אמא קסומה וקוסמי יערות העד [2]
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אמא קסומה וקוסמי יערות העד [2]
מכר
מאות
עותקים
אמא קסומה וקוסמי יערות העד [2]
מכר
מאות
עותקים

אמא קסומה וקוסמי יערות העד [2]

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אתי אלבוים

אתי אלבוים (נולדה ב-1963) סופרת, מחזאית ועיתונאית. מנחה סדנאות כתיבה ומפגשי סופרת בבתי ספר. בין ספריה: סדרת "אמא קסומה" לילדים, הטרילוגיה "תעתועים" לנוער וספר העדות "נערה באושוויץ" שכתבה עם אִימה, בהוצאת ידיעות ספרים ועוד. בעבר עסקה בהדרכת טיולים באזור שער הגיא. כדור שני לשואה עוסקת בתיעוד שואה ומעבירה הרצאות על השואה. 

 

תקציר

תארו לכם שיום אחד אמא שלכם נהפכת להיות ילדה בגילכם...
 
אחרי ההרפתקה האחרונה, נעמה ארז, אמם הרגילה בהחלט של התאומים בני השתים־עשרה נטע־לי ורון, ושל גילי בת החמש, מנסה לחזור לחיי השגרה. אולם שוב היא נדרשת להיות אמא קסומה ולחזור לחיות במשך חודש כילדה בת שתים־עשרה. הפעם פוגשת נעמה את קוסמי המצנפת הירוקה ומנסה לפתור את התעלומה שמעסיקה את העולם כולו: מי כורת את יערות העד? תוך שהיא נאלצת לחזור ולחבוש את ספסל הלימודים, יוצאת נעמה בחברת ילדיה להרפתקאות מסעירות — והכול במרוץ נגד הזמן.
 
רק אם תצליח נעמה למלא את המשימות שהטילו עליה הקוסמים, תוכל לשוב ולהיות אמא. האם תצליח או שמא תמשיך לחיות כילדה בת שתים־עשרה?
 
זהו הספר השני בסדרת "אמא קסומה", סדרה על קוסמים ועל בני אדם, ועל הקסם הגדול מכול של חיינו — האהבה והקשר שבין הורים וילדים.

