 

ימי הקומונות

 

חדורי רעיונות והתלהבות מהפכניים אך חסרי כול מבחינה פיננסית, נאלצו הסוציאליסטים של הקומונות החקלאיות הקטנות לקבל, בניגוד לאמונותיהם, את תמיכת ההסתדרות הציונית העולמית שנתנה להם חלקות אדמה כדי להתיישב עליהן. הם יצרו את הקומונות ואת הקואופרטיבים החקלאיים שלהם תחילה על אדמות שנקנו על ידי הארגון היהודי להתיישבות (יק'א), ואחר כך על ידי לשכה של ההסתדרות הציונית העולמית ביפו, שפתח ארתור רופין ב-1908. החל מ-1905, הם התיישבו בפתח תקוה וברחובות, שבמרכז הארץ, ועל אדמות דלייקה, על שפת הכנרת.

 

אם הניסיונות הראשונים להקים קולקטיבים חקלאיים קטנים היו רעועים והתגלו ככישלון במישור הכלכלי, במישור האידאולוגי לעומת זאת, זכתה להכרה המחשבה להקים בארץ ישראל קומונות של פועלים המבוססות על ערכים סוציאליסטיים והומניסטיים. כך החליטה חבורה של פעילים סוציאליסטים מקומונת הפועלים של פתח תקוה לצאת לצפון ולהתיישב על האדמות הלא מיושבות של דלייקה, שיק'א רכש ב-1905. הייתה זו קבוצה קטנה של פעילים סוציאליסטים, שמוצאם בעיר רוֹמני שבאוקראינה. בהנהגת מנהלי עבודה מטעם יק'א ובאווירה מתוחה, אִרגנו פועלי החווהב-1909, בפעם הראשונה, שביתת מחאה נגד נציגי החברה. עם זאת, גם בשל הכישלון הכלכלי של המפעל ואי ההתאמה לדרישות החוכרים מיק'א, אך גם בשל חילוקי דעות אידאולוגיים בקרב פועלי החווה, התנתקו קבוצות קטנות של חלוצים צעירים מן הקומונה כדי להקים קומונות אחרות, בגליל העליון ובגליל התחתון, קומונות אוטונומיות של פועלים הפועלות לפי תוכנית סוציאליסטית.

 

חברים אלה היו שונים מקבוצות פועלים אחרות בכך שהיו קשורים בלי עוררין לערכי הסוציאליזם המהפכני. על אדמות בלתי ראויות להתיישבות בצפון הם הקימו קומונות חדשות, בנו בתי מגורים, הִפרו את האדמה ואחר כך, כדי שלא להיהפך לתושבי קבע, מסרו בהדרגה את בתי המגורים שלהם ואת אדמותיהם לידי מתיישבים חדשים, עברו להתיישב במקום אחר, על אדמות שנקנו לפעמים בכספם שלהם, וכוננו קומונות פועלים חדשות, שהידועה בהן היא דגניה, שנוסדה ב-1910 ואשר נודעה בניסוי הראשוני וכדגם של אלה שבאו אחריה.

 

רומנטיקה ואקזוטיקה מהפכנית: תנועת השומר

 

מלבד המחלות ותנאי האקלים שהקשו על חיי הפועלים היהודים, היו המגורים הרעועים שלהם (אוהלים, בתי חומר קטנים או צריפים רעועים) קורבן להתקפות מצד בדואים וערבים. בארץ ישראל העות'מנית המסואבת, עם הנהלה מושחתת בתכלית, אולי גם לא קיימת, לא הייתה לפועלים היהודים ברירה מלבד לנקוט הגנה עצמית. ב-1909 נוצר ארגון ההגנה היהודי הראשון, בר גיורא שחבריו הקימו את השומר, ומרבית חבריו נמצאו ב-1920 בצבא ההגנה היהודי המחתרתי למחצה (ההגנה), שאחרי כינון מדינת ישראל הפך להיות צבא ההגנה לישראל (צה'ל). משימתם של אנשים אלה הייתה להגן ולשמור על היישובים החקלאיים ועל האינטרסים של היהודים בארץ. הם גם היו מהפכנים נלהבים הקשורים לעבודת האדמה. השומרים האלו עם משפחותיהם (נשים וילדים), כדוגמת הקוזקים במזרח אירופה ודמויות שיצאו הישר מרומן של טולסטוי, התנהלו בארץ על גבי סוסים, במיוחד בגליל, כדי להבטיח הגנה ליהודי ארץ ישראל.

