אוטופילוסופיה - המקרה של ויטגנשטיין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אוטופילוסופיה - המקרה של ויטגנשטיין
הוספה למועדפים

אוטופילוסופיה - המקרה של ויטגנשטיין

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"אוטופילוסופיה" היא פילוסופיה אוטוביוגרפית המציגה ז'אנר של כתיבה פילוסופית שבולטת בה הלכידות בין חייו של הפילוסוף הכותב אותה להגותו. מוכרות לנו ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות פילוסופיות אשר בסיפור החיים של הפילוסוף שזורים עמדותיו, מחשבותיו ודבריו ההגותיים של הפילוסוף. הפילוסופיה האוטוביוגרפית מזהה פילוסוף ייחודי אשר חייו והגותו קשורים באופן כה הדוק, באופן כמעט דתי, עד שאין להפריד ביניהם. הרעיון שהחיים של איש הגות אמיתי הם הדגמה חיה של מחשבתו נטוע חזק גם בהגות ההודית. אבל לא מדובר ב"קשר בין פילוסופיה לחיים" – החידוש כאן מצוי במבנה המחייב של יחס מיוחד שכזה.
 
לודוויג ויטגנשטיין הוא מקרה מאלף של אוטופילוסוף (סוקרטס הוא כמובן האוטופילוסוף הראשון). שדה המחקר של הביוגרפיה והאוטוביוגרפיה הוא מהלך מהפֵך מביוגרפיה וביוגרפיה פילוסופית, ומאוטוביוגרפיה ואוטוביוגרפיה פילוסופית, לפילוסופיה אוטוביוגרפית – היא האוטופילוסופיה. רחל אבן מציגה בספר זה הסתכלות פורצת גבולות דרך מודל שמאפשר לזהות את הכתיבה האוטופילוסופית ואת האוטופילוסוף: "המעגל הביופילוסופי" שמורכב מתפיסת עולם, מטא-פילוסופיה, פילוסופיה ויישומה בחיי היומיום, וחוזר חלילה. אצל האוטופילוסוף נמצאים אלמנטים אלה ביחס מעגלי שניתן לזיהוי ברור; "טרנספורמציה" מהותית בחיי האוטופילוסוף שזוכה למעמד אתי, כמעט דתי, אשר מביאה לחתימת "חוזה פילוסופי"; "שיווי משקל וערך" בין החיים הפילוסופיים לבין חיי היומיום אצל האוטופילוסוף. כמו כן מוצגת בספר הסתכלות מקורית בשאלות עתיקות: "מהי פילוסופיה", "מהי פילוסופיה אמיתית" ו"מיהו הפילוסוף". 
 
ד"ר רחל אבן עוסקת ביעוץ פילוסופי בתחום הפרטי והעסקי. תחום התמחותה הוא פילוסופיה טרנספורמטיבית.

פרק ראשון

הקדמה
 
ספר זה עוסק בזַן מיוחד של פילוסופים - כאלה שהפילוסופיה ממלאת את כל הוויתם.1 הפילוסופיה בעבורם איננה כְּמדע, אלא דומה הרבה יותר לדת, והדבר ניכר בהשפעת הפילוסופיה על אורח חייהם. בשביל פילוסופים אלה הפילוסופיה אינה אמצעי בלבד אלא תכלית עליונה. על כן נקרא להם "אוטופילוסופים" ואת היצירות הפילוסופיות שלהם - קרי את התובנות הפילוסופיות שהן חלק בלתי נפרד מחייהם עצמם - נכנה אוטופילוסופיה או פילוסופיה אוטוביוגרפית.
האוטופילוסופים הם קבוצת פילוסופים שהפילוסופיה בעבורם היא ערך עליון. כל פעילותם מוכתבת על ידי התובנות הפילוסופיות שלהם, והיא לדידם דרך ותורת חיים, בבחינת "כל העוסק בתורה לשמה - תורתו נעשית לו סם חיים".2 האוטופילוסוף שייבחן בספר זה הוא לודוויג ויטגנשטיין (Wittgenstein). לאור מסקנות העולות מעיון במחקר הקיים על ביוגרפיה/אוטוביוגרפיה ובספרות שנכתבה על חיי ויטגנשטיין יוצע כאן מודל המגדיר מונח חדש - אוטופילוסופיה.
