מבוא
במהלך שנת 2017 האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת (WUPJ) התהדר בפרסום נתון מחמיא שלפיו כ-1.8 מיליון מיהודי העולם השתייכו או הזדהו עם הזרם היהודי הרפורמי. עוד פִּרסם האיגוד שלרשות המשתייכים והמזדהים עם היהדות הרפורמית עומדות כיום כ-1,200 קהילות הפזורות ב-50 מדינות ברחבי העולם, רובן ככולן בארצות הברית ובמערב אירופה (14.8.2017). במדינת ישראל, ביתו ומרכזו הראשי של העם היהודי במחצית השנייה של המאה ה-20 ובמאה ה-21, הוקמו למן 1958 ועד שנת 2017 רק 50 קהילות רפורמיות וגרעינים קהילתיים המאוגדים תחת התנועה הרפורמית הישראלית, שאליה משתייכים ועמה מזדהים, לפי ממצאי המחקר שערכתי בשנים 2011-2013, לכל היותר כ-60,000 ישראלים; כ-3.5% מכלל היהודים הרפורמים בעולם כולו וכ-1% בלבד מכלל היהודים בישראל.
התנועה הרפורמית עברה כברת דרך ארוכה מאז חרטה על דגלה תפיסות אנטי־ציוניות רדיקליות ועד לתקופה שבה נסוגה מתפיסות אלו, אימצה בחום את הרעיון הציוני וביקשה להשתלב במרחב הציבורי הישראלי ולהשפיע עליו. במהלך דרך ארוכה זו שנמשכה כ-200 שנה לבשה ופשטה התנועה הרפורמית זהויות חברתיות ודתיות רבות, נדדה מיבשת ליבשת, התנכרה לתלמוד ושבה אליו (ושוב התנכרה), קיבלה צווים דתיים אחדים ודחתה אחרים, גינתה רחשי חיבה לעברית ולאדמת ציון ולאחר מספר שנים היללה אותם. בדרך זו, כאשר לנגד עיניה עמד הצורך להתאים את היהדות לצורכי הזמן, המקום ומאוחר יותר אף לצורכי האינדיווידואל, טוותה התנועה ושכללה את משנתה הדתית־חברתית וצברה כוח בקרב ריכוזי יהודים בארה"ב ובמערב אירופה.
אל המרחב הארץ־ישראלי התנועה הרפורמית הגיעה רק באמצע שנות ה-30 למאה הקודמת, כ-50 שנה לאחר העלייה הראשונה (1882). הגעת הרפורמים, שהתרחשה על רקע עליית היטלר לשלטון, לא נתפרשה בקרב היישוב העברי כהגעה ממניע ציוני. היישוב העברי ומנהיגיו ממזרח אירופה זכרו לקהילות הרפורמיות שהוקמו את יחסה העוין של תנועתן לרעיון הציוני והתעלמו מהצהרות תמיכתן של התנועה העולמית ומנהיגיה ברעיון הציוני ומקריאתה לעידוד העלייה לארץ. כך או אחרת, ניסיונה הראשון של היהדות הרפורמית לבסס את מעמדה במרחב הארץ־ישראלי נחל בעת ההיא כישלון שהוביל לבסוף לפירוקן של שלוש הקהילות שהוקמו בחיפה, תל אביב וירושלים. ב-1958, כעשור לאחר קום מדינת ישראל וכ-76 שנה לאחר ראשית המפעל הציוני, הוקמה קהילת ״הר־אל", הקהילה הרפורמית הראשונה במדינת ישראל ששימשה בסיס להתפתחות יתר הקהילות הרפורמיות ולהתגבשותה של התנועה הרפורמית בארץ. כניסתם המאוחרת והמהוססת של הרפורמים למרחב הציבורי הישראלי בלטה במיוחד על רקע יתרונה של היהדות הרבנית־אורתודוכסית שפעלה בישראל וביישוב העברי כבר קודם לכן והותירה את חותמה במרחב הישראלי, קשרה קשרים פוליטיים, קיימה אינטראקציה צמודה וקבועה עם התושבים בעתות שמחה, אבל וחג ועיצבה את החיים הציבוריים היהודיים לפי השקפתה (הסדר הסטטוס קוו, איסור פתיחת חנויות, קביעת נוסח תפילה וכללים לקיום טקסי גיור ונישואין וכו').
בשלושת העשורים הראשונים לקיומן (1958-1988) הקהילות הרפורמיות שפעלו בישראל סבלו מתדמית ציבורית שלילית שנבעה מהסתה אנטי־רפורמית מצד הממסד האורתודוכסי, אך גם התבססה וצמחה על רקע התבדלותן וזרותן של קהילות אלו שנבדלו במאפייניהן הדתיים והחברתיים מיתר האוכלוסייה ונתפסו כמעין מועדון חברים סגור. משעה שהתנועה בחרה להשתלב במרחב הישראלי ופתחה את קהילותיה באטיות, אך בהדרגה, לצורך קליטת קהלים חדשים ובמקביל פעלה באפיקים חינוכיים, תרבותיים, תקשורתיים ומשפטיים לצורך קידום משנתה ורעיונותיה במרחב הישראלי - החלו להתמזג בה צעירים וצעירות ישראלים שהביאו עמם לתנועה רוח חדשה ששינתה משלהי שנות ה-80 ואילך את דמותה הדמוגרפית, המרחבית והקהילתית וכן את צביונה וזהותה הדתית־חברתית. לשינויים אלו, מלבד ההשפעה על אופיין של הקהילות, נודעה גם השפעה על גודלה ומאפייניה של התנועה, על מעמדה ותדמיתה בציבור, על הישגיה מול הממסד הרבני ועל השתלבותה בחיי הציבור כגוף דתי רלוונטי.
חקר הרפורמים בישראל לא זכה עד כה, פרט למספר מחקרים סוציולוגיים, היסטוריים ותיאולוגיים, להתעניינות אקדמית־ציבורית. החומר המצוי כיום במאגרי המידע השונים ובספריות האוניברסיטאיות מבוסס ברובו על מחקרים ופסבדו־מחקרים פרו־רפורמיים ארכאיים אשר לרוב נכתבו על־ידי התנועה, רבניה ומנהיגיה ועל מחקרים וקונטרסים אנטי־רפורמיים ארסיים שנכתבו על ידי חוגים שמרניים ודתיים אורתודוכסיים. בספר זה, לראשונה, נבחנים ומנותחים באופן יסודי ומעמיק מאבקיה, הישגיה, קשייה וכן דמותה וזהותה של התנועה הרפורמית מאז הגעתה לארץ ישראל ועד לשנת 2016 מנקודת מבט גיאו־דמוגרפית, קהילתית וגיאו־היסטורית. כמו כן, נעשה ניסיון לתת מענה למספר סוגיות מרחביות, דמוגרפיות, פוליטיות וחברתיות־דתיות, שעשויות לשפוך אור על התפתחותה וייחודיותה של התנועה הרפורמית ועל מקומה במרחב הציבורי בישראל. לא פחות מכך, החיבור מתיימר להפריך או לאשש תפיסות אקדמיות וציבוריות שהתקבעו בנוגע לתנועה הרפורמית הישראלית ולמאפייניה ולתרום תרומה משמעותית להעשרת הידע האקדמי בתחום חקר הרפורמים בישראל, שתהא בבחינת תשתית לכתיבתם של מחקרים נוספים בתחום.
גבעתיים 2017
ניקולא יוזגוף־אורבך
