בין פסח לראש השנה
דיאטה. בעברית קוראים לזה "בָּרוּת", ומשהו בצליל הקפוץ ובקונטקסט המקורי (אתם מוזמנים לעיין בתהלים פרק ס"ט) כבר מרמז שזה לא יהיה Fun. המונח "דיאטה" מגיע מיוונית ופירושו אורח חיים. המשמעות היא המזון שנאכל על ידי אורגניזם, כלומר יצור, שזה אנחנו, ותודה לוויקיפדיה שהביאו את התופינים. לא הייתם צריכים, תראו איך אנחנו נראים.
אי אפשר להיות שמנמן בלי להיעלב כל דקה וחצי. וברור שנעלבנו, הרי כבר במושגי היסוד אנחנו מוגדרים כאורגניזמים ולא כבני אדם. אגב, ויקיפדיה מציעה חלופה רעה לא פחות בפירוש המילולי לדיאטה: "משטר התזונה של האורגניזם". לא מספיק שקראו לנו יצורים, פה הכניסו אותנו גם למשטר - ואנחנו יודעים מה קורה ליהודי חרד כשהוא נכנס למשטר.
והנה עוד משפט בעייתי שמצאתי בהסבר הפסבדו אקדמי: "משטר זה משתנה לפי מגבלותיו של הפרט, השקפת עולמו, או המסגרת החברתית שבה הוא חי". איזו מתקפת בולשיט בלתי חיננית. הדיאטה לא משתנה לפי מגבלותיו של הפרט או לפי השקפת עולמו; כשאתה שמן, פשוט אין לך השקפת עולם מלבד "מה אוכלים הערב?". זו ההשקפה הכי עמוקה שאתה מצליח לבסס. על המגבלות הגופניות הקשות נרחיב בהמשך.
אדם שמן צריך להפסיק לאכול הרבה. נקודה. כל השאר הן וריאציות. נדון ברובן, נתחבט פה ביחד, נהפוך ונבדוק הכול, אבל בסופו של ספר - או בסופו של יום - כדי לרזות באמת צריך לאכול מעט. אחר כך, כשנהיה רזים ושמחים, יש המון אפשרויות.
שלום ונעים מאוד, חברי השמנמנים / שמנים / מלאים נורא / בהמות טיבטיות / תבחרו את התשובה הנכונה. שמי גיא מרוז ואני איש שמן (אם זו היתה טלוויזיה, המדיום שאני רגיל לפעול בו, כאן היו מגיעות מחיאות כפיים סוערות).
תיקון קטן. את הספר הזה התחלתי לכתוב כאיש שמן; היום אני כבר לא. הספר ינסה לספר איך הפכתי מאיש רזה בצעירותי לאיש שמן בבגרותי, ואיך - אחרי כמעט כל הניסיונות הטבעיים והלא טבעיים (לא כולל קיצור קיבה) - הצלחתי להוריד 22 קילו (!) ולהגיע למשקל של 90 קילו. משקל סביר לגילי, לגובהי ולמצב רוחי.
לצדי כותב את הספר הזה איש שמן לא פחות, דניאל לפין, שאיבד 11 קילו ממשקלו, אבל לאחרונה הצליח ברשלנות בלתי אופיינית להחזיר חלק מהם. עכשיו הוא נאבק להיפטר מהם שוב.
אני מכיר את לפין מאז תקופת הלהקה הצבאית. הוא שנא אותי עוד לפני שהכרנו (אחר כך שנא יותר, כל הפרטים מיד), כי מה לעשות, הגעתי קצת כוכב ללהקה. רקע קצר: הימים היו ימי הרמטכ"ל רפול, האיש שבעצם ביטל את הלהקות הצבאיות והפך את כולנו למקהלת צה"ל. הגעתי לשם אחרי להיט ענק ברדיו, ואת הפסנתר החשמלי היוקרתי שהיה ברשות המקהלה (ועד אז שימש את לפין הפסנתרן) נתנו לי. לפין זעם, קילל, צרח, ובסופו של יום ויתר והלך לאכול עוד סנדוויץ' עם טונה ומיונז.
סליחה, סנדוויץ' עם מיונז וטונה.
ללפין היתה אז תיאוריה שמיונז הוא ליבת החיים. יש גלובוס, אהבה, צדק, מלחמה ושלום, אבל כל אלה - הקטנים והגדולים - סובבים סביב מיונז "תלמה" (באותם ימים עדיין לא ייבאו ארצה מוצרי יוקרה ומותרות כמו "הלמנ'ז"). בקיצור, לפין ויתר על הפסנתר והמשיך להתרכז במיונז ובשלומית (השם האמיתי שמור אצל לפין במטבח, מתחת למגירה של המיונז), זמרת במקהלה וחברתו דאז. אבל אחרי שגזלתי את פסנתר הרש, חוללתי מיד חטא נוסף. שלומית סופחה ללהקה שלי ותוך ימים התאהבנו. היא החליטה לעזוב אותו ולהיות איתי - ולפין איחל לי למות פעם נוספת. הוא כתב עלי ערבי שירה ומערכונים, השמיץ אותי בפני כל העולם ואחותו, ובסופו של דבר, אחרי שגם שלומית ואני נפרדנו, הפכנו לפין ואני לחברים הכי טובים. אני מניח שגם היום הוא לא ישאיר אותי לבד עם פסנתר, אבל בענייני בחורות נראה לי שהוא כבר סומך עלי.
