הנערה במרפסת ממול

קיץ 1911. שמונה שנים לאחר הפוגרום

אלישע רפופורט, אלמן בן ארבעים, עמד על סיפון הספינה שהתקרבה לנמל יפו והביט אל החוף. בכיס הפנימי של חליפתו, חליפת חתונה מהודרת, היתה מונחת תמונתה של מינה, שלה היה נשוי שבעה חודשים בלבד.
איש לא הכין אותם לפוגרום ההוא. ואולי זה הם שלא קראו את אותות האזהרה שקדמו לאסון. בטלגרמה ששלח אליו אביו הרופא מאודסה כמה שבועות קודם לכן, הפציר בו לחזור לעירם. איש מקישִׁינֶב שהגיע למרפאתו סיפר לו על רמזים למשהו נורא שעתיד להתרחש. אבל אלישע לא רצה לשמוע. הוא היה אחוז בעבוֹתוֹת שמחת חייו החדשים, ואוֹשרהּ של מינה מילא אותו תקווה, כי השמועות הן כולן דברי הבל. גם מבטי שכניו הנוצרים ואזהרותיו הרפוֹת של שוטר מקומי שחמל עליהם לא שיכנעוהו.
בביתם החדש בקישִׁינֶב, עיר הולדתה של מינה, רקמו אלישע ואשתו חלומות, ובגופה הלך ונרקם תינוק חדש.
אבל באפריל 1903, מוצאי חג הפסח, כבר היה מאוחר מדי.
כנופיית פורעים מן ההמון פרצה לבית שבו עמדו עדיין ריחות תבשילי החג וניחוחות ניקיון יסודי.
הדלת נעקרה, הרהיטים נופצו, תכולת הארונות נשפכה החוצה ונרמסה תחת רגלי הפורעים. אנשי הפּוֹליציה הגירו אל קרבם את היינות מן המזנון, והטיחו את הבקבוקים הריקים בקירות. והפְּרֵסְטָאווֹ, קצין הרובע, עמד בחלון ועישן שעה שהיכו את אלישע בחדר האחורי, ונטלו ממנו את מינה וגררוה למטבח. צווחותיה, שהגיעו אליו בטרם התעלף, קרעו את ליבו, והן עדיין רועמות באוזניו וחותכות בבשרו, כאילו לא עברו מאז שמונה שנים.
הם הניחוהו לבסוף, כיוון שחשבו שהוא מת.
בחלוף כמה שעות, מששבה אליו הכרתו, זחל ובא אל המטבח.
מינה היתה ישובה על הרצפה, צנופה כחיה מבוהלת בין התנור והקיר, וירכיה מרוחות בדם. מפת החג הלבנה, שהיתה עדיין פרושה על השולחן, היתה מוכתמת בכתמים כהים וקרושים, שהעידו על כבודה שחוּלל.
מינה לא היתה בין ארבעים ותשע הגופות שנספרו בשוֹךְ יומיים של פרעות אכזריים, אך נפשה מתה עמן.
עיניה כבו וקולה נדם. הרופא הנוצרי דוֹרושבסקי שבדק אותה, קרא את אלישע לחדר השני, ובכה עמו יחד במבואה לחדר הבדיקה.
ורק התינוק שבבטנה סירב למות. נאחז בדופנות רחמה בעקשנות, כמתריס כלפי העולם וכלפי ריבונו של עולם.
מינה סירבה לדבר. למן היום ההוא חשקה את שפתיה, ולא הוציאה הגה.
בלילה השני מְצאה אלישע, כשהיא ישובה ערומה בגיגית של מי קרח, מבקשת להמית את העובר שבקרבה. הוא הוציאהּ משם בכוח והשכיבה במיטה. אך לפנות בוקר מְצאה כשהיא מעולפת, ועל בטנה כוויות טריות של שמן רוֹתֵח. גם בפעם הזאת לא צלחה המלאכה בידי מינה, ותחת העור החרוך ומוּרסוֹת המוגלה, המשיך התינוק ונאחז בחיים.