הנחת היסוד היא שיש קווי דמיון בין אוטופילוסופיה ובין ביוגרפיה/אוטוביוגרפיה וביוגרפיה/אוטוביוגרפיה פילוסופית. מושג האוטופילוסופיה מאיר את היחס שבין פילוסופיה ובין אוטוביוגרפיה באופן שונה מזה המתקיים באוטוביוגרפיה פילוסופית. אין ספק שהפילוסופיה האוטוביוגרפית קרובה לאוטוביוגרפיה הפילוסופית, שבה נכללות יצירות כגון וידויים של אוגוסטינוס, מסוֹת של מונטיין ואפילו הגיונות של דקארט. עם זאת, נראה שבין שני הז'אנרים הללו יש הבדלים משמעותיים. פילוסופיה אוטוביוגרפית אינה בפשטות שילוב אירועים מחיי היום־יום בטקסט הפילוסופי, אלא היא בבחינת שינוי יחס מהותי. באוטופילוסופיה אין הכוונה רק שהפילוסופיה היא חלק מהחיים, למשל כפרויקט אינטלקטואלי, אלא שחיי היום־יום סובבים סביבה והיא יסוד מארגן בעיצוב החיים. פילוסופיה אוטוביוגרפית מחדדת את הממד האישי שבפילוסופיה. הטענה העומדת בבסיסה היא שהעצמי של הפילוסוף מוּבנה על עקרונות ורעיונות פילוסופיים. כאן אנו פוגשים בפילוסוף הַדָּבֵק בפעילותו באופן בלתי מסויג, בהדיקוּת ובאדיקות. מאפיינים אלה של האוטופילוסוף מעוררים אסוציאציה של מעין נזיר־נביא, אולי אף מוכיח בשער, מעורב ותורם לחברה בדרכו, ומכל מקום מסור באופן מוחלט לעיסוק הפילוסופי.
בעיון בכתיבה התיאורטית על סוגת האוטוביוגרפיה בולט מושג מרכזי אחד, והוא החוזה האוטוביוגרפי.3 עיקר מהותה של האוטוביוגרפיה אינו בתוכנה אלא ביחסים שלה: היא מתבססת על אמון בין הקורא למחבר. מושג זה חיוני גם להגדרת האוטופילוסופיה והחוזה הפילוסופי.
הדיון בביוגרפיה/אוטוביוגרפיה מוביל לבחינת הביוגרפיה הפילוסופית. מה שמבחין את הז'אנר הוא העובדה שמובעים בו באופן ייחודי הרעיונות הפילוסופיים של מושאו.4 טיבן של ביוגרפיות פילוסופיות תלוי בין השאר בעמדתו המהותית של הכותב כלפי מושא מחקרו. ישנן שתי גישות מרכזיות בכתיבת ביוגרפיה פילוסופית: האחת נוקטת עמדה של הזדהות הכותב עם מושא כתיבתו, ואילו האחרת נוקטת עמדה מסבירה ותיאורטית כלפי הדמות שעליה נכתבת הביוגרפיה.
האוטוביוגרפיה הפילוסופית מבליטה את הקשר שבין רעיונות לחיים. האובייקט ההולם את הפילוסופיה הוא הידיעה העצמית, ולפיכך כל ידיעה פילוסופית היא אוטוביוגרפית.5 תכליתה של האוטוביוגרפיה היא חקירה אתית, אבל לעתים היא משמשת את הפילוסוף גם לחקירה תיאורטית ולהשגת ידיעה. נוסף על כך, באוטוביוגרפיה פילוסופית מעורב תמיד גם הטעם לכתיבתה.
מנקודת ראות מושגית, החיבורים השייכים לז'אנרים הספרותיים של הביוגרפיה והאוטוביוגרפיה נבדלים על פי מניין המוקדים בחיבור (המחבר, מושא המחקר ותחומי התוכן), ביחס בין המוקדים, בהיקפם ובאופן הצגתם. הביוגרפיה מערבת שני אנשים - החוקר ומושא המחקר, ושני תחומי תוכן נפרדים - היצירה והחיים; אוטוביוגרפיה מצמצמת את שני האנשים המעורבים לאחד - הכותב ומושא המחקר הם אותו האדם. אולם הגותו של הכותב וחייו הם עדיין שני תחומים מובחנים, גם אם קשורים זה לזה; בביוגרפיה פילוסופית מעורבים כותב המחקר והפילוסוף שעליו הוא כותב, אלא שכאן החוקר מציע צורת הסתכלות המקשרת בין פילוסופיה לחיים; ואילו באוטוביוגרפיה הפילוסופית הפילוסוף מציע הסבר בדבר הַקֶּשר שבין הגותו ובין חייו. בעקבות כל זאת מוגדרת האוטופילוסופיה הגדרה ראשונית, והיא שבאוטופילוסופיה יש מוקד אחד בלבד: כל הגורמים באים לידי ביטוי בְּהתנסות, בחיים עצמם.