 

הם התארגנו בקומונות קטנות נודדות, חלקו בארוחות, בבגדים ובמדים, בסדנאות ובכלי העבודה; הם קיבלו את אותן מנות מזון ואותו סכום של כסף כיס: הם סירבו לקבל הלוואות בנקאיות, כי חשבו שפעולה זו נוגדת את עקרונות המרקסיזם. הם נאלצו להתמודד עם מחלת הקדחת, שבאותה תקופה עשתה בהם שמות, ועם מחסור בטיפול רפואי. הם היו עניים, עניים מאוד והתהלכו ברגליים יחפות. הקומונה שלהם נקראה 'קומונת היחפים'. לחברי השומר היה כוח שכנוע בלתי מעורער; הם רצו להיהפך בכל מחיר לדמויות הרואיות, לגלם את היהודי של ימי הנביאים. היו אלה המרקסיסטים המוזרים ביותר והאקזוטיים ביותר שאפשר למצוא בתולדות תנועת הפועלים.

 

השומר איגֵד קבוצה בררנית ואליטיסטית. חבריה ערכו טקסים לרגל קבלת חברים חדשים; הם עיצבו אוצר מילים משלהם, טקסים משלהם, והיו קנאים לסודותיהם. הרעיונות והתוכניות שלהם התמקדו בערך המוסרי של העבודה ובתקנות של הריאליזם הסוציאליסטי. הם התלבשו כמו האוכלוסייה הערבית המקומית, גם כדי לגלם את דמות היהודי ההרואי מן התנ'ך וגם כדי לא להיראות בעיני הערבים כ'יהודים אירופים מושפלים'. הם גם נטלו מן הבדואים כמה ממנהגיהם, אשר לדעת חברים בהשומר היו שרידים מתרבותם העתיקה של שבטי ישראל: החזרה לחיים בטבע, רעיית צאן ובקר, ריקודים שמנופפים בהם חרבות לאור מדורות בלילות זרועי כוכבים… הנשים שהתגייסו להשומר נפגשו עם הנשים הבדואיות, שלימדו אותן מניסיונן: בישול, ייצור גבינה ושמנת, ליקוט צמחי מרפא…

 

חלוצים אלה חלמו על ; חדשים וחופשיים, שונים באופן מוחלט מן החיים שניהלו בגולה. אחרי תקופה ארוכה של נוודות,ב-1913, בעזרת כספים שקיבלו מיק'א מקופת פועלי ארץ ישראל (שהוקמה בידי פעילים של פועלי ציון), התיישבו חברי השומר תחילה על אדמות תל עדש, מרחק כמה קילומטרים מעפולה, ואחר כך בגליל הצפוני, על גבול לבנון, והקימו קומונות אחרות שנעשו מפורסמות: גבעת השומרים, אילת השחר, תל חי. ב-1918, שונה שמה של גבעת השומרים לכפר גלעדי, על שם ישראל גלעדי, אחד ממנהיגיה הרוחניים של התנועה שנפטר באותה שנה. עם הקומונה של דגניה, על גדות הכנרת, היה כפר גלעדי לאחד ממעוזי הפועלים יוצאי פועלי ציון, שבחסותו של יצחק טבנקין הפך להיות הבסיס לתנועה המאוחדת של החלוצים (מאוחד).

