1
ופתאום אני ערה, ויודעת שאני ערה.
המציאות מתגבשת סביבי: המציאות היא תקרה אפורה המחולקת לפאנלים מרובעים. המציאות היא מסילה מעוגלת השקועה בתקרה ובה מושחל וילון ירקרק שעליו צורות גיאומטריות בסגול וּורוד. המציאות היא מיטה עם מעקה מתכת ואור מעומעם של פלורסנט שדולק אי שם מעבר לווילון. הווילון הוא גבול המציאות.
אני מרגישה כל פעימת לב בכל הגוף, גם בעיניים ובציפורניים. מסובבת את הראש, מנסה להניע את הידיים, את הרגליים. בגב יד שמאל נעלמת צינורית שקופה מתחת לאגד דביק. מרימה מבט, עוקבת אחרי הצינורית שנבלעת בשקית אינפוזיה ריקה למחצה התלויה ממוט לצד המיטה. ליד מעמד האינפוזיה יש כורסה ועליה ישנה אימא, חובקת בזרועותיה תיק עור חום וגדול. שפתיה פשוקות ואני שומעת את נשימותיה.
״אימא,״ אני מנסה לומר. קולי לא נענה לי. היא לובשת סוודר סגול שאני לא מכירה, ראשה נוטה הצידה ואני רואה רק את צדודיתה, אפורה ונבולה, אולי לא ישנה מספיק, בגללי? אני בולעת רוק ומנסה שוב, ״אימא.״ הקול שלי צרוד וקלוש אבל אימא ננערת כאילו צעקתי באוזנה.
״מאמיל'ה שלי,״ היא רוכנת אליי, התיק נופל לרצפה והיא כורכת את זרועותיה סביבי ונשימתה נרעדת באוזני כשהיא מנשקת אותי, ושוב מנשקת.
״אימא,״ אני אומרת לתוך צווארה.
אימא לא מרפה את חיבוקה, היא מהדקת את עצמה אליי ואני נושמת את הריח שלה, הריח שהוא אימא, מניחה לעצמי להיות מחובקת ועטופה, להיות מונחת בחיקה. רק לרגע אחד אני יכולה לנוח באי הידיעה שלי, להיות תינוקת שמותר לה לא לדעת ולא להבין ולא להיות בשליטה, מותר לה פשוט להירגע בתוך החיבוק של אימא.
״אימא,״ אני אומרת שוב. עכשיו היא מרפה את חיבוקה, מזדקפת, כשהיא מחייכת זה מכה בי שוב, כמו צרימה, סביב עיניה חריצים עמוקים שלא היו שם מעולם.
״מה, מתוקה שלי,״ היא אומרת. ״בדיוק היום הבאתי לך כמה דברים,״ היא מרימה את התיק מהרצפה, מפשפשת בקרביו. אימא אוהבת תיקים גדולים שלתוכם היא מכניסה חצי בית. ״חשבתי שאולי תרצי קצת קוסמטיקה, קרם פנים וקרם ידיים והבאתי לך את הספר שקראת-״
״אימא,״ אני אומרת, ״מה קרה לי?״
ידיה של אימא קופאות בתוך התיק. עיניה ניתקות ממנו ושטות אל עיניי ומבטן ער מאוד. ״את לא זוכרת?״ הקול שלה שקט אבל אני שומעת את הדחיפוּת שמאחורי המילים והיא מלחיצה אותי. בין גבותיה, בין אפה לזוויות שפתיה חרותים קמטים עמוקים, כל הפנים שלה רכים ורפויים, מתי זה קרה? אימא לא נראית כמו אימא. אימא, מה קרה לך? אני רוצה לשאול.
