המשרד למקרים מיוחדים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המשרד למקרים מיוחדים
מכר
מאות
עותקים
המשרד למקרים מיוחדים
מכר
מאות
עותקים

המשרד למקרים מיוחדים

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

נתן אנגלנדר

נתן אנגלנדר (Nathan Englander; נולד ב-1970) הוא סופר ‏‏יהודי-אמריקאי. 

נתן אנגלנדר נולד וגדל בקהילה יהודית אורתודוקסית בווסט המפסטד שבלונג איילנד במדינת ניו יורק. למד בתיכון העברי של מחוז נסאו, והמשיך ללימודים באוניברסיטת המדינה של ניו יורק ובאוניברסיטת איווה. באמצע שנות ה-90 התגורר במשך חמש שנים בישראל. מתגורר בברוקלין ובמדיסון ומלמד ספרות יפה במכללת האנטר של אוניברסיטת העיר ניו יורק.
בשנת 1999 יצא לאור ספרו "For the Relief of Unbearable Urges", ובו תשעה סיפורים קצרים. בעקבות פרסום הספר זכה אנגלנדר במלגת גוגנהיים. ארבעה מסיפוריו הקצרים נכללו באנתולוגיות השנתיות "The Best American Short Stories".
בשנת 2000 זכה בפרס פֵּא"ן/מלמוד להצטיינות באמנות הסיפור הקצר. בשנת 2012 זכה בפרס פרנק אוקונור לסיפור קצר, על ספרו "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק". 
אנגלנדר נמנה עם מתרגמיו לאנגלית של ספרו של אתגר קרת, "פתאום דפיקה בדלת".

תקציר

קדיש פוזנן, בנה של זונה יהודייה, עוסק לפרנסתו במחיקה של שמות מעל המצבות בבית הקברות לעבריינים וזונות. כשבנו נעצר על ידי המשטרה ונעלם - קדיש יוצא עם ליליאן אשתו לחפש אותו. השנה היא 1976. על ארגנטינה עוברים ימים אפלים תחת שלטון ה"חונטה" הצבאית, האחראית לחטיפתם ורציחתם של עשרות אלפי אנשים. הקהילה היהודית בבואנוס איירס במצוקה גדולה. החיפושים אחר הבן מובילים אותם למסע נואש, הזוי ומסויט שבמהלכו הם נחשפים לתהומות של רשע ואכזריות ומגלים שהם חולקים את גורלם עם עשרות אלפי ארגנטינאים אחרים. דווקא קדיש, הנושא את השם המחייב כל כך, האיש המוקצה והמנודה, הוא זה שנאלץ לפייס את הקהילה היהודית עם עברה ועם ההווה שלה. המשרד למקרים מיוחדים הוא סיפור של התפוררות אישית וחברתית. דרמה משפחתית מרתקת הנוגעת באובדן, אשמה ובושה. זהו רומן מהפנט ועמוק, שלצד רגעיו הקודרים ספוג גם בחום אנושי, הומור ותקווה. נתן אנגלנדר נולד במשפחה דתית, גדל בניו-יורק, והתגורר שנים אחדות בירושלים. קובץ סיפוריו "גלגול בפארק אווניו" תורגם לעברית (עם עובד) ולשפות נוספות וזכה בפרסים ספרותיים רבים. כתיבתו של אנגלנדר הוגדרה כשילוב הבלתי אפשרי בין בשביס-זינגר, פרנץ קפקא ולואיס קארול. לא בכדי נכלל אנגלנדר ברשימת הסופרים הצעירים המבטיחים של המאה ה-21, של ה"ניו יורקר".

פרק ראשון

1

היהודים קוברים את עצמם כדרך שהם חיים, צפופים, פולשים זה לתחומו של זה. המצבות היו כגוש אחד, הגופות הטמונות תחתיהן צמודות זו אל זו, מרפק אל מרפק וראש אל כף רגל. קַדִיש הוליך את פַּאטוֹ בינות לשורות לא אחידות על פני אדמה לא אחידה בצד של ״עושי החסד״. הוא קימר את כף ידו על עינית הפנס כדי להחניק את האור. אצבעותיו נגהו בגוני כתום ואדום כאשר החליק את אגרופו על פני אחת המצבות.
הם חיפשו את קברו של חזי כפול־להב, ועד מהרה מצאו אותו. החלקה שלו בלטה בחדות מעל פני השטח. המצבה שלו נטתה לאחור. לקדיש נראה שהזקן ניסה להיחלץ משם בציפורניו. נראה גם שאילו המתינה בתו של כפול־להב עוד חורף אחד בלבד, היא לא היתה נזקקת כלל לשירותיו של קַדִיש פּוֹזנַן.
השיש, התחוור לקדיש, משמש לגילוף לא בזכות חוזקו, אלא בזכות רכותו דווקא. כמו שאר מצבות השיש בבית־הקברות של ״אגודת עושי החסד״, גם מצבתו של חזי היתה מצולקת וסדוקה, והאותיות דהויות. רוב המצבות האחרות נחצבו באבני שחם. את אשר לא עוללו להן כוחות הטבע והזיהום, עשו הבריונים המקומיים. בעבר היה קדיש מקרצף אותן במקומות שצוירו צלבי קרס ומאחה מחדש במלט ושברי אבנים. הוא בחן את חוזק המצבה שעל קברו של כפול־להב. ״כמו לתת בוקס בשן מתנדנדת,״ אמר קדיש. ״אני אפילו לא יודע למה אנחנו טורחים - עוד מעט לא יהיה זכר למקום הזה.״
ואולם קדיש ופאטו ידעו שניהם למה הם טורחים. הם הבינו היטב מדוע המשפחות פונות אליהן עתה בדחיפות שכזאת. השנה היא שנת 1976, והמקום ארגנטינה. הם חיו באי־ודאות ובתחושה מעורפלת של תוהו־ובוהו. בבואנוס איירס סבלו זמן רב מחטיפות ומדרישות של דמי כופר. טרור איים מכל עבר, והיתה עלייה במספר מקרי הרצח. לא זה הזמן המתאים לבלוט בשטח, לא לגויים ולא ליהודים. והיהודים, כמעט כאיש אחד, חשו כי כבר בעצם יהדותם הם שונים מסביבתם די והותר.
עם לקוחותיו של קדיש נמנו מי שהיה להם מה להפסיד, פלח האוכלוסייה המכובד והמצליח של הקהילה, שעברם המשפחתי לא היה מיוחס כל־כך דווקא. בימים שקטים יותר די היה בהתעלמות ובהכחשה. כאשר אחרון בני דור ״עושי החסד״ נדם, כאשר כל החלקות בצד הזה של בית־הקברות התמלאו, המתינו הצאצאים פרק־זמן שנראה להם הגון וראוי לחבורה לא הגונה ולא ראויה, ואטמו את בית־הקברות הזה לצמיתות.

