מתגלגלים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מתגלגלים
הוספה למועדפים

מתגלגלים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יובל פרוינד

הרב יובל פרוינד (נולד ב-1976) הוא רב, מחבר ספרי הגות ומוזיקאי.
 
נולד ליעקב פרוינד, שדרן קול ישראל וליהודית, מורה לאנגלית למבוגרים באוניברסיטה הפתוחה. לזוג ארבעה ילדים.
 
מלמד במכינה הקדם-צבאית בבית רימון ועוסק בכתיבה בתחומי הרוח, בעיקר על תורת הרב קוק.
 
בשנת 2013 השיק את אלבום הבכורה שלו 'תכף אשוב". חלק מהשירים בדיסק מבוצעים יחד עם הזמר אהוד בנאי. בדיסק מנגנים גם הבסיסט עופר אשד ונגן הכינור אורן צור. בשנת 2016 הוציא את 'נפשי תקשיב שירו' - מופע שירי הרב קוק.
 
כותב אופן קבוע טורים בעלוני שבת ובעיקר בעולם קטן ומעביר שיעורים בערוץ אורות.
 
נשוי למרים ואב לארבעה ילדים. מתגורר מתגורר במושב בית רימון בגליל התחתון.

נושאים

תקציר

בוקר בהיר אחד מחליט עודד ("שופי") לעזוב את החממה שבעיר ולעבור לפנימייה. בכפר נוער בגליל הוא מוצא את שאול ("שרוואלי") שלא סותם את הפה לרגע ואת מיכאל ("בבי") שלא פוחד מכלום. יחד עם רועי ("ג׳חנון") ויחיאל ("דוס־פצצות") הם מייסדים את ״חדר 34״ האגדי ויוצאים לכבוש את העולם. יחד הם נסחפים מהרפתקה להרפתקה בתוך הכפר ומחוצה לו, יחד הם מחפשים, מתבגרים ומשתנים, ויחד – הם מתגלגלים אל החיים.
מתגלגלים הוא ספר שבו הכול מתגלגל. הסיפור מתגלגל, הצחוק מתגלגל, הנפש מתגלגלת. יש בו מסעות אישיים ומסע משותף, יש בו הרהורים על החיים וחברות אמיצה. הוא כתוב ב"גובה העיניים" כך שאפשר ממש ללכת יד ביד עם כל אחד מהחבורה – ולגלות יחד אתו זווית נוספת על מה שטמון בנערות ובהתבגרות שלנו.
יובל פרוינד נשוי למרים ואבא לשיר, זיו, דרור, נדב ומעיין (שחלקם הם הקוראים והמבקרים הראשונים של מתגלגלים). עוסק שנים רבות בהנגשת כתבי הרב קוק לציבור הרחב ("ניצוצות", "נביעות" ועוד) ועוסק ביצירה ובחינוך. בספר מתגלגלים הוא משלב כמה מאהבותיו הגדולות: הגות, הומור, מוזיקה וכתיבה כנה וישירה.

