אברהם - סיפורו של מסע
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אברהם - סיפורו של מסע
הוספה למועדפים

אברהם - סיפורו של מסע

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יונתן גרוסמן

פרופ' יונתן גרוסמן (נולד ב-1970) הוא חוקר מקרא ישראלי המשמש כמרצה במחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן ובמכללה האקדמית הרצוג בגוש עציון. מחקרו של גרוסמן מתאפיין בגישה ספרותית לחקר המקרא.

תקציר

אברהם אבינו, העברי הראשון, יצא מארצו וממולדתו למסע הרה גורל. אין ספק שלא קמו בהיסטוריה העולמית מהפכנים רבים כאברהם, שעזב את ביתו ותרבותו והלך אל "העבר האחר" של נהר פרת כדי לייסד שם תרבות חדשה. מסעו שינה את פני ההיסטוריה ואת פני האנושות לנצח.
 
מיהו אברהם? מהפכן או צייתן? איש מוסר עילאי או לוחם? תשובות לשאלות אלו מוליכות אותנו לתשובות על עצמנו, שכן סיפורו של אברהם הוא ראשית סיפורנו שלנו.
 
אברהם – סיפורו של מסע מבקש להתחקות אחר סיפורי אברהם שבספר בראשית ולהאיר את דמותו רבת-הפנים. זהו מסע מעין-ביוגרפי עמוס בתמרורים ובאמצעים ספרותיים מגוונים, שמנתבים את מסלול הקריאה ומאירים את דרכו של הקורא. באמצעות הקשבה זהירה לכתוב וחשיפה עדינה של כל פרט ופרט בסיפור המקראי נוצר פסיפס עשיר ומסעיר של דמות על-היסטורית נדירה. טיפול בתיאורים הנראים במבט ראשון שוליים, פענוח רמזים ואף השוואות לתרבויות קדומות אחרות הופכים את הספר הזה לאבן דרך בהבנת המקרא, שפתו ועולמו הספרותי.
 
ד"ר יונתן גרוסמן הוא מרצה בכיר במחלקה לתנ"ך שבאוניברסיטת בר-אילן ובמכללת הרצוג. עבודותיו עוסקות בפואטיקה של הסיפור המקראי ובפרשנותו. ספר זה הוא הכרך הראשון ב-"סדרת נועם" על ספר בראשית.