תשתית נוספת המאפשרת הגדרה של האוטופילוסופיה היא ספרות המחקר שנכתבה על חייו של מקרה המבחן שלה - ויטגנשטיין במקרה שלנו. המחקר על הקשר בין חיי ויטגנשטיין לפילוסופיה שלו נע בין שני קטבים: רדוקטיביזם וקומפרטמנטליזם. הרדוקטיביסט סבור שאם יש בידינו די ידע על חייו של הפילוסוף, אנו יכולים להיווכח מדוע כתב את שֶׁכתב, וכפועל יוצא מכך נגלה את המשמעות האמיתית של עבודתו. הרדוקטיביסט, אם כן, מפתח מודלים שתכליתם למקם את עבודתו של המחבר בְּהֶקשר של כוחות סיבתיים גדולים ממנו. הקומפרטמנטליסט, לעומתו, מעלה שתי התנגדויות. ראשית, הוא מתנגד לתפיסה הסיבתית, הרואה בגורמים חוץ־אינטלקטואליים את המקור לעבודה אינטלקטואלית; שנית, לא מקובלת עליו התובנה שלפיה ניתן לעשות רדוקציה של הפילוסופיה לפילוסוף עצמו.
ניתוח הפרויקט האינטלקטואלי של ויטגנשטיין מנקודת הסתכלות רדוקטיביסטית או קומפרטמנטליסטית מודגם באמצעות חמישה מפתחות ביוגרפיים. אחד מהם מגיע מתחום הפסיכיאטריה. נטען, למשל, שוויטגנשטיין היה סכיזואיד, ועובדה זו מוצאת את ביטויה בפילוסופיה שלו.6 אבחון אחר, במקרה זה מתחום הנוירולוגיה, קובע שוויטגנשטיין היה דיסלקט, ושלקות זו השפיעה על כתיבתו.7 הדיסלקסיה שלו, על פי טענה זו, השתקפה בעיקר באופי האפוריזמי של כתיבתו. עוד מפתח ביוגרפי הוא ניתוח של הטרקטט לאור ההכשרה ההנדסית שקיבל ויטגנשטיין בצעירותו.8 עם שאר הכישורים שרוכש הסטודנט להנדסה נמנית מלאכת השרטוט. שרטוט הוא דרך של ייצוג אובייקטים תלת־ממדיים על משטח דו־ממדי, והשרטוט הדו־ממדי מקביל לרעיון התימון (מלשון תמונה) אצל ויטגנשטיין. ישנם גם מחקרים המצביעים על הקשר בין יהדותו של ויטגנשטיין לפילוסופיה שלו. ניכר שהחוקרים חלוקים בדעותיהם בדבר יחסו של ויטגנשטיין ליהודים וליהדות; חלק מהם סבורים שהיא שימשה לו מושא למחשבה בלבד,9 ואילו לדעת אחרים היא השפיעה רבות על הפילוסופיה שלו ועל יחסו אליה.10 לבסוף, מוצגים הממצאים בדבר ההומוסקסואליות של ויטגנשטיין, ובהקשר זה אף מוזכרת הסערה שהתחוללה בעקבות חשיפת העניין.11
מכלל הפרשנויות הללו עולה שאין בכוחם של ההסברים המוצעים במסגרתן לומר משהו על איכותה של הפילוסופיה ועל תכליתה, על מעמדה בחייו של ויטגנשטיין ועל ערכה בכלל. הם עשויים ללמד דבר מה על מבנה הפילוסופיה או על צורתה, על סגנון הכתיבה ואפילו על מקורות השפעה ועל צורת החשיבה וההסתכלות, אולם אלה פרשנויות שאינן מניחות קדימות של מחשבה, של אתיקה ושל ערך.
סקירת המפתחות הביוגרפיים מובילה לקריאה שיטתית של שלושת החיבורים הביוגרפיים החשובים שנכתבו על ויטגנשטיין. נבדקת המתודולוגיה העומדת בבסיסם ונבדק יחס הכותבים למושא הכתיבה שלהם. כל אחד מהם מדגים גישה שונה לביוגרפיה. מגוון האופנים הללו מקשה על קביעת אמת מידה להשוואה בין הביוגרפיות. אפשר לכל היותר לשפוט את כל אחד מהחיבורים על פי היעדים והמטרות שהציב לעצמו המחבר, כלומר להישאר בגבולות צורת ההסתכלות שלו.
