יצחק בשביס זינגר: ביוגרפיה

פרק 1

"מבצר הטוהר היהודי"

התמונה, מדליון משנת 1926. זוהי אחת התמונות הראשונות שנותרו מיצחק בשביס זינגר. באותה שנה, יצחק בן עשרים ושתיים עם כמה שערות עדיין על ראשו, אך לא לזמן רב. ג'ינג'י צעיר, רזה, עור חיוור מאוד ואוזניו בולטות במיוחד. יש במבטו משהו מהפנט. עיניים בגוני תכלת דהוי, כמעט שקוף, כאילו מבטו מופנה פנימה. אפשר לדמיין את הזאטוט בן הארבע לומד לקרוא בספר התורה. ניתן כבר לזהות את תווי פניו של חתן פרס נובל לעתיד. פליאה, ספקנות: מבט ישיר ובה בעת פגיע. מבט חולמני ונסער שילווה את זינגר למשך כל חייו, כאילו לא פסק מלשמוע בתוכו את דברי אביו על הקבלה: "זה לא סיפור פשוט, זה לא פשוט כלל. העולם שופע תעלומות, מה שקורה כבר נקבע מזמן, ובכל דבר טמון סוד הסודות..."
הצילום אכן סמלי באופן מוזר. תאריך התמונה כמעט ונושק לתקופה שבה פרסם זינגר את כתביו הראשונים. כל מה שקדם לכך - מראות ילדות, אלבומי משפחה - נעלם כלא היה. לא נכיר לעולם את תווי פניו של יצחק הילד או המתבגר. בפעם הראשונה שמתגלות לנו פניו הן כבר פני הסופר הצעיר. כאילו כל מה שקדם - החיים בטרם הכתיבה - לא ראוי היה לחשיפה. כאילו רצה לומר לנו שאישיותו האמיתית, הכרוכה, מסתתרת מאחורי יצירותיו. זוהי יד המקרה, כמובן, שאותה תמונה שרדה את המלחמה, אבל זינגר מעולם לא האמין במקריות. חשיפת פניו לראשונה ברגע שבו נולד לכתיבה מהווה תחילה הולמת לסיפור חייו.


סיפור זה יכול היה להיפתח במשפט הקודר של אלפרד ז'ארי ביצירה "המלך אובו": "מעשה זה מתרחש בפולין, כלומר בשומקום." שומקום במרחב הגיאוגרפי, כיוון שבתחילת המאה, פולין היתה שסועה בין רוסיה, פרוסיה ואוסטריה השולטות בה ביד ברזל. שומקום גם באשר לכפר הולדתו, ששם, כיום, מאה שנה לאחר הולדתו של זינגר, נמחק בקפידה כל שריד לחיים יהודיים. ושומקום בזיכרון. כל העדים הישירים ללידתו, בשנת 1904, אינם עוד, כמובן. לו נותרו בחיים, היו היום בני מאה שנים ויותר, זאת בהנחה שהצליחו להימלט מפולין טרם מלחמת העולם השנייה, או היו מתוך מאה או מאה ועשרים אלף יהודים - מבין שלושת המיליונים שחיו בארץ זו לפני 1939 - ששרדו את השואה.[1]
שחזור שנותיו הראשונות של יצחק מבוסס, כמובן, על הזיכרונות שלו. אלו, למרבית המזל, מוקדמים ומדויקים במיוחד. יצחק טען לא פעם שנצר במוחו אירועים שאירעו כשהיה בן שלוש ואפילו בן שנתיים וחצי. יום אחד סיפר על כפר הולדתו, לאונצין, ליד נובי דבור, על גדותיו החוליות של הוויסטולה, לתימהונה של אמו: כשמשפחת זינגר עזבה את לאונצין, יצחק היה בקושי בן ארבע. כיצד יכול היה לזכור? ויצחק מתחיל לתאר לה את התושבים ואת הבתים בפרטי פרטים ומותיר אותה המומה. הוא אף מציין שמות של אנשים. אמו מתקשה להאמין למשמע אוזניה. הילד ניחן בזיכרון של גאון והיא עדיין אינה יודעת שאותו זיכרון מופלא יהפוך לחלק בלתי-נפרד מחייו. הוא יפיח בו רוח חיים, יעצב אותו, ישנה אותו ללא הרף, וכשזה יבגוד בו, ימות בצערו.