״לא, אני לא זוכרת.״
״נפצעת בתאונת דרכים,״ אימא אומרת. ״מכונית פגעה בך, את לא זוכרת?״
אני מנסה להיזכר. זה כמו לנסות להחזיק מים במסננת, לרגע נדמה שאני מצליחה ואז הכול נעלם. ידה החמה של אימא עוטפת את ידי. המגע שלה מייצב ומרגיע. ״זה בסדר,״ היא אומרת. ״הרופאים אמרו שזה יכול לקרות אחרי פציעת ראש, שהזיכרון ייפגע. את זוכרת לאן הלכת כשהמכונית פגעה בך?״
אי שם מעבר לווילון צפצופי מכונות וזמזום פלורסנט. אני לא זוכרת שרציתי ללכת לאנשהו. מה אני כן זוכרת? אני מביטה באימא ותמונות מבליחות בראשי, הדירה שלי, המרצה בקורס טיפוגרפיה, התרגיל באיור שזה עתה סיימתי והגשתי, צחי. צחי! צחי ואני מכינים ארוחת ערב במטבח שלנו, צחי ואני יושבים יחד מול הטלוויזיה, צחי ואני רבים על כיור האמבטיה בבוקר, החיוך שלו כשהוא נושק לי בשובו הביתה, המנהג המעצבן שלו להשאיר את כוס הקפה על השולחן בסלון. למה צחי לא כאן?
״מה שאני זוכרת זה את המסיבת שחרור של יותם, התאונה קרתה כשיצאתי משם?״
משהו עובר באימא כמו גל, מרחיב את עיניה, מרטיט את ידה האוחזת בידי. היא שואפת אוויר דרך אפה, שפתיה נפשקות כאילו היא רוצה לומר משהו. אני מביטה באימא שאינה דומה לעצמה וקור הולך ומזדחל אל תוך בטני, ממלא אותה כמו ענן סמיך.
״מה?״ אני אומרת.
אימא סוגרת ופותחת את פיה כמו דג, אם לא הייתי מרגישה שמשהו כאן מאוד לא בסדר זה בטח היה מצחיק אותי.
״מה, אימא?״ אני שואלת שוב, הקול שלי חד וגבוה ואולי זה מה שמנער את אימא מהקיפאון שלה.
״מותק שלי,״ היא אומרת והעיניים שלה ריקות ורחבות והקול שלה חסר גוון והמום, ״השנה עכשיו 2004. יותם השתחרר מהצבא לפני תשע וחצי שנים.״
כל האוויר יוצא מהגוף שלי ומשאיר אותי שטוחה וריקה. אפלה מתחילה להיאסף בקצות שדה הראייה. מצידו השני של הווילון טלפון מצלצל ומצלצל בעקשנות. אם אתרכז בצלצול הטלפון אולי ייחלש הרעש הלבן שבראש שלי. אם אמצא חוקיות בדוגמת הצורות שעל הווילון אולי המערבולת שמתחוללת בתוכי תירגע ואולי אז אצליח לנשום כמו שצריך ולהבין את מה שאימא אומרת, את מה שמראה פניה היה צריך להבהיר לי מיד.
המילים שאימא לא הצליחה למצוא קודם נשפכות ממנה עכשיו בשטף. ״הרופא הזהיר אותי, הוא אמר שזה יכול לקרות, אפילו צפוי, שהרבה פעמים עם הזמן נזכרים, את לא צריכה לדאוג לזה עכשיו, אנחנו ניתן לזה זמן, אנחנו נלך למומחה הכי גדול להתייעץ, נראה מה אפשר לעשות-״
בתוך הגרון שלי הולך ומתאסף גוש ששולח שלוחות מעקצצות שעולות במעלה האף עד לעיניים וגולשות החוצה, זולגות בצידי פניי אל הכרית. שביל של נזלת מזדחל לכיוון הפה, אני מרימה את היד לנגב אבל זו היד עם האינפוזיה, אני מעבירה את גב היד השנייה מתחת לאף כמו ילדה קטנה. אימא תולשת ריבועי נייר טואלט מגליל שעל השידה לצד המיטה, מגישה לי אותם.
״ובינתיים מה?״ הקול שלי יבבני וזה מכעיס אותי, ״איך אני אמורה לחיות ככה בינתיים? בלי לדעת איך החיים שלי נראים בכלל?״
״אני אספר לך, מה את רוצה לדעת?״ ידה החמה של אימא מלטפת את ידי, מחליקה על השמיכה, מנסה להרגיע.