לפי גישת האוטופילוסופיה אין די בגישות פרשניות אלה כדי להסביר את הדחיסות של חיים ופילוסופיה, וכן את הרגע המיוחד שבו הפילוסוף עומד על תגלית אישית בפילוסופיה, ושבעקבותיה הוא מצהיר: כך אני רוצה לחיות, משום שזה מה שהופך את החיים לראויים, וחיים ראויים כרוכים בעבודת הפילוסופיה. עמדה זו מובילה להצגת מודל שמסביר מדוע האוטופילוסוף מגבש עקרונות מכוננים וכיצד הם מכוונים את חייו לדרך מסוימת, ואת אופן ההשתקפות של הדרך הזאת בפילוסופיה שלו.
האוטופילוסופיה מוגדרת בתור אחדוּת המחשבה הפילוסופית והניסיון - אחדוּת שניכרת בחיים עצמם, אחדות שהפילוסוף מבטאה בבירור. בהקשר זה נטען שהמעגל הביופילוסופי, שהוא מאפיין אחד של האוטופילוסופיה, המתאר יחס של היזון חוזר המתחיל בתפיסת העולם, עובר בַּמטא־פילוסופיה, ממשיך אל פילוסופיה בבחינת תוֹרה וממנה אל יישום התורה הפילוסופית בחיי היום־יום - שמעגל זה התקיים עוד אצל פילוסופים מן העת העתיקה, למשל אצל הסטואיקנים, ואפילו אצל סוקרטס. לפי פילוסופים אלה, הפילוסופיה היא בראש ובראשונה תרפויטית, "עבודה עצמית". ייעודו של התרגול הרוחני הוא להביא את המתרגל לידי טרנספורמציה של השקפה, של סגנון חיים ושל התנהגות.
אחד המאפיינים המהותיים של האוטופילוסופיה הוא מהפך שהפילוסוף עובר בעת שהוא נתון בתהליך של חקירה עצמית. המסגרת התיאורטית של הדיון בטרנספורמציה היא תיאוריית הקונברסיה הדתית לפי ויליאם ג'יימס (James).12 בעת הטרנספורמציה הפילוסוף חותם על חוזה פילוסופי: הוא מתחייב כלפי עצמו התחייבות בלתי ניתנת לסילוק לפעול בדרך שבה בחר. את פרטי החוזה הזה הוא מפקיד לעיני קוראיו כעדים. לגילוי הפילוסופי תהיה השלכה על חייו האינטלקטואליים והאישיים גם יחד. והוא נושא דבר מה נוסף: ערך אוטוביוגרפי, שהפילוסופים שואפים לתעד.
פילוסוף שחווה מהפך שכזה מסגל לעצמו התנהגות בעלת מאפיינים דתיים: הוא פועל מתוך אדיקות שבאה לידי ביטוי בפנִייה לעקרונות המנחים שקבע לעצמו בכל מצב. מושא אֱמונתו, הכוח המניע את הפילוסוף לחיים אדוקים שכאלה ומה שאין הוא מטיל בו ספק כלל הוא הרציונליות: הרציונליות בבחינת תהליך החקירה המאפשר בירור של הנחות ואמונות יסוד, בבחינת מה שמאפשר לפילוסוף לעמוד על הופעת הספק וגם מה שמוביל אותו בסופו של התהליך לבחור בדרך כלשהי למשך שארית חייו. המהפך גרם לו לראות ברציונליות את נקודת העגינה.
פילוסופיה טרנספורמטיבית נכתבת "בזמן אמת", להבדיל מכתיבה רטרוספקטיבית, שנעשית כשהפילוסוף פורשׁ לגמלאות ופונה לסכם את פעילותו הפילוסופית ארוכת השנים. כתיבה בזמן אמת אינה מתארת את החיים מֵעמדה של צופה, אלא היא מַגישה דין וחשבון שוטף של חיים בפעולה. כתיבה כזאת היא בגדר "סימני הדרך", השארַת עדות - לכותב עצמו ולאחרים - לכך שהתקיימו חיים כאלה. כתיבה זו היא קונקרטיזציה של חיי הגות, תזכורת יומיומית של משמעות החיים.
