המאהב היפני

הזקנה והעיתונאית

קוּאָלָה לוּמפּוּר, 2008
כל הבית היה חשוך, חוץ מהמזווה שאור לבן־כחלחל של פנס רחוב חדר אליו מבעד לחלון גבוה ללא וילונות. מָרימוּטוּ מאמי הצטנפה מתחת לשמיכה דקה על הספסל ששימש לה מיטה ובהתה בריבוע האור שנפל על רצפת הבטון. שחר. והיא לא עצמה עין.
אתמול עמדה מאחורי וילונות התחרה שבסלון והביטה בנערה שהחנתה את מכוניתה מחוץ לשער. טוב, היא לא בדיוק היתה נערה, אבל היא לבשה מכנסי ג'ינס ובעיני מָרימוּטוּ מאמי בת התשעים ושתיים כל מי שלבש מכנסי ג'ינס נראה צעיר. הרוח - היתה זו עונת המונסון - התפיחה את מטרייתה הרעועה של הנערה והיא רצה בגשם על שביל הגישה המרוצף. בעת שמָרימוּטוּ מאמי הגיעה אל הדלת, השעינה הנערה את המטרייה ההרוסה על קיר המרפסת.
בדרך כלל לא הורשתה הזקנה לפתוח את השער המסורג, כי מהגרים לא חוקיים מאינדונזיה השתלטו על העיר, והם שדדו וגנבו אפילו לאור יום. אבל שיטפונות פתאומיים עיכבו את בתה והיא טלפנה הביתה והרשתה למָרימוּטוּ מאמי לפתוח את השער.
הנערה התיישבה על קצה כורסת הנצרים, ואז התברר שהיא עיתונאית המעוניינת בסיפור חייה של המארחת.
מָרימוּטוּ מאמי מצמצה. הסיפור שלה!
העיתונאית פירשה את המצמוץ כסירוב. ״אני אשלם כמובן,״ אמרה במהירות וציינה סכום כסף נאה. אבל כשהיה נדמה שהשתיקה מעמיקה הוסיפה שהיא יודעת שמָרימוּטוּ מאמי חיה חיים מסורתיים ומסוגרים של רעיה ואֵם ולכן לא יהיו בכתבה סודות מלוכלכים וחשיפות סנסציוניות. היא רכנה לפנים. ״מה שבאמת מעניין אותי זה חומר על הכיבוש היפני במאלאיה,* את יודעת, איך זה היה בשבילך ובשביל החברות שלך. אני אפילו לא אציין את השם שלך אם את לא רוצה,״ הבטיחה. ״למעשה, אני אסתיר את הזהות שלך כל כך טוב שאף אחד לא יזהה אותך.״
[* מלזיה נולדה כישות ריבונית רק ב־16 בספטמבר 1963 כשמאלאיה, סינגפור, סאבה וסָרָוואק התאחדו. (כל ההערות הן הערות המתרגמת.)]
מָרימוּטוּ מאמי לא גרעה עין מהנערה.
״ואולי אפילו תוכלי לדבר על הקהילה באופן כללי? זה רק למטרות של שיתוף פעולה,״ אמרה בתקיפות, אבל הלכה ואיבדה את ביטחונה.
ומָרימוּטוּ מאמי עדיין לא דיברה. היא לא היתה מסוגלת. ידיה נלפתו בחוזקה זו בזו, נחבאות בין קפלי הסארי שלה. לדבר על העבר, כאן, בבית של בתה? אחרי שסוף־סוף נעשתה מיומנת באמנות השכחה. עכשיו אפילו נזקקה לפנקס כדי לדעת אם לקחה את התרופות שלה. לפעמים שוטטה לה אל המטבח כדי לאכול ובתה נאלצה להזכיר לה באדיבות, ״אבל רק עכשיו אכלת.״ אה כן, כמובן.
ובזמן האחרון היתה מתעוררת אבודה לגמרי, בלי לזכור אפילו מי היא או היכן היא נמצאת. בפעם הראשונה שזה קרה היא צעקה מרוב פחד, ובתה וחתנה מיהרו אל מיטתה.
כשראתה אותם חזרה אליה הידיעה שהיא מתגוררת כאן, בביתם. ״כן, כן, כמובן,״ הרגיעה את פניהם המודאגים. ״עכשיו אני זוכרת את שניכם.״ אבל הם לקחו אותה לרופא. הכול בסדר אצל הזקנה, הוא אמר להם, אם כי המליץ על פתרון תשבצים לשיפור הזיכרון.
חתנה הניח לפניה את התשבץ של ה״ניו סטרֵייטְס טיימס״ ואמר לה שאין כל צורך להזדקן. הרישים, כך כונו החכמים ההודים המוארים של הזמן העתיק, הותירו בידינו את הידיעה שבני אדם מזדקנים רק מפני שהם רואים אחרים מזדקנים. היא ישבה בצייתנות - וראתה אותו מזדקן.
״נסי לזכור,״ עודד אותה. ״אולי את העבר קשה יותר לזכור, אז תתחילי עם מה שעשית אתמול.״
אילו רק ידע כמה עמוק מושרש העבר בחזה, כמה חזקים ענפיו וגזעו. הוא יהיה המום אם ייוודע לו שהיא זוכרת הכול, כל פרט יקר. הם חשבו שהעבר מת כי היא אף פעם לא דיברה עליו, אפילו לא כשהיתה כל המהומה הזאת בטלוויזיה סביב פשעי המלחמה של היפנים.
הנערה רכנה עוד לפנים, חמורת סבר, מתחננת. ״אני לא מבקשת שתרכלי על מאמיז אחרות או משהו.״
מאמיז אחרות? וכהרף עין הן היו שם. כולן. קמו לתחייה, הנשים הספונות תחת מטריות שחורות שנפגשו כדי להעביר בבטלה את שעות אחר הצהריים הארוכות והחמות.
הנערה פתחה את התיק שלה והוציאה חבילה. ״את לא צריכה לענות לי עכשיו, אבל אם תחליטי לעזור תזדקקי לאלה,״ אמרה והניחה את הקלטות על שולחן הקפה. היא חייכה, קמה והסתובבה לצאת. אחר כך היססה קצת. כשהביטה שוב במָרימוּטוּ מאמי לא היתה עוד נערה חסרת אונים הרוכנת בכיסאה ומעמידה פנים שהיא מבקשת פיסות מידע חסרות חשיבות. האישה הזאת ראתה אוצר והיא רצתה אותו.
״לפחות תדברי על נחש הקוברה הגדול.״
מָרימוּטוּ מאמי הרגישה שעליה להסיט את עיניה מהחמדנות שנצצה בעיני האורחת שלה. היא נפרדה לשלום, נעלה את השער המסורג והתיישבה בחדר שהלך והחשיך לאטו, ממתינה לבתה.
הטלפון צלצל. קול בתה נשמע מודאג. ״האישה באה? היא הלכה? נעלת? את נשמעת מוזר. הכול בסדר?״ מָרימוּטוּ מאמי הבטיחה לה שהכול בסדר וחזרה לשבת. כשבתה תחזור לבסוף הביתה היא בוודאי תנזוף בה, ״שוב את יושבת בחושך?״ אבל אולי היום, רק היום, היא תרחם על אמה הזקנה, המסכנה, ותיגע קלות בזרועה, רק לרגע. בתה לא אהבה לגעת ולא אהבה שנוגעים בה.

