אין מה לקנא

פרק 1

להחזיק ידיים בחשיכה

 

אם תתבוננו בתצלומי לוויין של המזרח הרחוק בלילה תבחינו בכתם גדול שבאורח תמוה אין בו אור. אזור חשוך זה הוא הרפובליקה העממית הדמוקרטית של קוריאה.

 

סמוך לחור החשוך והמסתורי כמעט הזה זוהרות קוריאה הדרומית, יפן ועתה גם סין מרוב שפע. גם מגובה מאות קילומטרים אפשר לראות את שלטי החוצות המוארים, את פנסי המכוניות ותאורת הרחוב וגם את אורותיהן של מסעדות המזון המהיר כנקודות לבנות זעירות, עדות לאנשים פעילים וצרכני אנרגיה של המאה העשרים ואחת. ואז, באמצע הכול, מרחב של חשיכה שגודלו כמעט כגודל בריטניה. מדהים כיצד יכולה אומה של עשרים ושלושה מיליון איש להיראות שוממה כמו האוקיינוסים. קוריאה הצפונית היא פשוט רִיק.

 

קוריאה הצפונית הפכה לכתם שחור בשנות התשעים המוקדמות של המאה העשרים. עם התמוטטותה של ברית המועצות, שעד אז תמכה בבעלת-בריתה הקומוניסטית הוותיקה וסיפקה לה דלק זול, קרסה גם כלכלתה המקרטעת והבלתי-יעילה של קוריאה הצפונית. תחנות כוח העלו חלודה ונהרסו. האורות כבו. אנשים רעבים טיפסו על עמודי החשמל כדי לגנוב פיסות מכבלי הנחושת ולהמירן במזון. כאשר שוקעת השמש דוהים פני הנוף והופכים אפורים, והבתים הקטנים והנמוכים נבלעים בחשכת הלילה. עיירות שלמות נעלמות באור הדמדומים. אפילו באזורים מסוימים של פיונגיאנג הבירה, חלון הראווה של המדינה, אפשר לפסוע במרכז רחוב ראשי בלילה בלי לראות את הבניינים משני צדדיו.

 

כאשר מביטים זרים ברִיק הזה שהוא קוריאה הצפונית בת ימינו הם נזכרים בכפרים נידחים באפריקה או בדרום-מזרח אסיה שטרם הגיעה אליהם ידו המתרבתת של החשמל. אבל קוריאה הצפונית אינה מדינה לא מפותחת; היא מדינה שנשרה אל מחוץ לעולם המפותח. אפשר להבחין בעדויות לְמה שפעם היה ואבד בדמותם של כבלי החשמל השדופים לאורך כל כביש ראשי בקוריאה הצפונית – שלדיה החלודים של רשת החשמל שפעם כיסתה את פני כל המדינה.

 

צפון-קוריאנים שעברו את גיל העמידה זוכרים היטב את התקופה שבה היה להם יותר חשמל (ולמעשה גם יותר מזון) מאשר לאחיהם הפרו-אמריקאים בקוריאה הדרומית, וזה מחריף עוד יותר את תחושת ההשפלה של בילוי הלילות בחשיכה. בשנות התשעים הציעה ארצות הברית לקוריאה הצפונית לסייע לה למלא את צרכיה בתחום האנרגיה אם תיטוש את תוכנית פיתוח הנשק הגרעיני. אבל העסקה כשלה לאחר שממשלו של הנשיא בוש האשים את הצפון-קוריאנים בהפרת הבטחותיהם. הצפון-קוריאנים מתלוננים קשות על החשיכה, ועדיין תולים את האשמה בעיצומים שהטילה ארצות הברית על ארצם. הם אינם יכולים לקרוא בלילה. הם אינם יכולים לצפות בטלוויזיה. "אין לנו תרבות ללא חשמל," אמר לי פעם איש ביטחון צפון-קוריאני חסון בנעימה מאשימה.

 

אבל לעלטה יש יתרונות משלה. במיוחד אם אתה בגיל ההתבגרות ומבלה עם מישהו שאסור לך להיראות איתו.

 

כאשר המבוגרים הולכים לישון, לעתים אפילו בשעה מוקדמת כשבע בערב בחורף, קל למדי לחמוק מהבית. החשיכה מעניקה מידה של פרטיות וחירות שקשה להשיגן בקוריאה הצפונית כפי שקשה להשיג חשמל. עטוי בגלימת הקסם ההופכת אותך לבלתי-נראה אתה יכול לעשות כל מה שתרצה בלי לחשוש מעיניהם הבולשות של ההורים, השכנים או המשטרה החשאית.

 

פגשתי צפון-קוריאנים רבים שסיפרו לי כמה למדו לאהוב את החשיכה, אבל היה זה סיפורה של צעירה אחת ושל חבר נעוריה שריגש אותי יותר מכול. היא היתה בת שתים-עשרה כשפגשה צעיר מבוגר ממנה בשלוש שנים מעיירה סמוכה. משפחתה היתה ממעמד נמוך על-פי סולם הערכים הנפתל של קוריאה הצפונית. היה ברור כי אם ייראו יחד בפרהסיה יינזקו סיכויי הקריירה של הצעיר כמו גם שמה הטוב כנערה חסודה. ולכן הם בילו יחד רק בטיולים ארוכים בחשיכה. ממילא לא היה שום דבר אחר לעשות; בתקופה שבה החלו להיפגש ברצינות, בראשית שנות התשעים, כבר לא פעלו שום מסעדה או בית-קולנוע בשל המחסור בחשמל.