 

השומר לעומת החלוצים

 

לחברי השומר לא היה קל לגייס נשים שיתלוו אליהם בחיי הנוודות הקשים. הם לא האמינו שהאישה היהודייה המסורתית תוכל לעבוד בשדות. הם ציפו מאישה שתקדיש את עצמה לעבודת כפיים. מיזוגניות זו של הגברים חברי השומר נתקלה בהתנגדות עזה מצד הנשים בתנועה, שהגנו על זכויותיהן וארגנו את התנועה הפמיניסטית בארץ ישראל. מניה שוחט עמדה בראש מרד הנשים נגד השוביניזם של הגברים בהשומר. היא ערערה בעיקר על הזכות לשמור בסוד את פעילויותיהם ואת החלטותיהם בחיק התנועה ודרשה זכות לנשים להשתתף באספות. היא קראה לנשים להיאבק על הזכות לעבוד בשדות, לעסוק כמו הגברים במלאכות החקלאיות השונות, לרכוב על סוסים, לשאת נשק ולקחת חלק בהגנה על הישוב, כלומר, על כלל היהודים שישבו בארץ ישראל לפני הקמת מדינת ישראל. מאבקן של הנשים להשיג שוויון זכויות היה קשה וכאוב. לא זו בלבד שהן נאלצו לעמוד מול אי שביעות הרצון של הגברים בהשומר, אלא גם לספוג השמצות נוראות מצד רבני הישוב, שהאשימו אותן בכך שהן חורגות מתפקידן הטבעי.

 

עם מניה שוחט, מילאה גם חנה מַייזֶל תפקיד חשוב באמנסיפציה של הפועלות בארץ ישראל ובארגונן. ב-1911 היא הקימה בבן שמן את 'חוות הפועלות' הראשונה, שנועדה להכשיר את הנשים לעבודה חקלאית וכן לדאוג לארגון רציונלי של עבודות המטבח, הניקיון, הכביסה וההיגיינה. אחר כך הן הקימו תנועה עצמאית של נשים עובדות בארץ ישראל וארגנו, ב-1914, במרחביה, את האסֵפה הראשונה של נשים עובדות בארץ, שמנתה מאתים ותשע חלוצות.

 

מוכשרות ומוכנות לעבודות כפיים, שנועדה עד אז לגברים, דרשו הנשים הסוציאליסטיות זכות לעבוד בחקלאות, אך דרישותיהן התקבלו בחשד. לא אחת מהן נתקלה בסירוב להתקבל לקולקטיבים החקלאיים הסוציאליסטיים. עם זאת, במשך כל מלחמת העולם הראשונה, מילאו הנשים החלוצות אלה תפקיד מכריע בקיום הקולקטיבים החקלאיים, בכך שמילאו, בשדה ובבתי המלאכה, את מקום הגברים שיצאו למלחמה, שגויסו, הוגלו או נפטרו; הן טיפלו בפועלים ובעולים הרעבים וחסרי הבית, וארגנו את הטיפול והחינוך של הילדים היתומים ושל ילדי פליטים חסרי כל.

 

דגניה: מהקומונה אל הקולקטיב הסוציאליסטי הראשון

 

בעקבות הסכסוך, שפרץ ב-1909 בין פועלי החווה לבין כנרת ומנהלי העבודה של האגודה להתיישבות יהודית (יק'א). הסוציאליסטים של גל העלייה השני חשבו לנכון לכונן קומונות חקלאיות אוטונומיות לגמרי כדי להשתחרר מן ההסתדרות הציונית העולמית. ב-1910, יצאה קבוצת פועלים, מורכבת מעשרה גברים ושתי נשים, מרביתם יוצאי הקבוצה מרוֹמנִי שבאוקראינה, קבוצה שדגלה בעקרונותיהם של יוסף טרומפלדור ושל צבי שָׁץ, להתיישב באדמות אוּם-ג'וּני, במקור הירדן מהכנרת. עם מנהיגם יוסף בּוּסֶל ורעייתו חיותה, שהגיעו שניהם לארץ ישראל ב-1908, הם הקימו את דגניה, קולקטיב הפועלים האוטונומי הסוציאליסטי הראשון (קבוצה). דגניה, שעד מהרה שימשה דוגמה לקיבוצים וקבוצות אחרים, ידועה בהיסטוריה של הציונות כ'אם הניסויים החלוציים' של קולקטיבים עתידיים בארץ ישראל המנדטורית ובמדינת ישראל. עד מהרה הצטרפו אליהם חברים מהשומר, פועלים מסג'רה וממגדל, וב-1912 גם יוסף טרומפלדור עצמו.

