אחרי החיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

יוסף כהן אלרן

יוסף כהן-אלרן (נולד ב-15 בינואר 1943) הוא משורר וסופר ישראלי. חתן פרס קוגל לספרות. בהיותו בן עשרים ושש פורסם הרומן הראשון שלו, שאת הטיוטה שלו כתב כבר בהיותו תלמיד בבית הספר התיכון. באותן שנים פרסם עוד ארבעה ספרים. זכה בפרס קוגל לספרות מטעם עירית חולון לשנת 2013, במקום שלישי, על ספרו "והמלאכים שותקים", ובאות "קסת הזהב" מטעם אגודת הסופרים בשנת 2015. אלרן-כהן כתב רשימות ביקורת רבות, בעיקר על ספרי שירה, בבלוג שלו במחלקה ראשונה ניוז-1.

מספריו:
"תקרית נישואים", 1986, הוצאת אר-עם
"אחד בלב", 1990, הוצאת אור-עם
"עיקרון הכמיהה", 1999, הוצאת כנרת
"עזה כמוות", 2002, הוצאת אסטרולוג
"כל הלילות", 2003, הוצאת אסטרולוג
"שמועות על אושר", 2008 הוצאת צבעונים
"והמלאכים שותקים", 2011 הוצאת צבעונים
"הכול לקחה האש", 2014 הוצאת צבעונים
"שתי ימי חיי", 2017, הוצאת צבעונים
"אחרי ההלם החיים", טרילוגיה, 2018 הוצאת צבעונים
"פואמה לסיגל", הוצאת צבעונים, 2019
"קנאת הצל", הוצאת צבעונים, 2020
ספרי שירה
"אלוהים חולם", 2007 הוצאת צבעונים
"אלו ערגות", 2010 הוצאת צבעונים
"ימים ולילות", 2011 הוצאת צבעונים
"כמו הים כמו הרוח כמו החול", 2014 הוצאת צבעונים
"הגדת הפרת", 2019 הוצאת צבעונים.
עיון
"שלושה בפרדס היצירה", ספר משותף, הוצאת מיטב-ארגמן, 2018

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/k2u8m4v8

תקציר

בעקבות הקרב שבו ראה אלי את הטנק של חברו הקרוב יגאל עולה בלהבות, הוא אושפז במחלקה של "מטורפי האלוהים". גם חייו של אלי הסתיימו באותו קרב, אבל עדיין מפכים בו זיכרונות, געגועים, תהומות וגם תקווה ונחמה.
 
יוסף כהן אלרן, אומן הנשמה, כותב על תחושות הנפש, על תעצומות הנפש ועל תהומותיה, על ההתמודדות עם האפלה, על אותם אנשים שפציעתם אינה נראית לעין, אך כל רגע בחייהם הוא מאבק הישרדות, חרדות ובריחה מן המציאות.
 
ביכולתו המיוחדת מתאר יוסף כהן אלרן את חדרי הלב, את קירות הנפש, את פנימיותו של האדם. הוא מצייר כל פינה, כל מבוך וכל שער, ומתוך כל אלה עולים החמימות, האהבה וניצחון החיים, אותם החיים שהמוות הוא חלק בלתי נפרד מהם.
 
"אחרי החיים" הוא ספר שלישי בטרילוגיה. קדמו לו "אחד בלב" ו"הכול לקחה האש".

פרק ראשון

*
 
אדם נולד, והנה לו חבר. חבר אח. אחד בלב. והם בוגרים ונקראים לקרב. שניהם באותו היום. שניהם לאותו  הקרב. אל אותה המלחמה. שניהם אל אותה השאול.
 
ונשותיהם נולדות באותו מקום. והן מוצאות זו בזו חברות עמוקה של אחיות. ואחווה גדולה ביניהן. ורעות. גם בין ארבעתם. הם נישאים כולם. נישאים זה לזה. ודומים חייהם להיות מאושרים.
 
עד היום ההוא. עד ששני הגברים נקראים אל המלחמה. ביום המר ההוא אבד האחד, ואז הופר איזון חייהם של הנותרים. של מי שנשאר. שלנו.
 