פרק ראשון

פרק 1
 
באמצע כיתה ט' נשבר לי סופית מהמערכת. לא יכול להיות שכבר שמונה שנים אני עושה אותו דבר. שוב מסדרונות. שוב מורים עייפים שמנסים לחייך בכוח. שוב צלצולים של שירים מלפני אלפיים שנה. אותם פרצופים מהגן.
לא הייתי מסוגל לשמוע את הקול המונוטוני של הרב שלי כשהוא מתחיל לקרוא את השמות. זה התחבר לי בצורה מושלמת עם המזגן וכבר לא ידעתי מה בדיוק אני שומע, את המזגן או אותו. ככה שקעתי בהרהורים על החיים האמתיים שמחכים שם בחוץ, נרדם מהמדיטציה של המזגן והרב - ונגמר עוד שיעור.
התחלתי לפתח חיים כפולים. בלילות הייתי ינשוף אמתי. חרשתי סדרות, עשיתי טיולי ירח בעיר, הסתובבתי עם מעט החבר'ה שזרמו איתי. בחוץ, הכול היה כל כך מעניין. הייתי מקשיב לשיחות של אנשים ברחוב ומנסה לחבר חלקים כמו בפאזל. על מה הם דיברו, למה היא אמרה לו ככה ומה יקרה אחר כך בבית.
גם נכנסתי חזק לעניין של המוזיקה. היה לי שכן שלמד בשמינית ועבד בחנות מוזיקה בקניון. הוא גם ניגן בגיטרה חשמלית, מה שמבחינתי הפך אותו סופית למאסטר. קראו לו ניב והיה לו שיער ארוך וגולש. הוא כל הזמן אמר לי שבגדול מה שאני שומע זה זבל, ושאם אני רוצה אני מוזמן לבוא אליו לשמוע מוזיקה טובה. לא היו לי הצעות יותר טובות באותה תקופה אז כמובן למחרת הייתי אצלו בשיעור ראשון.
ניב הסביר לי, שקודם כול, הטעות הראשונה בהאזנה היא להקשיב כשאתה לא פנוי לשמוע. "צריך להתמסר למוזיקה," הוא אמר והזיז את השיער שהסתיר לו את הפנים. "יש פה רעיון, קונספט."
הוא הגביה את הקול באופן קצת מטריד. לא הבנתי עד הסוף למה הוא מתכוון, אבל אהבתי איך שהוא התייחס לדיסקים ולתקליטים שלו. כמו חפצי קודש. לכל אחד מהם היה מקום מדויק והם היו שמורים כמו יומן של בנות. ניב הסביר לי שאמנם היום אפשר להוריד מוזיקה, אבל הדיסקים שומרים על הסיפור הגדול, על האלבום. בגלל זה הוא עדיין קונה בחנויות יד שנייה כל דיסק מעניין שהוא מוצא. הוא הכיר לי את אהוד בנאי ומאיר אריאל ("הם הכי גדולים בארץ. הם באמת לוקחים אותך למסע"), והסביר לי את תפיסת העולם של הנוודות, איך שאתה נשאר חופשי ולא מקובע, נאמן לדרך שלך ולא הולך בדרך שמישהו אחר סלל לך.
"אז מה אתה עדיין עושה פה ברעננה?" שאלתי.
ניב עצר את הנאום ונראה קצת כעוס.
"אני לא הולך להישאר פה עוד הרבה זמן."
"וואללה, ולאן תלך?"
"לדרך שלי," הוא הנהן, "כן, לדרך שלי," הוא חזר על עצמו עם יותר התלהבות.
אחרי כל הסיבובים בלילות הייתי צולל אל היום. אל הכיתות הסתמיות בבית ספר. אל אותם דיבורים צפויים. בגדול, כל השיעורים נראו לי אותו דבר. הייתי מכבה את עצמי די מהר וצולל אל ארץ הכלום. מחכה שיום הלימודים ייגמר ואוגר כוחות לערב.
כמה שבועות הצלחתי לשרוד ככה. עשיתי מה שממש חייבים ואלתרתי לא מעט. אבל בשלב מסוים זה כבר לא הספיק, והציונים התחילו לרדת. באסיפת ההורים השדר היה ברור: "אתה צריך לקחת את עצמך בידיים, ומהר."
"אני לא מבין, מה אתה רוצה שיקרה עכשיו?" אבא שלי הטיח בי. "מה אתה בדיוק מצפה שאני אעשה? שאני אלמד בשבילך? שאני אגביל אותך בלילות? אני לא רוצה להיות שוטר שלך. עם מוח כמו שלך אין סיבה בעולם שלא תהיה תלמיד מצטיין, אבל זה תלוי בך."
"אבא, אני אומר לך, באמת, נשבר לי מבית הספר הזה. אני לא מסוגל להיות שם אפילו עוד יום אחד. לא יכול לראות את המקום הזה יותר."
"באיזה סרט אתה חי? זה בית ספר. אלו החיים. מה אתה חושב לעצמך? שכל הזמן ישתחוו לך ויגידו לך: תודה רבה, הוד מעלתו, שהגעת לבית ספר ושאתה מואיל בטובך ללמוד? אתה צריך את הלימודים האלה, לא אף אחד אחר."
"אולי אפשר לעשות את זה אחרת? אולי אני אלך ללמוד במקום פתוח ומגניב יותר?"
"נו, באמת. מה אתה מדמיין שיקרה, שפתאום תמצא מקום 'מגניב'? בחיים יש גם עבודה ולפעמים אפילו עבודה קשה. מה אתה חושב? שאמא ואני ליקקנו דבש בשביל להיות איפה שאנחנו היום?"
"איפה אתם היום?"
"עודד!"
כשהטונים היו עולים אמא היתה מגיחה פתאום.
"מה קרה לכם שניכם?"
"מה קרה לנו? הבן שלך חושב שהוא חי בהוליווד."
"הוליווד, ממש. אני חי בסרט אילם."
"באמת מסכן..."
"אבל עודדי," אמא התחילה בניגון הקבוע שלה, "אתה ילד נבון. אתה מבין לבד שיש שילוב בין תענוג להתמדה ועבודה שחורה."
"כרגע יש אפס תענוג. מינוס."
"מה אתה רוצה? ללכת לפנימייה?" אבא התפרץ משום מקום. "מין כפר כזה עם חיות ומוזיקה וטיולים? אתה הרי לא תשרוד שם. תוך יומיים תחזור הביתה עם זנב בין הרגליים. אז מה כל הדיון הזה עכשיו? בגלל שקצת משעמם לך?"
השיחה הזאת נגמרה בטריקת דלת. אבל דבר אחד הבנתי ממנה. קלטתי שיש דרך אחרת ושאני מפחד פחד מוות לנסות אותה. ללכת לפנימייה? לישון לבד עם כל מיני מזיעים מוזרים שנפלטו מכל מיני מסגרות? לעזוב את החבר'ה ברעננה? לישון במיטת קומתיים על מזרן מסריח של כלא?