 

באספות בדגניה נערכו דיונים סוערים בדבר הדרכים החדשות לפעילותם של הקיבוצים החדשים הללו: על הניהול, על עבודת האדמה וניהולה, על כלי העבודה, על חלוקת הרכוש ועל המשכורות, על ניהול החנויות השיתופיות לבגדים, על המזון… בפעם הראשונה דנו גם על ארגון המשפחה ועל החינוך השיתופי של הילדים שייוולדו. נקבעו קווי התנהגות וכללים לחיי שיתוף הנוגעים אפילו ליחסים האינטימיים. העקרונות, שרוב החברים המשתתפים באספות הצביע עליהם, היו צריכים להיות מותאמים למשימה.

 

החלוצים של דגניה, אחרי הסכסוך עם מעסיקיהם לשעבר מכנרת והאמנסיפציה היחסית שלהם מן הליברלים של יק'א, הגיעו למסקנה כי בשל מצבם, הרעיון של 'פרולטריון חקלאי' לפי המודל הרוסי שוב אינו אקטואלי. משהצליחו להקים קומונות חדשות הפועלות באוטונומיה מלאה, מנוהלות בידי הפועלים עצמם, לבטל את מעמד הפקידים, והם, הפועלים, נעשו 'מנהלים של עצמם.' הם החליטו גם לשים סוף ל'נוודותם של הפועלים' שהשומר דגל בה. מעתה צריך היה ליצור קולקטיבים קבועים לפי הדגם של דגניה, מנוהלים בידי הפועלים ותוך שמירה על כך שחבריהם לא יתברגנו.

 

יוסף בּוּסֶל, אחד ממנהיגי הקבוצה, נאלץ להתמודד עם המתחים ועם חילוקי הדעות האידאולוגיים שהתגלעו בהכרח בדגניה. בוסל וחבריו הגיעו למסקנה שהניסוי בדגניה לא יחזיק מעמד אלא אם יצליחו להקים קבוצה מלוכדת וסולידרית, מאוחדת סביב רעיון 'האינטימיות המהפכנית', כלומר, סביב אחדות דעות. יהיה עליהם אם כן לבחור את האנשים, לצמצם לארבעים את מספר החברים בקולקטיב, כלומר כעשר משפחות, ואז לבחור לכל קבוצה הנהלה.

 

המשפחה שדובר בה

 

חברי דגניה דנו בשאלה איך צריכים להיראות יחסי האהבה ויחסי הנישואים בין הפועלים והיחסים במשפחה הפרולטרית. לשם כך, צריך היה להתנתק מן השמרנות של החיים היהודיים המסורתיים הגלותיים ולהשתחרר מן התאוריות על האהבה הבורגנית. הנשים בשומר הן שפיתחו את רעיון 'האהבה המהפכנית' ואת הרעיונות בדבר הקשרים החדשים ההכרחיים בין חברים וחברות, שלא יהיו כפויים על ידי התכתיב הגברי במסגרת החברה הבורגנית, הרווח בסלונים של האריסטוקרטיה או בעקרונות של הדת היהודית. מעתה ואילך יתחשבו ברצונה של האישה, היא לא תהיה עוד רק קישוט של הגבר ושל המשפחה. המתח הארוטי בין הפועלים בא לידי ביטוי בחילופי מבטים ובמילות אהבה כתובות בשפת אמם: רוסית, פולנית, ויידיש, ממרים בכך את הציווי לדבר אך ורק עברית – הם העבירו זה לזה פתקים, במחתרתיות מוחלטת, מבעד לסדקים בקירות העץ של חדרי השינה שלהם או בסיועו של אחד מחבריהם.