מי אהבה ומי אהב. אני אהבתי, ואת מי באמת אהבתי. חיי אינם לי. חייהם של יגאל ושל אורנה רעייתי אינם להם. חייה של רבקה אהובתי  אינם לה.
 
והוא שוב חוזר, שוב ב וער. הוא שוב זועק. אינו מרפה. הוא שב ומכה בי. והוא שוב יחזר בוודאי. איך לא. הלא תמיד יהיה עימי.
 
כך וכך נכתב לנו. כל זה כבר ידוע. סיפרתי. אך שמא אין זה סופם של הדברים. אותנו הותירה האש. אנו נותרנו אחרי החיים.

יוסף כהן אלרן

יוסף כהן-אלרן (נולד ב-15 בינואר 1943) הוא משורר וסופר ישראלי. חתן פרס קוגל לספרות. בהיותו בן עשרים ושש פורסם הרומן הראשון שלו, שאת הטיוטה שלו כתב כבר בהיותו תלמיד בבית הספר התיכון. באותן שנים פרסם עוד ארבעה ספרים. זכה בפרס קוגל לספרות מטעם עירית חולון לשנת 2013, במקום שלישי, על ספרו "והמלאכים שותקים", ובאות "קסת הזהב" מטעם אגודת הסופרים בשנת 2015. אלרן-כהן כתב רשימות ביקורת רבות, בעיקר על ספרי שירה, בבלוג שלו במחלקה ראשונה ניוז-1.

מספריו:
"תקרית נישואים", 1986, הוצאת אר-עם
"אחד בלב", 1990, הוצאת אור-עם
"עיקרון הכמיהה", 1999, הוצאת כנרת
"עזה כמוות", 2002, הוצאת אסטרולוג
"כל הלילות", 2003, הוצאת אסטרולוג
"שמועות על אושר", 2008 הוצאת צבעונים
"והמלאכים שותקים", 2011 הוצאת צבעונים
"הכול לקחה האש", 2014 הוצאת צבעונים
"שתי ימי חיי", 2017, הוצאת צבעונים
"אחרי ההלם החיים", טרילוגיה, 2018 הוצאת צבעונים
"פואמה לסיגל", הוצאת צבעונים, 2019
"קנאת הצל", הוצאת צבעונים, 2020
ספרי שירה
"אלוהים חולם", 2007 הוצאת צבעונים
"אלו ערגות", 2010 הוצאת צבעונים
"ימים ולילות", 2011 הוצאת צבעונים
"כמו הים כמו הרוח כמו החול", 2014 הוצאת צבעונים
"הגדת הפרת", 2019 הוצאת צבעונים.
עיון
"שלושה בפרדס היצירה", ספר משותף, הוצאת מיטב-ארגמן, 2018

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/k2u8m4v8

עוד על הספר

אחרי החיים יוסף כהן אלרן
*
 
אדם נולד, והנה לו חבר. חבר אח. אחד בלב. והם בוגרים ונקראים לקרב. שניהם באותו היום. שניהם לאותו  הקרב. אל אותה המלחמה. שניהם אל אותה השאול.
 
ונשותיהם נולדות באותו מקום. והן מוצאות זו בזו חברות עמוקה של אחיות. ואחווה גדולה ביניהן. ורעות. גם בין ארבעתם. הם נישאים כולם. נישאים זה לזה. ודומים חייהם להיות מאושרים.
 
עד היום ההוא. עד ששני הגברים נקראים אל המלחמה. ביום המר ההוא אבד האחד, ואז הופר איזון חייהם של הנותרים. של מי שנשאר. שלנו.
 
מי אהבה ומי אהב. אני אהבתי, ואת מי באמת אהבתי. חיי אינם לי. חייהם של יגאל ושל אורנה רעייתי אינם להם. חייה של רבקה אהובתי  אינם לה.
 
והוא שוב חוזר, שוב ב וער. הוא שוב זועק. אינו מרפה. הוא שב ומכה בי. והוא שוב יחזר בוודאי. איך לא. הלא תמיד יהיה עימי.
 
כך וכך נכתב לנו. כל זה כבר ידוע. סיפרתי. אך שמא אין זה סופם של הדברים. אותנו הותירה האש. אנו נותרנו אחרי החיים.