כאשר הלך קדיש לפקוד את קבר אמו ומצא את השער נעול, פנה אל בני ״עושי החסד״ האחרים וביקש לקבל מהם את המפתח. הם הכחישו כל מעורבות. הם הופתעו לגלות את דבר קיומו של בית־הקברות. וכאשר ציין קדיש שהוריהם קבורים שם, התברר שהם גם אינם זוכרים את שמות הוריהם.
תפישת־עולם שכזאת, צורמת ככל שהיתה, לידתה בבושה נוראה.
לא זו בלבד שעצם קיומה של ״אגודת עושי החסד״ היה בבחינת שערורייה בבואנוס איירס, אלא שבשיאה, בשנות העשרים של המאה העשרים, היא היתה חרפה שאין למעלה ממנה לכל יהודי ארגנטיני שהוא. מי ממשמיציהם לא נהנה לראות בעיתון הבוקר שלו תמונה טובה של איזה אלפונס באזיקים, חבר ״הקפוטות״ במסדר זיהוי - ומי לא היה חושב שהשמצותיו מוצדקות למראה הסרסורים היהודים המפורסמים של בואנוס איירס, המלווים בזונות היהודיות שלהם משורבטות השפתיים? ואולם בשנת 1950, כאשר מצא קדיש את עצמו מול שער נעול, כבר היה כל זה נחלת העבר. המסך ירד על תעשיית העסקים היהודיים האיומה הזאת עשרים שנה קודם לכן. בנייניה של ״אגודת עושי החסד״ נמכרו אז זה כבר, בית־הכנסת של הסרסורים ננטש. רק נכס אחד לא היה אפשר להוציא מכלל שימוש. להזניח, כן. וגם להפקיר. אך כדברי החידה, מה הוא הדבר היחיד שאדם בונה ומובטח שימוש נצחי בו? המתים משתמשים בבית־קברות לנצח.
בית־הקברות הזה היה גם המוסד היחיד שהקימו הסרסורים והזונות של בואנוס איירס בהסכמת היהודים המכובדים וההגונים. למרות קשיות לבם של אותם יהודים בכל הנוגע ל״עושי החסד״, הם לא יכלו לפנות להם עורף במותם. התכנס הוועד של ״איחוד הקהילות היהודיות״ של ארגנטינה, שהיה בימיו הראשונים, ונקלע למבוי סתום. אף לא יהודי אחד לא ייקבר כגוי, חס וחלילה. ואולם גם יהודיה הטובים של בואנוס איירס לא ייטמנו לצד זונות. הם חלקו את תהיותיהם עם הארי־תלמוד, אשר כמנהיג ״עושי החסד״ ישב בראש ועד משלו. ״אתם שוכבים אתן בחייהן,״ אמר הארי, ״מדוע לא תתחבקו אתן במותן?״
לבסוף הושגה הסכמה. סמוך לעורף בית־הקברות תיבנה חומה הדומה לחומה המקיפה את כולו, ויוקם בית־קברות שני, שלמעשה יהיה חלק בלתי־נפרד מבית־הקברות הראשון - מן הבחינה הטכנית, לא מן הבחינה ההלכתית, שהיא הדרך שעל־פיה יהודים פותרים כל בעיה הנקרית בדרכם.
החומה הקיימת היתה חומה צנועה שגובהה שני מטרים, ובעצם היא לא נועדה אלא לתחום שטח קדוש. הקמת בית־קברות יהודי בעיר הדבֵקה במתים כאחוזת דיבוק העידה על רמה מסוימת של קבלה שלהם, ש״איחוד הקהילות״ לא יכול אלא לחלום עליה. את ההקלה שחשו הם ביקשו להראות באופן העיצוב שלו.
אלא שעצם הדבר שמקבלים אותך ביום אחד, אין פירושו בהכרח שתזכה לקבלת פנים לבבית למחרתו - יהודי בואנוס איירס לא יכלו שלא להתכונן לזמנים חשוכים. ועל כן מעל לחומה הצנועה הוסיפו עוד שני מטרים של גדר עשויה ברזל חשיל, ובקצה כל מוט עיטור ברזל דמוי אירוס. כל אותם חודים ודוקרנים שהתנשאו לגובה של ארבעה מטרים, שיוו לאותה חומה מראה לא מזמין, ונטעו בך את ההרגשה שאי־אפשר לטפס עליה, את התחושה שאם תטפס תקרע את מכנסיך. ״איחוד הקהילות״ הרשה לעצמו רמז אחד של פאר בצורת שער עמודים ובראשו כיפה. קודם שהושג איזון כלשהו בין היהודים לבין עצמם, זה האיזון שהשיגו עם העולם הסובב אותם.
שתי קבוצות של חברי ועד עמדו וצפו בחומה החדשה ההולכת ונבנית. הרב של בית־הכנסת ״ליבֶּרטוֹר״ של המתמערבים סירב להיות נוכח שם. הרב הצעיר של המולדת הישנה הוא שפסע אנה ואנה בעצבנות כדי לוודא שמקפידים לעמוד בתקנים מסוימים, ונחרד למצוא את עצמו מנהל את העניינים.
כאשר יבַש הטיח, שבו למקום נגידי ״איחוד הקהילות״ כדי לפקח על הצבת הגדר. הם הופתעו לראות לצדם את חבורת הסרסורים. זה היה מחזה שאותם יהודים נכבדים קיוו שלא יראו עוד לעולם. שורת בריונים ידועים של ״עושי החסד״ ניצבו לפניהם, ובהם חזי כפול־להב, עדיין חסון, בורשטיין־קוקוס, וחיים־משה ״שתום־עין״ וייס. לצד הארי־תלמוד התנשאה דמותו הגדולה מאוד, האגדית מאוד של שלמה־סיכה.
״החומה גבוהה דיה,״ אמר הארי־תלמוד. ״גדר היא עלבון ואין צורך להקימה.״ יהודי הקהילות המאוחדות לא ראו בכך עלבון; הם סברו שהיא מתאימה למדי לגידור שמסביב. וכבר נרמזו כמה איומים מגונים. הארי לא ראה צורך להכביר מילים. הוא הצביע על החומה ולא אמר אלא, ״יותר נפרד מזה אי־אפשר.״
פניהם התכרכמו. הם פנו אל הרב, אך הוא לא יכול לתמוך בהם. חומה מוצקה של שני מטרים היא חציצה על־פי כל קנה־מידה: די בה לשמש למחיצה ולסוכה וגם לכליאת שור נגח. ועוד הם דנים במיני טיעונים עדינים ומורכבים יותר, נד הארי־תלמוד בראשו. כפול־להב העצבני החל לפשוט את ידיו, ושלמה־סיכה כופף את אצבעות ידו הימנית לכדי אגרוף קמוץ דמוי ראש של אַלָה. פייגנבלום, הנשיא הראשון של ״איחוד הקהילות״ ואבי הנשיא השני, צפה בכל זה מזווית עינו. הוא ראה בכך הזדמנות מצוינת להכריז כי פסיקת הרב הצעיר מחייבת, ומיד החלו בהסתלקות חפוזה.
הסרסורים לא רצו להיות חברים מדרגה שנייה בדיוק כפי שלא רצו זאת אחיהם שדרשו להקים חומה ביניהם. כאשר הם הקימו את חזית בית־הקברות שלהם, הזמינו העתק מדויק - אך גבוה במטר אחד - של שער הכיפה המפואר שקידם את פני האבלים אל הצד של ״איחוד הקהילות״.
שוב יושרו ההדורים, השבח לאל. עכשיו יכול הארי־תלמוד לנוח בשלום על משכבו ולחסוך מעצמו את מראה בניו שלו, שניהם פרקליטים, העומדים מול קדיש בטרקליני בתיהם הגדולים ומתכחשים למוצאם. כך אירע גם בפגישתו עם בתו של שתום־עין ועם בנה של הניה האילמת. כל מה שהיה לילדים הללו בעולם בא להם בזכות מאבקם של ״עושי החסד״, ובאמצעות כספם.
לילָה פינקל - שסיפרו על אמה, בריינה־וַאגינָה, שניחנה בחדות תפישה ובכּוּס של זהב טהור - היא שנטלה עליה את המשימה להעמיד את קדיש על מקומו. ״תנשום,״ אמרה. קדיש נשם. ״אתה מריח את זה באוויר?״ שאלה. קדיש דימה שאולי הוא מריח. ״זה הריח של המזל הטוב, פוזנן. זאת העונה של ההתעשרות שלנו, שמעולם לא היתה כמוה.״