פרק ראשון

פרק ראשון
 
 
צלצול הטלפון הקפיץ אותי ממקומי בדיוק כשהייתי שקועה, בריכוז רב, בהוספת קוביית עץ משולשת לפאזל התלת־ממדי המסובך שהתרומם על שולחן המטבח, בצורת פירמידה. או כך זה נראה מזווית אחת, כי מזווית אחרת הפאזל נראה כמו מגדל מלבני. תזוזה אחת לא נכונה והמגדל כולו יתמוטט.
בידִי השנייה טיגנתי שניצלים לילדים, שעמדו לחזור בכל רגע מבית הספר. השעה היתה חמישה לשתיים בצהריים. בעוד חמש דקות אהפוך מרותי סלומון, ילדה בת שתים־עשרה, לנעמה ארז, אישה בת ארבעים ושתיים, אמא של רון, נטע־לי וגילי.
"הלו, מי זה?" שאלתי וניסיתי למצוא את המקום המתאים בפאזל לקוביית העץ שבידי. הצמדתי את האפרכסת לאוזני, ובידי השנייה הפכתי את השניצלים הרוחשים במחבת. מכיוון שהייתי באותה השעה בגובה של ילדה, היה עלי להתאמץ על מנת להגיע בבת אחת גם אל הגז וגם אל השולחן. הרגשתי כמו בלרינה שעומדת על קצות אצבעותיה ומותחת את רגליה ואת ידיה בתנועות בלט. בנסיבות אחרות זה אולי היה מצחיק אותי, אבל באותו הרגע בקושי נשמתי מרוב לחץ.
"נעמה, זאת נווית, מה קורה?" שמעתי את קולה של חברתי, שהיא גם המורה של בתי נטע־לי.
"הכול נפלא," ניסיתי להישמע שלווה מאוד. "איך אצלך?"
"אתם חייבים לעשות משהו עם קו הטלפון שלכם," התלוננה נווית. "לפעמים את נשמעת ממש כמו ילדה. תעשו עם זה משהו."
מצאתי את המקום המדויק לקובייה וכעת נטלתי מהערֵמה קובייה משולשת נוספת. הייתי מוכרחה למצוא את מקומן של ארבע קוביות נוספות, ולסיים את הכול במהירות. השעון הדיגיטאלי שריצד על התנור בספרות ירוקות וזרחניות אותת לי שנותרו רק דקות ספורות כדי לסיים את ההרכבה. זה לא היה סתם פאזל שבניתי להנאתי, זה היה פאזל שבזכותו הייתי אמורה להציל את העולם.
"אני שוב מתנצלת שאני מתקשרת אלייך להתלונן," אמרה נווית בדיבור אִטי. היה לה כל הזמן שבעולם. שתי הבנות שלה היו במעון עד ארבע, ולא היה עליה להציל כעת את העולם בתוך ארבע דקות וחצי!
"תביני, נעמה, זה כבר עובר כל גבול. רותי עוזבת בכל יום את הלימודים לפני הצלצול. כבר דיברתי איתה, כבר שוחחתי על כך עם גברת סלומון, אבל כלום לא עוזר. היא פשוט קמה מהמקום שלה בשעה אחת וחצי, יוצאת מהכיתה והולכת. ולא משנה שאני מדברת אליה או קוראת לה, היא לא מקשיבה. לא מעניין אותה שיש עוד עשר דקות לצלצול. היא מחייכת אלי ויוצאת מהכיתה כאילו אני חברה שלה ולא המורה שלה. ואני פשוט לא יודעת מה לעשות, להעניש אותה או לוותר לה? במילא בעוד שבוע היא חוזרת לדרום אמריקה. תגידי לי, נעמה, מה את מציעה לי לעשות? כי יש פה עניין חינוכי של הילדה. את הבעיות האלו היא בטח עושה גם למורים שלה באמריקה..."
שלוש דקות וארבעים שניות.
"תקשיבי, נוויתוש," אמרתי בקול רגוע, שלא הסגיר את הלחץ שבו הייתי נתונה. שיבצתי קובייה נוספת בפאזל, שבינתיים קיבל צורה מובהקת של פירמידה, ולקחתי עוד קובייה. הפכתי אותה לכל הצדדים וניסיתי למצוא לאן היא מתאימה. על פאה אחת היה לה שקע משולש ועל פאה שנייה בליטה בצורת פירמידה קטנה ומשולשת. רק חסר לי שיתברר פתאום שהקובייה הזאת צריכה להיות למטה, מתחת לכל המגדל. "נווית, אני אדבר איתך אחר הצהריים, אני ממש ממהרת!"
"מה זה הרחש הזה? את מטגנת משהו?" התלהבה נווית.
"כן. שניצלים. הילדים תכף מגיעים, ורק לפני עשר דקות נכנסתי הביתה מהעבודה. אז נדבר בהמשך. ביי..."
אבל נווית עצרה אותי. "את שומעת, נעמה? הילדה הזאת, רותי, נורא מסקרנת אותי, אז עשיתי עליה חיפוש קטן בפייסבוק. אני פשוט מנסה להבין מה עובר בראש שלה."
הרגשתי שנשימתי נעצרת. מה פתאום נווית עושה חיפושים אחרי תלמידים שלה?
"ומצאת משהו?" שאלתי בחשש.
"לא," ענתה נווית. "אני ממש לא מבינה איך מתעסקים עם הפייסבוק הזה... הדור של היום..."
עוד קובייה מצאה את מקומה במגדל. האם גם הפעם אצליח בעזרת הפאזל להציל את העולם? השעון אותת שנותרו לי שתי דקות וחצי. ריח של שניצלים חרוכים עלה באפי. כיביתי את הגז וניסיתי למתוח את ידי אל התבנית שעמדה על מדף בארון המטבח העליון. התבנית החליקה ונפלה על הרצפה ברעש גדול ונשברה לרסיסי חרסינה ירוקה. מזל שהיא לא נפלה לי על הראש.
"הכול בסדר? נעמה, מה קרה?!"
"הכול בשליטה," שיקרתי באין ברירה, "הכול בסדר. השניצלים יצאו מצוינים." מתחתי את ידי כדי להוציא תבנית אחרת. גם זו החליקה, אבל למזלי תפסתי אותה באוויר. העברתי אליה את השניצלים המוכנים, וחטפתי תוך כדי כך כוויה מהמחבת. צעקתי, "אאוץ'... איי..."
"נעמה, את בטוחה שהכול בסדר אצלך? שאני אקפוץ אלייך לעזור לך?" נשמע מהאפרכסת קולה המודאג של נווית.
"לא!!!" צרחתי והתבוננתי בחשש בשעון.
נותרה לי דקה אחת להציל את העולם.
 