פילוסופיה אוטוביוגרפית מקיימת שיווי משקל בין הפילוסופי לַביוגרפי: החיים והפילוסופיה הם בעלי אותו משקל וערך. בשביל האוטופילוסוף טעם החיים כרוך באינטלקט, ושיווי משקל זה ניכר גם בכתובים. ומכיוון שהפילוסופיה של הפילוסוף מקיפה את כל חייו, צורת הקריאה שנגזרת ממודל האוטופילוסופיה אינה יכולה להניח שיש דבר מה מוסתר בחייו או בפילוסופיה שלו. הפילוסופיה שלו היא חייו, ולפי שהיא גלויה לקוראיה - הכול גלוי ואין דבר מוסתר. המודל שמוצג כאן הוא צורני, והוא בלתי תלוי בסוג הפילוסופיה ובתקופה שבה פעל הפילוסוף. הצורניות היא שמאפשרת להבליט את הייחודיות של כל פילוסוף והפילוסופיה שלו; מסגרת התמונה היא שמבליטה את דיוקן האיש.
ספר זה עוסק בעיקר בוויטגנשטיין, ובמידה פחותה יותר בפייר בייל (Bayle) ובמיגל דה אונמונו (Unamuno). עם זאת, אחד מאופקי המחקר שפותח קו המחשבה המוצע כאן מאפשר את קיבוּץ האוטופילוסופים - כלומר את איתורם של עוד פילוסופים מהסוג הזה. לאור מושג האוטופילוסופיה דומה שאפשר למנות עם ויטגנשטיין, בייל ואונמונו גם את אוגוסטינוס, את הרמב"ם, את מונטיין, את שפינוזה ואפילו פילוסוף ישראלי בן תקופתנו - ישעיהו לייבוביץ'.

עוד על הספר

אוטופילוסופיה - המקרה של ויטגנשטיין רחל אבן
הקדמה
 
ספר זה עוסק בזַן מיוחד של פילוסופים - כאלה שהפילוסופיה ממלאת את כל הוויתם.1 הפילוסופיה בעבורם איננה כְּמדע, אלא דומה הרבה יותר לדת, והדבר ניכר בהשפעת הפילוסופיה על אורח חייהם. בשביל פילוסופים אלה הפילוסופיה אינה אמצעי בלבד אלא תכלית עליונה. על כן נקרא להם "אוטופילוסופים" ואת היצירות הפילוסופיות שלהם - קרי את התובנות הפילוסופיות שהן חלק בלתי נפרד מחייהם עצמם - נכנה אוטופילוסופיה או פילוסופיה אוטוביוגרפית.
האוטופילוסופים הם קבוצת פילוסופים שהפילוסופיה בעבורם היא ערך עליון. כל פעילותם מוכתבת על ידי התובנות הפילוסופיות שלהם, והיא לדידם דרך ותורת חיים, בבחינת "כל העוסק בתורה לשמה - תורתו נעשית לו סם חיים".2 האוטופילוסוף שייבחן בספר זה הוא לודוויג ויטגנשטיין (Wittgenstein). לאור מסקנות העולות מעיון במחקר הקיים על ביוגרפיה/אוטוביוגרפיה ובספרות שנכתבה על חיי ויטגנשטיין יוצע כאן מודל המגדיר מונח חדש - אוטופילוסופיה.
הנחת היסוד היא שיש קווי דמיון בין אוטופילוסופיה ובין ביוגרפיה/אוטוביוגרפיה וביוגרפיה/אוטוביוגרפיה פילוסופית. מושג האוטופילוסופיה מאיר את היחס שבין פילוסופיה ובין אוטוביוגרפיה באופן שונה מזה המתקיים באוטוביוגרפיה פילוסופית. אין ספק שהפילוסופיה האוטוביוגרפית קרובה לאוטוביוגרפיה הפילוסופית, שבה נכללות יצירות כגון וידויים של אוגוסטינוס, מסוֹת של מונטיין ואפילו הגיונות של דקארט. עם זאת, נראה שבין שני הז'אנרים הללו יש הבדלים משמעותיים. פילוסופיה אוטוביוגרפית אינה בפשטות שילוב אירועים מחיי היום־יום בטקסט הפילוסופי, אלא היא בבחינת שינוי יחס מהותי. באוטופילוסופיה אין הכוונה רק שהפילוסופיה היא חלק מהחיים, למשל כפרויקט אינטלקטואלי, אלא שחיי היום־יום סובבים סביבה והיא יסוד מארגן בעיצוב החיים. פילוסופיה אוטוביוגרפית מחדדת את הממד האישי שבפילוסופיה. הטענה העומדת בבסיסה היא שהעצמי של הפילוסוף מוּבנה על עקרונות ורעיונות פילוסופיים. כאן אנו פוגשים בפילוסוף הַדָּבֵק בפעילותו באופן בלתי מסויג, בהדיקוּת ובאדיקות. מאפיינים אלה של האוטופילוסוף מעוררים אסוציאציה של מעין נזיר־נביא, אולי אף מוכיח בשער, מעורב ותורם לחברה בדרכו, ומכל מקום מסור באופן מוחלט לעיסוק הפילוסופי.
