חול המועד סוכות, 2014
ברדיו של המכונית שודרו חדשות השעה אחת, ואני יצאתי מהחנייה לכיוון שער היישוב וחיכיתי בסבלנות לסיום המבזק. בשעה הזו בדרך כלל הושמעה מוזיקה ישראלית בהגשת קריינית חיננית. נדמה שדבר לא יכול היה לערער את מצב רוחה המרומם, לא מזג האוויר, לא אנשים שממריאים ונוחתים בשדות תעופה ולא החדשות. רק בזמנים של פיגועים, מבצעים צבאיים או מלחמות ממש, הנימה האופטימית שלה התחלפה במקצב נוגה יותר, מודע לעצמו. גם הסיטואציה המוזרה שאליה נקלעתי לא שינתה את נימת קולה של השדרנית, אבל ההתרחשות עצמה הגיעה למבזק החדשות — בכל זאת, לא בכל יום נעלם מיליונר ישראלי כאילו בלעה אותו האדמה. ובאמת, במבזק השעה אחת דיברו על עופר סלוצקי וגורלו המסתורי וביקשו את עזרת הציבור באיתורו, כאילו היה מטייל ישראלי שנעלם בדרום אמריקה ולא מיליונר שבהחלט יודע לדאוג לעצמו. שאר המבזק עסק בידיעות על צניחות בשערי מניות ואחר כך במצב הביטחוני המתוח, כתמיד. לדיווח על מזג האוויר כבר לא הקשבתי. כדי לדעת מה מזג האוויר לא הייתי צריכה את עדכוני הרדיו. הבטתי מבעד לשמשת המכונית ביום הקר וחשבתי את אותן מחשבות שחשבתי מאז שמעתי על עופר.
מחשבותיי נדדו מהפעם האחרונה שבה ראיתי אותו אל אותן סצנות מפורסמות בסרטים כשמצלמה נצמדת אל הגיבורה שנוסעת נסיעה לא שגרתית, נסיעה שתשנה את מהלך חייה. מניתי בקלות את ההבדלים ביני ובין הגיבורות מהסרטים. ראשית, אף אחת מהן לא נראתה כמוני. שנית, אף פעם לא חשבתי על עצמי כעל גיבורה. ושלישית, אני כפי הנראה לא אעוף במכונית פתוחה מצוק לעבר הריו גראנד. אפילו מוזיקת קאנטרי לא נשמעה ברקע, רק אהוד בנאי ששר על רחוב האגס אחד.
ולא.
לא הצלחתי להיזכר אפילו בסרט אחד או בספר או בשיר, אפילו שיר קאנטרי, שבו אישה נהגה במכוניתה כדי שביום אחד ובבניין אחד, אומנם בשעות שונות ובמשרדים שונים, היא תהיה נוכחת בהקראתן של שתי צוואות שונות שבהן היא מוזכרת.
ולפחות לגבי אחת מהן, בכלל לא בטוח שמחבר הצוואה אכן מת.