איך הגעתי למצב הזה? האם היה שווה לי להתנדב כל כך מהר לעזרה לזולת ולגרום לעצמי להסתבך? אולי עדיף היה להישאר "ראש קטן" ולחשוב על עצמי ועל משפחתי במקום לרוץ ולעזור לאחרים?
ההרפתקה החדשה שלי החלה שלושה שבועות קודם לכן, בשעת אחר צהריים רגילה ונעימה, שבה עבדתי על כתבה במחשב. ישבתי בפינת העבודה שלי, שהיתה ממוקמת במעבר שבין הסלון לחדרֵי השינה. אהבתי לשבת ולעבוד במקום הזה, שבו הרעש של הילדים שימח אותי. אולי יש אנשים שזקוקים לשקט כדי לכתוב ולהתרכז. אני זקוקה לקולות הילדים שלי כדי למצוא בתוכי את המילים הנכונות.
גילי ישבה לידי וציירה, רון תכנן בחדרו מַהֲלכים בכדורסל ונטע־לי, התאומה שלו, ישבה בחדרה עם חברתה דנית, שהיתה עדיין חברתו של רון, ועם בת כיתתה שיר, שהיה זה ביקורה הראשון בביתנו. הילדות צִחקקו באופן מוזר ונראֶה היה כאילו הן מתכננות משהו, אולי בהקשר לחברוּת בין דנית ורון. בכל פעם שרון קם וחלף ליד חדרה של נטע־לי, הבנות השתתקו ומיד פרצו בצחוק, והדבר חיזק את השערתי, אבל מעבר לכך לא היה שום סימן לכך שמשהו מיוחד עומד לקרות באותו אחר צהריים.
חלפו שלושה חודשים מאז הנסיעה שלי ללונדון, והחיים שלנו כבר מזמן שבו למסלולם. שני הדברים שהזכירו לי מדי פעם את ההרפתקה הסוערת שעברתי אז היו הסיפור שלי שמצאתי בדואר האלקטרוני שלי, ושַׁלט הטלוויזיה הקסום שנשאר אצלי.
 
החמאתי לגילי שהיא מציירת יפה, ומיד אחר כך נשמעה נקישה שקטה בדלת.
"מישהו דופק?" שאלתי את גילי.
היא משכה בכתפיה. "לא שמעתי," אמרה והמשיכה להתרכז בציור. אבל שוב נשמעה נקישה, הפעם חלשה יותר.
נטע־לי, דנית ושיר בדיוק באו למטבח למזוג לעצמן מים, ואני ביקשתי מנטע־לי שתפתח את הדלת.
"דפקו?" התפלאה נטע־לי, "לא שמעתי." טוב, שלוש הבנות לא הפסיקו לצחקק ולדבר על אותו עניין סודי שבו עסקו, והנקישה באמת היתה חלשה. "אני לא חושבת שדופקים בכלל, אבל אני אפתח," אמרה.
כעבור דקה היא חזרה אלי ואמרה, "יש שם ילד אחד שרוצה לדבר איתך."
"איתִי?" התפלאתי. "ילד? זה לא חבר של רון?"
נטע־לי החזירה את בקבוק המים למקרר.
"הוא נראה כמו חבר של רון־רון, אבל הוא רוצה לדבר עם נעמה ארז," משכה נטע־לי בכתפיה. "עם גברת נעמה ארז."
"גברת?" התפלאתי. מי קורא לי גברת?
ניגשתי אל הדלת וראיתי אותו עומד שם. ילד כבן שתים־עשרה או שלוש־עשרה, גבוה במקצת מרון, בעל שיער שחור ועיניים חומות גדולות. גם עכשיו הייתי בטוחה שהוא חבר של רון והתפלאתי מדוע נטע־לי חושבת שהוא רוצה לדבר איתי, אבל כאשר התבוננתי בעיניו של הילד, ראיתי שייאוש גדול ניבט מהן.
"במה אני יכולה לעזור לך?" שאלתי בבהילות. אולי משפחתו בצרה?
"את נעמה ארז?" שאל בקול מפוחד.
"כן?" עניתי בשאלה.
"אני צריך את עזרתך," אמר בלחש.
"את עזרתי? אתה צריך קמח? ביצים? סוכר? רק תגיד..."
הילד נענע את ראשו מצד לצד.
"הגעתי לכאן כדי לבקש שתעזרי לי ותצילי אותי," לחש בקול סדוק. "אני אבא קסום."