אותם ימים היו ימי פריחתה של אוויטה, של הפועלת המשוחררת ושל פועליה חסרי החולצות. בתי־חרושת צצו ועלו בתקופת שלטונו של פֵּרוֹן, ולילה תיארה לפני קדיש תמונה של המעמד הבינוני העולה ופורח אתם יחד ויוצר מרחב קיום ליהודים. היא לא ביקשה אלא שיחבור אליהם ויישיר מבט אל העתיד. אין טעם לשקוע בזיכרונות המכוערים שעד מהרה יישכחו. קדיש לא השתכנע, וסבלנותה של לילה החלה לפקוע. ״תחשוב,״ אמרה וטפחה בחוזקה על רקתה. ״למי טוב יותר״ - עוד חידה - ״למי שאין לו עתיד, או למי שאין לו עבר? זאת הסיבה להקמת החומה. כדי שביום מן הימים היהודים ישלבו ידיים, כדי שנוכל לעמוד בבית־הקברות של ׳איחוד הקהילות׳ שלנו בשמחה ולא בעצב, וכולנו נביט יחד אל החומה ואולי נשכח מה מתרחש מאחוריה.״
אלא שעתידו של קדיש פוזנן לא נראה זוהר יותר מן העבר שלו. הוא עוד לא פגש אז את ליליאן ועדיין לא נשא אותה לאישה; בנו עדיין לא בא אל העולם. ומלבד קברה של אמו, פבוֹריטה, שבא לפקוד, לא היה לקדיש איש בעולם.
״אז מה?״ אמרה לילה. ״בהיסטוריה של כל עם יש תקופות שמוטב לשכוח. זו התקופה שלנו, פוזנן. תניח לה להישכח.״
בין הבנים שלא הכירו בקיומם של הוריהם, היה עוד מישהו, חוץ מלילה, שנרתע מדבריו של קדיש. כאשר חזר קדיש אל בית־הקברות, נחוש בדעתו להיכנס פנימה ויהי־מה, גילה שנוספה שרשרת לשער, בריתוך רשלני, וליתר ביטחון אטמו בזפת את חורי שני המנעולים. הוא בעט בשער, והדי הבעיטה הרעידו את הכיפה והחרידו יונה מרבצה. קדיש הרהר בדבריה של לילה ופנה משם וניגש אל השטח של ״איחוד הקהילות״. הוא נכנס בשער הפתוח תמיד, עבר בין הקברים המטופחים, והגיע אל יעדו - הגיע והרים את ידיו, ובתנופה התרומם אל ראש החומה, ונעליו משתפשפות בקיר הלבנים. קדיש התיישב עליה, הזין את עיניו בחלקת ״עושי החסד״, ותהה אם הוקמה אי־פעם חומה שמישהו לא הצליח לעבור אותה. החומה הזאת לא היתה אתגר קשה במיוחד. היא לא נועדה לעצור את החיים, אלא לחצוץ בין המתים.
קדיש הסתפק בפתרון הזה, וככל שפשטה הידיעה ברבים, הסתפקו בו גם שאר בני הקהילה היהודית משני עברי החומה. מעת לעת נראה קדיש מטפס על החומה ועובר אל הצד של ״עושי החסד״, או חוזר ונופל בין החלקות של ״איחוד הקהילות״. איש לא הודה בנוכחותו. אם הם יכלו לשכוח את מי שנקבר באותו בית־הקברות של פורקי עול, עד האחרון שבהם, לא היה להם כל קושי להוסיף עוד אדם לרשימה. ומאז ואילך דומה שהוא לא התקיים יותר. היהודים שכחו גם את קדיש פוזנן.
אלה היו פני הדברים עוד ימים רבים. וכך התייחסו אל קדיש לאחר שהתאהב בליליאן, וכאשר היא, שתהיה בריאה, השיבה לו אהבה. יהודי בואנוס איירס פינו לה מקום בשכחה שלהם - ואין זה עניין של מה־בכך בהתחשב בעובדה שמשפחתה התייצבה לצד ״איחוד הקהילות״. (רחמו גם על ההורים. וכי מה אפשר לעשות בבת המתעקשת להינשא לאִיחוֹ דֶה פּוּטָה, בנה הממזר של זונה? מדוע היתה ליליאן צריכה למצוא לעצמה את היהודי היחיד שהתגאה בהיותו בן של זונה?) וכאלה היו פני הדברים מבחינתם גם עם מותה של אוויטה כעבור שנתיים, וכעבור חמש שנים, כשהודח פרון. ביקוריו של קדיש אצל קבר אמו תכפו עוד יותר לאחר לידת פאטו. אמו היתה החוליה השלמה היחידה של המשפחה שחיברה אותה אל העבר שלה.
אפילו את שמו לא קיבל קדיש ממשפחתו; הרב הצעיר הוא שבחר בו, וזה היה הגילוי הקרוב ביותר לחביבות שיכלו היהודים הנכבדים להראות. חולני, חלוש ומתקשה לשרוד, בקושי הוציא קדיש את השבוע הראשון לחייו. אמו - אישה מאמינה - התחננה שיזעיקו את הרב אל ביתו של הארי־תלמוד כדי להצילו. הרב סירב לעבור את סף הבית. הוא עמד בחוץ ברחוב קשיוּ המואר בשמש והציץ בתינוק שבזרועות פבוריטה שבמסדרון. פסיקתו היתה מידית. ״נקרא את שמו קדיש, כדי להרחיק את מלאך המוות. תעלול וברכה בצדו. יהיה הילד הזה המספיד, ולא המוספד.״ וכיוון שהרב יצא מנקודת־הנחה שתפקידו של האב התמצה בפעולה הגופנית (ובסחר־מכר), הוא העניק לקדיש שם משפחה המתיישב עם האגדה - הרי מהעיר פוזנן למדנו, שלא צפוי גורל טוב לצאצא של אדם המביאו לעולם באמצעות זונה. פבוריטה חזרה על השם: קדיש פוזנן. היא הרחיקה אותו בזרועותיה וסובבה אותו, כאילו כדי למדוד עליו את השם החדש. הרב לא חייך ולא נפרד מהנוכחים. הוא רק צעד לאחור אל תעלת הניקוז, והרגיש שעשה צדק עם הילד. מי ייתן והשם קדיש יצילו מרע. ואם יגדל ויהיה לצדיק, מי ייתן וישכיל להיחלץ בעצמו משמו האחר.
אילו ידע קדיש את מקור שמו, לא היה מרגיש מקולל. הוא שמח במשפחתו והיה מאושר בה. הוא האמין שנכון לבנו עתיד זוהר. ואף־על־פי שברכיו חרקו כשטיפס על אותה חומה, והוא השתדל שהנחיתה תהיה רכה ככל האפשר, הוא גם לא ויתר על אישיותו. אילו הכירה לילה פינקל בקיומו בעשרים וחמש השנים שעברו מאז, היה קדיש אומר לה שבעצם אפילו צדקה במקצת. שלמרות החיים הקשים, היה טעם לחיות אותם בשמץ של תקווה. אולי זאת הסיבה שקדיש לא נזקק מעולם לאחיו היהודים יותר מאשר נזקקו הם לו.
האיזון הזה נשמר כל שנות ה״מוֹנְטוֹנֶרוֹס״ וה־ERP, ולאחר סילוק אונגאניה מן השלטון.* באותן עשרים שנה פרחה הקהילה ושגשגה וביססה את מעמדה. וקדיש היה משוכנע שאילו עלתה יפה ולו אחת מתוכניותיו, היה הוא פורח ומשגשג יותר מכולם.
[* ראה מילון מונחים בסוף הספר.]
עם שובו של פרון לשלטון לא התעורר ביהודים צורך עז בחשבון נפש. ובוודאי לא התעורר בהם אז צורך לחשוב על יחסם אל קדיש פוזנן בכל אותן שנים. ובכל־זאת אחזה את הקהילה עווית קולקטיבית קלה כאשר עם שובו של פרון אל ארצו אירע מעשה טבח קטן בקרב החוגגים שקידמו את פניו. באוֹנסֶה ובוויה קרֶספּוֹ היו שהקפיצו את ברכיהם בעצבנות בתקופת שלטונו הקצרה של פרון, וכשמת החלו שני אחים בשני בתים גדולים בפלֶרמוֹ לכסוס ציפורניים מתוך חשש אמיתי.
פרון השאיר לארצו רקדנית ב״בית הוורוד״ והיא לא הצליחה לנהל כראוי את חייהם. בתקופה זו של אי־ודאות גדולה ושל שמועות נוראיות חששו אחדים מבני המזל שהקנאים וחורשי הרעה יתחילו לפשפש בעבר. הגופות נערמו, אך עדיין לא נמצא להן מקום קבורה של ממש. זו היתה תקופה שאפשר להגדירה ביתר הצלחה על־פי מה שהוצא בה מן האדמה. סודות רבים כל־כך נחשפו בבואנוס איירס, וכל אחד היה עלול להיתקל במקרה בסוד זה או אחר. ואז הבינו בני ״עושי החסד״ את מה שקדיש ידע תמיד - החומה החוצצת בין שני בתי־הקברות אינה כה גבוהה. כה נואשים היו להבטיח שלא יתגלה דבר שיקשור אותם אל ״אגודת עושי החסד״, עד שפנו אל האדם היחיד שסירב לשכוח אותה. הם שכרו את קדיש פוזנן כדי שיעבור את החומה. הם שילמו לו כסף טוב כדי שימחק את השמות.