פרק ראשון

הקדמה
לא קמו בהיסטוריה העולמית מהפכנים רבים כאברהם אבינו, שעזב את ביתו ואת תרבותו והלך אל "העבר האחר" של נהר פרת לייסד שם תרבות חדשה, ובכך שינה את פני ההיסטוריה. זהו מקרה קיצוני של הכרעה של אדם בודד בנקודת זמן ספציפית בהיסטוריה ששינתה את פני האנושות לנצח. ההיסטוריה הדתית והתרבותית המוכרת לנו קשורה באופנים מגוונים בקריאה לאברהם "לך לך", שהתחילה את המסע המשפחתי הלאומי המורכב שלנו.
גם בנקודה זו חורג אברהם (ושאר האבות) מההקשר ההיסטורי הקונקרטי של חייו. אין עוד עם שמרגיש כה קשור לאבות המייסדים שלו כעם ישראל. עד היום פותחים יהודים את תפילתם בהצהרה שהם עומדים מול "אלוהינו ואלוהי אבותינו: אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב"; המתפלל מבקש כביכול לסלול לו נתיב משפחתי ייחודי, בשונה משאר בני האדם העומדים בתפילה. הוא מבסס את קשריו עם האל על מערכת היחסים האינטימית שהיתה לאבותיו עמו. לשון אחר, סיפורו של אברהם הוא ראשית סיפורנו שלנו, הן כאומה והן כיחידים הרואים את הזהות העברית שלהם כהגדרה מכוננת בחייהם.
כפי שקורה לעתים קרובות, בנקודות ראשית מתלבנות שאלות יסוד הנוגעות לעצם קיום הדבר, ובהקשר שלנו: במחזור סיפורי אברהם מתלבנות שאלות יסוד הנוגעות לעצם הגדרת האומה הישראלית, או - אם נהיה מדויקים לפי רוח הסיפורים - להגדרת "המשפחה הישראלית", כמו גם שאלות הקשורות ליחס שבין מוסריות ללאומיות וליחס שבין עמידה אוטונומית ומתנצחת מול ה' לבין כניעה טוטאלית בפניו וקבלת מרותו.
אולם אברהם איננו רק מהפכן; הוא גם הצייתן הבולט ביותר בספר בראשית, ואולי אף בתורה כולה. לאורך הסיפורים ניכר שהוא עושה בדיוק כפי שצווה לעשות, גם כשאינו מזדהה עם תוכן הצו. לפיכך, מהפכנותו אינה מוצגת כתולדה של מבנה אישיות אלא כעמידה מול ה'.
אך המרכיב הבולט ביותר בדמותו איננו קשור ב"מהפכנות צייתנית" אלא ברגישות מוסרית. אברהם מתגלה לאורך הסיפורים כאדם שחס על הבריות ומבקש את טובתן ואת רווחתן. בכך הופך אברהם גם לאב טיפוס של הדמות המוסרית המוכנה להתווכח עם אלוהיה בשם הצדק, ומוכנה למסור את נפשה בשביל להציל בן משפחה שנפל בשבי.
ספר זה מבקש לצאת למסע בעקבות סיפורי אברהם שבספר בראשית. מסע עמוס בתמרורים לפנינו, בדמות אמצעים ספרותיים מגוונים שמנתבים את מסלול הקריאה ומאירים את דרכו של הקורא. מתוך הקשבה לדרכי העיצוב של הסיפורים ניתן לעמוד על המגמה ההיסטורית, התיאולוגית והמוסרית שלהם. בחברה שבה נדמה לעתים שכל קבוצה מתבססת על נרטיב ייחודי משלה, ושתקשורת בין אג'נדות שונות כמעט אינה מתרחשת, מבקש ספר זה לנהל דיאלוג של ממש בין הפרשנות המסורתית למקרא לבין חקר המקרא המודרני. למרות ההבדלים העמוקים בין שתי הגישות, שתיהן חולקות אתגר משותף: ניסיון להבין את המקרא באופן הטוב ביותר שניתן, וניצול כל הידע שיש בידינו לשם כך. ספר זה מבקש להצטרף למסע פרשני ארוך זה, ולתרום לו נדבך נוסף, בעיקר נדבך העולה מתוך הניתוח הספרותי.
ספר זה הוא כרך ראשון בסדרה שנכתבת לזכרו של ד"ר נועם שודופסקי ז"ל (1933 2005), איש רב פעלים שכל ימיו היה מסור לעולם החינוך, הפורמלי והבלתי פורמלי. נועם התחיל את דרכו כמורה לתנ"ך ומשם התקדם במסלול הניהולי עד שהיה למנכ"ל ישיבת רמ"ז במנהטן במשך כארבעים שנה. הוא היה מסור באופן יוצא דופן לתלמידיו ולצוות החינוכי שניהל. אהבתו לתנ"ך לא פסקה גם כשחדל ללמד בפועל, ובאופן מיוחד הוא נמשך לגישה הספרותית בחקר התנ"ך, גישה שספר זה נמנה עם פירותיה. הזהות היהודית היתה מרכיב מכונן בהגדרתו העצמית, ולתפיסתו, כל יהודי נדרש לממש את ייעודו לא רק בין ספסלי בית המדרש אלא בחיים עצמם. ואכן, נועם היה מעורב בפעילות חברתית ענפה. במיוחד יש להזכיר את פעילותו האינטנסיבית - הגלויה והנסתרת - למען יהודי רוסיה. הוא פעל גם למען ארץ ישראל ומדינת ישראל, וילדיו, נכדיו וניניו הגרים היום בארץ מממשים את שאיפתו - שלו ושל אשתו נחמה תבדל"א - לגור בארץ ולתרום לבניינה. זכות גדולה היא לי לכתוב את הספר לזכרו, וזכות גדולה נפלה בחלקי להכיר את משפחתו, שאהבת תורה ואהבת האדם ניצבות בתשתית חייה, ושצניעות ומסירות מלווים את פועלה תמיד.
בשמחה רבה אני מבקש להודות לעוזרים הרבים שליוו את כתיבת הספר, מאז ראשית לידתו ועד לעיצובו הסופי. בראש ובראשונה אני מבקש להודות מעומק הלב לידידי ביני שלו, שכתיבת הספר היא מסענו המשותף, מסע שלימד אותי רבות על ענווה והארת פנים. התקיים בנו מקרא שכתוב "וילכו שניהם יחדו". הצלע השלישית, שעמדה לצדנו לאורך הכתיבה כולה, היא ידידי הרב איתמר אלדר, שתרם תרומה מכרעת לרעיונות המגובשים בספר, כמו גם לשאלות של עריכה וניסוח. ברוחב דעתו וברוחב נפשו הפכה כל התייעצות איתו ללימוד וכל עצה שלו למשען. תודתי שלוחה לעוזרת המחקר גב' הדס זוננפלד, שבשקדנות וברגישות ניפתה את החומר, ובאהבת לימוד ואמת דייקה אותי שוב ושוב. תודתי והערכתי לבית מורשה בירושלים, שתחת כנפיו התבצע המחקר שהוביל לכתיבת ספר זה, כמו גם למורַי, לחברַי ולתלמידַי שבמחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן ושבמכללת הרצוג, שהדיונים המתמשכים עמם וסערת הלימוד העמיקו את הלמידה ואת הקריאה בפסוקים. תודתי הכנה שלוחה לטורחים במלאכת ההוצאה לאור של הספר מטעם הוצאת ידיעות ספרים: בראשם העורך המסור עמיחי ברהולץ, שבמקצועיות רבה וברוחב לב נענה לכל אתגר שהוצב לו; לעורך התוכן - עמרי שאשא, ולעורכת הלשון - מתת עשת, שבעיניהם הרגישות והמקצועיות סיקלו אבנים מן השדה וזמרו את העץ למען יפרח ויישא פירות; לצוות ההפקה של "טפר" על המסירות והדייקנות; לציירת רות בן ארזה שנאותה לאשר את השימוש ביצירתה; לנחמה שפילמן על עיצוב העטיפה היפה שיצאה תחת ידיה.
באחרונה אבקש להודות לאשתי ולילדַי, שותפי הקבועים במסע המחקר והכתיבה, שנאלצים לשמוע שוב ושוב התלבטויות שונות ושהופכים ימי חולין לימים שיש בהם חסד.
יונתן גרוסמן,
אלון שבות, מרחשוון תשע"ה
 
