פרולוג
היה זה הטוב בזמנים, היה זה העירום בזמנים...
דצמבר
מעולם לא ביליתי את חג המולד הרחק ממשפחתי. חג המולד הוא המשפחה שלי: הקרובים, הרחוקים ואחר כך גם אלה שיצרתי בעצמי. המשפחה והחברים שלי מתכנסים, העצים גזומים המתנות נעטפות, ליקר הביצים מוכן ונשאב. כמו בתמונה של נורמן רוקוול עם דוד שיכור. לא הייתי משנה דבר בעד שום הון שבעולם.
חוץ מהשנה. חג המולד השנה היה שונה לגמרי. רוקוולי, עם טוויסט של וולבנגר.
לסיימון יש עבודה מדליקה ביותר כצלם פרילאנס. הוא נוסע בכל העולם ומצלם בשביל "נשיונל ג'יאוגרפיק" ועבור ערוץ "דיסקברי," או כל מי שצריך לשלוח צלם למקומות הכי נידחים על פני כדור הארץ. בחג המולד הזה הוא צילם ערים אירופאיות מקושטות לחג ונעדר במהלך כל דצמבר כמעט.
מאז הפכנו רשמית ל"אנחנו," שקענו בסוג של שגרה משלנו. הוא המשיך לנסוע לצורכי עבודה, לצאת למסעות בכל העולם: פרו, צ'ילה, אנגליה, ואפילו סופשבוע ארוך בלוס אנג'לס לצורכי תחקיר באחוזת פלייבוי... נורא קשה.
אבל כשהוולבנגר המשוטט שלי חזר הביתה, הוא היה לגמרי בבית. איתי בבית, בדירה שלי או בדירה שלו. איתי בבית ביציאה לארוחות ערב עם ג'יליאן ובנג'מין או במשחקי פוקר עם שני זוגות החברים הטובים האחרים שלנו. איתי בבית, במיטה שלי או במיטה שלו, במטבח שלי או בשלו, על הדלפק שלי או על שלו — בבית.
עם זאת, התברר שסיימון תמיד נעדר בחג המולד. הוא לקח על עצמו משימות ברומא, כשסיקר את המיסה בכיכר סנט פטרוס; באיי ונוטו בדרום האוקיאנוס השקט, שהיה אזור הזמן הראשון שאליו הגיע החג; באחת השנים הוא אפילו נסע לקוטב הצפוני, ובחצות בדיוק נשכב בשלג ונופף בידיו כדי ליצור מלאך שלג.
זה נראה לכם מוזר? לא ממש. ההורים שלו נהרגו בתאונת דרכים לקראת סיום לימודיו בתיכון. הוא היה רק בן שמונה־עשרה כשהעולם שלו התמוטט. הוא נשאר ללא קרובי משפחה, ולכן כמה חודשים לאחר מכן עזב את פילדלפיה, נרשם לסטנפורד, ומעולם לא הביט לאחור.
אז כן, קשה לו בחג המולד. התחלתי להבין מי הוא הוולבנגר שלי מעבר לַגבר, למיתוס, לאגדה. בעיקרון, כל החגים קשים לו, וכזוג שנמצא רק בתחילת הדרך, בילוי חג המולד אצל ההורים שלי עלול בהחלט להיות בעייתי. הוא אפילו עדיין לא פגש אותם, וחג המולד של משפחת ריינולדס הוא לא בדיוק הזמן המתאים להכרזות זוגיות.
לכן לא הופתעתי כשתכנן לבלות את החודש כולו הרחק מכאן. הוא היה זה שהופתע כשהודעתי בחוצפה רבה שאני מצטרפת אליו.
"מפראג אני נוסע לווינה ואז לזלצבורג, ושם בטח אהיה בחג המולד. הם חוגגים שם פסטיבל שבו..."
"אני באה."
"עדיין? וואו, אני מעולה. גמרנו כבר לפני שעה..." הוא הניח בין רגליי את אחת מכפות ידיו היפות. שכבנו במיטה בשעות הקטנות של ליל נובמבר. הוא הגיע הביתה לכמה ימים, בין נסיעות, ובילינו את השעות ביחד במעבר מהתמזמזות אחת לשנייה.
"לא, אדוני, אני באה איתך לאירופה. אני רוצה שאת חג המולד הראשון שלנו ביחד נבלה ממש ביחד. יהיה כיף!"