 

הם נהגו להיפגש אחרי ארוחת הערב. הנערה הורתה לחבר שלה לא לדפוק בדלת הכניסה כדי שלא יסתכן בשאלות מפי אחיותיה הגדולות, אחיה הצעיר או השכנים החטטניים. הם התגוררו בצפיפות בבניין צר ומוארך שמאחוריו היה בית-שימוש ציבורי ששימש שתים-עשרה משפחות. בין הבניינים לרחוב חצצה גדר לבנה, מעט מעל גובה העיניים. הנער מצא לעצמו מקום מאחורי הגדר שבו איש לא היה מבחין בו כאשר הלך אור היום ואזל. המולת השכנים השוטפים את הכלים או משתמשים בשירותים עמעמה את קול צעדיו. הוא נהג להמתין לה שעות, לעתים שעתיים או שלוש. לא היתה לכך שום חשיבות. מקצב החיים בקוריאה הצפונית אטי יותר. לאיש לא היה שעון.

 

הנערה נהגה לצאת מביתה ברגע שיכלה לחלץ את עצמה מהמשפחה. בחוץ היא היתה נועצת מבט באפלה, ואף-על-פי שבהתחלה היא לא יכלה לראות אותו, היא חשה בוודאות בנוכחותו. היא לא טרחה להתאפר – איש אינו זקוק לכך בחשיכה. לפעמים לבשה פשוט את מדי בית-הספר: חצאית כחולה ששוליה מגיעים בצניעות עד מתחת לברכיים, חולצה לבנה ועניבת פרפר אדומה, כולן מאריג סינתטי מקומט. היא היתה צעירה דיה כדי לא לדאוג יותר מדי להופעתה.

 

בהתחלה הם פסעו בשתיקה, בהדרגה עלה קולם לכדי לחישה, ולבסוף, כאשר יצאו מתחום העיירה, הם שבו לשוחח בקולם הרגיל בחסות הלילה המרגיע. הם שמרו מרחק של זרוע זה מזה עד שהיו בטוחים כי איש לא יבחין בהם.

 

מחוץ לעיירה הובילה אותם הדרך לחורשת עצים בשטח אתר חמי מרפא. בעבר היה זה אתר נופש מפורסם; המים, שחומם הגיע לכחמישים וחמש מעלות, משכו לכאן המוני תיירים סיניים שבאו לבקש מרפא לדלקת מפרקים ולסוכרת, אך עתה הופעל המקום רק לעתים רחוקות. בכניסה היתה בריכה מלבנית בוהקת מוקפת בגדר אבן. לאורך השבילים באתר ניצבו עצי אורן ואֶדר יפני, וגם העצים האהובים ביותר על הנערה – עצי גינקו המשירים בסתיו עלים צהובים כחרדל בצורת מניפות אוריינטליות מושלמות. תושבי האזור שהיו זקוקים לחומרי בעירה גדעו את העצים בגבעות שמסביב, אבל העצים בחמי המרפא היו יפים עד כדי כך שהמקומיים הוקירו אותם וחסו עליהם.

 

מלבד זאת היה המקום מוזנח מאוד. איש לא גזם את העצים, ספסלי האבן נסדקו, אבני הריצוף נעקרו כמו שיניים רקובות. באמצע שנות התשעים כמעט הכול בקוריאה הצפונית היה בלוי, שבור ומקולקל. המדינה ידעה ימים טובים מאלה. אך העליבות הזו לא ניכרה כל-כך בלילות. הבריכה העכורה של חמי המרפא, שנחנקה מעשבים שוטים, עדיין בהקה ובמימיה השתקפו אורות השמיים.

 

שמי הלילה בקוריאה הצפונית הם מראה מרהיב. ייתכן שאלה השמיים הזוהרים ביותר בכל צפון-מזרח אסיה, המקום היחיד שנחסכו ממנו אבק הפחם, חולותיו הנודדים של מדבר גובי ודו-תחמוצת הפחמן החונקים את שאר היבשת. בעבר תרמו גם בתי-החרושת הצפון-קוריאניים את חלקם לחופּת העננים הזו, אבל לא עוד. שום אור מלאכותי אינו מתחרה בעוצמת אורם של הכוכבים שבשמיים.

 

הזוג הצעיר נהג לטייל כל הלילה, מפזר אחריו שובל של עלי גינקו. על מה דיברו? על המשפחות שלהם, על החברים לכיתה, על ספרים שקראו – כל נושא ריתק אותם עד בלי די. כעבור שנים, כאשר שאלתי את הנערה על הזיכרונות המאושרים ביותר בחייה, היא סיפרה לי על אותם לילות.

 

אין זה מסוג הדברים שאפשר לראות בתצלומי לוויין. הן במטה הסי-אַיי-אֵיי בלנגלי שבווירג'יניה והן במחלקות ללימודי מזרח אסיה שבאוניברסיטאות נוטים החוקרים לנתח את קוריאה הצפונית מרחוק. לא עולה על דעתם לעצור רגע ולחשוב על כך שבמרכז החור השחור הזה, בלבה של המדינה העגומה והאפלה שמיליונים מתו בה ברעב, יש גם אהבה.