מבוא
"אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם", אומרים אנשי ירושלים לגולי בבל (יחזקאל לג, כד), ואם יורשה לי להוציא את דבריהם מהקשרם - הרי שבמובנים רבים הצדק איתם. כנקודת ראשית מהווה אברהם שורש לאומה הישראלית ולתפיסה דתית מהפכנית שבכותרת לא מדויקת ניתן לכנותה מונותיאיזם מוסרי. חוקרי התיאוריה של הספרות נוהגים להגדיר דמויות סיפוריות על פי הדינמיקה שמלווה את פעולתן ועל פי מורכבות אישיותן. יש "דמות שטוחה" ויש "דמות עגולה"; "דמות סטטית" מול "דמות דינמית"; ועוד. אברהם מאגד בתוכו מורכבות שמקשה עלינו להכניסו להגדרות אלו: במובנים רבים שומר אברהם על איזו "יציבות ספרותית", ולאורך מחזור הסיפורים ניתן לעמוד על רציפות בעיצוב דמותו. עם זאת, יש בדמותו סתירות פנימיות שנדיר למוצאן אצל אותו אדם: אותו אברהם שבנה מזבחות וקרא בשם ה' יצא לקרב עם נעריו להציל את לוט מן השבי; אותו אברהם שנעתר בשתיקה לצו עזיבת ארצו ושתק כשהצטווה להקריב את בנו לה', הוא גם זה שהתייצב מול ה' וטען כלפיו ששופט כל הארץ אינו פועל על פי מידת משפט בשאלת חורבן סדום; אברהם שבסיפור אחד אומר לאשתו "הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ" (טז, ו), מסרב לשמוע בקול שרה בסיפור אחר ולגרש את האמה הזו ואת בנה (כא, יא). מסתבר, אם כן, שגם אם ניתן לתאר את דמותו של אברהם כדמות רציפה והרמונית, הרי שזוהי דמות מורכבת שיש בה ריבוי פנים. 
 