"אבל מה עם ההורים שלך? הם לא יתאכזבו?"
"ברור, אבל הם יתמודדו. יהיה שלג?"
"שלג? כן, ברור שיהיה שלג! את בטוחה? בשנים האחרונות ביליתי לבד את רוב חגי המולד. זה לא סיפור גדול. לא אכפת לי להיות לבד," אמר מבלי להביט בעיניי.
חייכתי וחפנתי את סנטרו. "לי אכפת, טוב? חוץ מזה, יש לי שבוע חופשה בין חג המולד לראש השנה, אז אני באה. סגרנו."
"את שתלטנית, גברת ריינולדס," ציין ושלח את ידו בהחלטיות במורד ירכי.
"נכון, מר פרקר. אל תפסיק לעשות את מה שאתה עושה שם... מממ..."
וכך מצאתי את עצמי בלבו של סיפור אגדה לחג. טסתי לזלצבורג, אוסטריה, ושם בילינו בפונדק קטן ומקסים בעיר העתיקה — ירד שלג, העצים היו מוארים באלפי אורות לבנים, וסיימון נראה מקסים עד גיחוך בכובע גולשים עם פונפון בקצה. כתייר מדופלם, הוא ארגן לנו מזחלת עם סוסים, שהייתה מקושטת בפעמוני חג אמיתיים. בערב חג המולד, מתחת לשמיכה החמה, כשכל כולי עטופה בגופו של סיימון, הבטתי בעיר ובאור הירח המשתקף בנהר.
"אני כל כך שמח שאת פה," לחש ונשך קלות את אוזני.
"ידעתי שתשמח," צחקקתי כשתחב את ידו אל מתחת לסוודר שלי.
"אוהב אותך," לחש בקול נוטף דבש.
"אוהבת אותך יותר," עניתי ועיניי בורקות מדמעות.
מסורת חדשה? עוד נראה...
*
14 בפברואר
הודעת טקסט מסיימון לקרוליין:
סיימון:
חניתי. מוכנה לצאת?
כמעט. צריכה להתלבש. תעלה.
סיימון:
אני במדרגות. אנחנו באיחור.
לא נאחר. אל תתרגש.
סיימון:
את זה עוד לא ביקשת ממני.
תפסיק לבעוט בדלת ותיכנס כבר!
הקלקתי "שלח" והתיישבתי בנינוחות על דלפק המטבח. שמעתי את המפתח שלו בדלת וחיוך עלה על פניי. קבענו להיפגש עם החבורה לארוחה רומנטית בעוד עשרים דקות. בהתחשב במצב התנועה, נגיע בעוד ארבעים דקות במקרה הטוב. במקרה העוד יותר טוב, לא נגיע בכלל.
"בייב! מה את עושה? חייבים לצאת!" קרא. שמעתי אותו שומט את התיק שלו בכניסה.
בעודו צועד במסדרון, נאנחתי בדרמטיות וקראתי לעברו, "החלטתי שלא יוצאים הערב. אני לא מרגישה כל כך טוב." שמעתי אותו נעצר, ואני מוכנה להמר על הסיר הכי מעוצב שלי, שהוא העביר את הידיים בשיער והחניק אנחה.
כבר שבועות שאני מנג'סת לו שנצא בערב ולנטיינס ואני זאת שהתעקשה שנבלה עם חברים. אבל הוא הגיע הביתה לשבוע בלבד, וידעתי שהוא מעדיף להישאר בבית, לרבוץ על הספה ולשכב עם החברה שלו.
החברה שלו.
העור שלי עדיין מצטמרר כשאני חושבת על זה. אני החברה של סיימון. פעם הוא היה שליט ההרמון, ועכשיו אני החברה שלו.
אז אחרי שמאמצע ינואר הקפדתי לפזר רמזים על כמה שאני רוצה שיגיע הביתה לולינטיינס דיי, ואחרי שיחות טלפון אינסופיות עם סופיה ומימי לתכנון הערב הרומנטי המושלם, ההחלטה הפתאומית שלי לא לצאת ודאי גרמה לו לתהות אם הוא רוצה חברה בכלל.
"את בטוחה? חשבתי שאת נורא רוצה..."
כשנכנס למטבח, הוא השתתק. על הדלפק, בסינר, בחיוך מאוזן לאוזן ובנעלי עקב של חמישה־עשר סנטימטרים, ישבתי — אני בכבודי ובעצמי — ובחיקי פאי תפוחים.