 

כאשר פגשתי אותה היא כבר לא היתה נערה, אלא אישה בת שלושים ואחת. מִי-רַאן (כפי שאקרא לה בספר) ערקה שש שנים קודם-לכן ועכשיו התגוררה בקוריאה הדרומית. ביקשתי לראיין אותה למאמר שכתבתי על עריקים צפון-קוריאנים.

 

בשנת 2004 נשלחתי לסאול כראש לשכת העיתונות המקומית של הלוס אנג'לס טיימס. תפקידי היה לסקר את כל חצי האי הקוריאני. קוריאה הדרומית היתה נוחה. עוצמתה הכלכלית מדורגת במקום השלושה-עשר בעולם, היא דמוקרטיה משגשגת למדי אם כי לפעמים קולנית, והעיתונות בה היא מהאגרסיביות ביותר בכל אסיה. פקידי הממשל מסרו לכתבים את מספרי הטלפון הנייד שלהם וניאותו לשוחח איתם גם מחוץ לשעות העבודה. קוריאה הצפונית היתה בקוטב הנגדי. התקשורת הצפון-קוריאנית עם העולם החיצון היתה מוגבלת ברובה לנאומים מתלהמים של סוכנות הידיעות הצפון-קוריאנית, שזכתה גם לכינוי "המשמיצה הגדולה" בשל המליצות הנבובות המגוחכות שלה נגד "הממזרים היאנקים האימפריאליסטים". ארצות הברית נלחמה למען קוריאה הדרומית בשנים 1950-1953 במלחמת קוריאה, שהיתה ההתלקחות הצבאית הגדולה הראשונה של המלחמה הקרה, וארבעים אלף חיילים אמריקאים עדיין מוצבים על אדמתה. בקוריאה הצפונית נותרה העוינות טרייה והיולית כבעבר, כאילו לא הסתיימה המלחמה מעולם.

 

רק לעתים רחוקות מתירה קוריאה הצפונית לאזרחים אמריקאים להיכנס למדינה, ועוד פחות לעיתונאים אמריקאים. כאשר השגתי סוף כל סוף אשרה לביקור בפיונגיאנג, בשנת 2005, הובילו אותי ואת עמיתי במסלול חבוט של אנדרטאות המנציחות את מנהיגותם המפוארת של קים ג'וֹנג-איל ושל אביו המנוח קים איל-סוּנג. בכל עת הוצמדו לנו שני גברים צנומים בחליפות כהות ששניהם נקראו מר פארק (בקוריאה הצפונית נוקטים אמצעי זהירות ומקצים שני "משגיחים" למבקרים זרים, הפוקחים עין גם זה על זה כדי שלא תהיה אפשרות לשחד אותם). המשגיחים חזרו על אותה רטוריקה נפוחה של סוכנות הידיעות הרשמית. ("הודות למנהיגנו היקר קים ג'וֹנג-איל" היה ביטוי ששב והופיע בתדירות קבועה ומוזרה בכל שיחותינו). רק לעתים רחוקות הם יצרו קשר עין כשדיברו איתנו, ותהיתי אם הם עצמם אכן מאמינים במה שהם אומרים. מה הם באמת חושבים? האם הם אוהבים את מנהיגם כפי שהם מצהירים? האם יש להם מספיק אוכל? מה הם עושים כשהם חוזרים הביתה מהעבודה? איך באמת חיים תחת עולו של משטר הדיכוי הקיצוני ביותר בעולם?

 

היה לי ברור לחלוטין כי לא אמצא תשובות לשאלות אלה בקוריאה הצפונית עצמה. היה עלי לשוחח עם האנשים שעזבו – העריקים.

 

בשנת 2004 התגוררה מי-ראן בסוּאוֹן, עיר תוססת וכאוטית, כשלושים קילומטרים מדרום לסאול. סוּאוֹן היא ביתם של מפעלי סמסונג אלקטרוניקה וקבוצת אזורי תעשייה המייצרים פריטים שרוב בני קוריאה הצפונית יתקשו לזהות – מסכי מחשבים, תקליטורים, טלוויזיות דיגיטליות וכרטיסי זיכרון (על-פי נתונים סטטיסטיים שנוהגים לצטט לעתים קרובות, הפער הכלכלי בין שתי הקוריאות גדול לפחות פי ארבעה מהפער בין גרמניה המערבית למזרחית בעת האיחוד ביניהן בשנת 1990). העיר סואנת והומה, בלִיל פרוע של קולות וצבעים צורמים. כמו ברוב הערים הדרום-קוריאניות, האדריכלות היא תערובת של קופסאות בטון מכוערות נושאות שילוט צעקני. בתי דירות רבי קומות מתפרשים למרחק קילומטרים רבים ממרכז העיר הדחוס, הגדוש בסניפים של רשתות דאנקין דונאטס ופיצה האט והמוני חנויות חיקויים קוריאניים. הרחובות הצדדיים גדושים במלונות אהבה הנושאים שמות כגון "מוטל ארוס" ו"פונדק האהבה" המשכירים חדרים לפי שעה. בכבישים פקק תמידי בשל אלפי מכוניות היונדאי – עוד מפירות הנס הכלכלי – המנסות לפלס לעצמן דרך בין הבית לקניון. מכיוון שכבישי העיר פקוקים לחלוטין נסעתי ברכבת מסאול, נסיעה בת שלושים דקות, ואז הזדחלתי במונית לאחד המקומות השלווים הבודדים בעיר, מסעדת בשרים העומדת מול מבצר בן המאה השמונה-עשרה.