אתי אלבוים

אתי אלבוים (נולדה ב-1963) סופרת, מחזאית ועיתונאית. מנחה סדנאות כתיבה ומפגשי סופרת בבתי ספר. בין ספריה: סדרת "אמא קסומה" לילדים, הטרילוגיה "תעתועים" לנוער וספר העדות "נערה באושוויץ" שכתבה עם אִימה, בהוצאת ידיעות ספרים ועוד. בעבר עסקה בהדרכת טיולים באזור שער הגיא. כדור שני לשואה עוסקת בתיעוד שואה ומעבירה הרצאות על השואה. 

 

עוד על הספר

אמא קסומה וקוסמי יערות העד [2] אתי אלבוים
פרק ראשון
 
 
צלצול הטלפון הקפיץ אותי ממקומי בדיוק כשהייתי שקועה, בריכוז רב, בהוספת קוביית עץ משולשת לפאזל התלת־ממדי המסובך שהתרומם על שולחן המטבח, בצורת פירמידה. או כך זה נראה מזווית אחת, כי מזווית אחרת הפאזל נראה כמו מגדל מלבני. תזוזה אחת לא נכונה והמגדל כולו יתמוטט.
בידִי השנייה טיגנתי שניצלים לילדים, שעמדו לחזור בכל רגע מבית הספר. השעה היתה חמישה לשתיים בצהריים. בעוד חמש דקות אהפוך מרותי סלומון, ילדה בת שתים־עשרה, לנעמה ארז, אישה בת ארבעים ושתיים, אמא של רון, נטע־לי וגילי.
"הלו, מי זה?" שאלתי וניסיתי למצוא את המקום המתאים בפאזל לקוביית העץ שבידי. הצמדתי את האפרכסת לאוזני, ובידי השנייה הפכתי את השניצלים הרוחשים במחבת. מכיוון שהייתי באותה השעה בגובה של ילדה, היה עלי להתאמץ על מנת להגיע בבת אחת גם אל הגז וגם אל השולחן. הרגשתי כמו בלרינה שעומדת על קצות אצבעותיה ומותחת את רגליה ואת ידיה בתנועות בלט. בנסיבות אחרות זה אולי היה מצחיק אותי, אבל באותו הרגע בקושי נשמתי מרוב לחץ.
"נעמה, זאת נווית, מה קורה?" שמעתי את קולה של חברתי, שהיא גם המורה של בתי נטע־לי.
"הכול נפלא," ניסיתי להישמע שלווה מאוד. "איך אצלך?"
"אתם חייבים לעשות משהו עם קו הטלפון שלכם," התלוננה נווית. "לפעמים את נשמעת ממש כמו ילדה. תעשו עם זה משהו."
מצאתי את המקום המדויק לקובייה וכעת נטלתי מהערֵמה קובייה משולשת נוספת. הייתי מוכרחה למצוא את מקומן של ארבע קוביות נוספות, ולסיים את הכול במהירות. השעון הדיגיטאלי שריצד על התנור בספרות ירוקות וזרחניות אותת לי שנותרו רק דקות ספורות כדי לסיים את ההרכבה. זה לא היה סתם פאזל שבניתי להנאתי, זה היה פאזל שבזכותו הייתי אמורה להציל את העולם.
"אני שוב מתנצלת שאני מתקשרת אלייך להתלונן," אמרה נווית בדיבור אִטי. היה לה כל הזמן שבעולם. שתי הבנות שלה היו במעון עד ארבע, ולא היה עליה להציל כעת את העולם בתוך ארבע דקות וחצי!