"אני נורא רוצה משהו," אמרתי לו. "אבל זה לא מסעדה צפופה. איך אני אסתדר שם בלבוש כזה?" ירדתי בקפיצה מהדלפק והסתובבתי. הו, כן, לבשתי סינר ורק סינר. והנעליים האלה — אל תשכחו את הנעליים.
"קרוליין, וואו," הצליח בקושי לומר.
החיוך שלי התרחב. "יש לי פאי תפוחים."
"כמובן."
"ילדון טיפש. אפיתי בשבילך. פאי תפוחים לוהט רק בשבילך. כל מה שאתה צריך לעשות זה לבוא ולקחת את זה." בצעתי פיסה מהבצק וטבלתי אותה בסירופ הקינמון והסוכר שנטף מצדי התבנית. מה הוא ירצה לטעום קודם, את הפאי או אותי?
מתברר שהוא רצה גם וגם.
אפריל
"תראה, חשבתי שאנחנו מתקדמים. צפינו יחד בבייסבול, הגנבתי לך מדי פעם חמאת בוטנים, ואחרי כל זה אתה מתנהג ככה? למה? למה אתה ממשיך לעשות את זה? ויותר מזה, למה אני ממשיך להרשות לזה לקרות?"
כשהגעתי לקצה המדרגות, שמעתי במקרה את השיחה שהתנהלה בדירה שלי. סיימון היה לבד בבית — יכול להיות שדיבר בטלפון. אבל כשנכנסתי לדירה, הצצתי מעבר לקיר וראיתי אותו יושב ליד השולחן מול החתול שלי קלייב, והסווטשרט שלו, עם סמל אוניברסיטת סטנפורד, היה מונח ביניהם. בתחילת הקשר בינינו קלייב "סימן" את הסווטשרט הזה כמה פעמים, אבל חלף זמן מאז מצא לנכון להזכיר לסיימון מי באמת הגבר בבית הזה. שנינו חשבנו שקלייב כבר התגבר על התסכול הזה. מתברר שלא...
כשראיתי באיזו רצינות סיימון מביט בקלייב ובאיזה חוסר רצינות קלייב מגיב על הדברים, נאלצתי להחניק צחוק. קלייב נענע את זנבו כאילו זה אינו מחובר לגופו. נסוגותי בשקט אל הדלת וביצעתי כניסה חוזרת ברעש ומהומה, כדי שישימו לב שהגעתי הביתה.
כשנכנסתי שוב לפינת האוכל, מצאתי את סיימון קורא בעיתון בלי להניד עפעף. הוא לא הזכיר את השיחה שניהל זה עתה עם החתול שלי.
הנחתי לו לשמור על כבודו, וכעבור כמה שעות, כשמצאתי את הסווטשרט בפח, העמדתי פנים שלא שמתי לב.
מאי
רעש עז פילח את חלל חדר השינה והחריש את אוזניי. קול ניסור אדיר, שאון רב־עוצמה ממקור לא ברור שלף אותי מחלום על קלוני. הגוף שהיה כרוך סביבי מאחור גרם לי לרתוח מחום, והקולות הנוראים שבקעו מפיו הבקיעו להם נתיב ישיר אל תוך מוחי. התאמצתי למצוא פינה קרירה על הכרית שלי, אבל חום גופו הציף אותי בגלים ממש כמו הנחירות שלו — הו, אלוהים אדירים, הנחירות האלה — זעזעו את כולי.
אפילו קלייב נסוג אל מקום בטוח על ארון הבגדים.
בצעד לגמרי לא הוגן, כמקובל במגרש המשחקים של בית הספר, הזזתי את רגליי לאחור ובעטתי בגוף המיוזע והנוחר שמילא את מיטתי והרס לי את השינה.
"אוף!" הוא התעורר בבהלה, ובלי כוונה הצמיד חלקים נוספים של עורו הלוהט אל עורי. יצאתי מהמיטה ונעמדתי מעליו כשאני מנופפת בכרית, שלא נותר בה אפילו מיליגרם של קרירות.
"בייב, מה את עושה? בעטת בי?" הוא הצטנף אל תוך עצמו כמו חילזון.
"אתה מוכרח להפסיק!" צעקתי.