התקופה ההיסטורית של סיפורי אברהם
 
מתי חי ופעל אברהם? יהיה מי שיטען שלמבקש לעקוב אחר המגמה הרעיונית של סיפורי האבות, שאלת ה"היסטוריות" של הסיפורים אינה מעלה ואינה מורידה, ואין זה משנה כלל מתי בדיוק פעל אברהם. במובנים רבים הצדק עם גישה זו, שהרי כל העוקב אחר אופן הצגת האבות בסיפורי בראשית חש שאין מדובר בבניית ביוגרפיה היסטורית של ממש. אמנם הסיפורים נטועים בתוך מהלך רציף של חיי הגיבור, אך ההתעלמות מתקופות ארוכות בחייו, האזכור האגבי של נתונים אישיים בעלי משמעות רבה (כמו לקיחת אברהם את קטורה לאישה ולידת ששת בניו ממנה), ואופן הדיווח המגמתי המתמקד במוטיבים שמשרתים את המגמה האידיאית של הסיפור - כל אלה מצביעים על כך שמחזור סיפורי אברהם לא בא לדווח על ביוגרפיה היסטורית של דמות כלשהי אלא על היבטים ערכיים שאותם מבקש הסיפור להבליט (בלשונו של מרטין בובר ניתן לומר שמדובר ב"דמויות היסטוריות" ולא ב"דמויות ארכיאולוגיות"). 
ואף על פי כן ראוי להדגיש שהאווירה המלווה את סיפורי האבות היא אווירה של ריאליה היסטורית ולא של ספרות בדיונית. כפי שהדגיש נחום סרנה, הסיפורים אינם מתארים דמויות מיתיות אלא אדרבה: דמויות שגם נכשלו ושיש עליהן ביקורת, מה גם שסיפורי האבות מעוגנים היטב ברקע הריאלי של מסופוטמיה ושל כנען.  יתר על כן, יש ערך לקביעת הזמן שבו פעל אברהם על מנת להבין את האווירה המשפטית והחברתית שבתוכה פעל. כשדן ספייזר בתקופת האבות הוא כתב שבשונה ממה שהיה מקובל בראשית המחקר המודרני, עת פקפקו באמינות ההיסטורית של הסיפורים, כיום - עם גילוי תעודות מהמזרח הקדום - "מודים בדרך כלל כי הקטעים האלה [=סיפורי האבות] הם במידה רבה בבואה אמיתית של הרגלים ומנהגים שהיו רווחים בתקופה הנידונה".  מאז כתיבת דברים אלו זרמו מים רבים בנחלי המחקר, וקשה לומר שיש היום תמימות דעים סביב שאלות אלו. אולם הצדק עם ספייזר (ועם חבריו מ"האסכולה הארכיאולוגית"), שההצבעה על התקופה ההיסטורית שבה פעלו האבות חשובה לשם הבנה מלאה של כמה מן הסיפורים, הנשענים על "הרגלים ומנהגים" שרווחו במזרח הקדום.
העמדה הרווחת אצל אלו הטוענים שניתן להצביע על תקופה מוגדרת שבה פעלו האבות היא שהאבות פעלו בתחילת האלף השני לפנה"ס (2200 1550).  בין שלל הראיות שהובאו לטענה זו הוזכרו שמותיהם של אנשים וחלק מן המקומות שבהם פעלו האבות שמותאמים לעדויות שיש בידינו מתקופה זו;  נדודים בין ארצות, כמו של תרח ושל אברם, היו מקובלים בתקופה זו; סגנון חיי האבות מתאים למתועד בכתבים שנמצאו במארי (שנחרבה על ידי חמורבי במאה השבע עשרה לפנה"ס); השימוש בשם "אל" כשם פרטי מתאים לתקופה מוקדמת זו, ועוד. חלק מראיות אלו זכו לביקורות, וכאמור, היום מתייחסים בחשד לתִארוך מדויק שכזה.  לענייננו, חשובה במיוחד הטענה שסגנון החיים המשתקף בסיפורי האבות מתאים למה שמתועד במארי ובחוקי חמורבי.  אכן, יש להעלות את טענת הזיקה לרובד המשפטי שעולה ממארי ומחוקי חמורבי בהסתייגות, אולם בכל הקשור לסגנון החיים ולנורמות חברתיות אכן יש נקודות השקה מרשימות בין הידוע כיום על ראשית האלף השני לפנה"ס לבין המתואר בסיפורי האבות.  לא זו בלבד שדבר זה "מאשר בעיקרו את מהימנותו של תיאור הרקע במקרא",  אלא שיש בו כדי לשפוך אור על פרשיות עלומות ועל אפיזודות בסיפורי אברהם שאינן ברורות די הצורך. אכן, ההתלהבות שליוותה את ספייזר וחבריו במהלך המאה העשרים אינה מאפיינת בדרך כלל את המחקר כיום, אך בכל הנוגע לנורמות חברתיות ולסגנון החיים, השיתוף והדמיון בין הטקסטים הם גדולים כאמור,  ואדרבה: נתונים שעולים בסיפורי האבות שאינם מתאימים לחוקי המקרא מוצאים את מקומם לאור תעודות מסופוטמיות אלו.  כך למשל עולה מתוך בראשית מח, ה, שביד יעקב לקבוע את זכות הבכורה, נוהג שמשתקף בחוקי המזרח הקדום; אברהם טען שאם לא יהיה לו בן הרי ש"בן ביתו" - דמשק אליעזר - עתיד לרשת אותו (טו, ג), ונורמה זו משתקפת בתעודות אימוץ מנוזי; בחוקי חמורבי ישנם סעיפים שמסדירים את החובות והזכויות של אישה עקרה שנתנה את שפחתה לבעלה, נוהג שבא לידי ביטוי בסיפור אברהם שרה והגר (בראשית טז). גם גירוש ישמעאל מבית אברהם כדי ש"לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (בראשית כא, י) מתבאר לאור חוקי חמורבי (סעיפים 170 171). שם נזכר, שאם לא הכיר האדון בזכויות היורש שנולד לו מאמתו, יוצאים האמה ובניה לחופשי. גם מעמד אבי המשפחה כפי שמתואר בסיפורי האבות מורה על התאמה לתקופה הנידונה. כוונתי בעיקר לזכות שיש לאבי המשפחה לגזור את גזר הדין של בניו ובנותיו (כמו יהודה ביחס לתמר [בראשית לח, כד] או דברי ראובן על שני בניו [בראשית מב, לז]). ייתכן שהצדק עם להמן, שעפרון החִתי הוסיף למקח עם אברהם את השדה למרות שאברהם ביקש רק את המערה, מפני שלפי החוק החִתי המוכר חלק מהקרקע מחויב להמשיך ולשלם מס למלך במלואו, ואילו המוכר את כל קרקעותיו משתמט מתשלום המס וחובה זו עוברת לקונה.  כך גם נוכחותו של שר הצבא בכריתת ברית (כא, כב; כו, כו) משתקפת בתעודות מסופוטמיות מתקופת האבות.  גם בענייני פולחן ניכר הדבר: נטיעת עצים (כא, לג) ובניית מצבות (כח, יח, כב) הן דבר שבהמשך התורה יש הסתייגות ממנו, אך זיקתו לעולם הקדום ידועה. 
לפיכך, לאורך ניתוח הסיפורים נסתמך בזהירות גם על נוהגים משפטיים חברתיים שמתועדים מהאלף השני לפנה"ס, לפי המצוי בידינו. כאמור, יש בפרספקטיבה זו כדי להאיר כמה סיפורים והכרעות של הדמויות לאורך מחזור הסיפורים.