פאטו התכופף מאחורי המצבה של חזי. הוא נעץ את ברכיו בעפר והצמיד את כתפו אל האבן. הוא תפס אותה בשני צדיה והידק את אחיזתו בה, מוכן ומזומן לספוג את המהלומה הראשונה של קדיש. פאטו הוא שסיפק את כוח ההתנגדות. ״זה הדבר היחיד שאתה מצטיין בו,״ אמר קדיש בזמנו. ״מוטב שננצל את זה לצרכים שלנו.״
המשימה היתה לא פשוטה. קדיש לא רצה להפיל את המצבה. ופאטו שמח להתגונן מפני אביו בכל דרך שתיקרה לו. הוא לא רצה להיות שם. הוא לא רצה לעבור דרך בית־הקברות של ״איחוד הקהילות״, לא רצה לשאת את תיק כלי העבודה ולטפס על החומה. הוא לא רצה כל חלק בתוכניותיו חסרות השחר, המעוותות והמוטעות של אביו. סטודנט בן תשע־עשרה היה, למד סוציולוגיה והיסטוריה, עניינים חשובים שאפשר ללמוד רק במסגרת אוניברסיטה. לא היה לו כל עניין בעולם הבריוני שקדיש בא ממנו.
כדי להתמודד עם בן שכזה מוטב לנהוג כמו שנהג קדיש, ולקבל את נוכחותו של פאטו כהשלמה שבשתיקה. קדיש לא ציפה ליותר מזה. בעיני בחור שמבקש לראות את עצמו קשוח ועצמאי, ורוצה להאמין, כל עוד הוא בחברת אביו, שהוא אדם בזכות עצמו, יש רגשות שהם מביכים ומבישים. פאטו השתדל להדחיק אותם. למרות התכונות הרבות שהוא לא יכול לסבול, ואין־סוף נקודות המחלוקת, וההתנגשויות היומיומיות בינו לבין אביו, מתחת לפני השטח, ובניגוד לכל כללי ההיגיון, קדיש היה אביו האהוב. ״תניף,״ אמר פאטו ונלחץ אל השיש. ״תניף כבר. בוא נגמור עם זה.״