אוויר הבוקר היה קר ומָרימוּטוּ מאמי רעדה. משאלתה עתה היתה לא לחשוף את העבר אלא למות בשלווה, בלי להטריח איש. היא התמתחה לאט, בזהירות, מפרק אחר מפרק, כי אלה היו נוקשים ביותר כשהתעוררה. היא התיישבה והורידה את רגליה, הן לא נגעו ברצפה כי אם החליקו היישר לתוך זוג סנדלי גומי. נשימתה הקרה של האדמה לא הועילה לאיש, קל וחומר לעצמות זקנות. פנס הרחוב כבה. מבעד לחלון נראו עלי הבננה כמו צורות שטוחות על רקע השמים המתבהרים, והם התנועעו בעדינות לעומתה. היא עצמה שתלה את העצים האלה.
היא שמעה את חתנה שכבר התעסק בענייניו בקומה העליונה. הגיע הזמן שגם היא תקום. היא צעדה את הראשון בצעדיה הנגררים ליום זה, ואז נעצרה. העצמות הזקנות המסכנות שלה... והחלה לייחל למיטתה, אולי גם לבקבוק מים חמים ולעוד שמיכה מהארון שמתחת למדרגות. אבל אפילו הדברים האלה נראו כמו טרחה מרובה מדי. היא חזרה לשכב ועוד לפני שהספיקה להתכסות בשמיכה החלה לחלום.
היא הכניסה את המטרייה היפנית שלה לתוך שקית פלסטיק, ובעוז רוח, ללא רשות, פתחה את הדלת הראשית ויצאה. מול הבית של בתה לא היו רחוב ולא בתים, אלא שדה רחב ידיים, ושם, לתדהמתה, ראתה אלפי נשים בכל הצורות, הגדלים והצבעים. וכל אחת מהן נשאה בידה מטרייה יפנית! היא מעולם לא העלתה בדעתה שיכולות להיות כל כך הרבה נשים, או שהן עשויות להתגאות במטריות שלהן. אחדות אפילו סובבו אותן בתנועות של פלרטוט, כמו גיישות. ופתאום גם היא לא התביישה עוד בשלה. לראשונה בחייה פרשה אותה בפומבי. הניחה לכולם לראות את הדוגמה היפהפייה שהיתה מודפסת עליה, פריחת הדובדבן.
ובינה לבינה חשבה שהיא חיה חיים טובים; היתה חוזרת על הכול. מדוע שתתכחש לחלקים כלשהם? כמה מופתעת תהיה העיתונאית הצעירה לגלות שלא תמיד היא חיה כמו עכבר במחסן; לגלות שפעם היא היתה גברתו של בית רב־חלונות ששמשותיהם, למאות, הבהיקו כמו פניה הרבים של אבן יקרה. והיא שוב זכרה את הגברים שאהבו אותה, ונגעה בפיה; מקומט, מקומט כל כך. ״אהבה, הא, אהבה!״ אבל היא לא שכחה דבר.
והזיכרונות שטפו פנימה.