עם זאת, בצד זיכרון מחזות עבר מופלאים, נותרו אזורי דמדומים מוזרים, החל מתאריך הלידה שלו. האם זינגר נולד ב-14 ביולי, כפי שנהג לספר? ספק. דומה שתאריך זה הוא פרי דמיונו. יאה לסופר להתחיל את חייו בבדיה. והנה כיצד הסביר זאת מאוחר יותר:
"בבית, מעולם לא חגגנו ימי הולדת. יום אחד, ב'חֶדר', אחד החברים אמר לי 'היום הוא יום הולדתי, ואני אקבל מתנות.' חזרתי הביתה כעוס ואמרתי לאמי: 'ואני, מתי יום הולדתי? למה אף פעם לא חוגגים אותו?' אמא, שחשה עד כמה הייתי נסער, השיבה, כדי לשמח אותי: 'ובכן, זה בדיוק היום.' התאריך היה 14 ביולי, וזה בוודאי לא היה התאריך הנכון, אבל אני החלטתי שכך זה יישאר."[2]

ככל הנראה לעולם לא נדע מה היה תאריך הלידה. בפולין, כל מסמכי הארכיון על אודותיו נעלמו. אין כל אפשרות למצוא את תעודת הלידה שלו. האם הושמד הארכיון במלחמת העולם הראשונה? האם נשרף בשנייה? מעט מאוד רישומים רשמיים של הקהילות היהודיות שרדו. לאחר 1945, חלק מן המסמכים נמצאו בין ההריסות או נותרו קבורים בערימות הפסולת. לעתים, אנשי הכפר נהגו להביא למורה ניירות מכוסים בסימנים שלא היו מסוגלים לפענח. אך לרוב, אותם ניירות שימשו לעטוף מצרכים. במחוזות הסְפר היו עוטפים דג מלוח בכתבי קודש...
ביקור באזור מגוריו של בשביס אינו חושף דבר. צריך לחצות יערות עצי אורן עם ריחות אזוב, ואז שדות שבהם קוצרים עדיין בחרמש, כדי להגיע ללאונצין, הנמצאת כשלושים קילומטרים צפונית-מזרחית לוורשה. הכפר משתרע לאורך עורק תחבורה ראשי וקודר הנקרא רחוב הפרטיזנים. גם פה לא נותר שריד מחיי היהודים דאז. בדרך נתקלים בכמה ילדים וגברים רכובים על אופניים, בקבוק בירה מבצבץ מכיסם. מבית הולדתו של הסופר לא נותר אלא בוסתן. אכן, מול העירייה ישנה סמטה ללא מוצא שנושאת את שמו של יצחק בשביס זינגר. אבל הלוח, שמישהו קשקש עליו מגן דוד, כמעט בלתי-קריא. ברור כי תושבי לאונצין אינם מעוניינים לכבד את זכרו של האיש הדגול. לא מדברים עליו, לא זוכרים אותו, השתיקה מחרישת אוזניים. לבד מכך, כשעלה הרעיון לקרוא את בית הספר המקומי על שמו, איש לא הרים את הכפפה. ובאשר לרחוב יצחק בשביס זינגר, זהו שביל ללא כל בתי מגורים. איש מתושבי לאונצין לא מוכן היה לגור ב"כתובת יהודייה".[3]

משפחת רבנים, אחוות סופרים
בהיעדר מקורות חיצוניים, רק עיון קפדני בכתבים האוטוביוגרפיים של ילדי זינגר מאפשר לנו לתאר באופן הטוב ביותר את הרקע לאותן שנים ראשונות. אצל משפחת זינגר - כמו במשפחות קורניי או ברונטה - כל האחים והאחיות היו סופרים, או לפחות נוטים לכתיבה. למשל, אחיו הבכור של יצחק, ישראל יהושע, וכן אחותו הינדה אסתר, שניהם העלו על הכתב את זיכרונותיהם מאותו עולם שאיננו עוד. בספר שנכתב ביידיש "על עולם שאיננו עוד"[4] (הוצאת עם עובד) - ישראל יהושע מתאר את צריפי העץ בשטעטל, דרכי העפר, פסלון החתול במגפיים בחלון הראווה של איש הדואר, זיכרונות המשלימים את זיכרונותיה של הינדה אסתר, שהפכה לאחר מכן לאסתר קרייטמן, בספרה מחול השדים. באותם הימים חיו בלאונצין כמאתיים תושבים, יהודים וגויים, השרויים כולם במצוקה כלכלית קשה, שולחים את ילדיהם לאותו בית הספר וחיים לכאורה בדו-קיום ובשלום.