"להפסיק? מה להפסיק? בואי... תחזרי למיטה," מלמל בעודו שוקע בחזרה אל תוך חלומותיו, שבהם כנראה חטב עצים במסור.
"שלא תעז לחזור לישון! די! כבר! לנחור!" צעקתי, כולי נסערת. העובדה שהשינה המקודשת שלי נגזלה ממני גרמה לי לאבד שליטה.
"נחירות? בחייך, לא יכול להיות שזה כל כך נורא — על מה את מדברת?"
חטפתי את הכרית שלו, וראשו נשמט על המזרן.
"אם אני לא יכולה לישון, אף אחד פה לא יישן! אתה קולני ואתה לוהט!" צווחתי.
"טוב, את זה שאני לוהט ידענו, נכון?"
"ארררררר!"
"רגע, את לפני מחזור?" שאל, ובתוך שנייה הבין איזו טעות איומה הוא עשה והביט בי מבועת.
סיימון סיים את הלילה מעבר לקיר, בדירה שלו. הייתי חייבת לישון.
יולי
"אלוהים אדירים, קרוליין, זה היה מדהים."
"כן, היה מדהים," גרגרתי וכרכתי את רגליי סביבו, כשאני מצמידה אותו אליי ומרגישה אותו היטב עדיין בתוכי. הוא נשם בקצב מתואם לשלי ונרגע בחיקי, בעודי מעבירה את קצות אצבעותיי בעדינות על ראשו ועל גבו. כעבור כמה דקות הוא התרומם על המרפק והחליק חזרה את שערו.
"לא גמרת, נכון?"
"לא, מותק שלי, אבל זה היה נהדר בכל מקרה."
"תני לי לפצות אותך," התעקש והניע את ידו בינינו. חסמתי אותו והוא הופתע. "בייב?"
"זה לא תמיד העיקר. זה יכול להיות מדהים גם בלי זה. לפעמים כל מה שאני צריכה זה להיות כאן, קרובה אליך," אמרתי ומשכתי אותו אליי לנשיקה נוספת, אטית ומתוקה. "אני כל כך אוהבת אותך," לחשתי באוזנו, והוא חייך בתגובה חיוך רחב שהרחיב את לבי.
אחרי הבצורת האורגזמית הגדולה, שמבחינתי כך הוגדרה התופעה ברחבי תבל, האם היא תמיד הייתה שם בשבילי? ברור שלא. אבל לרוב היא הייתה שם, ולרוב היא העניקה לי את עצמה פעם אחר פעם, ולפעמים אפילו מצאה בתוכי את המקומות המדהימים ביותר. בלילות האלה כמעט התעלפתי.
אבל למרות שאני אוהבת סקס על דלפק המטבח, וסקס במקלחת, וסקס על רצפת המטבח, וסקס במדרגות — טוב, לילה אחד של סקס במדרגות — בכל זאת העדפתי סקס רגוע. כשסיימון מעליי, מניח לי לחוש את כובד משקלו ואת מלוא אהבתו על גופי, בתוכי, סביבי. ואם מדי פעם קרה שאוֹ יקירתי לא הגיעה, זה היה בסדר גמור מבחינתי.
ידעתי שהיא תמיד תחזור.
סיימון דשדש בחזרה אל המיטה והביא איתו בקבוק מים. קלייב בא בעקבותיו. קלייב היה חכם מספיק להישאר רחוק בזמן ששכבנו; פעם אחת הוא תקף וכמעט נבעט. מאז הוא הקפיד לתפוס מחסה בזמן האקשן. כשסיימון קם להביא מים, הוא ידע שעכשיו מותר לו לחזור להתכרבל.
סיימון הגיש לי את הבקבוק, ואני הדלקתי את הטלוויזיה כדי לבדוק איזה מזג אוויר צפוי מחר ואם אצטרך מטרייה. צפינו בתחזית, כל אחד מאיתנו בצד שלו, וקלייב באמצע. אחזנו ידיים על הכרית שבינינו.
לגמרי נפלא.
*
אוגוסט
"נו כבר, אני יודעת שאתה מת להגיד את זה."
"אני לא חושב שאני צריך להגיד, קרוליין. הגניחות שלך אומרות הכול."
"לא, לא, אני יודעת שאתה רוצה. תגיד, תגיד."
"טוב. אמרתי לך."
"מרגיש יותר טוב?"
"כן."