 

בהתחלה לא הבחנתי במי-ראן. היא לא דמתה כלל לצפון-קוריאנים האחרים שהכרתי. באותה העת כבר חיו בקוריאה הדרומית כששת אלפים עריקים מהצפון, ובדרך-כלל ניכרו בהם סימנים לקשיי ההיטמעות שלהם באוכלוסייה המקומית – חצאיות קצרות מדי, תגי מחיר שלא הוסרו מבגדים חדשים – אבל מי-ראן נראתה כמו כל שאר הדרום-קוריאנים. היא לבשה מערכת אופנתית של חולצה ואפודה חומות ומכנסי סריג תואמים. הרושם הראשון שהקרינה (אשר התברר כמוטעה, כמו רבים אחרים) היה של ביישנות. שערה היה אסוף לאחור בקפידה ומהודק בסיכת ראש משובצת אבני חן מלאכותיות. הופעתה המושלמת נפגמה כלשהו רק בשל כמה פצעי בגרות על סנטרה ועגלגלות מסוימת במותניה, כי היא היתה בחודש השלישי להריונה. שנה קודם-לכן היא נישאה לדרום-קוריאני, אזרח עובד צבא, ועתה הם ציפו לילדם הראשון.

 

ביקשתי ממי-ראן לאכול איתי צהריים כדי שאוכל ללמוד עוד על מערכת החינוך של קוריאה הצפונית. בשנים לפני שערקה היא עבדה כגננת בעיר מכרות. בקוריאה הדרומית היא למדה לתואר ראשון בחינוך. שיחתנו היתה רצינית, לעתים קודרת. לא נגענו באוכל שעל השולחן בשעה שתיארה כיצד צפתה בתלמידיה בני החמש והשש גוועים ברעב. בעודם גוססים היא היתה אמורה ללמד אותם כמה שפר מזלם בשל היותם צפון-קוריאנים. את קים איל-סוּנג, ששלט במדינה מאז חילקו את חצי האי בתום מלחמת העולם השנייה ועד ליום מותו ב-1994, חובה היה להעריץ כאל, ואת קים ג'וֹנג-איל, בנו ויורשו, כבן האלוהים, בן דמותו של ישו. מי-ראן הפכה למבקרת נחרצת של מערכת שטיפת המוח הצפון-קוריאנית.

 

לאחר כשעה או שעתיים של שיחה מעין זו סטינו לשיחת בנות טיפוסית, העשויה להיראות נחותה. היה משהו בקור-רוחה של מי-ראן ובגילוי-הלב שלה שאִפשר לי לשאול שאלות אישיות יותר. איך מבלים הצעירים בקוריאה הצפונית? האם היו רגעים של אושר בחייה שם? האם היה לה אז חבר?

 

"מוזר שאת שואלת," היא ענתה. "חלמתי עליו לפני כמה לילות."

 

היא תיארה את הנער כגבוה וגמיש, שערו הסתור שמוט על מצחו. אחרי שנמלטה מקוריאה הצפונית היא גילתה למרבה השמחה כי אחד מאלילי הנוער בקוריאה הדרומית, יוּ ג'וּן-סאנג, דומה מאוד לחברהּ לשעבר (מסיבה זו כיניתי בספר את החבר הצפון-קוריאני בשם ג'וּן-סאנג). הוא היה גם חכם, מדען לעתיד שלמד באחת מהאוניברסיטאות הטובות ביותר בפיונגיאנג. זאת אחת הסיבות שלא יכלו להתראות בפומבי. מערכת היחסים שלהם היתה עלולה לפגוע בסיכוייו המקצועיים.

 

בקוריאה הצפונית אין מלונות אהבה. לא מעודדים יחסי קרבה מזדמנים בין-בני זוג. ובכל-זאת ניסיתי לברר בעדינות עד היכן הגיעו ביחסיהם.

 

מי-ראן צחקה.

 

"לקח לנו שלוש שנים להחזיק ידיים, ועוד שש להתנשק," היא אמרה. "בחיים לא הייתי חולמת על משהו מעבר לזה. כשעזבתי את קוריאה הצפונית כבר הייתי בת עשרים ושש ומורה, אבל עוד לא ידעתי איך עושים תינוקות."

 

מי-ראן הודתה כי היא חושבת לעתים קרובות על אהובה הראשון ולעתים קרובות חשה מעט חרטה על הדרך שבה עזבה. ג'וּן-סאנג היה חברהּ הטוב ביותר, היחיד שנתנה בו אמון וסיפרה לו על חלומותיה ועל סודות המשפחה שלה. אך את הסוד הגדול ביותר בחייה היא הסתירה מפניו. היא מעולם לא גילתה לו כמה נתעבת בעיניה קוריאה הצפונית וכי אינה מאמינה בתעמולה שעליה להנחיל לתלמידים. מעל לכול, היא מעולם לא סיפרה לו כי משפחתה מתכננת לערוק. לא מפני שלא בטחה בו, אלא משום שבקוריאה הצפונית אינך יכול להיות זהיר מדי. אם היה מספר למישהו שיספר למישהו… טוב, לעולם אין לדעת – מרגלים שורצים בכל פינה. שכנים הלשינו על שכנים וחברים על חברים. אפילו נאהבים הלשינו זה על זה. אם היה נודע למישהו במשטרה החשאית על תוכנית הבריחה, כל המשפחה היתה נשלחת היישר למחנה עבודה בהרים.