עם היוולדו של הילד השלישי, יצחק - יצחוֹק ביידיש או איצֶלֶה, כינוי החיבה שלו - חיה משפחת זינגר בפולין כמה דורות. כארבע מאות שנה לפני כן, במאה ה-16, היתה אותה חלקת ארץ ל"מערב הפרוע (במזרח) של יהודים נרדפים" - על פי ההיסטוריון פייר שוֹנוּ: "מרכז הכובד של יהודי אשכנז נע אלף קילומטרים מזרחה, מעמק הריין לאותה ירושלים שבפאתי פולין וליטא." שמות המשפחה משמשים כהוכחה לכך, שכן רבים מיהודי פולין שמרו על שמם הגרמני ובהם בני משפחת זינגר, שם שמשמעו זמר, חזן.
יצחק נולד למשפחה אדוקה. אביו, פנחס מנחם זינגר, היה רב, כפי שהיו סבו, סבו-רבו, רב שמואל, וכן אביו של הרב שמואל, רב ישעיהו, אביו של רב ישעיה הרב משה המכונה החכם מוורשה, אביו של רב משה הרב טוביאס, וגם זה של אותו רב טוביאס, וכן הלאה עד לרב צבי הירש. במילים אחרות, בשבט זינגר היו כולם רבנים, שבעה דורות לפחות. למותר לציין את אכזבתו של פנחס מנחם כשמאוחר יותר יגלה שיצחק מעדיף את הכתיבה האפיקורסית על תלמוד תורה. מיותר אף לציין - בארץ שבה המסורת דורשת מן הבן ללכת בעקבות אביו - את הנחישות שזינגר הצעיר נאלץ לנקוט כדי לדבוק בייעוד שלו.
בנוסף, אין מדובר ברבנים "רגילים". מצד האב, המשפחה גאה במסורת חסידית ארוכת שנים. אחד מאבותיו של זינגר, כך סופר, היה בשעתו מתלמידיו של הבעש"ט, מייסד החסידות,[5] אותה תנועה רוחנית-חברתית יהודית, שהתעוררה באמצע המאה ה-18. על פי גישת החסידות, מעשיו של כל יהודי נתפסים באופן קבלי, כחלק מקירוב הגאולה. התנועה שמה דגש על קשר ישיר של כל יהודי, ואף הפשוט ביותר, עם האל. על פי התפיסה החסידית רק "אי-היכולת" הנוראה מכולן יכולה לפטור מי שנועד לכך מלשמש כרב. היה זה חטאו הראשון של יצחק אבל לא הזניח שבהם...
מצד אמו, הרקע לא פחות מכביד. בָּשֶׁב (בת-שבע) זינגר לבית זילברמן, אמו של יצחק, גם היא היתה בת רב. מוצאה מבילגוריי, עיר גדולה יחסית בקרבת הגבול האוסטרי. המידע על אילן היוחסין של משפחת זילברמן מצומצם יותר בהשוואה לשבט זינגר. אבל תיאורו של הסב בבית הדין של אבא משקף דווקא את האווירה המשפחתית. הרב זילברמן לא היה אדם שמבזבז את זמנו בקטנות ובפטפוטי סרק. הוא היה פוסק, מעניק את הפירוש שלו לחוקים וזהו. באשר לכל היתר, ביקש שיניחו לו לעסוק בתורה ללא הפרעה. "למרות שבבילגוריי היו חילוקי דעות בכל הנוגע להלכות השחיטה, כשרות לפסח ותחומי אחריות קהילתית," כותב זינגר, הסב זילברמן לא עסק בכך כלל. "שום דבר לבד מהתלמוד ושאלות שברומו של עולם לא עניין אותו."[6]

כל העולם - טריפה
אדיקות, סגפנות, נוקשות: אלו היו חוקי הברזל של משפחת זינגר. לאלה ניתן להוסיף - קדושה, אמת, אמינות. אווירה נזירית זו, שאפיינה את שנותיו הראשונות, תוארה לא פעם על ידי זינגר, בין שחווה אותה על בשרו ובין שפשוט חש בה: הוא נולד במה שכינה "מבצר הטוהר היהודי". הוא מבלה את ילדותו במגורים עם ריהוט דל ומזווה ריק כי הוריו אמנם חיו בדוחק אבל תיעבו מה שמסמל מותרות - שטיחים, ציורים, פסלונים... אלה ודומיהם היו מושא לגינוי שיטתי בהיותם מסמלים ראוותנות או עבודת אלילים. אם הילדים נמשכים לאיורים - ואף אם אלו עשויים לסייע ולעורר את דמיונם, כפי שאומרים בימינו - אף פעם לא מוקדם מדי ללמוד את המובן מאליו: אין מפרים את עשרת הדיברות.