יונתן גרוסמן

פרופ' יונתן גרוסמן (נולד ב-1970) הוא חוקר מקרא ישראלי המשמש כמרצה במחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן ובמכללה האקדמית הרצוג בגוש עציון. מחקרו של גרוסמן מתאפיין בגישה ספרותית לחקר המקרא.

עוד על הספר

אברהם - סיפורו של מסע יונתן גרוסמן
הקדמה
לא קמו בהיסטוריה העולמית מהפכנים רבים כאברהם אבינו, שעזב את ביתו ואת תרבותו והלך אל "העבר האחר" של נהר פרת לייסד שם תרבות חדשה, ובכך שינה את פני ההיסטוריה. זהו מקרה קיצוני של הכרעה של אדם בודד בנקודת זמן ספציפית בהיסטוריה ששינתה את פני האנושות לנצח. ההיסטוריה הדתית והתרבותית המוכרת לנו קשורה באופנים מגוונים בקריאה לאברהם "לך לך", שהתחילה את המסע המשפחתי הלאומי המורכב שלנו.
גם בנקודה זו חורג אברהם (ושאר האבות) מההקשר ההיסטורי הקונקרטי של חייו. אין עוד עם שמרגיש כה קשור לאבות המייסדים שלו כעם ישראל. עד היום פותחים יהודים את תפילתם בהצהרה שהם עומדים מול "אלוהינו ואלוהי אבותינו: אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב"; המתפלל מבקש כביכול לסלול לו נתיב משפחתי ייחודי, בשונה משאר בני האדם העומדים בתפילה. הוא מבסס את קשריו עם האל על מערכת היחסים האינטימית שהיתה לאבותיו עמו. לשון אחר, סיפורו של אברהם הוא ראשית סיפורנו שלנו, הן כאומה והן כיחידים הרואים את הזהות העברית שלהם כהגדרה מכוננת בחייהם.
כפי שקורה לעתים קרובות, בנקודות ראשית מתלבנות שאלות יסוד הנוגעות לעצם קיום הדבר, ובהקשר שלנו: במחזור סיפורי אברהם מתלבנות שאלות יסוד הנוגעות לעצם הגדרת האומה הישראלית, או - אם נהיה מדויקים לפי רוח הסיפורים - להגדרת "המשפחה הישראלית", כמו גם שאלות הקשורות ליחס שבין מוסריות ללאומיות וליחס שבין עמידה אוטונומית ומתנצחת מול ה' לבין כניעה טוטאלית בפניו וקבלת מרותו.
אולם אברהם איננו רק מהפכן; הוא גם הצייתן הבולט ביותר בספר בראשית, ואולי אף בתורה כולה. לאורך הסיפורים ניכר שהוא עושה בדיוק כפי שצווה לעשות, גם כשאינו מזדהה עם תוכן הצו. לפיכך, מהפכנותו אינה מוצגת כתולדה של מבנה אישיות אלא כעמידה מול ה'.
אך המרכיב הבולט ביותר בדמותו איננו קשור ב"מהפכנות צייתנית" אלא ברגישות מוסרית. אברהם מתגלה לאורך הסיפורים כאדם שחס על הבריות ומבקש את טובתן ואת רווחתן. בכך הופך אברהם גם לאב טיפוס של הדמות המוסרית המוכנה להתווכח עם אלוהיה בשם הצדק, ומוכנה למסור את נפשה בשביל להציל בן משפחה שנפל בשבי.
ספר זה מבקש לצאת למסע בעקבות סיפורי אברהם שבספר בראשית. מסע עמוס בתמרורים לפנינו, בדמות אמצעים ספרותיים מגוונים שמנתבים את מסלול הקריאה ומאירים את דרכו של הקורא. מתוך הקשבה לדרכי העיצוב של הסיפורים ניתן לעמוד על המגמה ההיסטורית, התיאולוגית והמוסרית שלהם. בחברה שבה נדמה לעתים שכל קבוצה מתבססת על נרטיב ייחודי משלה, ושתקשורת בין אג'נדות שונות כמעט אינה מתרחשת, מבקש ספר זה לנהל דיאלוג של ממש בין הפרשנות המסורתית למקרא לבין חקר המקרא המודרני. למרות ההבדלים העמוקים בין שתי הגישות, שתיהן חולקות אתגר משותף: ניסיון להבין את המקרא באופן הטוב ביותר שניתן, וניצול כל הידע שיש בידינו לשם כך. ספר זה מבקש להצטרף למסע פרשני ארוך זה, ולתרום לו נדבך נוסף, בעיקר נדבך העולה מתוך הניתוח הספרותי.
