מה שקרה בהר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מה שקרה בהר
מכר
מאות
עותקים
מה שקרה בהר
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מה שקרה בהר

4 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

לוקה ד'אנדראה

לוקה ד'אנדראה נולד ב־1979 בבולצנו, איטליה, שם עבד כמורה במשך עשר שנים. מה שקרה בהר, ספרו הראשון, מתורגם בימים אלה לשלושים שפות.

תקציר

לופת, לא מרפה, עמוס תפניות - מותחן שלא תשכחו.
ג'רמיה סלינג'ר, כוכב עולה בעולם הסרטים התיעודיים, מאשים את עצמו. המסוק שלקח אותו להר בדולומיטים לצורך תחקיר, התרסק בגללו. הוא הניצול היחיד. ועכשיו הדיכאון והסיוטים סוגרים עליו. רק בתו קלרה מצליחה להעלות חיוך על שפתיו.
אבל כשהוא לוקח את קלרה לעמק סמוך עשיר במאובנים — הוא שומע בשוגג שיחה שמכניסה עניין חדש לחייו. מסתבר שב־1985 נטבחו שם בעמק באכזריות שלושה סטודנטים. הרוצח מעולם לא נתפס. כל חושיו של סלינג'ר נדרכים.
סלינג'ר הניו־יורקי נמצא רחוק מהבית, בהרים האיטלקיים הללו שבהם נולדה אשתו. אלא שהקהילה המקומית — הסגורה, המגובשת, השתקנית — מסתייגת מזרים שדוחפים את האף אליה, ובוודאי כאלה שמתחילים לחקור אותה על אירוע אפל מן העבר. הסיפור הולך ומידרדר, אך פתרון התעלומה הוא אולי הדבר היחיד שישמור על שפיותו של ג'רמיה.
לוקה ד'אנדראה נולד ב־1979 בבולצנו, איטליה, שם עבד כמורה במשך עשר שנים. "מה שקרה בהר", ספרו הראשון, מתורגם בימים אלה לשלושים שפות.
"חכם, מסוגנן ומפחיד מאין כמוהו." / סאנדיי מירור
"משפטים דמויי ברק, פיתולים דמויי מפולת שלגים — מותחן מרהיב!" / פלייבוי
"מבריק ומרתק... ספר מתוחכם עם מגוון חשודים אפשריים, שרק חלקם אנושיים.". / וסטרן וול

פרק ראשון

זה תמיד ככה בקרח. קודם אתה שומע את קולה של המפלצת ואז אתה מת.
במצוקי קרח ובקיעים זהים לזה שבו מצאתי את עצמי, מטפסי הרים ומטפסי סלעים רבים איבדו את כוחם, את שפיותם ולבסוף את חייהם באשמת הקול הזה.
אזור מסוים של מוחי, האזור החייתי שיודע אֵימה מהי, כיוון שמיליוני שנים חי באימה, הבין מה המפלצת לוחשת.
שתי מילים: "צא מכאן".
לא הייתי מוכן לקולה של המפלצת.
הייתי זקוק למשהו מוכר, משהו אנושי שיתלוש אותי מהבדידות הנוקשה של הקרח. הרמתי את מבטי אל שולי הסדק בחיפוש אחרי צלליתו האדומה של מסוק "יחידת החילוץ של הרי הדולומיטים". אבל השמים היו ריקים, רחבי ידיים, צבעם הכחול מסנוור.
זה מה ששבר אותי.
התחלתי להתנשף ולנוע קדימה ואחורה, דמי משולל כל שמץ של אנרגיה. כמו יונה בבטן הלווייתן, הייתי בגפי בנוכחות האל.
ואלוהים שאג: "צא מכאן."
ב־14:19 ב־15 בספטמבר הארור בקע מן הקרח קול, שלא היה קולה של המפלצת. זה היה קולו של מַני. מדיו האדומים התבלטו על רקע הלובן, והוא חזר על שמי שוב ושוב בעת שהגלגלת הורידה אותו אט־אט לעברי.
חמישה מטרים.
שניים.
ידיו ועיניו חיפשו את הפציעות שיסבירו את התנהגותי. השאלות שלו: מאות מה ואלפי למה שלא ידעתי להשיב עליהן. קול המפלצת היה רם מדי. הוא טרף אותי.
"אתה לא שומע את זה?" מילמלתי. "את המפלצת, את ה..."
המפלצת, הייתי שמח להסביר לו, אותו יצור קרח שאינו מסכין עם קיומו של לב חם קבור במעמקיו. לבי החם. ולבו.
עכשיו כבר היה 14:22.
הבעת הפליאה על פניו של מני הפכה לאימה צרופה. הגלגלת ינקה אותו כמו בובה על חוט. מני נזרק למעלה. שאגת להבי המסוק הפכה לצעקה חנוקה.
סוף־סוף.
זעקת אלוהים. מפולת שלג מחתה את השמים.
צא מכאן!
ואז ראיתי.
כשנותרתי שוב לבדי, מעבר לזמן ולמרחב, ראיתי.
את החשכה.
חשכה מוחלטת. אבל לא מַתִּי. הו, לא. המפלצת לעגה לי. היא נתנה לי לחיות. עכשיו לחשה המפלצת, "לנצח תישאר איתי, לנצח..."
והיא לא שיקרה.
חלק ממני עדיין שם.
אבל כפי שבתי קלרה היתה אומרת בחיוך, עוד לא הגיע תורי לנוח בקצה הקשת בענן. סיפורי לא הסתיים. נהפוך הוא.
הוא רק החל.
מילה אחת, חמש אותיות: "התחלה". חמש אותיות: "מפלצת".
ארבע אותיות: "אימה".