יובל פרוינד

הרב יובל פרוינד (נולד ב-1976) הוא רב, מחבר ספרי הגות ומוזיקאי.
 
נולד ליעקב פרוינד, שדרן קול ישראל וליהודית, מורה לאנגלית למבוגרים באוניברסיטה הפתוחה. לזוג ארבעה ילדים.
 
מלמד במכינה הקדם-צבאית בבית רימון ועוסק בכתיבה בתחומי הרוח, בעיקר על תורת הרב קוק.
 
בשנת 2013 השיק את אלבום הבכורה שלו 'תכף אשוב". חלק מהשירים בדיסק מבוצעים יחד עם הזמר אהוד בנאי. בדיסק מנגנים גם הבסיסט עופר אשד ונגן הכינור אורן צור. בשנת 2016 הוציא את 'נפשי תקשיב שירו' - מופע שירי הרב קוק.
 
כותב אופן קבוע טורים בעלוני שבת ובעיקר בעולם קטן ומעביר שיעורים בערוץ אורות.
 
נשוי למרים ואב לארבעה ילדים. מתגורר מתגורר במושב בית רימון בגליל התחתון.

עוד על הספר

נושאים

מתגלגלים יובל פרוינד
פרק 1
 
באמצע כיתה ט' נשבר לי סופית מהמערכת. לא יכול להיות שכבר שמונה שנים אני עושה אותו דבר. שוב מסדרונות. שוב מורים עייפים שמנסים לחייך בכוח. שוב צלצולים של שירים מלפני אלפיים שנה. אותם פרצופים מהגן.
לא הייתי מסוגל לשמוע את הקול המונוטוני של הרב שלי כשהוא מתחיל לקרוא את השמות. זה התחבר לי בצורה מושלמת עם המזגן וכבר לא ידעתי מה בדיוק אני שומע, את המזגן או אותו. ככה שקעתי בהרהורים על החיים האמתיים שמחכים שם בחוץ, נרדם מהמדיטציה של המזגן והרב - ונגמר עוד שיעור.
התחלתי לפתח חיים כפולים. בלילות הייתי ינשוף אמתי. חרשתי סדרות, עשיתי טיולי ירח בעיר, הסתובבתי עם מעט החבר'ה שזרמו איתי. בחוץ, הכול היה כל כך מעניין. הייתי מקשיב לשיחות של אנשים ברחוב ומנסה לחבר חלקים כמו בפאזל. על מה הם דיברו, למה היא אמרה לו ככה ומה יקרה אחר כך בבית.
גם נכנסתי חזק לעניין של המוזיקה. היה לי שכן שלמד בשמינית ועבד בחנות מוזיקה בקניון. הוא גם ניגן בגיטרה חשמלית, מה שמבחינתי הפך אותו סופית למאסטר. קראו לו ניב והיה לו שיער ארוך וגולש. הוא כל הזמן אמר לי שבגדול מה שאני שומע זה זבל, ושאם אני רוצה אני מוזמן לבוא אליו לשמוע מוזיקה טובה. לא היו לי הצעות יותר טובות באותה תקופה אז כמובן למחרת הייתי אצלו בשיעור ראשון.
ניב הסביר לי, שקודם כול, הטעות הראשונה בהאזנה היא להקשיב כשאתה לא פנוי לשמוע. "צריך להתמסר למוזיקה," הוא אמר והזיז את השיער שהסתיר לו את הפנים. "יש פה רעיון, קונספט."
הוא הגביה את הקול באופן קצת מטריד. לא הבנתי עד הסוף למה הוא מתכוון, אבל אהבתי איך שהוא התייחס לדיסקים ולתקליטים שלו. כמו חפצי קודש. לכל אחד מהם היה מקום מדויק והם היו שמורים כמו יומן של בנות. ניב הסביר לי שאמנם היום אפשר להוריד מוזיקה, אבל הדיסקים שומרים על הסיפור הגדול, על האלבום. בגלל זה הוא עדיין קונה בחנויות יד שנייה כל דיסק מעניין שהוא מוצא. הוא הכיר לי את אהוד בנאי ומאיר אריאל ("הם הכי גדולים בארץ. הם באמת לוקחים אותך למסע"), והסביר לי את תפיסת העולם של הנוודות, איך שאתה נשאר חופשי ולא מקובע, נאמן לדרך שלך ולא הולך בדרך שמישהו אחר סלל לך.