"זוכר אני, כי יום אחד החלפתי בחדר את החומש שלי בחומש של ילד אחר מפני שבשער החומש שלו צוירו משה והלוחות ואהרון בחושן ובאפוד וכן מלאכים אחדים," כותב זינגר. "הסתכלה בו אמי והעוותה פניה. הראתה את החומש לאבא. אבא פסק, כי אסור לצייר צורות כאלה על גבי חומש."[7]
אותה קשיחות היתה נהוגה כלפי הגוף, שנחשב כ"פריט המשמש את הנשמה" בלבד. אכן, כל מה שעשוי היה לרמז על הנאה, הוחרם. בזיכרונותיו, זינגר מספר איך חג פורים - לזכרה של המלכה אסתר שהצילה את היהודים - עורר זעם אצל הוריו. ביום הזה הדיף האוויר ניחוחות קינמון, זעפרן ושוקולד. שליחים היו מביאים לרב יין, דבש ודג ברוטב חמוץ-מתוק. האורחים מגיעים עם "מסיכות על פניהם, לבושים שריון קרטון והכול מצופה נייר זהב". בעיני יצחק הצעיר, החג הזה היה רגע קסום. אבל למורת רוחם של הוריו היתה כל אווירת השטות והמותרות הזו. "נגיד אחד שלח לנו בקבוק יין פורט אנגלי. הסתכל אבא בבקבוק שתווית צבעונית עליו ונאנח. על התווית צויר גוי סמוק פנים, בכובע בעל נוצה ולו שפם לבקני. עיניו השיכורות היו מלאות שמחה של גוי. אמר אבא: 'כמה שהללו משקיעים בעסקי העולם הזה!'"[8]
ברור שפסקנות כה קיצונית חייבת להשפיע על כל אורח החיים. כך גם התפיסה הדתית. מתמכרים לה בעיניים עצומות או מתנגדים לה כאילו מדובר במקשה אחת. אין מקום לפשרות. נראה שיצחק הקטן קלט זאת מהר מאוד. כי בתקופת החג נוקשות מעוררת בו שאלות רבות. שכן, לא זו בלבד שכל העוגות אסורות (שכן אין יודעים אם הקפידו בכשרות), אלא גם את המסיכות השליכו לפח. "התחפושות והשירים הזכירו יותר מדי את התיאטרון," כתב זינגר. ותיאטרון נחשב טריפה, תועבה. וזינגר מוסיף: "בעיני משפחתנו, כל העולם - טריפה."
טרף הוא כל מה שמרחיק מן האל, טריפה הם תיאטרון, אמנות, ספרות. להיפתח לעולם חילוני ולתענוגות ההבל שלו משמעו לא לדבוק בכל מאודך במשימה - להיות "יהודי טוב". הבחירה להיות סופר היא בחירה בחטא, באי-מוסריות, בתועבה. פירוש הדבר לבגוד באב, להתכחש לשורשים. התמרדות תהיה משמעותית מאוד במורשתו של זינגר. ואכן, מושג הבגידה חוזר ביצירתו כמוטיב מרכזי: הילד בוגד בהוריו, העם בוגד באמונתו, בערכים שלו, באלוהיו. חמור מכך, על פי זינגר, "אנשים הבוגדים בעצמם", ועניין זה, כך טען, העסיק אותו יותר מכול.