לוקה ד'אנדראה

לוקה ד'אנדראה נולד ב־1979 בבולצנו, איטליה, שם עבד כמורה במשך עשר שנים. מה שקרה בהר, ספרו הראשון, מתורגם בימים אלה לשלושים שפות.

עוד על הספר

מה שקרה בהר לוקה ד'אנדראה
זה תמיד ככה בקרח. קודם אתה שומע את קולה של המפלצת ואז אתה מת.
במצוקי קרח ובקיעים זהים לזה שבו מצאתי את עצמי, מטפסי הרים ומטפסי סלעים רבים איבדו את כוחם, את שפיותם ולבסוף את חייהם באשמת הקול הזה.
אזור מסוים של מוחי, האזור החייתי שיודע אֵימה מהי, כיוון שמיליוני שנים חי באימה, הבין מה המפלצת לוחשת.
שתי מילים: "צא מכאן".
לא הייתי מוכן לקולה של המפלצת.
הייתי זקוק למשהו מוכר, משהו אנושי שיתלוש אותי מהבדידות הנוקשה של הקרח. הרמתי את מבטי אל שולי הסדק בחיפוש אחרי צלליתו האדומה של מסוק "יחידת החילוץ של הרי הדולומיטים". אבל השמים היו ריקים, רחבי ידיים, צבעם הכחול מסנוור.
זה מה ששבר אותי.
התחלתי להתנשף ולנוע קדימה ואחורה, דמי משולל כל שמץ של אנרגיה. כמו יונה בבטן הלווייתן, הייתי בגפי בנוכחות האל.
ואלוהים שאג: "צא מכאן."
ב־14:19 ב־15 בספטמבר הארור בקע מן הקרח קול, שלא היה קולה של המפלצת. זה היה קולו של מַני. מדיו האדומים התבלטו על רקע הלובן, והוא חזר על שמי שוב ושוב בעת שהגלגלת הורידה אותו אט־אט לעברי.
חמישה מטרים.
שניים.
ידיו ועיניו חיפשו את הפציעות שיסבירו את התנהגותי. השאלות שלו: מאות מה ואלפי למה שלא ידעתי להשיב עליהן. קול המפלצת היה רם מדי. הוא טרף אותי.
"אתה לא שומע את זה?" מילמלתי. "את המפלצת, את ה..."
המפלצת, הייתי שמח להסביר לו, אותו יצור קרח שאינו מסכין עם קיומו של לב חם קבור במעמקיו. לבי החם. ולבו.
עכשיו כבר היה 14:22.
הבעת הפליאה על פניו של מני הפכה לאימה צרופה. הגלגלת ינקה אותו כמו בובה על חוט. מני נזרק למעלה. שאגת להבי המסוק הפכה לצעקה חנוקה.
סוף־סוף.
זעקת אלוהים. מפולת שלג מחתה את השמים.
צא מכאן!
ואז ראיתי.
כשנותרתי שוב לבדי, מעבר לזמן ולמרחב, ראיתי.
את החשכה.
חשכה מוחלטת. אבל לא מַתִּי. הו, לא. המפלצת לעגה לי. היא נתנה לי לחיות. עכשיו לחשה המפלצת, "לנצח תישאר איתי, לנצח..."
והיא לא שיקרה.
חלק ממני עדיין שם.
אבל כפי שבתי קלרה היתה אומרת בחיוך, עוד לא הגיע תורי לנוח בקצה הקשת בענן. סיפורי לא הסתיים. נהפוך הוא.
הוא רק החל.
מילה אחת, חמש אותיות: "התחלה". חמש אותיות: "מפלצת".
ארבע אותיות: "אימה".