מבוא
ראשיתו של ספר זה בהרצאה שנתתי בהוספיס סן דייגו (מוסד שמטרתו להקל על סבלם של חולים סופניים). ד"ר פָּרָג בְּהָרַדְוָג', המכהן כיום כמנהל המקצועי של השירותים התומכים במרכז הרפואי "סידרס–סיני" בלוס אנג'לס, הזמין אותי לדבר לפני צוות ההוספיס על מוות וגסיסה במסורת הוֵדית (המסורת הרוחנית של הודו העתיקה). הביקור בהוספיס הרשים אותי מכמה סיבות. למדתי שאנשים העוסקים בתחום זה צריכים ורוצים ללמוד על המוות ועל תהליך הגסיסה במסורות שונות, כדי שידעו כיצד לנהוג וממה להימנע במפגש עם אנשים מתרבויות שונות, וכך לעזור להם בצורה הטובה ביותר. למדתי גם שמי שעוסקים בתחום זה הם בעלי נטייה רוחנית, שרוצים, ואפילו להוטים, ללמוד על המעבר המסתורי מחיים למוות – ואולי על מה שמעבר למוות. בעבודתם הם ניצבים באופן קבוע מול המוות, ורבים ערים לרובד קיומי שהוא מעבר לגשמי, מעבר לתחום הפעולה של חוקי הכימיה והפיזיקה הנלמדים בספרי הלימוד ובבתי הספר. הם רוצים ללמוד על הנשמה, על מדע הנשמה ועל העקרונות הקובעים את השינויים שעוברת ישות החיים בגוף הנוכחי ואת התקדמותה הלאה – ליעדה הבא, לגוף הבא.
ספר זה עונה על צרכים מקצועיים ורוחניים אלה. הוא מספק מידע על מוות וגסיסה במסורת הוודית. הוא נותן הסברים על המתרחש ביצור החי – מכניסתו לגוף הנוכחי ושהייתו הזמנית בו, ועד מסעו ליעד הבא – באופן בלתי תלוי באמונות כלשהן או השקפות תרבותיות. על–פי הבְּהָגָוָד–גיטָה, ספר היסוד של כל תורות היוגה, יש חוקים אוניברסליים שפועלים על כל הנשמות, בכל המקומות והזמנים.
שנים אחדות לפני הרצאתי עזבה את העולם תלמידה שלי, בעיירה הקדושה וְרינְדָאוָן שבצפון הודו, לאחר התמודדות ארוכת שנים עם סרטן. לקראת הסוף היא הביעה את רצונה שגם לאחרים – אנשים העוסקים בתרגול רוחני ומחפשי דרך – תהיה הזדמנות כפי שהייתה לה, לעזוב את העולם באווירה הרוחנית הנשגבת של ורינדאוון, ושיתאפשר להם לעשות זאת באווירה ביתית, עם תמיכה של ידידים אוהבים וקרובי משפחה, תוך קבלת שירות רפואי נאות. היא ביקשה שנקים קליניקת "חזרה לאלוהים" – כהגדרתה, וכשדנתי ברעיון עם חברים ועמיתים, התוודעתי לראשונה למונח "הוספיס".
המשאלה שלה נגעה מאד לליבי, וכשביקרתי בהוספיס סן דייגו ודיברתי עם מנהל מחלקת קשרי חוץ, ד"ר פרנק פריס, הבנתי שזה המקום האידאלי להכשיר רופאים להוספיס שתכנַנו להקים בוורינדאוון. הוספיס סן דייגו נתן את הסכמתו, ושני רופאים, בעל ואישה, הגיעו מבית החולים בְּהַקְטיוֵדָאנְטָה במומבַּיי, שעמו שיתפתי פעולה בפרויקט ההוספיס בוורינדאוון, כדי לעבור הכשרה. הצטרפו אליהם מנהל בית החולים בהקטיוודאנטה וסגנו (שהיה גם מנהל השירותים הרוחניים), אשר לקחו על עצמם את האחריות לפיתוח וניהול ההוספיס בוורינדאוון.
ההוספיס נפתח בסופו של דבר, והוא פועל מאז בהצלחה.
מהתנסות זו למדתי שטיפול בחולים סופניים וביקיריהם יכול להיות משמעותי ומועיל מאוד לא רק לחולים וליקיריהם, אלא גם למטפלים. מטרה נוספת של ספר זה היא לעודד אנשים לעסוק באופן פעיל בנושא המוות ובתהליכי גסיסה, כאנשי מקצוע או כמתנדבים ותומכים – למען המטופלים ולמען עצמם.
אנשים נאלצים לעמוד בפני המוות – שלהם או של חבר, קרוב משפחה, עמית או מכר. הם לא בחרו להיות במצב הזה, אבל נאלצים להימצא בו (כפי שאנו נימצא בו, במוקדם או במאוחר), והם זקוקים באופן דחוף להדרכה, למידע ולתמיכה – פיזית, רגשית ורוחנית.
בעת הקמת ההוספיס בוורינדאוון ביקרתי ביוסטון, ויחד עם אחות הוספיס שעבדה איתי פגשתי את ד"ר פורטר סטורי, חלוץ וסמכות בין–לאומית בנושא הוספיס וטיפול תומך. האחות, סוזן פטינסון (סַנְגִיטָה דָאסִי), שהייתה גורם מרכזי בפיתוח הפרויקט, הדגישה שמטרתנו היא לטפל באנשים במישור הפיזי, הרגשי והרוחני, וציינה שאנשים בהודו נוטים להזניח את הפן הרגשי או להתעלם ממנו. ד"ר סטורי הפתיע אותנו בתשובתו: "התמקדו ברוחני – זה הדבר החשוב ביותר. הפיזי והרגשי הם זמניים."
ספר זה מספק הדרכה, מידע, עידוד והשראה בכל הרמות, בעיקר ברמה הרוחנית, לכל מי שנאלץ להתמודד עם מוות וגסיסה – כלומר כולנו.
גירירָאג' סוואמי
קרפינטריה, קליפורניה
30 בנובמבר 2012