ספר זה הוא כרך ראשון בסדרה שנכתבת לזכרו של ד"ר נועם שודופסקי ז"ל (1933 2005), איש רב פעלים שכל ימיו היה מסור לעולם החינוך, הפורמלי והבלתי פורמלי. נועם התחיל את דרכו כמורה לתנ"ך ומשם התקדם במסלול הניהולי עד שהיה למנכ"ל ישיבת רמ"ז במנהטן במשך כארבעים שנה. הוא היה מסור באופן יוצא דופן לתלמידיו ולצוות החינוכי שניהל. אהבתו לתנ"ך לא פסקה גם כשחדל ללמד בפועל, ובאופן מיוחד הוא נמשך לגישה הספרותית בחקר התנ"ך, גישה שספר זה נמנה עם פירותיה. הזהות היהודית היתה מרכיב מכונן בהגדרתו העצמית, ולתפיסתו, כל יהודי נדרש לממש את ייעודו לא רק בין ספסלי בית המדרש אלא בחיים עצמם. ואכן, נועם היה מעורב בפעילות חברתית ענפה. במיוחד יש להזכיר את פעילותו האינטנסיבית - הגלויה והנסתרת - למען יהודי רוסיה. הוא פעל גם למען ארץ ישראל ומדינת ישראל, וילדיו, נכדיו וניניו הגרים היום בארץ מממשים את שאיפתו - שלו ושל אשתו נחמה תבדל"א - לגור בארץ ולתרום לבניינה. זכות גדולה היא לי לכתוב את הספר לזכרו, וזכות גדולה נפלה בחלקי להכיר את משפחתו, שאהבת תורה ואהבת האדם ניצבות בתשתית חייה, ושצניעות ומסירות מלווים את פועלה תמיד.
בשמחה רבה אני מבקש להודות לעוזרים הרבים שליוו את כתיבת הספר, מאז ראשית לידתו ועד לעיצובו הסופי. בראש ובראשונה אני מבקש להודות מעומק הלב לידידי ביני שלו, שכתיבת הספר היא מסענו המשותף, מסע שלימד אותי רבות על ענווה והארת פנים. התקיים בנו מקרא שכתוב "וילכו שניהם יחדו". הצלע השלישית, שעמדה לצדנו לאורך הכתיבה כולה, היא ידידי הרב איתמר אלדר, שתרם תרומה מכרעת לרעיונות המגובשים בספר, כמו גם לשאלות של עריכה וניסוח. ברוחב דעתו וברוחב נפשו הפכה כל התייעצות איתו ללימוד וכל עצה שלו למשען. תודתי שלוחה לעוזרת המחקר גב' הדס זוננפלד, שבשקדנות וברגישות ניפתה את החומר, ובאהבת לימוד ואמת דייקה אותי שוב ושוב. תודתי והערכתי לבית מורשה בירושלים, שתחת כנפיו התבצע המחקר שהוביל לכתיבת ספר זה, כמו גם למורַי, לחברַי ולתלמידַי שבמחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן ושבמכללת הרצוג, שהדיונים המתמשכים עמם וסערת הלימוד העמיקו את הלמידה ואת הקריאה בפסוקים. תודתי הכנה שלוחה לטורחים במלאכת ההוצאה לאור של הספר מטעם הוצאת ידיעות ספרים: בראשם העורך המסור עמיחי ברהולץ, שבמקצועיות רבה וברוחב לב נענה לכל אתגר שהוצב לו; לעורך התוכן - עמרי שאשא, ולעורכת הלשון - מתת עשת, שבעיניהם הרגישות והמקצועיות סיקלו אבנים מן השדה וזמרו את העץ למען יפרח ויישא פירות; לצוות ההפקה של "טפר" על המסירות והדייקנות; לציירת רות בן ארזה שנאותה לאשר את השימוש ביצירתה; לנחמה שפילמן על עיצוב העטיפה היפה שיצאה תחת ידיה.
באחרונה אבקש להודות לאשתי ולילדַי, שותפי הקבועים במסע המחקר והכתיבה, שנאלצים לשמוע שוב ושוב התלבטויות שונות ושהופכים ימי חולין לימים שיש בהם חסד.
יונתן גרוסמן,
אלון שבות, מרחשוון תשע"ה
 