בעיון בכתיבה התיאורטית על סוגת האוטוביוגרפיה בולט מושג מרכזי אחד, והוא החוזה האוטוביוגרפי.3 עיקר מהותה של האוטוביוגרפיה אינו בתוכנה אלא ביחסים שלה: היא מתבססת על אמון בין הקורא למחבר. מושג זה חיוני גם להגדרת האוטופילוסופיה והחוזה הפילוסופי.
הדיון בביוגרפיה/אוטוביוגרפיה מוביל לבחינת הביוגרפיה הפילוסופית. מה שמבחין את הז'אנר הוא העובדה שמובעים בו באופן ייחודי הרעיונות הפילוסופיים של מושאו.4 טיבן של ביוגרפיות פילוסופיות תלוי בין השאר בעמדתו המהותית של הכותב כלפי מושא מחקרו. ישנן שתי גישות מרכזיות בכתיבת ביוגרפיה פילוסופית: האחת נוקטת עמדה של הזדהות הכותב עם מושא כתיבתו, ואילו האחרת נוקטת עמדה מסבירה ותיאורטית כלפי הדמות שעליה נכתבת הביוגרפיה.
האוטוביוגרפיה הפילוסופית מבליטה את הקשר שבין רעיונות לחיים. האובייקט ההולם את הפילוסופיה הוא הידיעה העצמית, ולפיכך כל ידיעה פילוסופית היא אוטוביוגרפית.5 תכליתה של האוטוביוגרפיה היא חקירה אתית, אבל לעתים היא משמשת את הפילוסוף גם לחקירה תיאורטית ולהשגת ידיעה. נוסף על כך, באוטוביוגרפיה פילוסופית מעורב תמיד גם הטעם לכתיבתה.
מנקודת ראות מושגית, החיבורים השייכים לז'אנרים הספרותיים של הביוגרפיה והאוטוביוגרפיה נבדלים על פי מניין המוקדים בחיבור (המחבר, מושא המחקר ותחומי התוכן), ביחס בין המוקדים, בהיקפם ובאופן הצגתם. הביוגרפיה מערבת שני אנשים - החוקר ומושא המחקר, ושני תחומי תוכן נפרדים - היצירה והחיים; אוטוביוגרפיה מצמצמת את שני האנשים המעורבים לאחד - הכותב ומושא המחקר הם אותו האדם. אולם הגותו של הכותב וחייו הם עדיין שני תחומים מובחנים, גם אם קשורים זה לזה; בביוגרפיה פילוסופית מעורבים כותב המחקר והפילוסוף שעליו הוא כותב, אלא שכאן החוקר מציע צורת הסתכלות המקשרת בין פילוסופיה לחיים; ואילו באוטוביוגרפיה הפילוסופית הפילוסוף מציע הסבר בדבר הַקֶּשר שבין הגותו ובין חייו. בעקבות כל זאת מוגדרת האוטופילוסופיה הגדרה ראשונית, והיא שבאוטופילוסופיה יש מוקד אחד בלבד: כל הגורמים באים לידי ביטוי בְּהתנסות, בחיים עצמם.
תשתית נוספת המאפשרת הגדרה של האוטופילוסופיה היא ספרות המחקר שנכתבה על חייו של מקרה המבחן שלה - ויטגנשטיין במקרה שלנו. המחקר על הקשר בין חיי ויטגנשטיין לפילוסופיה שלו נע בין שני קטבים: רדוקטיביזם וקומפרטמנטליזם. הרדוקטיביסט סבור שאם יש בידינו די ידע על חייו של הפילוסוף, אנו יכולים להיווכח מדוע כתב את שֶׁכתב, וכפועל יוצא מכך נגלה את המשמעות האמיתית של עבודתו. הרדוקטיביסט, אם כן, מפתח מודלים שתכליתם למקם את עבודתו של המחבר בְּהֶקשר של כוחות סיבתיים גדולים ממנו. הקומפרטמנטליסט, לעומתו, מעלה שתי התנגדויות. ראשית, הוא מתנגד לתפיסה הסיבתית, הרואה בגורמים חוץ־אינטלקטואליים את המקור לעבודה אינטלקטואלית; שנית, לא מקובלת עליו התובנה שלפיה ניתן לעשות רדוקציה של הפילוסופיה לפילוסוף עצמו.