עם זאת, ביצירתו ובראיונות שהעניק, זינגר אינו מרבה לדון בתחושת האשמה שעלולה היתה להתעורר אצלו עקב כך שהפר את האיסורים. בגיל שבעים וארבע, במהלך השיחות שלו עם ריצ'רד בורגין, אז עוזר מרצה באוניברסיטת דרקסל ועורך המגזין הספרותי Boulevard, הוא מפרט את הסיבות שהרחיקו אותו מן הרבנות - הספקות באמונה והמצוקה החומרית הצפויה, המאפיינת את חייו של הרב. והוא מסכם בסיבה נוספת: "אבא היה רוצה מאוד שאנהג כמותו, אך אחי הצעיר הוא שהלך בעקבותיו."[9]
נראה כי זוהי דרך מנומסת להימנע מתשובה. מאוחר יותר מקשה ריצ'רד בורגין: "האם אביך חש נבגד כשאחיך הגדול ואתה נעשיתם לסופרים?" זינגר מתחמק גם הפעם בכישרון. במקום להתייחס לצד הרגשי, הוא בוחר להסביר את משמעות החריגה מן החסידות:
"לא רק שסירבנו להפוך לרבנים," הוא מסביר, "מבחינתו של אבא, נטשנו את הדת שלנו. הוא ראה בי חילוני, אף אם האמנתי באל. הוא דרש יותר מזה, שאאמין בכל דוגמה פעוטה ביותר, בכל צו שיומצא על ידי הרבנים דור אחר דור. שאהיה משוכנע כי הכול ניתן על ידי משה על הר סיני. ואני ראיתי בעיני כי החוקים האלו מעשה ידי אדם הם. למשל חוק אחד בתנ"ך הופך להיות שמונה-עשר חוקים במשנה ושבעים בגמרא או אצל הרמב"ם. בדיוק כמו שהמבקרים בני ימינו ייקחו שיר של ביירון או שלי ויכתבו על כך ספרים שלמים וימצאו דברים שהמחבר מעולם לא התכוון להכניס לשם, ובכן הרבנים ניצלו כל מילה שבתורה. הם רצו להיות יצירתיים, לנצל את האינטליגנציה שלהם וכעבור זמן מה, העם היהודי נאלץ להתאים את עצמו לאותו חיטוט אינסופי. הם כל כך סיבכו לנו את החיים שליהודי דתי לא נותר עוד זמן לעסוק במשהו אחר מלבד דת. בקרב החסידים ואחרים זה הפך לעבודה של עשרים וארבע שעות על עשרים ארבע שעות. הבחנתי בזה כבר מגיל צעיר מאוד. לא פעם שאלתי את עצמי: אם יש אלוהים, איך זה יכול להיות שאלו שמתפללים ונושאים בנטל שנוצר על ידי בני אנוש עניים וחולים כל כך בעוד אלו שאינם דבקים בדת בדרך כלל מאושרים? כבר בגיל צעיר הבנתי שהדת בצורה הזו אינה אלא פרשנות על פרשנות, מקרה קזואיסטי טהור."[10]
אך זה אינו מונע מזינגר להיות אדם מאמין. במשך כל חייו, הוא ישוב ויאמר שהנו מאמין באלוהים, אבל בדרכו שלו, מבלי לקיים את המצוות. האם צדק כשרצה להתנער מהחובות ומהאילוצים? האם אין זו אשליה להאמין באפשרות לקיים אורח חיים שאינו חילוני ואינו דתי? יצחק ישוב ויתחבט בשאלות אלו עד לאחרית ימיו. וכמו רבים מגיבוריו, שחלקם יסיימו את חייהם במאה שערים, נראה כי לקח עמו לקברו את כל הספקות.

הורים לא מותאמים
אך נחזור לאותו הילד החכם שבגיל צעיר מאוד נעשה משוכנע כי האדם עיוות את מהות הדת. בשלב זה מדובר בילד קטן קומה וחיוור פנים עם פאות אדמוניות, שגדל באותו "מבצר הטוהר היהודי" בחסותם של שני אחיו, הינדה אסתר וישראל יהושע, הבוגרים ממנו בארבע-עשרה ובאחת-עשרה שנים. בשנת 1906 ייוולד מוישה, הילד הרביעי והאחרון במשפחה, והוא שיהפוך לרב.
כמה שנים לפני כן, טקס נישואיהם של הוריו, בבילגוריי, לא היה עניין של מה בכך. הקיץ עמד בפתח ואביו של זינגר, פנחס מנחם, הגיע במעיל פרווה, פרט המשקף היטב את אישיותו. הוא היה אדם מנותק, פזור דעת ותמים שגדל צמוד לסינרה של אמו, תמיד בגרביים לבנים ארוכים על פי המסורת של אותה החסידות ובנעליים חצאיות בעיצוב מיושן. לא היה לו כל עניין בנשים ועוד פחות מכך בגינוני חברה. הוא שרוי בתוך עולמו הפנימי. על פי זינגר, היה מסוגל לבלבל בין חמותו או גיסתו לאשתו. אפילו באותה התקופה, נוהגו של פנחס מנחם לחיות "מחוץ למציאות" נחשב משונה. כשהיה קטן רצה להיות צדיק, וכבוגר התמסר בלב ובנפש ללימודי הקודש ותיעב את הרחשים מהחוץ העלולים להסיט את תשומת לבו מלימודיו.