נתן אנגלנדר

נתן אנגלנדר (Nathan Englander; נולד ב-1970) הוא סופר ‏‏יהודי-אמריקאי. 

נתן אנגלנדר נולד וגדל בקהילה יהודית אורתודוקסית בווסט המפסטד שבלונג איילנד במדינת ניו יורק. למד בתיכון העברי של מחוז נסאו, והמשיך ללימודים באוניברסיטת המדינה של ניו יורק ובאוניברסיטת איווה. באמצע שנות ה-90 התגורר במשך חמש שנים בישראל. מתגורר בברוקלין ובמדיסון ומלמד ספרות יפה במכללת האנטר של אוניברסיטת העיר ניו יורק.
בשנת 1999 יצא לאור ספרו "For the Relief of Unbearable Urges", ובו תשעה סיפורים קצרים. בעקבות פרסום הספר זכה אנגלנדר במלגת גוגנהיים. ארבעה מסיפוריו הקצרים נכללו באנתולוגיות השנתיות "The Best American Short Stories".
בשנת 2000 זכה בפרס פֵּא"ן/מלמוד להצטיינות באמנות הסיפור הקצר. בשנת 2012 זכה בפרס פרנק אוקונור לסיפור קצר, על ספרו "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק". 
אנגלנדר נמנה עם מתרגמיו לאנגלית של ספרו של אתגר קרת, "פתאום דפיקה בדלת".

עוד על הספר

המשרד למקרים מיוחדים נתן אנגלנדר

1

היהודים קוברים את עצמם כדרך שהם חיים, צפופים, פולשים זה לתחומו של זה. המצבות היו כגוש אחד, הגופות הטמונות תחתיהן צמודות זו אל זו, מרפק אל מרפק וראש אל כף רגל. קַדִיש הוליך את פַּאטוֹ בינות לשורות לא אחידות על פני אדמה לא אחידה בצד של ״עושי החסד״. הוא קימר את כף ידו על עינית הפנס כדי להחניק את האור. אצבעותיו נגהו בגוני כתום ואדום כאשר החליק את אגרופו על פני אחת המצבות.
הם חיפשו את קברו של חזי כפול־להב, ועד מהרה מצאו אותו. החלקה שלו בלטה בחדות מעל פני השטח. המצבה שלו נטתה לאחור. לקדיש נראה שהזקן ניסה להיחלץ משם בציפורניו. נראה גם שאילו המתינה בתו של כפול־להב עוד חורף אחד בלבד, היא לא היתה נזקקת כלל לשירותיו של קַדִיש פּוֹזנַן.
השיש, התחוור לקדיש, משמש לגילוף לא בזכות חוזקו, אלא בזכות רכותו דווקא. כמו שאר מצבות השיש בבית־הקברות של ״אגודת עושי החסד״, גם מצבתו של חזי היתה מצולקת וסדוקה, והאותיות דהויות. רוב המצבות האחרות נחצבו באבני שחם. את אשר לא עוללו להן כוחות הטבע והזיהום, עשו הבריונים המקומיים. בעבר היה קדיש מקרצף אותן במקומות שצוירו צלבי קרס ומאחה מחדש במלט ושברי אבנים. הוא בחן את חוזק המצבה שעל קברו של כפול־להב. ״כמו לתת בוקס בשן מתנדנדת,״ אמר קדיש. ״אני אפילו לא יודע למה אנחנו טורחים - עוד מעט לא יהיה זכר למקום הזה.״
ואולם קדיש ופאטו ידעו שניהם למה הם טורחים. הם הבינו היטב מדוע המשפחות פונות אליהן עתה בדחיפות שכזאת. השנה היא שנת 1976, והמקום ארגנטינה. הם חיו באי־ודאות ובתחושה מעורפלת של תוהו־ובוהו. בבואנוס איירס סבלו זמן רב מחטיפות ומדרישות של דמי כופר. טרור איים מכל עבר, והיתה עלייה במספר מקרי הרצח. לא זה הזמן המתאים לבלוט בשטח, לא לגויים ולא ליהודים. והיהודים, כמעט כאיש אחד, חשו כי כבר בעצם יהדותם הם שונים מסביבתם די והותר.
עם לקוחותיו של קדיש נמנו מי שהיה להם מה להפסיד, פלח האוכלוסייה המכובד והמצליח של הקהילה, שעברם המשפחתי לא היה מיוחס כל־כך דווקא. בימים שקטים יותר די היה בהתעלמות ובהכחשה. כאשר אחרון בני דור ״עושי החסד״ נדם, כאשר כל החלקות בצד הזה של בית־הקברות התמלאו, המתינו הצאצאים פרק־זמן שנראה להם הגון וראוי לחבורה לא הגונה ולא ראויה, ואטמו את בית־הקברות הזה לצמיתות.