ניתוח הפרויקט האינטלקטואלי של ויטגנשטיין מנקודת הסתכלות רדוקטיביסטית או קומפרטמנטליסטית מודגם באמצעות חמישה מפתחות ביוגרפיים. אחד מהם מגיע מתחום הפסיכיאטריה. נטען, למשל, שוויטגנשטיין היה סכיזואיד, ועובדה זו מוצאת את ביטויה בפילוסופיה שלו.6 אבחון אחר, במקרה זה מתחום הנוירולוגיה, קובע שוויטגנשטיין היה דיסלקט, ושלקות זו השפיעה על כתיבתו.7 הדיסלקסיה שלו, על פי טענה זו, השתקפה בעיקר באופי האפוריזמי של כתיבתו. עוד מפתח ביוגרפי הוא ניתוח של הטרקטט לאור ההכשרה ההנדסית שקיבל ויטגנשטיין בצעירותו.8 עם שאר הכישורים שרוכש הסטודנט להנדסה נמנית מלאכת השרטוט. שרטוט הוא דרך של ייצוג אובייקטים תלת־ממדיים על משטח דו־ממדי, והשרטוט הדו־ממדי מקביל לרעיון התימון (מלשון תמונה) אצל ויטגנשטיין. ישנם גם מחקרים המצביעים על הקשר בין יהדותו של ויטגנשטיין לפילוסופיה שלו. ניכר שהחוקרים חלוקים בדעותיהם בדבר יחסו של ויטגנשטיין ליהודים וליהדות; חלק מהם סבורים שהיא שימשה לו מושא למחשבה בלבד,9 ואילו לדעת אחרים היא השפיעה רבות על הפילוסופיה שלו ועל יחסו אליה.10 לבסוף, מוצגים הממצאים בדבר ההומוסקסואליות של ויטגנשטיין, ובהקשר זה אף מוזכרת הסערה שהתחוללה בעקבות חשיפת העניין.11
מכלל הפרשנויות הללו עולה שאין בכוחם של ההסברים המוצעים במסגרתן לומר משהו על איכותה של הפילוסופיה ועל תכליתה, על מעמדה בחייו של ויטגנשטיין ועל ערכה בכלל. הם עשויים ללמד דבר מה על מבנה הפילוסופיה או על צורתה, על סגנון הכתיבה ואפילו על מקורות השפעה ועל צורת החשיבה וההסתכלות, אולם אלה פרשנויות שאינן מניחות קדימות של מחשבה, של אתיקה ושל ערך.
סקירת המפתחות הביוגרפיים מובילה לקריאה שיטתית של שלושת החיבורים הביוגרפיים החשובים שנכתבו על ויטגנשטיין. נבדקת המתודולוגיה העומדת בבסיסם ונבדק יחס הכותבים למושא הכתיבה שלהם. כל אחד מהם מדגים גישה שונה לביוגרפיה. מגוון האופנים הללו מקשה על קביעת אמת מידה להשוואה בין הביוגרפיות. אפשר לכל היותר לשפוט את כל אחד מהחיבורים על פי היעדים והמטרות שהציב לעצמו המחבר, כלומר להישאר בגבולות צורת ההסתכלות שלו.
לפי גישת האוטופילוסופיה אין די בגישות פרשניות אלה כדי להסביר את הדחיסות של חיים ופילוסופיה, וכן את הרגע המיוחד שבו הפילוסוף עומד על תגלית אישית בפילוסופיה, ושבעקבותיה הוא מצהיר: כך אני רוצה לחיות, משום שזה מה שהופך את החיים לראויים, וחיים ראויים כרוכים בעבודת הפילוסופיה. עמדה זו מובילה להצגת מודל שמסביר מדוע האוטופילוסוף מגבש עקרונות מכוננים וכיצד הם מכוונים את חייו לדרך מסוימת, ואת אופן ההשתקפות של הדרך הזאת בפילוסופיה שלו.
האוטופילוסופיה מוגדרת בתור אחדוּת המחשבה הפילוסופית והניסיון - אחדוּת שניכרת בחיים עצמם, אחדות שהפילוסוף מבטאה בבירור. בהקשר זה נטען שהמעגל הביופילוסופי, שהוא מאפיין אחד של האוטופילוסופיה, המתאר יחס של היזון חוזר המתחיל בתפיסת העולם, עובר בַּמטא־פילוסופיה, ממשיך אל פילוסופיה בבחינת תוֹרה וממנה אל יישום התורה הפילוסופית בחיי היום־יום - שמעגל זה התקיים עוד אצל פילוסופים מן העת העתיקה, למשל אצל הסטואיקנים, ואפילו אצל סוקרטס. לפי פילוסופים אלה, הפילוסופיה היא בראש ובראשונה תרפויטית, "עבודה עצמית". ייעודו של התרגול הרוחני הוא להביא את המתרגל לידי טרנספורמציה של השקפה, של סגנון חיים ושל התנהגות.