לרוע המזל לא ירש פנחס מנחם את הכריזמה של אביו או את שנינותו של חותנו. הוא היה רגשן, חלוש ולא מסוגל לרסן את רגשותיו. היה פורץ בבכי או מאמין שייחרב העולם, למשל, אם קרה שאישה אחת נשבעה לשווא בספר התורה. עקב תכונה זו של ניתוק מן המציאות, מעולם לא הצליח להתמנות לרב רשמי. בפולין, שהיתה אז מחולקת בין המעצמות, נאלץ לעבור מבחן ברוסית אף שלא ידע מילה אחת ברוסית או בפולנית. הוא לא ידע אפילו לרשום את כתובתו "בכתב הגויים". רק יידיש שגורה היתה בפיו והוא חי סגוף בתוך עולמו הפנימי, אכול תחושת חרדה מתמדת:
"ואבא פחד תמיד שמא יבואו לאסור אותו, חלילה. לפי החוק הרוסי נאסר על אבא אפילו להחליט על אירוסים וגיטים. אמנם, באמצעות שתדלן היינו שולחים כל שנה כמה רובלים לשוטר הרובע. אך דעתו של מי משגת מה אנשי הרשות, ה'נאצ'אלסטווה', מסוגלים לעשות?"[11]
פנחס מנחם היה איש תרבות במובן המסורתי. עם זאת, העדויות של יצחק אינן חושפות הערצה כלשהי לאביו. נהפוך הוא, דומה לא פעם שהוא ואמו היו מתביישים בו. לעתים, במסגרת תפקידו, היה עליו להכריע בסוגיה מורכבת בנוכחות רבנים מלומדים ממנו. אשתו היתה מודאגת שמא לא יבין דבר באותם עניינים סבוכים. גם יצחק תהה אם ידע להתמודד עם המשימה בכבוד: "אכן, אבא הוא מי שניהל את הדיון אבל נראה כאילו התכווץ נוכח אותם רבנים, אנשי חברה ובני שיח קולח." בשלב מסוים, הוא אף מעיר בחמלה: "כעסתי על הרבנים האלו, פיקחים מדי, ויחד עם זאת קינאתי בילדיהם."[12]
יחסו שונה לחלוטין בכל הנוגע לאמו. בכתביו האוטוביוגרפיים הוא חוזר שוב ומדגיש את האהבה וההערצה העמוקה שרחש לאמו, אישה אדומת שיער, טמירה וחטובה, נועלת נעליים במידה הכי קטנה בעיר, בוררת היטב ושוקלת את מילותיה, כך היו אומרים. פנחס מנחם מופיע תמיד בצל, מחוק, כמעט מפוחד, אך אמו מצטיירת כאישה דעתנית שניחנה בתבונה ואישיות מיוחדות במינן ברקע אותה תקופה. לא בכדי בשנת 1927 מאמץ זינגר את הכינוי "בשביס" כשמו - לכבודה.
בשב ירשה מאביה, הרב זילברמן, את החוכמה והעניין שבלימוד. היא למדה עברית בכוחות עצמה, דבר שאפשר לה לקרוא שוב ושוב את חובות הלבבות, ספר הברית או מסילת ישרים שהיו תמיד מונחים לצד מיטתה. היא שלטה בפרקי התנ"ך להפליא, היתה מסוגלת לצטט מאות פתגמים רבניים ואפילו למלא את מקומו של בעלה, בעת הצורך. בקצרה, היא היתה צריכה להיות הרב ולא אשת הרב, רֶבֶּצֶן, תפקיד ששִעמם אותה ולא סיפק כלל את תאוות הידע שלה. על פי ישראל יהושע זינגר, פנחס ובשב יכלו להיות זוג תואם אילו היא היתה הבעל והוא הרעיה. "גם מבחינה חיצונית, כל אחד מהם נראה מיועד יותר לתפקיד של האחר. אבינו היה קטן קומה ועגלגל עם תווי פנים רכים, עדינים, שבריריים, עיני תכלת חמימות, לחיים תפוחות וּורדרדות, אפּוֹן קטן וסולד וידיים נשיות. אמנו, לעומתו, היתה גדולה עם עיניים אפורות, קרות וחודרות וסנטר מחודד כשל גבר."[13]
אולי בשל העצב עקב כך שמצאה עצמה כבולה למטלות הבית, או הרגש החצוי שחשה כלפי בעלה, בשב שקעה מהר מאוד, אם לא בדיכאון, במעין תוגה מרירה, ובחלוף הימים הפכה בוטה, נוקשה. ובתוך כך נעשתה קודרת, מנוכרת, מסוגרת יותר, מכונסת יותר בעצמה.
