הנערה במרפסת ממול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הנערה במרפסת ממול
מכר
מאות
עותקים
הנערה במרפסת ממול
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הנערה במרפסת ממול

4.3 כוכבים (13 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נאוה מקמל־עתיר

נאוה מקמל־עתיר (נולדה ב-27 באוגוסט 1964) היא סופרת (בעיקר ספרות ילדים), מחזאית ומשוררת ישראלית.

תקציר

"סודות רבים היו בתל אביב הקטנה, אך סודה של רבקה היה הגדול מכולם", כך אומרת קלרה הספרית ליואל כמה חודשים לאחר מות סבתו. סודה הגדול של רבקה נשמר בקנאות מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת בין כתליו של בית ישן בתל אביב. במהלך השנים גדלה העיר והשתנתה, אנשים נולדו ומתו, אך הסוד המשיך להתקיים, לרחוש מתחת לפני השטח, ולנווט את חייהם של אנשים שלא ידעו כלל כי גורלם קשור בו. בשנות האלפיים מגיעים שלושה אנשים לבית הישן. מרגע בואם יהא זה אך עניין של זמן עד שדברים שהוסתרו בעבר יצוצו ויטרפו את חייהם של כל הנוגעים בדבר. כי בתל אביב של ימינו יש סודות שאי אפשר להסתיר עוד. הנערה במרפסת ממול הוא סיפור על הזדמנות שהוחמצה, אהבה שאיחרה את המועד ואנשים שלא ידעו לסלוח - סיפור מרתק, מרגש, מטלטל ומעשיר, פרי עטה של נאוה מקמל-עתיר, כלת פרס זאב ומחברת רב המכר אות מאבשלום.

פרק ראשון

קיץ 1911. שמונה שנים לאחר הפוגרום

אלישע רפופורט, אלמן בן ארבעים, עמד על סיפון הספינה שהתקרבה לנמל יפו והביט אל החוף. בכיס הפנימי של חליפתו, חליפת חתונה מהודרת, היתה מונחת תמונתה של מינה, שלה היה נשוי שבעה חודשים בלבד.
איש לא הכין אותם לפוגרום ההוא. ואולי זה הם שלא קראו את אותות האזהרה שקדמו לאסון. בטלגרמה ששלח אליו אביו הרופא מאודסה כמה שבועות קודם לכן, הפציר בו לחזור לעירם. איש מקישִׁינֶב שהגיע למרפאתו סיפר לו על רמזים למשהו נורא שעתיד להתרחש. אבל אלישע לא רצה לשמוע. הוא היה אחוז בעבוֹתוֹת שמחת חייו החדשים, ואוֹשרהּ של מינה מילא אותו תקווה, כי השמועות הן כולן דברי הבל. גם מבטי שכניו הנוצרים ואזהרותיו הרפוֹת של שוטר מקומי שחמל עליהם לא שיכנעוהו.
בביתם החדש בקישִׁינֶב, עיר הולדתה של מינה, רקמו אלישע ואשתו חלומות, ובגופה הלך ונרקם תינוק חדש.
אבל באפריל 1903, מוצאי חג הפסח, כבר היה מאוחר מדי.
כנופיית פורעים מן ההמון פרצה לבית שבו עמדו עדיין ריחות תבשילי החג וניחוחות ניקיון יסודי.
הדלת נעקרה, הרהיטים נופצו, תכולת הארונות נשפכה החוצה ונרמסה תחת רגלי הפורעים. אנשי הפּוֹליציה הגירו אל קרבם את היינות מן המזנון, והטיחו את הבקבוקים הריקים בקירות. והפְּרֵסְטָאווֹ, קצין הרובע, עמד בחלון ועישן שעה שהיכו את אלישע בחדר האחורי, ונטלו ממנו את מינה וגררוה למטבח. צווחותיה, שהגיעו אליו בטרם התעלף, קרעו את ליבו, והן עדיין רועמות באוזניו וחותכות בבשרו, כאילו לא עברו מאז שמונה שנים.
הם הניחוהו לבסוף, כיוון שחשבו שהוא מת.
בחלוף כמה שעות, מששבה אליו הכרתו, זחל ובא אל המטבח.
מינה היתה ישובה על הרצפה, צנופה כחיה מבוהלת בין התנור והקיר, וירכיה מרוחות בדם. מפת החג הלבנה, שהיתה עדיין פרושה על השולחן, היתה מוכתמת בכתמים כהים וקרושים, שהעידו על כבודה שחוּלל.
מינה לא היתה בין ארבעים ותשע הגופות שנספרו בשוֹךְ יומיים של פרעות אכזריים, אך נפשה מתה עמן.
עיניה כבו וקולה נדם. הרופא הנוצרי דוֹרושבסקי שבדק אותה, קרא את אלישע לחדר השני, ובכה עמו יחד במבואה לחדר הבדיקה.
ורק התינוק שבבטנה סירב למות. נאחז בדופנות רחמה בעקשנות, כמתריס כלפי העולם וכלפי ריבונו של עולם.
מינה סירבה לדבר. למן היום ההוא חשקה את שפתיה, ולא הוציאה הגה.
בלילה השני מְצאה אלישע, כשהיא ישובה ערומה בגיגית של מי קרח, מבקשת להמית את העובר שבקרבה. הוא הוציאהּ משם בכוח והשכיבה במיטה. אך לפנות בוקר מְצאה כשהיא מעולפת, ועל בטנה כוויות טריות של שמן רוֹתֵח. גם בפעם הזאת לא צלחה המלאכה בידי מינה, ותחת העור החרוך ומוּרסוֹת המוגלה, המשיך התינוק ונאחז בחיים.