 

איך להבין את האהבה, את היחסים בין בנים לבנות, את הזוג, את ההורות: שאלות מביכות לגבי צעירים אלה שחלמו על אהבה מהפכנית, רובם יוצאי משפחות דתיות ומסורתיות של הקהילות היהודיות באירופה המרכזית והמזרחית. איך ליצור בארץ ישראל חברה חופשית ללא הגבלות ובנפרד מן הרבנים, מן הבורגנים הזעירים שניהלו את ענייניהם האזרחיים בארץ ישראל העות'מנית הבּינָיימית, בשעה שמוסד הנישואים נחשב בעיני החלוצים והחלוצות הסוציאליסטים כמנוגד למטרות המהפכה? כאשר נודע כי שניים מביניהם נישאו בחשאי על ידי רב, בלי לקבל תחילה את הסכמת הקבוצה, גונו האשמים בחריפות ונענשו. העבֵרה נרשמה בדו'ח שנמסר להנהלת ארגון הפועלים.

 

מעתה ואילך, הכול צריך היה להיעשות לפי תוכניות שאישרו חברי הקולקטיב, לרבות הולדת ילדים. הוחלט שהחלוצים לא יוכלו להביא ילדים לעולם בטרם יעברו מספר שנים. בתקופה קריטית זו, הולדת ילדים הייתה איום על עתיד הפרויקט. לידתו של התינוק הראשון גררה משבר אידאולוגי של ממש בקרב הקבוצה.

 

היעדר ילדים אצל הפועלים בצפון ארץ ישראל היה כה מפעים עד כי, לפי עדותה של זהבה אוּרִי,[9] כאשר ערך הסופר שלום אַשׁ ביקור בקומונות הקטנות של מרחביה, דגניה, מגדל וכנרת הוא הצטעק ביידיש בכעס: 'מדוע אתם יוצרים בארץ ישראל בית משוגעים? לא שמעתי במקומות שביקרתי בכי של ילד! הייתכן?…'

 

אבל החלוצים של דגניה לא זלזלו בחשיבות הילדים בחברה החדשה שביקשו לכונן. עם זאת, בראשית הניסוי העסיק אותם תחילה הצורך לשרוד; הם היו אובדי עצות מול שאלת התינוקות, הטיפול בהם וחינוכם; הם היו נבוכים מאוד ותהו אם נוכחות ילדים בקולקטיבים שלהם מתאימה באמת לחיי הקומונה שדמיינו לעצמם. לא היה להם מקום לעצמם, הם ישנו באולמות שינה שיתופיים וחיו בתנאים נחשלים מאוד.

 

יצחק טבנקין, שלימים הפך למנהיג הקיבוץ המאוחד, נזכר כי בשנים הראשונות לא היה לחלוצים מושג מהו תפקידה של אם, גם לא איך לגדל ולחנך ילד.[10]

 

האימהות הראשונות היו נבוכות מאוד. עם זאת, היה ברור לכולם, למן ההתחלה, כי האם באהבתה צריכה לקבל על עצמה את הטיפול הראשוני בילד, ואילו על הקומונה מוטלת האחריות להבטיח את מזונו, את בגדיו, את העזרה הרפואית ואת החינוך. כי בניגוד למודל של החברה הבורגנית, לא היו הילדים 'רכושם הפרטי' של ההורים. הם נועדו להיות ילדי הפועלים של הארץ כולה, הבנים החדשים של העם היהודי, שנולדו בארץ ישראל. הילדים הראשונים, שנולדוב-1911 בדגניה ובכנרת, היו ילדיהם של נשים ושל גברים חברי השומר, שטלטלו את ילדיהם ממקום למקום וגרמו להם סבל מיותר. חלוצים סוציאליסטים אלה תהו כבר אז אם כל זה אינו אלא שיגעון קבוצתי, ומה יהיה עתיד הניסוי. איך ליישב את מצב הפועלות העובדות במשך כל היום בחווה עם האימהוּת? ב-1910 וב-1911, לא היה להן פתרון. לבסוף חיותה בוסל, רעייתו של יוסף, ומרים בַּרַץ, מדגניה, בתיאום עם נשות כפר גלעדי, התארגנו כדי לברר אלו דרכים יש לנקוט לגבי הטיפול בתינוקות ובילדים, מבלי לפגוע באידאלים שלהן: בשם שחרור האישה, לאפשר לנשים להמשיך לעבוד, לשחרר אותן מן התלות במשפחה. כך נולד הרעיון של טיפול משותף שהקדים את רעיון 'החינוך המשותף', ופוּתח כמה שנים מאוחר יותר על ידי פעילי השומר הצעיר, והוא יהפוך להיות מודל החינוך שיושם במרבית הקיבוצים בארץ ישראל המנדטורית ואחר כך במדינת ישראל.[11] את הקבוצה הקטנה של ארבעה ילדים בדגניה ובסביבותיה ארגנה חיותה בוסל, דבר שאיפשר לאימהות להמשיך לעבוד עם הגברים.