כאשר הלך קדיש לפקוד את קבר אמו ומצא את השער נעול, פנה אל בני ״עושי החסד״ האחרים וביקש לקבל מהם את המפתח. הם הכחישו כל מעורבות. הם הופתעו לגלות את דבר קיומו של בית־הקברות. וכאשר ציין קדיש שהוריהם קבורים שם, התברר שהם גם אינם זוכרים את שמות הוריהם.
תפישת־עולם שכזאת, צורמת ככל שהיתה, לידתה בבושה נוראה.
לא זו בלבד שעצם קיומה של ״אגודת עושי החסד״ היה בבחינת שערורייה בבואנוס איירס, אלא שבשיאה, בשנות העשרים של המאה העשרים, היא היתה חרפה שאין למעלה ממנה לכל יהודי ארגנטיני שהוא. מי ממשמיציהם לא נהנה לראות בעיתון הבוקר שלו תמונה טובה של איזה אלפונס באזיקים, חבר ״הקפוטות״ במסדר זיהוי - ומי לא היה חושב שהשמצותיו מוצדקות למראה הסרסורים היהודים המפורסמים של בואנוס איירס, המלווים בזונות היהודיות שלהם משורבטות השפתיים? ואולם בשנת 1950, כאשר מצא קדיש את עצמו מול שער נעול, כבר היה כל זה נחלת העבר. המסך ירד על תעשיית העסקים היהודיים האיומה הזאת עשרים שנה קודם לכן. בנייניה של ״אגודת עושי החסד״ נמכרו אז זה כבר, בית־הכנסת של הסרסורים ננטש. רק נכס אחד לא היה אפשר להוציא מכלל שימוש. להזניח, כן. וגם להפקיר. אך כדברי החידה, מה הוא הדבר היחיד שאדם בונה ומובטח שימוש נצחי בו? המתים משתמשים בבית־קברות לנצח.
בית־הקברות הזה היה גם המוסד היחיד שהקימו הסרסורים והזונות של בואנוס איירס בהסכמת היהודים המכובדים וההגונים. למרות קשיות לבם של אותם יהודים בכל הנוגע ל״עושי החסד״, הם לא יכלו לפנות להם עורף במותם. התכנס הוועד של ״איחוד הקהילות היהודיות״ של ארגנטינה, שהיה בימיו הראשונים, ונקלע למבוי סתום. אף לא יהודי אחד לא ייקבר כגוי, חס וחלילה. ואולם גם יהודיה הטובים של בואנוס איירס לא ייטמנו לצד זונות. הם חלקו את תהיותיהם עם הארי־תלמוד, אשר כמנהיג ״עושי החסד״ ישב בראש ועד משלו. ״אתם שוכבים אתן בחייהן,״ אמר הארי, ״מדוע לא תתחבקו אתן במותן?״
לבסוף הושגה הסכמה. סמוך לעורף בית־הקברות תיבנה חומה הדומה לחומה המקיפה את כולו, ויוקם בית־קברות שני, שלמעשה יהיה חלק בלתי־נפרד מבית־הקברות הראשון - מן הבחינה הטכנית, לא מן הבחינה ההלכתית, שהיא הדרך שעל־פיה יהודים פותרים כל בעיה הנקרית בדרכם.
החומה הקיימת היתה חומה צנועה שגובהה שני מטרים, ובעצם היא לא נועדה אלא לתחום שטח קדוש. הקמת בית־קברות יהודי בעיר הדבֵקה במתים כאחוזת דיבוק העידה על רמה מסוימת של קבלה שלהם, ש״איחוד הקהילות״ לא יכול אלא לחלום עליה. את ההקלה שחשו הם ביקשו להראות באופן העיצוב שלו.
אלא שעצם הדבר שמקבלים אותך ביום אחד, אין פירושו בהכרח שתזכה לקבלת פנים לבבית למחרתו - יהודי בואנוס איירס לא יכלו שלא להתכונן לזמנים חשוכים. ועל כן מעל לחומה הצנועה הוסיפו עוד שני מטרים של גדר עשויה ברזל חשיל, ובקצה כל מוט עיטור ברזל דמוי אירוס. כל אותם חודים ודוקרנים שהתנשאו לגובה של ארבעה מטרים, שיוו לאותה חומה מראה לא מזמין, ונטעו בך את ההרגשה שאי־אפשר לטפס עליה, את התחושה שאם תטפס תקרע את מכנסיך. ״איחוד הקהילות״ הרשה לעצמו רמז אחד של פאר בצורת שער עמודים ובראשו כיפה. קודם שהושג איזון כלשהו בין היהודים לבין עצמם, זה האיזון שהשיגו עם העולם הסובב אותם.
שתי קבוצות של חברי ועד עמדו וצפו בחומה החדשה ההולכת ונבנית. הרב של בית־הכנסת ״ליבֶּרטוֹר״ של המתמערבים סירב להיות נוכח שם. הרב הצעיר של המולדת הישנה הוא שפסע אנה ואנה בעצבנות כדי לוודא שמקפידים לעמוד בתקנים מסוימים, ונחרד למצוא את עצמו מנהל את העניינים.
כאשר יבַש הטיח, שבו למקום נגידי ״איחוד הקהילות״ כדי לפקח על הצבת הגדר. הם הופתעו לראות לצדם את חבורת הסרסורים. זה היה מחזה שאותם יהודים נכבדים קיוו שלא יראו עוד לעולם. שורת בריונים ידועים של ״עושי החסד״ ניצבו לפניהם, ובהם חזי כפול־להב, עדיין חסון, בורשטיין־קוקוס, וחיים־משה ״שתום־עין״ וייס. לצד הארי־תלמוד התנשאה דמותו הגדולה מאוד, האגדית מאוד של שלמה־סיכה.
״החומה גבוהה דיה,״ אמר הארי־תלמוד. ״גדר היא עלבון ואין צורך להקימה.״ יהודי הקהילות המאוחדות לא ראו בכך עלבון; הם סברו שהיא מתאימה למדי לגידור שמסביב. וכבר נרמזו כמה איומים מגונים. הארי לא ראה צורך להכביר מילים. הוא הצביע על החומה ולא אמר אלא, ״יותר נפרד מזה אי־אפשר.״
פניהם התכרכמו. הם פנו אל הרב, אך הוא לא יכול לתמוך בהם. חומה מוצקה של שני מטרים היא חציצה על־פי כל קנה־מידה: די בה לשמש למחיצה ולסוכה וגם לכליאת שור נגח. ועוד הם דנים במיני טיעונים עדינים ומורכבים יותר, נד הארי־תלמוד בראשו. כפול־להב העצבני החל לפשוט את ידיו, ושלמה־סיכה כופף את אצבעות ידו הימנית לכדי אגרוף קמוץ דמוי ראש של אַלָה. פייגנבלום, הנשיא הראשון של ״איחוד הקהילות״ ואבי הנשיא השני, צפה בכל זה מזווית עינו. הוא ראה בכך הזדמנות מצוינת להכריז כי פסיקת הרב הצעיר מחייבת, ומיד החלו בהסתלקות חפוזה.
הסרסורים לא רצו להיות חברים מדרגה שנייה בדיוק כפי שלא רצו זאת אחיהם שדרשו להקים חומה ביניהם. כאשר הם הקימו את חזית בית־הקברות שלהם, הזמינו העתק מדויק - אך גבוה במטר אחד - של שער הכיפה המפואר שקידם את פני האבלים אל הצד של ״איחוד הקהילות״.
שוב יושרו ההדורים, השבח לאל. עכשיו יכול הארי־תלמוד לנוח בשלום על משכבו ולחסוך מעצמו את מראה בניו שלו, שניהם פרקליטים, העומדים מול קדיש בטרקליני בתיהם הגדולים ומתכחשים למוצאם. כך אירע גם בפגישתו עם בתו של שתום־עין ועם בנה של הניה האילמת. כל מה שהיה לילדים הללו בעולם בא להם בזכות מאבקם של ״עושי החסד״, ובאמצעות כספם.
לילָה פינקל - שסיפרו על אמה, בריינה־וַאגינָה, שניחנה בחדות תפישה ובכּוּס של זהב טהור - היא שנטלה עליה את המשימה להעמיד את קדיש על מקומו. ״תנשום,״ אמרה. קדיש נשם. ״אתה מריח את זה באוויר?״ שאלה. קדיש דימה שאולי הוא מריח. ״זה הריח של המזל הטוב, פוזנן. זאת העונה של ההתעשרות שלנו, שמעולם לא היתה כמוה.״
