פרק 1:
הקדמה
זהו סיפור מעניין, סיפורה של משפחתי, אם עדותי מקובלת. סיפור דרוזי שבמידה רבה משקף את סיפורה של העדה כולה.
שורשינו - אלה שמצויים קרוב לפני הקרקע, לא במעמקיה - נעוצים בהר הדרוזים שבדרום־מערב סוריה, ג'אבל דרוז בפינו. ליהודים הוא מוכר בשם החורן. הר הדרוזים גובל בממלכת ירדן. נופיו סלעיים, אדמתו טרשית, המדבר פרוש לרגליו. זו טופוגרפיה שמשפיעה על טיבם של בני האדם שחיים בגבולותיה. היא מעצבת אנשים שנאחזים בשלהם: בדתם, באדמתם, בכבודם. אנשים קשים, עיקשים וגאים.
ההתיישבות של הדרוזים בהר הדרוזים החלה במאה השבע־עשרה. במקור חיו בהר הלבנון ובאזור הרי חלב שבסוריה. בלבנון נרדפו בידי הנוצרים המרונים, שזכו לתמיכתן של מדינות המערב, ובעיקר צרפת, ובמאה התשע־עשרה - בעקבות שני גלי פרעות שהתחוללו ב-1840 וב-1860 ובשל סכסוכים פנימיים ביניהם - היגרו בהמוניהם מלבנון, הצטרפו לאחיהם שהגיעו מצפון סוריה והתיישבו על ההר הפנוי הקרוב ביותר, שנופיו דמו בעיניהם לאלה שאולצו לנטוש.
בני משפחתי משני הצדדים, משפחות והבה ואבו־טאפש, התיישבו על ההר ב-1811. צאצאיהם של ראשוני המתיישבים מבין המשפחות נולדו, גדלו ובגרו בתקופת התהוותה של סוריה כמדינה עצמאית. הם סייעו בחילוצה מידי העות'מאנים ששלטו בה במשך ארבע מאות שנים, הכפיפו את עצמם למנדט הצרפתי ב-1918, מרדו בו ב-1925 והיו שותפים למלחמת העצמאות הסורית, שהסתיימה בחתימת הסכם העצמאות בין סוריה לצרפת ב-1936.
משפחתי שילמה בדמה על עצמאותה של סוריה, כמו כל המשפחות שחיו לצִדה. ילדי ההר לא הכירו את אבותיהם. הגברים, ראשי המשפחות, לא ידעו רגע אחד של שלווה מימיהם. סיימו מלחמה אחת, הניחו לרגע את חרבם, שבו והוזעקו למלחמה נוספת, נגד אויב אחר שאיים ליטול מהם את אדמתם, את בתיהם, את כבודם, את חירותם. חירותם של הדרוזים מובנת מאליה להם עצמם, אך לא תמיד לשכניהם.
כשאבי התיישב בסופו של דבר במדינת היהודים והחליט לבנות בה את ביתו, היה לו מה להציע לה. היה לו מקצוע ביד, מקצוע מבוקש - אבי היה לוחם. הוא היה גם חקלאי, אבל חקלאים היו בשפע. לוחמים היו חסרים, ושמו של אבי כלוחם נועז יצא למרחקים. ביטחון ישראל יצא נשכר מיכולותיו.
במלחמת העצמאות ב-1948 התארגן על ההר גדוד חילוץ דרוזי שהתפקד לצבא ההצלה של קאוקג'י, שלחם לצִדם של ערביי ישראל. מטרתו של הגדוד היתה להגן על האחים הדרוזים שחיו בפלשתינה ונקלעו למלחמה. הציונים סומנו כאויב שמפניו יש להתגונן. אבי נמנה עם חיילי הגדוד והשתתף בקרב רמת יוחנן נגד ההגנה. במהלך הקרבות התגלה לדרוזים שהציונים עומדים לנצח במלחמה, ובלי שום קשר לזה - שאפשר לחיות איתם, לצִדם ובתוכם בשלום. אין סיבה לריב. הדרוזים אנשים מעשיים.
בסופו של דבר נחתם הסכם דו־קיום בין המנהיגות הדרוזית המקומית, המנהיגות שעל ההר ומפקדי הגדוד הדרוזי שנשלחו לכאן במלחמת 1948, לבין מדינת ישראל. בעקבותיו קבע אבי את ביתו בבית ג'אן, תחת ממשלה יהודית־ציונית, והעניק למדינה הצעירה את כל שהיה לו לתת.