 

בלילה ישנו הילדים בחדר ההורים, ובמשך היום כונסו בחדר שיתופי, בהשגחת אחת החברות, שמונתה לטפל בהם. אך כיוון שלא היה כלל מעקב רפואי, תמותת הילדים הייתה גדולה חרף המאמצים לחטֵא את הסביבה. זאת ועוד, היה מחסור בכל דבר – בבגדים, במזון מתאים, בתחליפי מזון כאשר האם לא יכלה להיניק. במקרה זה, פנו למשגיחות אחרות. הצעצועים צריכים היו להיות שייכים לכל הילדים: לא היה מקום ולו לבדל של רכוש פרטי! נאסר לקבל מתנות.

 

בין 1914 ל-1918, במהלך מלחמת העולם הראשונה, לוטשו השאלות הנוגעות לטיפול בילדים ולחינוכם. ארץ ישראל, תחת השלטון העות'מני, הייתה מְזַת רעב, ייאוש ובהלה. הנשים מילאו תפקיד מכריע: הן עבדו בשדות, עסקו בחיפוש מזון, קלטו נשים אחרות, אלמנות ופליטות מאזורים אחרים בארץ וטיפלו בילדים יתומים. בכפר גלעדי, הקימו נשות השומר בית מחסה שקלט יתומי מלחמת העולם הראשונה, ילדי פועלים וילדי פליטים. חוויה זו הזינה את מחשבותיהן באשר לארגון הטיפול השיתופי.

 

ב-1918, החליטו הנשים הסוציאליסטיות להתכנס בשָׂרונה, כדי לדון במדיניות הטיפול בתינוקות ובחינוך המשותף לכל הקולקטיבים בארץ. בכפר גלעדי ובעין חרוד, למשל, ניסו כבר להקים חדרי שינה שיתופיים, שהילדים ישנו בהם בלילה בנפרד מהוריהם. גם מהפכת אוקטובר עודדה את הפדגוגים הסוציאליסטים להלין את הילדים בנפרד מהוריהם. אך המעבר מחדר ההורים לחדר המשותף לא הוכן כראוי, נתקל בקשיים ונזנח. חברי השומר הצעיר הם שהרחיקו לכת בניסיונות חינוכיים בהשראת הפסיכולוגיה הפרוידיאנית, וביססו בהצלחה את חדר השינה המשותף.

 

במסגרת לימודי בית הספר של ילדי העולים, נוסד ב-1921 בכפר גלעדי בית הספר הראשון. השני פתח את דלתותיו ב-1924 בעין חרוד, והשלישי ב-1926 בדגניה, במקביל לניסוי חינוכי נוסף ומקורי שנערך בבית אלפא בין 1924 ו-1929 – עליו ידובר בפרק הבא.

 

קומונות חקלאיות קטנות בקיבוצים

 

סוף מלחמת העולם הראשונה, מהפכת אוקטובר ברוסיה, כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים והצהרת בלפור (שהעניקה לעם היהודי זכות להקים בית לאומי בארץ ישראל) נתנו לתנועות אלה תנופה גדולה.