 

"לא יכולתי להסתכן בזה," היא אמרה לי. "לא יכולתי אפילו להיפרד ממנו."

 

אחרי פגישתנו הראשונה שוחחנו לעתים קרובות על ג'וּן-סאנג. מי-ראן היא אישה נשואה באושר, וכשנפגשנו בשנית היא כבר היתה אם, ועדיין כאשר עלה שמו הואץ דיבורה ופניה הסמיקו. התרשמתי שהיא שמחה כשהעליתי את הנושא, מכיוון שלא יכלה לדבר עליו עם איש מלבדי.

 

"מה קרה לו?" שאלתי.

 

היא משכה בכתפיה. חמישים שנה מאז תום מלחמת קוריאה עוד אין תקשורת ראויה לשמה בין שתי הקוריאות. בהיבט זה הן שונות לגמרי מגרמניה המערבית והמזרחית או למעשה מכל מקום אחר. אין קשר טלפוני בין קוריאה הצפונית לדרומית, אין קשרי דואר רגיל, אין דואר אלקטרוני.

 

גם למי-ראן עצמה היו שאלות רבות שנותרו ללא מענה. האם הוא נשוי? האם הוא עדיין חושב עליה? האם הוא שונא אותה על כך שעזבה בלי לומר שלום? האם רואה ג'וּן-סאנג במי-ראן בוגדת במולדת משום שערקה?

 

"משום-מה אני חושבת שהוא יבין, אבל בעצם אין לי שום דרך לדעת," היא היתה עונה לעצמה.

 

כשנפגשו לראשונה היו מי-ראן וג'וּן-סאנג בשנות העשׂרֵה המוקדמות לחייהם. הם התגוררו בפרברי צ'וֹנגְגִ'ין, אחת מערי התעשייה בצפון-מזרח חצי האי, לא הרחק מהגבול הרוסי.

 

את נופיה של קוריאה הצפונית אפשר לתאר באורח מושלם במשיכות המכחול השחורות של הציור האוריינטלי. יש מקומות שבהם הם יפים להפליא – במונחים אמריקאיים אפשר לומר כי הם דומים לנוף החוף הצפון-מערבי של האוקיינוס השקט – ואולם משום-מה הם נטולי צבע. קשת הצבעים מוגבלת מגוני הירוק הכהה של עצי האשוח, הערער והאשוחית ועד לאפור החלבי של פסגות הגרניט. את הירוק השופע של שדות האורז, האופייני כל-כך לאזורים הכפריים של אסיה, אפשר לראות רק בחודשים המעטים של עונת גשמי הקיץ. הסתיו נושא עמו הֶבלֵח קצר של עלווה. בשאר ימות השנה הכול צהוב וחום, כאילו נשטף הצבע ודהה.

 

ההמולה האופיינית לקוריאה הדרומית נעדרת כליל. אין כמעט שלטי רחוב ומספר כלי הרכב מועט מאוד. בעלות פרטית על מכוניות אינה חוקית על פי רוב, הגם שאין לאיש אמצעים לרכוש אותן. אפילו טרקטורים רואים רק לעתים נדירות, רק שוורים כחושים רתומים למחרשות. הבתים פשוטים, שימושיים וחדגוניים. מעט מאוד נותר מלפני מלחמת קוריאה. רוב בתי המגורים נבנו בשנות השישים והשבעים מלִבני בטון וסיד וחולקו לתושבים על בסיס תפקיד ומעמד. בערים יש "שובכי יונים", יחידות דיור בנות חדר אחד בבנייני דירות נמוכים, ואילו בכפרים מתגוררים האנשים בדרך-כלל בבניינים בעלי קומה אחת המכונים "מפוחית פה", שורות של דירות חדר הדבוקות זו לזו כמו קופסאות קטנות היוצרות את חדריה של מפוחית הפה. לעתים צבועות מסגרות הדלתות והחלונות בטורקיז נוראי, אך על פי רוב הכול לבן או אפור.

 

בדִיסְטוֹפְּיה[1] העתידנית שברא ג'ורג' אורוול בספרו 1984 הוא תיאר עולם נטול צבע, מלבד כרזות התעמולה בחוצות. כך גם בקוריאה הצפונית. דיוקניו של קים איל-סוּנג מתהדרים בשלל הצבעים מלאי החיים שמעדיף סגנון הציור של הריאליזם הסוציאליסטי. המנהיג הדגול יושב על ספסל ומחייך ברוב חסד אל קבוצת זאטוטים בלבוש ססגוני המצטופפת סביבו. פניו קורנים בקרניים צהובות וכתומות: הוא השמש בהתגלמותה.

 

הצבע האדום שמור לאותיות המעטרות את שלטי התעמולה המצויים בכל מקום. לשפה הקוריאנית אלפבית ייחודי משלה המורכב מעיגולים ומקווים. האותיות האדומות מזנקות מלב הנוף האפרורי. הן צועדות בסך בשדות, חולשות על צוקי הגרניט בהרים, זרוּעות בכבישים הראשיים כמו ציוני מרחק, ומפזזות מעל גגות תחנות הרכבת ושאר בנייני הציבור.