"תביני, נעמה, זה כבר עובר כל גבול. רותי עוזבת בכל יום את הלימודים לפני הצלצול. כבר דיברתי איתה, כבר שוחחתי על כך עם גברת סלומון, אבל כלום לא עוזר. היא פשוט קמה מהמקום שלה בשעה אחת וחצי, יוצאת מהכיתה והולכת. ולא משנה שאני מדברת אליה או קוראת לה, היא לא מקשיבה. לא מעניין אותה שיש עוד עשר דקות לצלצול. היא מחייכת אלי ויוצאת מהכיתה כאילו אני חברה שלה ולא המורה שלה. ואני פשוט לא יודעת מה לעשות, להעניש אותה או לוותר לה? במילא בעוד שבוע היא חוזרת לדרום אמריקה. תגידי לי, נעמה, מה את מציעה לי לעשות? כי יש פה עניין חינוכי של הילדה. את הבעיות האלו היא בטח עושה גם למורים שלה באמריקה..."
שלוש דקות וארבעים שניות.
"תקשיבי, נוויתוש," אמרתי בקול רגוע, שלא הסגיר את הלחץ שבו הייתי נתונה. שיבצתי קובייה נוספת בפאזל, שבינתיים קיבל צורה מובהקת של פירמידה, ולקחתי עוד קובייה. הפכתי אותה לכל הצדדים וניסיתי למצוא לאן היא מתאימה. על פאה אחת היה לה שקע משולש ועל פאה שנייה בליטה בצורת פירמידה קטנה ומשולשת. רק חסר לי שיתברר פתאום שהקובייה הזאת צריכה להיות למטה, מתחת לכל המגדל. "נווית, אני אדבר איתך אחר הצהריים, אני ממש ממהרת!"
"מה זה הרחש הזה? את מטגנת משהו?" התלהבה נווית.
"כן. שניצלים. הילדים תכף מגיעים, ורק לפני עשר דקות נכנסתי הביתה מהעבודה. אז נדבר בהמשך. ביי..."
אבל נווית עצרה אותי. "את שומעת, נעמה? הילדה הזאת, רותי, נורא מסקרנת אותי, אז עשיתי עליה חיפוש קטן בפייסבוק. אני פשוט מנסה להבין מה עובר בראש שלה."
הרגשתי שנשימתי נעצרת. מה פתאום נווית עושה חיפושים אחרי תלמידים שלה?
"ומצאת משהו?" שאלתי בחשש.
"לא," ענתה נווית. "אני ממש לא מבינה איך מתעסקים עם הפייסבוק הזה... הדור של היום..."
עוד קובייה מצאה את מקומה במגדל. האם גם הפעם אצליח בעזרת הפאזל להציל את העולם? השעון אותת שנותרו לי שתי דקות וחצי. ריח של שניצלים חרוכים עלה באפי. כיביתי את הגז וניסיתי למתוח את ידי אל התבנית שעמדה על מדף בארון המטבח העליון. התבנית החליקה ונפלה על הרצפה ברעש גדול ונשברה לרסיסי חרסינה ירוקה. מזל שהיא לא נפלה לי על הראש.
"הכול בסדר? נעמה, מה קרה?!"
"הכול בשליטה," שיקרתי באין ברירה, "הכול בסדר. השניצלים יצאו מצוינים." מתחתי את ידי כדי להוציא תבנית אחרת. גם זו החליקה, אבל למזלי תפסתי אותה באוויר. העברתי אליה את השניצלים המוכנים, וחטפתי תוך כדי כך כוויה מהמחבת. צעקתי, "אאוץ'... איי..."
"נעמה, את בטוחה שהכול בסדר אצלך? שאני אקפוץ אלייך לעזור לך?" נשמע מהאפרכסת קולה המודאג של נווית.
"לא!!!" צרחתי והתבוננתי בחשש בשעון.
נותרה לי דקה אחת להציל את העולם.
 