אני בן למשפחה שממלאת את חובותיה לסביבה שהיא חיה בה. משפחה מחויבת. אבי בנה בית ונטע עץ ולא הניח את חרבו עד שכלו אויביו. אז יצאתי אני לאוויר העולם. הוא היה איש מלחמה; אני איש של אחרי המלחמה. גם אני, כמו הורי, כמו כל בני משפחתי וכל בני עדתי, נועדתי לטפס, להתאמץ, לעבוד, לתרום ולהגיע. אין לנו קיצורי דרך. שירתִּי בצה"ל שירות ארוך ותובעני, סיימתי אותו בדרגת סגן־אלוף, רכשתי השכלה אקדמית באוניברסיטה העברית ונרתמתי לשירות הציבורי.
אריק שרון, שהכיר את אבי, סייע לי לפלס את דרכי בנתיב הזה. מנקודת הראות שלי ושל משפחתי ואני מניח של רבים מבני עדתי - שרון דרוזי. ערכיו - ערכינו; מזגו - מזגנו. תחתיו ובהשראתו, ולא מעט בכוחותי אני, מוניתי ליועצו הבכיר כשכיהן כשר החוץ; הייתי המנכ"ל הדרוזי הראשון של משרד ממשלתי במשרד לשיתוף פעולה אזורי; הייתי לצִדו בליכוד וסייעתי לו בהקמת קדימה. כיהנתי כחבר כנסת בשלוש קדנציות, מהכנסת השש־עשרה ועד הכנסת השמונה־עשרה. הקדשתי את חלקה הגדול של התקופה הזו לטיפול בעניינים מדיניים וחברתיים ולקידומם. הוערכתי כחבר כנסת אקטיבי בתחומים אלה, ובעיקר בנושאים החברתיים עבור בני העדה שלי. עשיתי כל שביכולתי כדי לצמצם את הפערים הבלתי־נסבלים בין התרומה שלהם למדינה לתמורה שקיבלו ביחס למגזרים אחרים. גם במישור הזה, המישור הפרלמנטרי, בהיותו ראש הממשלה נתן לי שרון גב והיה לי כתובת.
שיא הפעילות ופסגת העשייה שלי תחתיו היו בשנים 1997-2005, שבהן מתמקד ספר זה. שרון, ממתנגדי הסכם השלום עם ירדן, מונה לשר לתשתיות לאומיות בממשלת נתניהו הראשונה ובסופו של דבר, בתהליך הדרגתי, הועברו לטיפולו כל ענייני יחסיה של ישראל עם ארמון המלך. כשבנה את מעמדו והתקרב לראשות הממשלה, החל שרון לשאת ולתת עם מנהיגי מדינות ערב. אלה יראו מפניו, חשדו בו, לא האמינו בו ובכוונותיו. לא הם, ולמען האמת אף לא מנהיג אחר בעולם. שרון הצטייר כמבשר מלחמה, וכשהתמנה לתפקידים בכירים בממשלות ישראל, כשהיה עליו לשאת ולתת עם מנהיגי האזור, נתקל בחשדנות. לסיטואציה הזאת נכנסתי אני. הוא מינה אותי לעוזרו המיוחד, לשליח מטעמו, וכך ניתנה לי הזדמנות פז להשיב לו על כל מה שעשה עבור משפחתי ועבורי.
אני דובר ערבית. לא רק את השפה, את השפה דוברים הרבה עוזרים ויועצים. אבל אני בקיא גם בשפת הגוף, שולט במנהגים ומזהה את הרגישויות. בעברית אני שולט באותה מידה. אם היה צריך להביא את שרון לארמון המלך בעמאן ולרכך את הגעתו; לקרב בינו לבין מובארק; להושיב מולו את אבו מאזן - אני הייתי האיש לצורך העניין. שרון, כפי שאני הצגתי אותו להם, היה פרטנר. סייעתי לו להיתפס ככזה ומהרגע שהוכר כפרטנר, היה לאיש שמבחינתם סוגרים עמו דברים - גם כשכיהן כראש הממשלה אבל גם קודם לכן, כשכיהן כשר החוץ וכשר התשתיות הלאומיות. רק שרון היה יכול להציל את יחסי ישראל־ירדן מהתרסקות בעקבות ניסיון ההתנקשות בחאלד משעל. למאמץ הזה, שבו הייתי מעורב כל כולי, מוקדש פרק נרחב בספר זה.
ליוויתי את קידום תהליך השלום, בתפקידי כסגן שרת החוץ ציפי לבני, וקיימתי פעילות מדינית ענפה במסגרת תפקידי בארגון הפרלמנט הבינלאומי וכסגן יושב ראש האסיפה הפרלמנטרית של מדינות הים התיכון. פועלי זיכה אותי בתפקיד שגריר נודד של הפרלמנט של מדינות הים התיכון, שבו אני מחזיק עד היום.
לאורך השנים הקפדתי לשמור מסמכים, מכתבים, תזכירים, פתקים ורישומי שיחות. מילאתי מחברות, צילמתי והצטלמתי. ספר זה הוא תוצר של כל אלה. הם שימשו אותי בכתיבתו.
