סן ויסֵנְטֵה דה לה בַּרְקֵרָה הייתה עיירת דיג קטנה ושלווה במערב קנטבריה. גשר עתיק יומין ובו עשרים ושמונה קשתות מעוטרות חצה את הנהר הגדול שעבר במרכזה. ושם, בשולי העיירה, בשדה פתוח, חנה הקרקס של אדון ויטוריוס בשלהי אותו קיץ.
בלילה הראשון לשהותם בעיירה, בעת שטייל עם ידידו סזאר, עלה בדעתו רעיון חדש ומקורי. בעודם מהלכים לאיטם על הגשר ליווה אדון ויטוריוס בעיניו את מריה שעמדה לא הרחק מהם ומבטה נמשך אל הים. היא ישנה. לפתע טיפסה על גבי מעקה הגשר ועמדה ללא ניע. דבר מעין זה כבר קרה במהלך נדודיהם: לעיתים, לאחר ששוחררה בסיום המופע מהשפעת ההיפנוזה, הייתה נופלת עליה תרדמה אמיתית, גופה היה חוזר להרגליו הישנים והיא הייתה מתהלכת בשנתה ומשוטטת בסביבות המחנה. במקרים אלו אדון ויטוריוס, שלא מש מצידה, היה עוקב אחר מעשיה ממרחק בטוח.
כעת, בעומדה על המעקה, התבדר שיערה ברוח הנושבת וחיוך עלה על שפתיה. ליבו של אדון ויטוריוס החסיר פעימה והוא הורה בידו לסזאר לחדול מדיבורו. מריה הסתובבה והחלה צועדת לאט לאורך המעקה, צעד אחר צעד, מתנודדת קלות אך שומרת על שיווי משקלה. זה היה מראה מופלא, וסזאר, שהיה ידוע כגבר קשוח ומחוספס בדרך כלל, הביט בה נדהם ופעור פה. עוברי אורח שחלפו במקום עצרו מהליכתם ונשימתם נעתקה מהפתעה וגם מפחד, שמא תיפול הילדה לנהר ותטבע. אך איש לא צעד לקראתה ולא העז להורידה מהגשר. כולם נעצו בה מבטים וצפו בה כאילו היה זה מופע לוליינות של אדם אחד. אחדים אף חשבו לתומם כי מדובר בחלק ממופע הקרקס שהגיע לעירם ועקבו בשקיקה אחר צעדיה ומהלכיה הבאים של הילדה.
"אתה מתכוון לעמוד ולא לעשות כלום?!" הזדעק סזאר.
"לא אוכל לעשות דבר עכשיו כשהיא ישנה. יש להניח לה להמשיך וללכת", ענה אדון ויטוריוס באותו קול צונן, נטול כל רגש.
"מה אם תיפול?!" שב וקרא סזאר הנחרד.
באותו רגע נשמעה זעקת בהלה של אישה מקרב קהל האנשים שנאסף: מריה התנודדה לרגע על מקומה. אך רגליה שבו ומצאו אחיזה והיא המשיכה בצעידתה.
"היא לא תיפול", ענה אדון ויטוריוס בפשטות, "המוח שלה מעביר לגופה מסר שהיא הולכת על קרקע יציבה".
"יש לה עוד דרך ארוכה לעבור! אתה משחק בחיים שלה, ויטוריוס ידידי", קבע סזאר והדף את האנשים שהצטופפו סביבם וביקשו להתקרב עוד אל הילדה.
"הבט!" ענה לו אדון ויטוריוס בקול נחוש. הם עקבו אחרי תנועותיה יחד עם הקהל שהתגודד על הגשר וליוו את הילדה במתח וציפייה עד שסיימה לחצות את הגשר כולו. כשהגיעה לקצהו ירדה ממנו בזהירות ונעלמה בחשכת הלילה בדרך המובילה בחזרה אל מחנה הקרקס. שני הגברים ליוו אותה בדרכה.
"אתה יודע, סזאר, חייבים לעשות משהו בנוגע לילדה. המופע מתחיל לחזור על עצמו וסופו שהקהל ימאס בו", אמר אדון ויטוריוס לאחר שהקהל התפזר. "חשבתי... הרבה זמן עבר מאז שהעלינו מופע ראוי לשמו של הליכה על חבל".
"אתה מתלוצץ!" השיב סזאר בגיחוך ולא ידע אם ידידו מתבדח או רציני בדבריו. "אתה באמת מתכוון לתת לה ללכת על החבל כאילו הייתה לפחות איזו מריה ספלטריני? ואולי תבקש להפוך אותה לכוכבת יום אחד כמו פריני הגדול... היא לא לוליינית ואין לה צל של מושג מה לעשות על החבל".
אדון ויטוריוס שתק. סזאר הביט בו והבין שהתכוון לכל מילה מדבריו.
"ספלטריני ופריני הגדול הם מאומני ההליכה על החבל הגדולים ביותר של ימינו, כבודם במקומם מונח, אך הילדה שלנו שונה. יש בה איכות אחרת. תסכים איתי, סזאר, שהיא יחידה במינה. אין סיבה שלא תוכל לבצע על הבמה את מה שביצעה הרגע על הגשר הזה".
"חבל וגשר הם שני דברים שונים! ומה אם היא תיפול מהחבל? אתה לא יכול להיות בטוח שמה שראינו כאן יחזור על עצמו על הבמה".
"היא לא תיפול", ענה, "זה בדיוק העניין. על הגשר היא ישנה ולא נפלה, נכון? ההבדל היחיד הוא שעל החבל היא תהיה מהופנטת ותבצע את מה שאומר לה לעשות. היא לא תיפול. שום דבר לא עומד בפני כוח המחשבה שלי, סזאר ידידי, אפילו לא כוח המשיכה".