איך הגעתי למצב הזה? האם היה שווה לי להתנדב כל כך מהר לעזרה לזולת ולגרום לעצמי להסתבך? אולי עדיף היה להישאר "ראש קטן" ולחשוב על עצמי ועל משפחתי במקום לרוץ ולעזור לאחרים?
ההרפתקה החדשה שלי החלה שלושה שבועות קודם לכן, בשעת אחר צהריים רגילה ונעימה, שבה עבדתי על כתבה במחשב. ישבתי בפינת העבודה שלי, שהיתה ממוקמת במעבר שבין הסלון לחדרֵי השינה. אהבתי לשבת ולעבוד במקום הזה, שבו הרעש של הילדים שימח אותי. אולי יש אנשים שזקוקים לשקט כדי לכתוב ולהתרכז. אני זקוקה לקולות הילדים שלי כדי למצוא בתוכי את המילים הנכונות.
גילי ישבה לידי וציירה, רון תכנן בחדרו מַהֲלכים בכדורסל ונטע־לי, התאומה שלו, ישבה בחדרה עם חברתה דנית, שהיתה עדיין חברתו של רון, ועם בת כיתתה שיר, שהיה זה ביקורה הראשון בביתנו. הילדות צִחקקו באופן מוזר ונראֶה היה כאילו הן מתכננות משהו, אולי בהקשר לחברוּת בין דנית ורון. בכל פעם שרון קם וחלף ליד חדרה של נטע־לי, הבנות השתתקו ומיד פרצו בצחוק, והדבר חיזק את השערתי, אבל מעבר לכך לא היה שום סימן לכך שמשהו מיוחד עומד לקרות באותו אחר צהריים.
חלפו שלושה חודשים מאז הנסיעה שלי ללונדון, והחיים שלנו כבר מזמן שבו למסלולם. שני הדברים שהזכירו לי מדי פעם את ההרפתקה הסוערת שעברתי אז היו הסיפור שלי שמצאתי בדואר האלקטרוני שלי, ושַׁלט הטלוויזיה הקסום שנשאר אצלי.
 
החמאתי לגילי שהיא מציירת יפה, ומיד אחר כך נשמעה נקישה שקטה בדלת.
"מישהו דופק?" שאלתי את גילי.
היא משכה בכתפיה. "לא שמעתי," אמרה והמשיכה להתרכז בציור. אבל שוב נשמעה נקישה, הפעם חלשה יותר.
נטע־לי, דנית ושיר בדיוק באו למטבח למזוג לעצמן מים, ואני ביקשתי מנטע־לי שתפתח את הדלת.
"דפקו?" התפלאה נטע־לי, "לא שמעתי." טוב, שלוש הבנות לא הפסיקו לצחקק ולדבר על אותו עניין סודי שבו עסקו, והנקישה באמת היתה חלשה. "אני לא חושבת שדופקים בכלל, אבל אני אפתח," אמרה.
כעבור דקה היא חזרה אלי ואמרה, "יש שם ילד אחד שרוצה לדבר איתך."
"איתִי?" התפלאתי. "ילד? זה לא חבר של רון?"
נטע־לי החזירה את בקבוק המים למקרר.
"הוא נראה כמו חבר של רון־רון, אבל הוא רוצה לדבר עם נעמה ארז," משכה נטע־לי בכתפיה. "עם גברת נעמה ארז."
"גברת?" התפלאתי. מי קורא לי גברת?
ניגשתי אל הדלת וראיתי אותו עומד שם. ילד כבן שתים־עשרה או שלוש־עשרה, גבוה במקצת מרון, בעל שיער שחור ועיניים חומות גדולות. גם עכשיו הייתי בטוחה שהוא חבר של רון והתפלאתי מדוע נטע־לי חושבת שהוא רוצה לדבר איתי, אבל כאשר התבוננתי בעיניו של הילד, ראיתי שייאוש גדול ניבט מהן.
"במה אני יכולה לעזור לך?" שאלתי בבהילות. אולי משפחתו בצרה?
"את נעמה ארז?" שאל בקול מפוחד.
"כן?" עניתי בשאלה.
"אני צריך את עזרתך," אמר בלחש.
"את עזרתי? אתה צריך קמח? ביצים? סוכר? רק תגיד..."
הילד נענע את ראשו מצד לצד.
"הגעתי לכאן כדי לבקש שתעזרי לי ותצילי אותי," לחש בקול סדוק. "אני אבא קסום."