נאוה מקמל־עתיר

נאוה מקמל־עתיר (נולדה ב-27 באוגוסט 1964) היא סופרת (בעיקר ספרות ילדים), מחזאית ומשוררת ישראלית.

סקירות וביקורות

קפה דה-מרקר ביקורת מאת יונה דורון, 19.9.2010 08/08/2011 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

קפה דה-מרקר ביקורת מאת יונה דורון, 19.9.2010 08/08/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
הנערה במרפסת ממול נאוה מקמל־עתיר

קיץ 1911. שמונה שנים לאחר הפוגרום

אלישע רפופורט, אלמן בן ארבעים, עמד על סיפון הספינה שהתקרבה לנמל יפו והביט אל החוף. בכיס הפנימי של חליפתו, חליפת חתונה מהודרת, היתה מונחת תמונתה של מינה, שלה היה נשוי שבעה חודשים בלבד.
איש לא הכין אותם לפוגרום ההוא. ואולי זה הם שלא קראו את אותות האזהרה שקדמו לאסון. בטלגרמה ששלח אליו אביו הרופא מאודסה כמה שבועות קודם לכן, הפציר בו לחזור לעירם. איש מקישִׁינֶב שהגיע למרפאתו סיפר לו על רמזים למשהו נורא שעתיד להתרחש. אבל אלישע לא רצה לשמוע. הוא היה אחוז בעבוֹתוֹת שמחת חייו החדשים, ואוֹשרהּ של מינה מילא אותו תקווה, כי השמועות הן כולן דברי הבל. גם מבטי שכניו הנוצרים ואזהרותיו הרפוֹת של שוטר מקומי שחמל עליהם לא שיכנעוהו.
בביתם החדש בקישִׁינֶב, עיר הולדתה של מינה, רקמו אלישע ואשתו חלומות, ובגופה הלך ונרקם תינוק חדש.
אבל באפריל 1903, מוצאי חג הפסח, כבר היה מאוחר מדי.
כנופיית פורעים מן ההמון פרצה לבית שבו עמדו עדיין ריחות תבשילי החג וניחוחות ניקיון יסודי.
הדלת נעקרה, הרהיטים נופצו, תכולת הארונות נשפכה החוצה ונרמסה תחת רגלי הפורעים. אנשי הפּוֹליציה הגירו אל קרבם את היינות מן המזנון, והטיחו את הבקבוקים הריקים בקירות. והפְּרֵסְטָאווֹ, קצין הרובע, עמד בחלון ועישן שעה שהיכו את אלישע בחדר האחורי, ונטלו ממנו את מינה וגררוה למטבח. צווחותיה, שהגיעו אליו בטרם התעלף, קרעו את ליבו, והן עדיין רועמות באוזניו וחותכות בבשרו, כאילו לא עברו מאז שמונה שנים.
הם הניחוהו לבסוף, כיוון שחשבו שהוא מת.
בחלוף כמה שעות, מששבה אליו הכרתו, זחל ובא אל המטבח.
מינה היתה ישובה על הרצפה, צנופה כחיה מבוהלת בין התנור והקיר, וירכיה מרוחות בדם. מפת החג הלבנה, שהיתה עדיין פרושה על השולחן, היתה מוכתמת בכתמים כהים וקרושים, שהעידו על כבודה שחוּלל.
מינה לא היתה בין ארבעים ותשע הגופות שנספרו בשוֹךְ יומיים של פרעות אכזריים, אך נפשה מתה עמן.
עיניה כבו וקולה נדם. הרופא הנוצרי דוֹרושבסקי שבדק אותה, קרא את אלישע לחדר השני, ובכה עמו יחד במבואה לחדר הבדיקה.
ורק התינוק שבבטנה סירב למות. נאחז בדופנות רחמה בעקשנות, כמתריס כלפי העולם וכלפי ריבונו של עולם.
מינה סירבה לדבר. למן היום ההוא חשקה את שפתיה, ולא הוציאה הגה.
בלילה השני מְצאה אלישע, כשהיא ישובה ערומה בגיגית של מי קרח, מבקשת להמית את העובר שבקרבה. הוא הוציאהּ משם בכוח והשכיבה במיטה. אך לפנות בוקר מְצאה כשהיא מעולפת, ועל בטנה כוויות טריות של שמן רוֹתֵח. גם בפעם הזאת לא צלחה המלאכה בידי מינה, ותחת העור החרוך ומוּרסוֹת המוגלה, המשיך התינוק ונאחז בחיים.