 

יחי קים איל-סוּנג.

images.jpg

 

קים גוּ'נג-איל, שמש המאה העשרים ואחת.

images.jpg

 

בואו נחיה בדרך שלנו.

images.jpg

 

אנחנו נעשה כמצוות המפלגה.

images.jpg

 

אין לנו במה לקנא בעולם.

 

עד גיל ההתבגרות לא היתה למי-ראן שום סיבה לא להאמין בשלטים. אביה היה כורה פחם צנוע. משפחתה היתה ענייה, אך כך היה גם כל מי שהכירו. מאחר שנאסרו כל כתבי-העת המיובאים, הסרטים והשידורים, הניחה מי-ראן כי אין בעולם מקום שבו חיים האנשים טוב יותר, וכי קרוב לוודאי שלרובם אף חיים גרועים משלה. ברדיו ובטלוויזיה שמעה פעמים רבות, רבות מאוד, כי הדרום-קוריאנים אומללים ונאנקים תחת עול משטרו של השליט הבובה הפרו-אמריקאי פארק צ'וּנג-הי, ולאחר-מכן של יורשו צ'וּן דוּ-הוּוַאן. היא למדה כי סוג הקומוניזם הקלוש בסין מוצלח פחות מהבשורה שהביא עמו קים איל-סוּנג, וכי מיליוני סינים רעבים ללחם. בסך הכול הרגישה מי-ראן שהנה בת מזל על כך שנולדה בקוריאה הצפונית תחת משטרו האוהד של המנהיג האבהי.

 

לאמיתו של דבר, העיירה שבה גדלה מי-ראן לא היתה מקום רע במיוחד בשנות השבעים והשמונים. היתה זו עיירה צפון-קוריאנית זעירה, בת כאלף תושבים, שנבנתה בתכנון ריכוזי כך שלא נבדלה מעיירות אחרות בנות דמותה, אבל מיקומה היה מוצלח. הים המזרחי (ים יפן) נמצא במרחק עשרה קילומטרים בלבד, ולכן זכו בני המקום לאכול לעתים דגים טריים וסרטנים. היא גם שכנה מעט מעבר לארובות המפעלים בצ'וֹנגְגִ'ין, וכך זכתה להיות קרובה לעיר הגדולה ועדיין ליהנות ממרחב פתוח שאפשר לגדל בו ירקות. פני הקרקע מישוריים למדי, ברכה במדינה שבה האדמה הראויה לעיבוד נדירה. קים איל-סוּנג החזיק בקרבת מקום, ליד המעיינות החמים, את אחד מבתי הנופש הרבים שלו.

 

מי-ראן היתה הצעירה מבין ארבע אחיות. בשנת 1973, כאשר נולדה, נחשבה משפחה כזו בקוריאה הצפונית למוכת אסון, כפי שנחשב הדבר גם באנגליה של המאה התשע-עשרה, כאשר ג'יין אוסטין כתבה את גאווה ודעה קדומה על גורלה המר של משפחה בת חמש בנות. גם קוריאה הצפונית וגם קוריאה הדרומית רוויות במסורות קונפוציאניות, לפיהן הבנים הם ממשיכי השושלת המשפחתית והם הדואגים להורים המבוגרים. הוריה של מי-ראן ניצלו בסופו של דבר מהטרגדיה של משפחה חשוכת בנים כאשר חבקו בן זכר שלוש שנים לאחר שנולדה, אבל משמעות הדבר היתה שהבת הצעירה נותרה הילדה הזנוחה.

 

המשפחה התגוררה ביחידת דיור בבית מפוחית פה, כיאה למעמדו החברתי של אביה של מי-ראן. הכניסה הוליכה היישר למטבח קטן ששימש גם כחדר התנור. את העץ או הפחם להסקה היו גורפים לאח. האש שימשה גם לבישול וגם לחימום הבית באמצעות מערכת חימום מתחת לריצוף הנקראת אוֹנדוֹל. דלת הזזה חצצה בין המטבח לחדר המרכזי, שבו ישנו כל בני המשפחה על מחצלות שקיפלו בשעות היום. הולדת הבן הגדילה את המשפחה לשמונה נפשות – חמשת הילדים, זוג ההורים וסבתא. ולכן שיחד אביה של מי-ראן את ראש "הוועדה העממית" כדי שיעניק להם את יחידת הדיור הצמודה לשלהם וירשה להם לפתוח דלת בקיר המשותף.

 

עתה, משזכו בני המשפחה למרחב גדול יותר, הופרדו הנשים מהגברים. בשעת הארוחות התקבצו הנשים יחד סביב שולחן עץ נמוך ליד המטבח ואכלו דייסת קמח תירס, שהיה זול וגם מזין פחות מאורז, המצרך המועדף בקוריאה הצפונית. האב והבן אכלו אורז בשולחן משלהם.

 

"חשבתי שזאת פשוט דרך החיים הטבעית והרגילה," אמר לי מאוחר יותר סוֹק-ג'וּ, אחיה של מי-ראן.