אותם ימים היו ימי פריחתה של אוויטה, של הפועלת המשוחררת ושל פועליה חסרי החולצות. בתי־חרושת צצו ועלו בתקופת שלטונו של פֵּרוֹן, ולילה תיארה לפני קדיש תמונה של המעמד הבינוני העולה ופורח אתם יחד ויוצר מרחב קיום ליהודים. היא לא ביקשה אלא שיחבור אליהם ויישיר מבט אל העתיד. אין טעם לשקוע בזיכרונות המכוערים שעד מהרה יישכחו. קדיש לא השתכנע, וסבלנותה של לילה החלה לפקוע. ״תחשוב,״ אמרה וטפחה בחוזקה על רקתה. ״למי טוב יותר״ - עוד חידה - ״למי שאין לו עתיד, או למי שאין לו עבר? זאת הסיבה להקמת החומה. כדי שביום מן הימים היהודים ישלבו ידיים, כדי שנוכל לעמוד בבית־הקברות של ׳איחוד הקהילות׳ שלנו בשמחה ולא בעצב, וכולנו נביט יחד אל החומה ואולי נשכח מה מתרחש מאחוריה.״
אלא שעתידו של קדיש פוזנן לא נראה זוהר יותר מן העבר שלו. הוא עוד לא פגש אז את ליליאן ועדיין לא נשא אותה לאישה; בנו עדיין לא בא אל העולם. ומלבד קברה של אמו, פבוֹריטה, שבא לפקוד, לא היה לקדיש איש בעולם.
״אז מה?״ אמרה לילה. ״בהיסטוריה של כל עם יש תקופות שמוטב לשכוח. זו התקופה שלנו, פוזנן. תניח לה להישכח.״
בין הבנים שלא הכירו בקיומם של הוריהם, היה עוד מישהו, חוץ מלילה, שנרתע מדבריו של קדיש. כאשר חזר קדיש אל בית־הקברות, נחוש בדעתו להיכנס פנימה ויהי־מה, גילה שנוספה שרשרת לשער, בריתוך רשלני, וליתר ביטחון אטמו בזפת את חורי שני המנעולים. הוא בעט בשער, והדי הבעיטה הרעידו את הכיפה והחרידו יונה מרבצה. קדיש הרהר בדבריה של לילה ופנה משם וניגש אל השטח של ״איחוד הקהילות״. הוא נכנס בשער הפתוח תמיד, עבר בין הקברים המטופחים, והגיע אל יעדו - הגיע והרים את ידיו, ובתנופה התרומם אל ראש החומה, ונעליו משתפשפות בקיר הלבנים. קדיש התיישב עליה, הזין את עיניו בחלקת ״עושי החסד״, ותהה אם הוקמה אי־פעם חומה שמישהו לא הצליח לעבור אותה. החומה הזאת לא היתה אתגר קשה במיוחד. היא לא נועדה לעצור את החיים, אלא לחצוץ בין המתים.
קדיש הסתפק בפתרון הזה, וככל שפשטה הידיעה ברבים, הסתפקו בו גם שאר בני הקהילה היהודית משני עברי החומה. מעת לעת נראה קדיש מטפס על החומה ועובר אל הצד של ״עושי החסד״, או חוזר ונופל בין החלקות של ״איחוד הקהילות״. איש לא הודה בנוכחותו. אם הם יכלו לשכוח את מי שנקבר באותו בית־הקברות של פורקי עול, עד האחרון שבהם, לא היה להם כל קושי להוסיף עוד אדם לרשימה. ומאז ואילך דומה שהוא לא התקיים יותר. היהודים שכחו גם את קדיש פוזנן.
אלה היו פני הדברים עוד ימים רבים. וכך התייחסו אל קדיש לאחר שהתאהב בליליאן, וכאשר היא, שתהיה בריאה, השיבה לו אהבה. יהודי בואנוס איירס פינו לה מקום בשכחה שלהם - ואין זה עניין של מה־בכך בהתחשב בעובדה שמשפחתה התייצבה לצד ״איחוד הקהילות״. (רחמו גם על ההורים. וכי מה אפשר לעשות בבת המתעקשת להינשא לאִיחוֹ דֶה פּוּטָה, בנה הממזר של זונה? מדוע היתה ליליאן צריכה למצוא לעצמה את היהודי היחיד שהתגאה בהיותו בן של זונה?) וכאלה היו פני הדברים מבחינתם גם עם מותה של אוויטה כעבור שנתיים, וכעבור חמש שנים, כשהודח פרון. ביקוריו של קדיש אצל קבר אמו תכפו עוד יותר לאחר לידת פאטו. אמו היתה החוליה השלמה היחידה של המשפחה שחיברה אותה אל העבר שלה.
אפילו את שמו לא קיבל קדיש ממשפחתו; הרב הצעיר הוא שבחר בו, וזה היה הגילוי הקרוב ביותר לחביבות שיכלו היהודים הנכבדים להראות. חולני, חלוש ומתקשה לשרוד, בקושי הוציא קדיש את השבוע הראשון לחייו. אמו - אישה מאמינה - התחננה שיזעיקו את הרב אל ביתו של הארי־תלמוד כדי להצילו. הרב סירב לעבור את סף הבית. הוא עמד בחוץ ברחוב קשיוּ המואר בשמש והציץ בתינוק שבזרועות פבוריטה שבמסדרון. פסיקתו היתה מידית. ״נקרא את שמו קדיש, כדי להרחיק את מלאך המוות. תעלול וברכה בצדו. יהיה הילד הזה המספיד, ולא המוספד.״ וכיוון שהרב יצא מנקודת־הנחה שתפקידו של האב התמצה בפעולה הגופנית (ובסחר־מכר), הוא העניק לקדיש שם משפחה המתיישב עם האגדה - הרי מהעיר פוזנן למדנו, שלא צפוי גורל טוב לצאצא של אדם המביאו לעולם באמצעות זונה. פבוריטה חזרה על השם: קדיש פוזנן. היא הרחיקה אותו בזרועותיה וסובבה אותו, כאילו כדי למדוד עליו את השם החדש. הרב לא חייך ולא נפרד מהנוכחים. הוא רק צעד לאחור אל תעלת הניקוז, והרגיש שעשה צדק עם הילד. מי ייתן והשם קדיש יצילו מרע. ואם יגדל ויהיה לצדיק, מי ייתן וישכיל להיחלץ בעצמו משמו האחר.
אילו ידע קדיש את מקור שמו, לא היה מרגיש מקולל. הוא שמח במשפחתו והיה מאושר בה. הוא האמין שנכון לבנו עתיד זוהר. ואף־על־פי שברכיו חרקו כשטיפס על אותה חומה, והוא השתדל שהנחיתה תהיה רכה ככל האפשר, הוא גם לא ויתר על אישיותו. אילו הכירה לילה פינקל בקיומו בעשרים וחמש השנים שעברו מאז, היה קדיש אומר לה שבעצם אפילו צדקה במקצת. שלמרות החיים הקשים, היה טעם לחיות אותם בשמץ של תקווה. אולי זאת הסיבה שקדיש לא נזקק מעולם לאחיו היהודים יותר מאשר נזקקו הם לו.
האיזון הזה נשמר כל שנות ה״מוֹנְטוֹנֶרוֹס״ וה־ERP, ולאחר סילוק אונגאניה מן השלטון.* באותן עשרים שנה פרחה הקהילה ושגשגה וביססה את מעמדה. וקדיש היה משוכנע שאילו עלתה יפה ולו אחת מתוכניותיו, היה הוא פורח ומשגשג יותר מכולם.
[* ראה מילון מונחים בסוף הספר.]
עם שובו של פרון לשלטון לא התעורר ביהודים צורך עז בחשבון נפש. ובוודאי לא התעורר בהם אז צורך לחשוב על יחסם אל קדיש פוזנן בכל אותן שנים. ובכל־זאת אחזה את הקהילה עווית קולקטיבית קלה כאשר עם שובו של פרון אל ארצו אירע מעשה טבח קטן בקרב החוגגים שקידמו את פניו. באוֹנסֶה ובוויה קרֶספּוֹ היו שהקפיצו את ברכיהם בעצבנות בתקופת שלטונו הקצרה של פרון, וכשמת החלו שני אחים בשני בתים גדולים בפלֶרמוֹ לכסוס ציפורניים מתוך חשש אמיתי.
פרון השאיר לארצו רקדנית ב״בית הוורוד״ והיא לא הצליחה לנהל כראוי את חייהם. בתקופה זו של אי־ודאות גדולה ושל שמועות נוראיות חששו אחדים מבני המזל שהקנאים וחורשי הרעה יתחילו לפשפש בעבר. הגופות נערמו, אך עדיין לא נמצא להן מקום קבורה של ממש. זו היתה תקופה שאפשר להגדירה ביתר הצלחה על־פי מה שהוצא בה מן האדמה. סודות רבים כל־כך נחשפו בבואנוס איירס, וכל אחד היה עלול להיתקל במקרה בסוד זה או אחר. ואז הבינו בני ״עושי החסד״ את מה שקדיש ידע תמיד - החומה החוצצת בין שני בתי־הקברות אינה כה גבוהה. כה נואשים היו להבטיח שלא יתגלה דבר שיקשור אותם אל ״אגודת עושי החסד״, עד שפנו אל האדם היחיד שסירב לשכוח אותה. הם שכרו את קדיש פוזנן כדי שיעבור את החומה. הם שילמו לו כסף טוב כדי שימחק את השמות.