אין כל ספק בכך שבשב לא נישאה לפנחס מאהבה. בגיל שש-עשרה העמיד בפניה אביה את האפשרות לבחור בין שני מועמדים: פנחס מנחם, או בן למשפחה אמידה מלובלין. בשב בחרה במלומד יותר. בתעודת הנישואים נכתב באותיות קיריליות כי הטקס עצמו נוהל על ידי אביה, הרב זילברמן, ביוני 1889 - 5449 על פי הלוח העברי. אבל בני הזוג כל כך לא תאמו זה לזו, שהמחשבה על פרידה עלתה מהר מאוד. אחיה של בשב היו הראשונים שהאיצו בה לעזוב את התמהוני הנוגה הזה. אבל לזוג היו כבר שני ילדים, הינדה אסתר וישראל יהושע. בסופו של דבר - לא התגרשו. בשב ופנחס מנחם חיו ביחד עד למותו של זה ב-1929; יחד, או ליתר דיוק, זה לצד זו, מוגפים בשני עולמות נפרדים. בעיני הילד שנולד לאווירה הזו, המסר ברור: הוא ייאלץ, מוקדם מאוד, לבנות עולם פנימי משלו כדי להימלט מן האחרים, להגן על עצמו ולסמוך קודם כול על עצמו.

מלאונצין לרדזימין
רצה הגורל וב-1907, לאחר שהות של עשר שנים בלאונצין, פנחס מנחם קיבל משרה של עוזר לרב של רדזימין. הוטל עליו להשגיח במיוחד על הישיבה הקטנה, בית הספר התלמודי. יצחק כמעט בן ארבע כשכל המשפחה מתכוננת לעבור לרדזימין. קילומטרים ספורים בלבד מפרידים בין שני הכפרים, אבל אותה הנסיעה בעגלה תותיר חותם עמוק בדמיונו של זינגר הצעיר:
"כל היהודים באו אלינו להיפרד. הנשים התנשקו עם אימא. אחר כך נסענו בשדה, ביער, על פני טחנות רוח... היתה ערבית של קיץ. השמים היו מלאים שלהבות, פחמים לוהטים, מטאטאים של אש, חיות. צפרדעים קרקרו. האוויר זמזם, התנגן. ופתאום ראיתי: רכבת... תחילה הגיע קטר גדול לאין שיעור ושלוש עיניים מאירות לו, כשמשות. אחר כך התחילו נעים קרונות המשא לאט, אילמים, חתומים, אפופים הרהור שלא מהעולם הזה. הסתכלתי ביצור הבלתי-מוכר ופרצתי בבכי. אמרה אמא: 'פתי, למה תבכה? הלוא זו רכבת...'
"כיום אני יודע בבירור מה ראיתי אז, אבל טעם המסתורין נשאר ושום הסבר לא יפתור אותו."[14]

מי שמגיע לרדזימין, כמעט מאה שנים מאוחר יותר, ימצא שהאווירה שם פחות קודרת מאשר בלאונצין. כשמבקרים בכפר הזה היום ומבקשים מבעלת חנות הספרים ספר על רדזימין, מיד היא שולפת ספר של זינגר. ואז היא מציינת את הכתובת של ביתו: "דום... טאק, טאק... סטארי רינאק, 7." רדזימין היא עיירה גדולה יחסית, כעשרים קילומטרים צפונית-מזרחית לוורשה. בכיכר המרכזית ניצב עדיין ביתו של זינגר, מבנה ארוך ועתיק עם דלת עץ, תקוע בין מוכר פרחים לירקן, כמה צעדים מן הכביש הראשי, הכנסייה ומשרד מפלגת הסולידריות. בלוחית אפורה כמו חזית הבניין שבו נקבעה בידי עמותת חברי הכפר, כתוב בקצרה: "יצחק זינגר, תושב רדזימין, חתן פרס נובל לספרות." היא הוצבה שם רק ב-1991. מיד מתחתיה, על דוכן - כרוב אחד, לפת וגזרים ממתינים לקונים.
איש פה לא הכיר את זינגר. אף אחד לא נראה מתעניין בבית ילדותו. "לוחית? איזו לוחית?" תמהה פולנייה בגיל העמידה שמדברת צרפתית רהוטה: "זינגר? לא מכירה," היא אומרת ומפנה מבט שואל לעבר קבוצת נשים אמניות ונשות רוח מוורשה שבאו לבלות עמה יום בכפר. אחת מהן קראה כמה רומנים וסיפורים אך כששואלים אותה אם אהבה אותם, היא יורה מהמותן: "אני דווקא אוהבת יהודים. אבל יצחק זינגר היה קמצן במיוחד."