"אז מה אתה עדיין עושה פה ברעננה?" שאלתי.
ניב עצר את הנאום ונראה קצת כעוס.
"אני לא הולך להישאר פה עוד הרבה זמן."
"וואללה, ולאן תלך?"
"לדרך שלי," הוא הנהן, "כן, לדרך שלי," הוא חזר על עצמו עם יותר התלהבות.
אחרי כל הסיבובים בלילות הייתי צולל אל היום. אל הכיתות הסתמיות בבית ספר. אל אותם דיבורים צפויים. בגדול, כל השיעורים נראו לי אותו דבר. הייתי מכבה את עצמי די מהר וצולל אל ארץ הכלום. מחכה שיום הלימודים ייגמר ואוגר כוחות לערב.
כמה שבועות הצלחתי לשרוד ככה. עשיתי מה שממש חייבים ואלתרתי לא מעט. אבל בשלב מסוים זה כבר לא הספיק, והציונים התחילו לרדת. באסיפת ההורים השדר היה ברור: "אתה צריך לקחת את עצמך בידיים, ומהר."
"אני לא מבין, מה אתה רוצה שיקרה עכשיו?" אבא שלי הטיח בי. "מה אתה בדיוק מצפה שאני אעשה? שאני אלמד בשבילך? שאני אגביל אותך בלילות? אני לא רוצה להיות שוטר שלך. עם מוח כמו שלך אין סיבה בעולם שלא תהיה תלמיד מצטיין, אבל זה תלוי בך."
"אבא, אני אומר לך, באמת, נשבר לי מבית הספר הזה. אני לא מסוגל להיות שם אפילו עוד יום אחד. לא יכול לראות את המקום הזה יותר."
"באיזה סרט אתה חי? זה בית ספר. אלו החיים. מה אתה חושב לעצמך? שכל הזמן ישתחוו לך ויגידו לך: תודה רבה, הוד מעלתו, שהגעת לבית ספר ושאתה מואיל בטובך ללמוד? אתה צריך את הלימודים האלה, לא אף אחד אחר."
"אולי אפשר לעשות את זה אחרת? אולי אני אלך ללמוד במקום פתוח ומגניב יותר?"
"נו, באמת. מה אתה מדמיין שיקרה, שפתאום תמצא מקום 'מגניב'? בחיים יש גם עבודה ולפעמים אפילו עבודה קשה. מה אתה חושב? שאמא ואני ליקקנו דבש בשביל להיות איפה שאנחנו היום?"
"איפה אתם היום?"
"עודד!"
כשהטונים היו עולים אמא היתה מגיחה פתאום.
"מה קרה לכם שניכם?"
"מה קרה לנו? הבן שלך חושב שהוא חי בהוליווד."
"הוליווד, ממש. אני חי בסרט אילם."
"באמת מסכן..."
"אבל עודדי," אמא התחילה בניגון הקבוע שלה, "אתה ילד נבון. אתה מבין לבד שיש שילוב בין תענוג להתמדה ועבודה שחורה."
"כרגע יש אפס תענוג. מינוס."
"מה אתה רוצה? ללכת לפנימייה?" אבא התפרץ משום מקום. "מין כפר כזה עם חיות ומוזיקה וטיולים? אתה הרי לא תשרוד שם. תוך יומיים תחזור הביתה עם זנב בין הרגליים. אז מה כל הדיון הזה עכשיו? בגלל שקצת משעמם לך?"
השיחה הזאת נגמרה בטריקת דלת. אבל דבר אחד הבנתי ממנה. קלטתי שיש דרך אחרת ושאני מפחד פחד מוות לנסות אותה. ללכת לפנימייה? לישון לבד עם כל מיני מזיעים מוזרים שנפלטו מכל מיני מסגרות? לעזוב את החבר'ה ברעננה? לישון במיטת קומתיים על מזרן מסריח של כלא?