אחד המאפיינים המהותיים של האוטופילוסופיה הוא מהפך שהפילוסוף עובר בעת שהוא נתון בתהליך של חקירה עצמית. המסגרת התיאורטית של הדיון בטרנספורמציה היא תיאוריית הקונברסיה הדתית לפי ויליאם ג'יימס (James).12 בעת הטרנספורמציה הפילוסוף חותם על חוזה פילוסופי: הוא מתחייב כלפי עצמו התחייבות בלתי ניתנת לסילוק לפעול בדרך שבה בחר. את פרטי החוזה הזה הוא מפקיד לעיני קוראיו כעדים. לגילוי הפילוסופי תהיה השלכה על חייו האינטלקטואליים והאישיים גם יחד. והוא נושא דבר מה נוסף: ערך אוטוביוגרפי, שהפילוסופים שואפים לתעד.
פילוסוף שחווה מהפך שכזה מסגל לעצמו התנהגות בעלת מאפיינים דתיים: הוא פועל מתוך אדיקות שבאה לידי ביטוי בפנִייה לעקרונות המנחים שקבע לעצמו בכל מצב. מושא אֱמונתו, הכוח המניע את הפילוסוף לחיים אדוקים שכאלה ומה שאין הוא מטיל בו ספק כלל הוא הרציונליות: הרציונליות בבחינת תהליך החקירה המאפשר בירור של הנחות ואמונות יסוד, בבחינת מה שמאפשר לפילוסוף לעמוד על הופעת הספק וגם מה שמוביל אותו בסופו של התהליך לבחור בדרך כלשהי למשך שארית חייו. המהפך גרם לו לראות ברציונליות את נקודת העגינה.
פילוסופיה טרנספורמטיבית נכתבת "בזמן אמת", להבדיל מכתיבה רטרוספקטיבית, שנעשית כשהפילוסוף פורשׁ לגמלאות ופונה לסכם את פעילותו הפילוסופית ארוכת השנים. כתיבה בזמן אמת אינה מתארת את החיים מֵעמדה של צופה, אלא היא מַגישה דין וחשבון שוטף של חיים בפעולה. כתיבה כזאת היא בגדר "סימני הדרך", השארַת עדות - לכותב עצמו ולאחרים - לכך שהתקיימו חיים כאלה. כתיבה זו היא קונקרטיזציה של חיי הגות, תזכורת יומיומית של משמעות החיים.
פילוסופיה אוטוביוגרפית מקיימת שיווי משקל בין הפילוסופי לַביוגרפי: החיים והפילוסופיה הם בעלי אותו משקל וערך. בשביל האוטופילוסוף טעם החיים כרוך באינטלקט, ושיווי משקל זה ניכר גם בכתובים. ומכיוון שהפילוסופיה של הפילוסוף מקיפה את כל חייו, צורת הקריאה שנגזרת ממודל האוטופילוסופיה אינה יכולה להניח שיש דבר מה מוסתר בחייו או בפילוסופיה שלו. הפילוסופיה שלו היא חייו, ולפי שהיא גלויה לקוראיה - הכול גלוי ואין דבר מוסתר. המודל שמוצג כאן הוא צורני, והוא בלתי תלוי בסוג הפילוסופיה ובתקופה שבה פעל הפילוסוף. הצורניות היא שמאפשרת להבליט את הייחודיות של כל פילוסוף והפילוסופיה שלו; מסגרת התמונה היא שמבליטה את דיוקן האיש.
ספר זה עוסק בעיקר בוויטגנשטיין, ובמידה פחותה יותר בפייר בייל (Bayle) ובמיגל דה אונמונו (Unamuno). עם זאת, אחד מאופקי המחקר שפותח קו המחשבה המוצע כאן מאפשר את קיבוּץ האוטופילוסופים - כלומר את איתורם של עוד פילוסופים מהסוג הזה. לאור מושג האוטופילוסופיה דומה שאפשר למנות עם ויטגנשטיין, בייל ואונמונו גם את אוגוסטינוס, את הרמב"ם, את מונטיין, את שפינוזה ואפילו פילוסוף ישראלי בן תקופתנו - ישעיהו לייבוביץ'.