אדישים לדברי המבוגרים, ילדון וילדונת, זבי חוטם, התיישבו על המדרגות הרעועות של הבית. במסדרון האפל, הריח שעולה ממאות שנות טחב משתלט על הנחיריים. מדרגות עץ מתולע עומדות שם כאילו נצח נצחים. בקצה, גינה קטנה נפרשת לצלו של עץ אגוז עתיק. חמניות, זוג אופניים, ציפורי תור, משאבת מים שעדיין פועלת: נראה כי הזמן עמד מלכת ברדזימין. מזהים היטב את העיר שמופיעה בתמונות מלפני המלחמה שאוגדו בספר הזיכרון של הקהילה היהודית ברדזימין,[15] עם הרחובות ללא מדרכות, שני רינקי (כיכרות שוק) וכמה רחובות סביבן עם צריפי העץ.

השנתיים שבילה ברדזימין, 1907 וכן 1908, הותירו אף הן זיכרונות מאוד ציוריים אצל יצחק. פה רואים אותו בבוסתן, בין עצי דומדמנית ופטל. שם, הוא בחדר, לומד לקרוא. וגם - משחק בחצר ביתו או בבית הרב יחד עם אסתר ושיינדה'לה, שתי המעריצות הראשונות שלו. באותה תקופה, מספר היהודים ברדזימין שווה למספר הגויים. באשר לרב, השמועה אומרת שהוא מחולל נסים ואנשים באים אליו מרחוק. אבל הענק הזה עם הזקן הזהוב והארוך לא ממש נוהג בנועם בפנחס מנחם ואינו מעריך אותו במיוחד. רק כמה רובלים פה ושם בשכר: משפחת זינגר חיה במצוקה. אבל לא נראה כי יצחק סובל. הרֶבֶּצֶן הצעירה מחבבת אותו. היא מחלקת לו סוכריות וחרוזי זכוכית. ומעבר לכול, יצחק הוא ילדון מלא סקרנות, המעסיק את מוחו בשאלות ברומו של עולם:
"בגן... הייתי עומד ושולח מבטי הרחק, אל המקום שבו שמים וארץ יישקו. האם שם סופו של עולם? מה מתרחש שם? ומה הלאה מזה? מדוע עכשיו יום? ומדוע בא הלילה? מדוע עפות הציפורים והתולעים זוחלות?... עייפתי את אמי בשאלותי. שאלתי גם את אבא אך תשובתו היתה אחת: 'כך ברא אלוהים...'"[16]

אבל בגיל חמש, יצחק לא מסתפק עוד בתשובות האלו. הרושם המשמעותי מאותן שנים ברדזימין הוא תחילתו של הספק המשתחל אל תוך לבו. נכון, "העולם שופע תעלומות", וכפי שאומרת הקבלה, "בכל דבר טמון הסוד שבסודות". ואולי האלוהים אינו התשובה האולטימטיבית לאותן השאלות? ואולי החיים אינם אותו חיפוש מתמיד אחר הקדושה? נראה כי זוהי כבר דרך המחשבה של הינדה אסתר וישראל יהושע, שמתעוררים בהם ניצני ביקורת חריפה כלפי הרבי והדת. הם אפילו מחקים אותו צווח קינות ומגלגל את עיניו בעודו מחלק אוכל לחסידים, דבר שכמובן משפיע על אחיהם הצעיר.
כך, נראה, ברדזימין, נסדק לראשונה עבור זינגר אותו "מבצר הטוהר היהודי". אותו סדק ילווה בסדק אחר, עמוק יותר. בשנת 1908, משפחת זינגר עוזבת את רדזימין ומתיישבת בוורשה. יצחק נזכר שראה מבעד לזגוגית חלון הרכבת "בית ואנשים שהלכו אחורה". הוא גם זוכר אותה תחושה עלומה, שלא תרפה ממנו - רעיון קיומם של דברים שאינם מפוענחים, הרעיון ש"סוד הסודות" התרחק ממנו... בעודו יוצא מהכפר אל העיר השוקקת, מההתבוננות בטבע אל ההתבוננות בבני אדם, יצחק הצעיר צולל אל תוך עולם לא פחות אפל ועלום: עולם היצרים והדרמות כפי שהתחוללו בוורשה היהודית שלפני 1914, על במת רחוב קרוכמלנה הנצחי.