 

אף כי אחיותיה הגדולות של מי-ראן הבחינו בכך, הן מעולם לא התקוממו, אבל מי-ראן היתה פורצת בדמעות ומתלוננת על חוסר הצדק.

 

"למה רק סוֹק-ג'וּ מקבל נעליים חדשות?" היא תבעה לדעת. "למה אמא דואגת רק לסוֹק-ג'וּ ולא לי?"

 

הוריה השתיקו אותה בלי לענות לה.

 

לא היתה זו הפעם הראשונה שמרדה במגבלות שהטילו על נשים צעירות. בקוריאה הצפונית של אותה העת לא היו בנות אמורות לרכוב על אופניים. היתה סטיגמה חברתית – האנשים התייחסו לזה כמעשה לא יאה שנושא עמו רמז מיני – ומעת לעת היתה מפלגת הפועלים מפרסמת הוראות רשמיות שמבחינה טכנית הפכו את הדבר לבלתי-חוקי. מי-ראן התעלמה מהכללים. החל מגיל אחת-עשרה היא נהגה לקחת את זוג האופניים היחיד של המשפחה, אופניים יפניים משומשים, לדרך לצ'וֹנגְגִ'ין. היא חשה צורך להיחלץ מהמחנק של העיירה הקטנה שלה ולצאת, לא חשוב לאן. זו היתה נסיעה מפרכת לילדה, כשלוש שעות של עלייה בדרך שרק חֶלקהּ היה סלול. גברים על אופניים ניסו לעקוף אותה וקיללו אותה על חוצפתה.

 

"עוד תקרעי את הכּוּס," הם צרחו עליה.

 

לעתים היתה קבוצת נערים מתבגרים שועטת מולה, מנסה להפיל אותה מהאופניים. מי-ראן היתה עונה להם בצריחות ומקללת, גידוף תמורת גידוף. בסופו של דבר היא למדה להתעלם מהם ולהמשיך לדווש.

 

רק דבר אחד הקל על מי-ראן בעיר הולדתה – הקולנוע.

 

בכל עיירה בקוריאה הצפונית, ולו הקטנה ביותר, יש אולם קולנוע, הודות לאמונתו העמוקה של קים ג'וֹנג-איל כי הסרטים הם אמצעי הכרחי לטעת נאמנות בלב ההמונים. בשנת 1971, כשהיה בן שלושים, זכה קים ג'וֹנג-איל בתפקידו הראשון, מזכיר לשכת המפלגה לענייני תעמולה וארגון, שהיתה מופקדת על אולפני הסרטים במדינה. ב-1973 ראה אור ספרו על אמנות הקולנוע, שבו הסביר את תפיסתו כי "אמנות וספרות מהפכניות מהוות אמצעי יעיל ביותר לעורר השראה בבני העם כדי שיעבדו על ביצוע משימות המהפכה".

 

בהוראתו של קים ג'וֹנג-איל הורחבו אולפני הסרטים הקוריאניים בפרברי פיונגיאנג למגרש של כאלף דונם. מדי שנה יצרו ארבעים סרטים. רובם היו דרמות שעסקו באותם נושאים: הדרך לאושר היא הקרבה אישית וביטול העצמי למען טובת הכלל. הקפיטליזם הנו השפלה צרופה. כאשר ביקרתי באולפנים האלה בשנת 2005 ראיתי שם תפאורה שהיתה אמורה לייצג רחוב אופייני בסאול, ובו שורת חלונות ראווה עלובים ומועדוני חשפנות.

 

אף שהסרטים כולם היו תעמולה צרופה, מי-ראן אהבה לצפות בהם. היא הפכה לחובבת קולנוע ככל שיכולה להיות צעירה הגדלה בעיירה קטנה בקוריאה הצפונית. מהגיל שבו היתה מסוגלת להגיע לאולם הקולנוע בכוחות עצמה היא נהגה להפציר באמא שלה שתיתן לה כסף לכרטיסים. מחירם היה נמוך – רק חצי ווֹן, סנטים ספורים, כמחיר משקה קל. מי-ראן צפתה בכל סרט שיכלה. סרטים מסוימים נחשבו נועזים מדי לילדים, כמו הסרט אוה, אהובתי משנת 1986, שבו היה רמז לגבר ואישה מתנשקים. לאמיתו של דבר, גיבורת הסרט הנמיכה בצניעות את השמשייה שלה, כך שהצופים מעולם לא זכו לראות את שפתותיהם נצמדות, אך גם זה הספיק להפוך את הסרט למוגבל למבוגרים בלבד. סרטים הוליוודיים היו אסורים כמובן בקוריאה הצפונית, כמו כמעט כל הסרטים הזרים האחרים פרט לסרטים בודדים מרוסיה. מי-ראן אהבה במיוחד את הסרטים הרוסיים משום שהיתה בהם פחות תעמולה ויותר רומנטיקה.

 

ייתכן שהיה זה בלתי-נמנע שנערה חולמנית שהולכת לקולנוע כדי לצפות במסך בסיפור אהבה תמצא דווקא שם את הדבר האמיתי.