 

ברצוני להזכיר בקצרה את ארגונם מחדש של הקיבוצים האלה, את הפיכתם לקולקטיבים חקלאיים הפועלים לפי עקרונות אידאולוגיים, כלכליים, סוציולוגיים ופוליטיים מוגדרים. אחרי סוף מלחמת העולם הראשונה, בשלטון שכוננו הבריטים בארץ ישראל ובתמיכה הפיננסית של ההסתדרות הציונית העולמית שמונתה מעתה ואילך על ידי הממשלה הבריטית לנהל את ענייני היהודים בארץ ישראל, קמו קבוצות נוספות בכל רחבי הארץ לפי הדגם של דגניה שפִּתחו בעבודת חקלאות אינטנסיבית ורציונלית (שתילת עצי זית, לשם הפקת שמן, בננות ופרי הדר שנועדו ליצוא).

 

חברי הקבוצה קנו מכונות חקלאיות ששיפרו את התנובה; מרכזי תרבות נפתחו, אולמות תיאטרון וקולנוע, תחנות רדיו. כמה מן החברים המייסדים יצאו העירה כדי לחזק את השפעת תנועותיהם, שהפכו להיות מפלגות פוליטיות במלוא מובן המילה בארץ ישראל הבריטית. מנהיגי פועלי ציון (שנחלקה בהמשך לאגף שמאלי ולאגף ימני), ואלה של הפועל הצעיר ושל אחדות העבודה, עם חיים ארלוזורוב, ברל כצנלסון, ובעיקר דוד בן גוריון, ייסדו ב-1920 את ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, שהשפעתה תהיה רבה.

 

עם גל העלייה השלישי (1923-1919) הגיע מספר רב של צעירים יוצאי גליציה האוסטרו-הונגרית לשעבר, חדורי רעיונות ציוניים וסוציאליסטיים, חברי השומר הצעיר בעיקר. הם הקימו את הקיבוץ הראשון (בית אלפא) בהתאם לאידאולוגיה שלהם. ב-1927 הם הקימו את הקיבוץ הארצי, ארגון חזק שליכד את החברים המשתייכים לשומר הצעיר.

 

במרוצת השנים הגיעו לארץ בהמוניהם מכל היבשות עולים רבים, פעילים בתנועות שונות של נוער ציוני ומכל הזרמים הפוליטיים כדי להקים את הקיבוצים שלהם, בין היתר: צעירי תנועת החלוץ, שאחרי רוסיה באו מגרמניה, מצ'כוסלובקיה ומרומניה ומילאו תפקיד מכריע בקיבוצים של גדוד העבודה; צעירים מארגון הפועלים (Werkleute) בגרמניה, מושפעים מאוד ממרטין בובר וקרובים לשומר הצעיר, שהקימו את קיבוץ הזורע שליד משמר העמק; צעירי גורדוניה (על שם אהרן דוד גורדון), שעזבו את השומר הצעיר ב-1924; צעירים מארגון מכבי. אבל גם תנועות של צעירים הקשורים למפלגות פוליטיות כגון הפועל הצעיר, תנועת הנוער העובד (תנועה שקמה בתל אביב ב-1925), באו גם צעירים של הקיבוץ הדתי שהוקםב-1934 בידי יהודים דתיים יוצאי גרמניה ופולניה בעיקר. שלוש תנועות גדולות של קיבוצים ישלטו במשך שנים ארוכות בסצנה הפוליטית של הישוב: הקיבוץ המאוחד, ציוני סוציאליסטי פעיל, חבר הקבוצות (החֶבֶר) והפדרציה של קיבוצי השומר הצעיר (הקיבוץ הארצי), שייבדל בעיקר בתמיכתו המוצהרת במרקסיזם הסובייטי הרשמי, בהתעקשותו לעצב בארץ ישראל את היהודי החדש ובאמצו את תורתו של פרויד.