מבוא
"אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם", אומרים אנשי ירושלים לגולי בבל (יחזקאל לג, כד), ואם יורשה לי להוציא את דבריהם מהקשרם - הרי שבמובנים רבים הצדק איתם. כנקודת ראשית מהווה אברהם שורש לאומה הישראלית ולתפיסה דתית מהפכנית שבכותרת לא מדויקת ניתן לכנותה מונותיאיזם מוסרי. חוקרי התיאוריה של הספרות נוהגים להגדיר דמויות סיפוריות על פי הדינמיקה שמלווה את פעולתן ועל פי מורכבות אישיותן. יש "דמות שטוחה" ויש "דמות עגולה"; "דמות סטטית" מול "דמות דינמית"; ועוד. אברהם מאגד בתוכו מורכבות שמקשה עלינו להכניסו להגדרות אלו: במובנים רבים שומר אברהם על איזו "יציבות ספרותית", ולאורך מחזור הסיפורים ניתן לעמוד על רציפות בעיצוב דמותו. עם זאת, יש בדמותו סתירות פנימיות שנדיר למוצאן אצל אותו אדם: אותו אברהם שבנה מזבחות וקרא בשם ה' יצא לקרב עם נעריו להציל את לוט מן השבי; אותו אברהם שנעתר בשתיקה לצו עזיבת ארצו ושתק כשהצטווה להקריב את בנו לה', הוא גם זה שהתייצב מול ה' וטען כלפיו ששופט כל הארץ אינו פועל על פי מידת משפט בשאלת חורבן סדום; אברהם שבסיפור אחד אומר לאשתו "הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ" (טז, ו), מסרב לשמוע בקול שרה בסיפור אחר ולגרש את האמה הזו ואת בנה (כא, יא). מסתבר, אם כן, שגם אם ניתן לתאר את דמותו של אברהם כדמות רציפה והרמונית, הרי שזוהי דמות מורכבת שיש בה ריבוי פנים. 
 