פאטו התכופף מאחורי המצבה של חזי. הוא נעץ את ברכיו בעפר והצמיד את כתפו אל האבן. הוא תפס אותה בשני צדיה והידק את אחיזתו בה, מוכן ומזומן לספוג את המהלומה הראשונה של קדיש. פאטו הוא שסיפק את כוח ההתנגדות. ״זה הדבר היחיד שאתה מצטיין בו,״ אמר קדיש בזמנו. ״מוטב שננצל את זה לצרכים שלנו.״
המשימה היתה לא פשוטה. קדיש לא רצה להפיל את המצבה. ופאטו שמח להתגונן מפני אביו בכל דרך שתיקרה לו. הוא לא רצה להיות שם. הוא לא רצה לעבור דרך בית־הקברות של ״איחוד הקהילות״, לא רצה לשאת את תיק כלי העבודה ולטפס על החומה. הוא לא רצה כל חלק בתוכניותיו חסרות השחר, המעוותות והמוטעות של אביו. סטודנט בן תשע־עשרה היה, למד סוציולוגיה והיסטוריה, עניינים חשובים שאפשר ללמוד רק במסגרת אוניברסיטה. לא היה לו כל עניין בעולם הבריוני שקדיש בא ממנו.
כדי להתמודד עם בן שכזה מוטב לנהוג כמו שנהג קדיש, ולקבל את נוכחותו של פאטו כהשלמה שבשתיקה. קדיש לא ציפה ליותר מזה. בעיני בחור שמבקש לראות את עצמו קשוח ועצמאי, ורוצה להאמין, כל עוד הוא בחברת אביו, שהוא אדם בזכות עצמו, יש רגשות שהם מביכים ומבישים. פאטו השתדל להדחיק אותם. למרות התכונות הרבות שהוא לא יכול לסבול, ואין־סוף נקודות המחלוקת, וההתנגשויות היומיומיות בינו לבין אביו, מתחת לפני השטח, ובניגוד לכל כללי ההיגיון, קדיש היה אביו האהוב. ״תניף,״ אמר פאטו ונלחץ אל השיש. ״תניף כבר. בוא נגמור עם זה.״