 

הם נפגשו בשנת 1986, כאשר עדיין היה די חשמל כדי להפעיל את מקרני הקולנוע. בית-התרבות היה המבנה המרשים ביותר בעיירה, בנוי בסגנון הגרנדיוזי שהיה מקובל בשנות השלושים, בזמן הכיבוש היפני. היו לו שתי קומות, די מקום להכיל יציע, ואת חזיתו כיסה דיוקן ענקי של קים איל-סוּנג. על-פי התקנות חובה היה להתאים את מידותיהן של כל הכרזות שנשאו את דמותו של המנהיג הדגול לגודלו של הבניין שעליו התנוססו. בית-התרבות שימש כבית-קולנוע, כתיאטרון וכאולם הרצאות. בימי חג רשמיים, כמו יום הולדתו של קים איל-סוּנג, ערכו בו תחרויות לבחירת האזרחים ההולכים בהצלחה הרבה ביותר בדרכו של המנהיג הדגול. בשאר הזמן הציגו במקום סרטים, ומדי מספר שבועות הגיע לעיירה סרט חדש שנשלח מפיונגיאנג.

 

ג'וּן-סאנג היה להוט אחר סרטים באותה מידה כמו מי-ראן. ברגע ששמע על סרט חדש הוא מיהר לצפות בו ראשון. הפעם היה זה סרט בשם לידתה של ממשלה חדשה. עלילתו התרחשה במנצ'וריה בתקופת מלחמת העולם השנייה, שם התארגנו הקומוניסטים הקוריאנים בראשותו של קים איל-סוּנג הצעיר להילחם בכובש היפני. ההתנגדות לכיבוש היפני היתה נושא שכיח בתעשיית הסרטים הצפון-קוריאנית באותה מידה כמו המערבונים בשנותיה המוקדמות של הוליווד. הסרט היה צפוי למשוך קהל רב כי כיכבה בו שחקנית ידועה.

 

ג'וּן-סאנג הגיע לאולם הקולנוע מוקדם וקנה שני כרטיסים, אחד לעצמו ואחד לאחיו. הוא שוטט בחוץ כשהבחין בה.

 

מי-ראן עמדה בסוף תור של המוני אנשים שניסו להידחק אל הקופה. קהל צופי הקולנוע בקוריאה הצפונית נוטה להיות צעיר ופרוע. הפעם היה הקהל גס במיוחד. הנערים הגדולים יותר נדחפו לראש התור ויצרו מעין חומה שחסמה בפני הצעירים יותר את הגישה לקופה. ג'וּן-סאנג התקרב כדי לראות טוב יותר את הנערה. היא רקעה ברגליה בתסכול ונראתה כאילו היא עומדת לפרוץ בבכי.

 

סטנדרט היופי בקוריאה הצפונית דורש עור חיוור – ככל שהוא לבן יותר כך הוא יפה יותר – פנים מעוגלים ופה דמוי קשת, אבל לנערה זו לא היה דבר מכל אלה. תווי פניה היו ארוכים ומודגשים, אפה נשרי ועצמות הלחיים שלה בולטות מאוד. בעיני ג'וּן-סאנג היא נראתה כמעט זרה ומעט פראית. עיניה רשפו בכעס על התגרה ליד הקופה. היא לא דמתה כלל לנערות האחרות שהשתדלו להצניע את עצמן וכיסו את פיהן כשצחקו. ג'וּן-סאנג חש בה קוצר-רוח רוחש חיים, כאילו החיים בקוריאה הצפונית לא הצליחו להביס אותה. הוא הוקסם מיד.

 

בגיל חמש-עשרה היה ג'וּן-סאנג מודע באופן טורדני לכך שהוא מוצא עניין בנערות באופן כללי, אבל הוא מעולם לא התמקד בבת אחת מסוימת – עד עכשיו. הוא צפה במספר גדול למדי של סרטים כדי לדמיין לעצמו איך היה נראה המפגש איתה לוּ התרחש על המסך. זמן רב לאחר-מכן הוא עתיד לזכור את הרגע בצבעים עזים וחלומיים, כאילו היתה מי-ראן אפופה בזוהר מיסטי.

 

"אני לא מאמין שיש נערה כזו בעיירה הקטנה שלנו," הוא אמר לעצמו.

 

הוא התהלך כמה פעמים סביב ההמון כדי להעיף בה מבט טוב יותר ושקל מה לעשות. הוא היה מלומד, לא לוחם. הוא לא מצא טעם לנסות להידחק שוב כדי להגיע שוב לקופת הכרטיסים. ואז הבזיק במוחו רעיון. הסרט עמד להתחיל, ואחיו עוד לא הגיע. אם ימכור לה את הכרטיס הנוסף יהיה עליה לשבת לידו, כי המקומות מסומנים. הוא חג סביבה שוב וניסח במוחו את המילים המדויקות שבהן יציע לה את הכרטיס.

 

בסופו של דבר הוא לא הצליח לאזור אומץ כדי לדבר עם נערה שלא הכיר. הוא חמק לאולם הקולנוע. כשמילאה את המסך דמותה של הגיבורה הדוהרת בערבות השלג הרהר ג'וּן-סאנג בהזדמנות שהחמיץ. השחקנית גילמה גיבורת מחתרת עזת נפש, קצוצת שיער כנער, שהאיצה את סוסה בערבות מנצ'וריה בעודה מדקלמת סיסמאות מהפכניות. ג'וּן-סאנג לא הצליח להפסיק לחשוב על הנערה שמחוץ לאולם. כאשר הופיעו על המסך כתוביות הסיום הוא זינק החוצה לחפש אותה, אך היא נעלמה.