התקופה ההיסטורית של סיפורי אברהם
 
מתי חי ופעל אברהם? יהיה מי שיטען שלמבקש לעקוב אחר המגמה הרעיונית של סיפורי האבות, שאלת ה"היסטוריות" של הסיפורים אינה מעלה ואינה מורידה, ואין זה משנה כלל מתי בדיוק פעל אברהם. במובנים רבים הצדק עם גישה זו, שהרי כל העוקב אחר אופן הצגת האבות בסיפורי בראשית חש שאין מדובר בבניית ביוגרפיה היסטורית של ממש. אמנם הסיפורים נטועים בתוך מהלך רציף של חיי הגיבור, אך ההתעלמות מתקופות ארוכות בחייו, האזכור האגבי של נתונים אישיים בעלי משמעות רבה (כמו לקיחת אברהם את קטורה לאישה ולידת ששת בניו ממנה), ואופן הדיווח המגמתי המתמקד במוטיבים שמשרתים את המגמה האידיאית של הסיפור - כל אלה מצביעים על כך שמחזור סיפורי אברהם לא בא לדווח על ביוגרפיה היסטורית של דמות כלשהי אלא על היבטים ערכיים שאותם מבקש הסיפור להבליט (בלשונו של מרטין בובר ניתן לומר שמדובר ב"דמויות היסטוריות" ולא ב"דמויות ארכיאולוגיות"). 
ואף על פי כן ראוי להדגיש שהאווירה המלווה את סיפורי האבות היא אווירה של ריאליה היסטורית ולא של ספרות בדיונית. כפי שהדגיש נחום סרנה, הסיפורים אינם מתארים דמויות מיתיות אלא אדרבה: דמויות שגם נכשלו ושיש עליהן ביקורת, מה גם שסיפורי האבות מעוגנים היטב ברקע הריאלי של מסופוטמיה ושל כנען.  יתר על כן, יש ערך לקביעת הזמן שבו פעל אברהם על מנת להבין את האווירה המשפטית והחברתית שבתוכה פעל. כשדן ספייזר בתקופת האבות הוא כתב שבשונה ממה שהיה מקובל בראשית המחקר המודרני, עת פקפקו באמינות ההיסטורית של הסיפורים, כיום - עם גילוי תעודות מהמזרח הקדום - "מודים בדרך כלל כי הקטעים האלה [=סיפורי האבות] הם במידה רבה בבואה אמיתית של הרגלים ומנהגים שהיו רווחים בתקופה הנידונה".  מאז כתיבת דברים אלו זרמו מים רבים בנחלי המחקר, וקשה לומר שיש היום תמימות דעים סביב שאלות אלו. אולם הצדק עם ספייזר (ועם חבריו מ"האסכולה הארכיאולוגית"), שההצבעה על התקופה ההיסטורית שבה פעלו האבות חשובה לשם הבנה מלאה של כמה מן הסיפורים, הנשענים על "הרגלים ומנהגים" שרווחו במזרח הקדום.
העמדה הרווחת אצל אלו הטוענים שניתן להצביע על תקופה מוגדרת שבה פעלו האבות היא שהאבות פעלו בתחילת האלף השני לפנה"ס (2200 1550).  בין שלל הראיות שהובאו לטענה זו הוזכרו שמותיהם של אנשים וחלק מן המקומות שבהם פעלו האבות שמותאמים לעדויות שיש בידינו מתקופה זו;  נדודים בין ארצות, כמו של תרח ושל אברם, היו מקובלים בתקופה זו; סגנון חיי האבות מתאים למתועד בכתבים שנמצאו במארי (שנחרבה על ידי חמורבי במאה השבע עשרה לפנה"ס); השימוש בשם "אל" כשם פרטי מתאים לתקופה מוקדמת זו, ועוד. חלק מראיות אלו זכו לביקורות, וכאמור, היום מתייחסים בחשד לתִארוך מדויק שכזה.  לענייננו, חשובה במיוחד הטענה שסגנון החיים המשתקף בסיפורי האבות מתאים למה שמתועד במארי ובחוקי חמורבי.  אכן, יש להעלות את טענת הזיקה לרובד המשפטי שעולה ממארי ומחוקי חמורבי בהסתייגות, אולם בכל הקשור לסגנון החיים ולנורמות חברתיות אכן יש נקודות השקה מרשימות בין הידוע כיום על ראשית האלף השני לפנה"ס לבין המתואר בסיפורי האבות.  לא זו בלבד שדבר זה "מאשר בעיקרו את מהימנותו של תיאור הרקע במקרא",  אלא שיש בו כדי לשפוך אור על פרשיות עלומות ועל אפיזודות בסיפורי אברהם שאינן ברורות די הצורך. אכן, ההתלהבות שליוותה את ספייזר וחבריו במהלך המאה העשרים אינה מאפיינת בדרך כלל את המחקר כיום, אך בכל הנוגע לנורמות חברתיות ולסגנון החיים, השיתוף והדמיון בין הטקסטים הם גדולים כאמור,  ואדרבה: נתונים שעולים בסיפורי האבות שאינם מתאימים לחוקי המקרא מוצאים את מקומם לאור תעודות מסופוטמיות אלו.  כך למשל עולה מתוך בראשית מח, ה, שביד יעקב לקבוע את זכות הבכורה, נוהג שמשתקף בחוקי המזרח הקדום; אברהם טען שאם לא יהיה לו בן הרי ש"בן ביתו" - דמשק אליעזר - עתיד לרשת אותו (טו, ג), ונורמה זו משתקפת בתעודות אימוץ מנוזי; בחוקי חמורבי ישנם סעיפים שמסדירים את החובות והזכויות של אישה עקרה שנתנה את שפחתה לבעלה, נוהג שבא לידי ביטוי בסיפור אברהם שרה והגר (בראשית טז). גם גירוש ישמעאל מבית אברהם כדי ש"לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (בראשית כא, י) מתבאר לאור חוקי חמורבי (סעיפים 170 171). שם נזכר, שאם לא הכיר האדון בזכויות היורש שנולד לו מאמתו, יוצאים האמה ובניה לחופשי. גם מעמד אבי המשפחה כפי שמתואר בסיפורי האבות מורה על התאמה לתקופה הנידונה. כוונתי בעיקר לזכות שיש לאבי המשפחה לגזור את גזר הדין של בניו ובנותיו (כמו יהודה ביחס לתמר [בראשית לח, כד] או דברי ראובן על שני בניו [בראשית מב, לז]). ייתכן שהצדק עם להמן, שעפרון החִתי הוסיף למקח עם אברהם את השדה למרות שאברהם ביקש רק את המערה, מפני שלפי החוק החִתי המוכר חלק מהקרקע מחויב להמשיך ולשלם מס למלך במלואו, ואילו המוכר את כל קרקעותיו משתמט מתשלום המס וחובה זו עוברת לקונה.  כך גם נוכחותו של שר הצבא בכריתת ברית (כא, כב; כו, כו) משתקפת בתעודות מסופוטמיות מתקופת האבות.  גם בענייני פולחן ניכר הדבר: נטיעת עצים (כא, לג) ובניית מצבות (כח, יח, כב) הן דבר שבהמשך התורה יש הסתייגות ממנו, אך זיקתו לעולם הקדום ידועה. 
לפיכך, לאורך ניתוח הסיפורים נסתמך בזהירות גם על נוהגים משפטיים חברתיים שמתועדים מהאלף השני לפנה"ס, לפי המצוי בידינו. כאמור, יש בפרספקטיבה זו כדי להאיר כמה סיפורים והכרעות של הדמויות לאורך מחזור הסיפורים.