״הכול... מה אני עושה? איפה אני עובדת? איפה אני גרה?״
״את גרה בגבעתיים, ואת מאיירת,״ אימא אומרת כאילו זה מובן מאליו. ״איירת כמה ספרי ילדים, מקסימים, את כל כך מוכשרת-״
פאניקה שוטפת אותי, מה אם הכישרון נעלם עם הזיכרונות? אני דוחקת הצידה את המחשבות, יהיה זמן לזה אחר כך, יש לי משהו יותר חשוב לשאול: ״וצחי, מתי הוא יבוא?״
ידה של אימא עוטפת את ידי. ״אני לא חושבת שצחי יבוא,״ היא אומרת, בשקט, היא נראית עצובה כל כך ואני נבהלת, קרה לו משהו? ״אתם... אתם כבר לא יחד.״
״אנחנו... לא?״ המילים שלי כבדות מרוב טיפשות, לא טיפשות, טמטום, טמטום חושים, זה מה שאני מרגישה, אני חושבת בחלק מנותק כלשהו של מוחי, יתר החלקים מנסים להבין את המשמעות: אתם כבר לא ביחד. איפה הכאב, אולי התרופות שאני מקבלת משככות גם כאבי לב, לא, הנה הוא, חותך וצורב ושורף, אולי הייתי צריכה להבין את זה כבר קודם, מזה שהוא לא היה כאן, איתי, מזה שעדיין לא בא. השאלות מתפרצות ממני: ״מה זאת אומרת אנחנו כבר לא ביחד? כמה זמן? מה קרה?״
״נפרדתם לפני חצי שנה בערך,״ המבט בעיניה של אימא מלא כאב אבל קולה יציב. ״אני חושבת שפשוט התרחקתם זה מזה.״
התרחקנו? איך זה יכול להיות? הוא מוחשי לי כל כך, כאילו רק אתמול, רק אעצום את עיניי ואני רואה בבירור, השערות הזהובות הקצרות על מפרקי ידיו, השיער שנופל על עיניו, פרוע וסורר, עיני הדבש שלו מתכהות בתשוקה אליי, אליי, חולצת סיום המסלול מהצבא שהוא אוהב ללבוש כשהוא ישן, והדרך שבה שהוא לובש את החולצה, כמו ילד קטן, קודם משחיל את הראש ואז יד ועוד יד. מה זאת אומרת, התרחקנו? איך זה קרה?
״-ויותם יבוא אחר כך,״ אימא אומרת, אני קולטת שהיא באמצע משפט שאת תחילתו לא שמעתי, גוש חם וצורב חוסם לי את הגרון ואת האוזניים, הפנים שלי לוהטים אבל הבטן מלאה בקור, איך זה קרה, שהתרחקנו? איך הוא ויתר עליי, הוא לא רצה אותי יותר?
״-קוראים לה רוני,״ אימא מנסה לחייך ואני מכריחה את עצמי לומר: ״מה? למי קוראים רוני?״
״לארוסה של יותם,״ אימא אומרת, ״גיסתך לעתיד.״
כשאימא הולכת אני מנסה לישון אבל העיניים שלי מסרבות להיעצם. אנרגיה עצבנית מתרוצצת בגוף שלי כמו זרם חשמלי, רוטטת בעצם החזה ובקצות האצבעות. אני צריכה לנשום, להרפות, לא לנסות להיזכר עכשיו, זה מוקדם מדי, זה מהר מדי, רק התעוררתי. אני מכריחה את העיניים להיעצם, את האגרופים הקפוצים להיפרש, אני לוקחת נשימה עמוקה, ועוד אחת. מרוקנת את הראש ממחשבות. מחכה לזיכרונות שיציצו, כמו חיות קטנות מפוחדות שזוקרות ראשיהן ממקומות מסתור. אני מאמצת את מוחי כאילו הזיכרון שלי הוא שריר, כאילו אם רק אתאמץ מספיק אקבל תוצאה. אבל אין לי כלום, כלום. אני מגששת את דרכי באפלה מוחלטת ואני עירומה ויחפה וידיי ריקות ואין לי כלום.
מתישהו אני נרדמת, ומתעוררת מחלום כשאני שטופת זיעה קרה. תאונת דרכים, אימא אמרה, אבל בחלום, אורות המכונית הקרבה היו פיתוי והבטחה ונחמה.