מאז ימי הלהקה עשינו המון דברים ביחד ולחוד, אני כמוזיקאי והוא ככותב, וזאת בעצם היצירה המשותפת השנייה שלנו ככותבים שווי כוחות. כלומר, אני מרזה והוא משתהה, אבל ימים יגידו. אנחנו חברים הכי טובים כבר שלושים שנה בערך, למרות שהדבר הגשמי המשביע היחיד ששנינו אוהבים באותה מידה הוא שניצל. בעצם, יש עוד משהו: שנינו מאוד אוהבים שלושה שניצלים, רצוי יחד. בכל השאר אין לנו טעם משותף במיל. האיש מעולם לא שתה כוס יין, בעוד שאני לא מפסיק לשתות עד שבקבוק אחד לפחות נגמר; השמנמן צם ביום כיפור ולא אוכל לחם בפסח, ואילו אני אומר "לא" רק לפיתה עבשה ומתנפל בתשוקה על לחם טרי בפסח, בפסחא או בשיא הרמדאן.
וכן, יש עוד משהו משותף: שנינו נשואים בפרק ב' של חיינו לנשים רזות, שאוכלות בדרך כלל כמה שבא להן.
הספר הזה ישמח אנשים שרוצים לרזות ולא מצליחים. כי אם אני הצלחתי, השמים הם הגבול.
אזהרה: למרות שתקבלו כאן הנחיות לשבועיים גסטרונומיים בחייכם (שבועיים שאחר כך משוכפלים שוב ושוב), לא תמצאו בספר הזה מתכונים ססגוניים וטיפים לבישול דיאטטי. מה שכן, תלמדו איך הולך להיראות היום שלכם, איך ייראו השבוע וסוף השבוע וגם הלילות, עד לעדנה המוחלטת. עד לאושר הנכסף של השמטת הקילוגרמים והטלתם לפח ההיסטוריה.
זה לא יהיה קל.
לא מעט רגעי שבירה הרסניים יידונו כאן בכובד ראש. קשה לתאר איך הרגעים האלה באים בצרורות, באיזו קלות אנחנו נגררים לאכול מנת שווארמה וכמה קשה להפנים שאין שום פתרון - חוץ מלאכול פחות.
כתבנו את הספר בין פסח לראש השנה, הזמן המומלץ ביותר לדיאטה ישראלית - תקופה כמעט נטולת חגים (ואני מקווה שבמַצֶה בּרַיי אתם לא נוגעים כבר שנים, בלי קשר לדיאטה), חצי שנה מכווצת שבה אפשר לנסות סוף סוף להתכווץ באמת.
והנה הארה קטנה לתחילתו של עשור חדש:
ב 2011 השארתי מאחורַי 10 קילו שלא עברו איתי לעשור הבא. אוקיי, טיפ טיפה פחות. אבל עדיין - כמעט 10 קילו!
לחשוב שבעצם מאז סוף שנות השבעים, כאשר התגייסתי - שלא לומר התנדבתי - לחרף את נפשי בלהקה הצבאית תחת בימויו של חנן גולדבלט, הוספתי לגופי 10 קילו מדי עשור... פחד מוות! מחשבה מצמיתה ומעוררת השתאות. והנה, בסיומו של עשור מוצלח אני משאיר מאחורי 10. בדיוק הפוך מהקוד האתי של צה"ל: לא עוד קדימה, לא עוד "אחרי!", אלא - כן מפקירים שבויים, לא מטפלים בפצועים, נוטשים מאחור בשר חי ונושם שיותר לא יראה אור, או עור, או קישקע שהוכן כהלכה בערב שבת.
מיד אחרי מלחמת לבנון הראשונה שקלתי 30 קילו פחות ממה שאני שוקל כרגע. 30 קילו בארבע מלחמות ושני מבצעים מהמוצדקים ביותר שהיו בישראל, כדבריו של אדם ידוע ובלתי רזה בעליל, שהתמוטט בשנת 2006 ושקע בתרדמת. היום אני מבין שעודף המשקל החריג שלו היה גורם סיכון קריטי.
תהיתי אם מה שהביא אותי למשמני הנוכחיים, אלה שהובילו אותי סוף סוף לדיאטת האמת, היו כמויות האלכוהול או הרביצה ללא תזוזה תוך כדי אכילה. אני חושב שהסיבה נעוצה דווקא בגורם אחר לגמרי.
הילדים.
כן, כן. ברגע שיש לך ילדים בבית - אירוע מתמשך שהחל אצלי לפני כ 25 שנה - אתה לא יכול להרשות לעצמך מקרר כמו בימי הרווקות. תמיד חייב להיות קוטג' בבית, ועל אחת כמה וכמה במבה. אי אפשר להגיע לסוף שבוע בלי רביעיית "פרילי" או "גמדים" במקרר - ואם הילד לא רוצה, האבא רוצה. ועוד איך רוצה.
ויש עוד עניין: הילד אוכל ביצת עין ומשאיר את כל הצהוב בצלחת כי זה רוטט לו מדי. אתה מסתכל על הצהוב, לא מעז לחשוב על האופציה של הטלת חלמונים לפח הקרוב - ומחסל את השאריות בביס אחד.
וככה, לאט לאט, אתה נהפך לפח זבל אורגני, והתוצאות הולכות ומתרחבות מעשור לעשור. לאט לאט אתה משמין, לאט לאט אתה כמובן שותה יותר, זז פחות, אוכל יותר, עייף יותר, שמן יותר. פשוט מאוד, בדיוק כמו אחת ועוד אחת.
רגע. קיבלתי מייל.