"טוב. עכשיו תסתום ותן לי לחזור לנודלס שלי."
סיימון צחק ואני ינקתי לפי את הפו, מרק האטריות הווייטנאמי הנהדר. שנים חשבתי שאני לא אוהבת אוכל וייטנאמי. אני מניחה שכשאוכלים את זה בווייטנאם זה אחרת.
זאת הייתה הוכחה נוספת לכך שהקשר עם סיימון הוא פרס אדיר. הוא הזמין אותי לבוא איתו לדרום־מזרח אסיה: לאוס, קמבודיה ולסיום — וייטנאם. לא יכולתי להצטרף אליו למסע כולו, אבל פגשתי אותו בהאנוי וביליתי איתו שבוע בזמן שצילם עבור "נשיונל ג'יאוגרפיק." ביקרנו בערים ובכפרים, בחופי החול ובפסגות הרים שלוות. אכלנו בכל יום אוכל מדהים ואהבנו כל הלילה, בכל לילה.
ברגע זה חווינו עונג מופלא, בעודנו צפים במפרץ הא לונג ואוכלים ארוחה נהדרת שבושלה לנו בבית הסירה שבו שהינו. נעצתי מבט באיים הזעירים שהזדקרו מתוך המים כמו תלוליות על גבם של דרקונים שפרצו מעלה ממעבה האדמה. השמש עמדה לשקוע, וכדי להצטנן מהחום הכבד, זינק סיימון מירכתי הסירה אל המים. טיפות כיסו את עורו, מכנסיו הקצרים נצמדו לרגליו, והחזה החשוף שלו גרם לי לרייר אפילו יותר מהפו. החיים היו טובים.
מכל הנסיעות שלי איתו — סופי־שבוע קצרים וטיולים ארוכים למקומות אקזוטיים — זאת הייתה הנסיעה שבאמת גרמה לי לצאת מגדרי. וייטנאם הייתה קסומה, משכרת ומרהיבה. כבר עכשיו רציתי לחזור לכאן. רציתי שהוא יחזיר אותי לכאן.
המשכתי לשאוב ברעש את הנודלס שלי, והוא פתח בקבוק של בירה "טייגר." חייכנו זה לזה. הפיות שלנו תקשרו בסימנים, ללא מילים. הסתובבתי כדי לראות את השקיעה, והוא משך אותי אל חיקו. היינו חמימים ודביקים, מלוחים ממים ומזיעה. כבר כמעט יומיים חייתי בחזיית ביקיני ירוקה ובסרונג, וכשידיו חבקו את מותניי הוא תחב את אגודליו אל מתחת לבד.
"זה טוב, נכון?" שאל.
"זה כל כך טוב." הבטתי בשמש שצללה אל תוך המפרץ, ואז הסתובבתי אליו ונישקתי אותו. הרגשתי את הפרפרים בתוכי, שלא נעלמו מעולם. אני מקווה שלעולם לא ייעלמו.
ספטמבר
"היי."
"היי גם לך."
"התעוררת?"
"לא ממש. רגע, מה אתה עושה פה?"
"עליתי על טיסה מוקדמת. התגעגעתי אלייך."
"מממ, גם אני התגעגעתי אליך."
"וואו, קרוליין. מה את לובשת... או לא?"
"חם מדי לבגדים."
"טוב מאוד," לחש.
הוא נשכב מאחוריי וחום גופו היה נעים לי כל כך, למרות האוויר החם. ידיים נעו על פני צלעותיי, לעבר מותניי, והטו אותי מטה בעודי גונחת למגעו, וגופי, הנכון תמיד, נענה למגע ידיו על עורי. הוא השתהה לרגע כדי להצטרף אליי בעירום, ואני הקשתּי את גופי לקראתו וחשתי אותו שוב, להוט ומוכן לאהוב אותי.
הוא ליטף את שדיי בתנועות מתגרות. הוא ידע מה תהיה תגובתי. הוא תחב את ידו בין רגליי והניח את אחת מהן על רגלו, כשהוא פוער אותי לקראתו.
"כן?" שאל בנשימה חמימה על אוזני.
"כן," הנהנתי ושלחתי את ידי לאחור, כשאני מלפפת את אצבעותיי בשערו. הוא חדר לתוכי בבת אחת ובנהמה. גנחתי כשהרגשתי אותו עיקש ונוכח במקום שנועד בשבילו.
