פרק 1
שרית כבר ידעה כי עין ימין תישאר סגולה וסגורה במשך הימים הקרובים. היא תשלוף את משקפי השמש הגדולים שרכשה לפני כמה שנים, כאשר הכול רק התחיל, ותזרום עם התירוץ הראשון שיתגלגל לה על הלשון, כאשר ישאלו בעבודה - מה שוב קרה לה?
"מה קרה לי?! החיים הסתובבו לי קצת יותר מדי. זה מה שקרה לי," היא נהגה תמיד לומר.
היא גדלה בשכונה רגילה, בבית שחשבה תמיד שהוא ככל הבתים: ההורים עבדו קשה, האימא טיפלה בילדים ובבית והרכינה ראש בכל פעם שאביה קבע שהסכו"ם הונח בזווית הלא מתאימה, או כאשר האוכל היה חם או קר מדי, מלוח או תפל מדי. מכות היו חלק מעולמה של שרית, מאז שזכרה את עצמה, אך היא לא הוכתה מעולם. "היהלום שלי," כינה אותה אביה בעיניים נוצצות בשעה שחיבק וליטף את שערה הכהה. אימה שתקה תמיד ונראתה לה כדמות דהויה חסרת עמוד שדרה, היא לא הבינה למה היא לא התאמצה לענות על הציפיות הבסיסיות של אביה וגרמה לו להכות אותה בכל פעם מחדש.
כאשר סיימה שרית את הכשרתה כמנהלת חשבונות הסכימה להתחתן עם איציק. הוא היה החבר הראשון שלה עוד מהתיכון, ולכולם הם נראו זוג מאוהב במיוחד. הוא קנה לה תכשיטים רבים ובגדים יפים ואהב לראות אותה מצודדת בחברת חבריהם הרבים. לפני החתונה עוד הרשה לה להיפגש מדי פעם עם חברותיה בנפרד. זה היה הדבר הראשון שהשתנה מייד לאחר החתונה, איציק לא הסכים שתצא מהבית בלעדיו.
"אנחנו עובדים כל כך הרבה שעות ולא מתראים, אז את עוד בורחת לי לכל הערב עם חברות? תגידי לאן את רוצה ונצא ביחד. אני אוהב אותך הרי."
לה זה נשמע בדיוק כמו אז, כאשר הייתה בת חמש וישבה על ברכיו של אביה, אותן מילות אהבה המכסות על נפש פצועה.
"עוד כמה זמן את חושבת שאשב ואחכה פה? סתומה, איטית שכמוך!" איציק נבח אליה מהסלון.
היא הרימה את צלוחיות הפיצוחים ואת בקבוק הבירה והלכה בצעדים קטנים מהמטבח. "רק שלא ייפול לי, רק שלא ייפול לי," היא שיננה ללא קול.
קבוצת הכדורגל האהובה על איציק לא ידעה כי כדאי לה להתאמץ ולנצח, אם ברצונה להגן על שרית מהתקף הזעם של איציק. בתזמון אכזרי, בשנייה שהם ספגו את השער השלישי שלהם, הגיעה שרית לסלון עם הצלוחיות והבקבוק. מרעמי זעקות השבר של איציק על התבוסה ההולכת ומסתמנת, שרית שמטה את הכלים ועמדה מפוחדת במעגל זכוכיות קטנטנות.
"אני מנקה מייד, אל תכעס איציק. עוד רגע," היא אמרה במהירות, אך ללא הועיל.
בצעד כבד הניח איציק את נעל העבודה השחורה שלו על כף ידה של שרית, היא שמעה את קול פצפוץ הזכוכיות מתחת לנעליו והרגישה את הרסיסים פוצעים את ידה. "בטח שתנקי, אלא מי ינקה?" הוא צרח, הניף את רגלו מידה והטיח אותה בראשה של שרית. היא התמוטטה ליד הספה, ידיה על ראשה ועיניה עצומות. ברגעים אלו הדבר היחיד שיכולה הייתה לעשות הוא לעצום את עיניה ולדמיין שהיא נמצאת במקום אחר: היא דמיינה חוף ים וגלים ששוטפים אותה איתם, וברחש הגלים נבלעו גם צעקותיו של איציק. החבטות לא פסקו, והיא הרגישה את צלעותיה נמחצות. לבסוף שרר שקט בבית. היא לא הצליחה לקום על רגליה או לפקוח את עינה הימנית ונשארה כך עוד זמן מה, יודעת שלא תעבור יותר משעה קלה והדלת תיפתח בהיסוס, ניצן תיכנס, תעזור לה לקום על הרגליים ולהתנקות. הן לא תדברנה יותר מכמה מילים, הן לא היו זקוקות למילים במקום בו העיניים מדברות מנפש לנפש.
