צבע החלב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צבע החלב
מכר
אלפי
עותקים
צבע החלב
מכר
אלפי
עותקים

צבע החלב

4.5 כוכבים (151 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

נל ליישון

נולדה ב־ 1962 בעיר גלַסטוֹנבֵּרי שבדרום־מערב אנגליה. כשהיתה בת אחת־עשרה עברה משפחתה לכפר נידח, ושם לדבריה גדלה פרא. בגיל תשע־עשרה החלה לעבוד כעוזרת צלם פורנו, והיתה ממונה על אספקת שמן התינוקות והקרח. בשנות השמונים עבדה זמן קצר בהפקת פרסומות לחברת “אפל" עם הבמאי רידלי סקוט, אך עד מהרה עזבה והחליטה לנסוע לספרד. ליישון חזרה ללונדון ולאחר תואר בספרות אנגלית החלה לכתוב ספרות. כשלושה רומנים ועשרים סיפורים קצרים העלתה באש עד שב־ 2004 ראה אור הרומן הראשון שלה. ב־ 2008 פרסמה עוד רומן ואחריו מחזה (2010) שבזכותו היתה למחזאית הראשונה מזה 400 שנה שיצירתה מועלית בתיאטרון ה"שייקספיר׳ס גלוב". צ ב ע ה ח לב , הרומן השלישי שלה (2012) זכה בפרס “אינטראליה" בצרפת, היה מועמד לפרס “פמינה" ונבחר לספר השנה בספרד. לצד הכתיבה היא מנחה כיום קבוצות פרפורמנס וכתיבה יוצרת בקרב קהילות שוליים של פגועי נפש, צוענים ומכורים בתהליך גמילה.

תקציר

אנו נמצאים באנגליה הכפרית ב־1830. הזמן חולף בקצב עונות השנה ועבודות המשק המשפחתי העני שבו נולדה וגדלה מָרי. 

מרי היא נערה בת חמש־עשרה, הקטנה בארבע אחיות לא רצויות החיות עם אב שלא חוסך את שבטו, אם, וסבא נכה. בין חליבת הפרות, זמני הזריעה והקציר ותפריט של לחם, תה, וקצת גבינה - נפשה של מרי שרה, פורחת ומתרוממת הודות לשמחת החיים שלה. 

“יש לך לשון חדה", “את תסתבכי בצרות", אומרים למרי הסובבים אותה. אך היא מודה כי אינה יכולה להתאפק ואינה רוצה להשתנות, ובמקום להתאים את עצמה, היא מאלצת את הסביבה לראות את העולם מנקודת מבטה. 

יום אחד משתנים חייה של מרי מקצה לקצה: אביה נפטר מהבת הלוקה בצליעה קלה, והיא נשלחת לגור בביתו של כומר הכפר ולטפל באשתו החולה. וכאן מתחיל ספר אחר.

בעזרת הכומר לומדת מרי קרוא וכתוב - ובהדרגה, האותיות מפסיקות להיות רק “ערימה של קווים שחורים". בתקופה הזו מתחילה דרמת חיים אחרת, המסופרת בגוף ראשון, בקול אישי, קול נעורים חד־פעמי, כאוב ולירי.

מרי כותבת את הספר בדם לבה, היא חייבת לכתוב, סיפורה חייב לראות אור כדי שיהיה לה קיום בעולם המנסה למחוק אותה. לפנינו קריאה צרופה ובלתי נשכחת.

פרק ראשון

זה הספר שלי ואני כותבת אותו עם היד שלי. בשנה הזה אלף שמונה מאות שלושים ואחת למושיענו אני הגעתי לגיל חמש עשרה ואני יושבת על יד החלון ואני רואה הרבה דברים. אני רואה את הציפורים והם ממלאים את השמים עם הקולות שלהם. אני רואה את העצים ואני רואה את העלים.
ולכל עלה יש עורקים שהולכים עליו.
ועל הקליפה של כל עץ יש סדקים.
אני לא מאוד גבוהה והשיער שלי בצבע החלב. השם שלי זה מרי ולמדתי איך לכתוב אותו: מ — ר — י.
ככה כותבים אותו.
 
אני רוצה לספר לכם את מה שקרה אבל אני צריכה להיזהר לא למהר את עצמי מדי כמו שממהרים את העגלים בשער כי אם אני ימהר את עצמי אני אולי יחליק וייפול ומה שלא יהיה אתם בטח רוצים שאני יתחיל איפה שצריך להתחיל.
וזה אומר בהתחלה.

נל ליישון

נולדה ב־ 1962 בעיר גלַסטוֹנבֵּרי שבדרום־מערב אנגליה. כשהיתה בת אחת־עשרה עברה משפחתה לכפר נידח, ושם לדבריה גדלה פרא. בגיל תשע־עשרה החלה לעבוד כעוזרת צלם פורנו, והיתה ממונה על אספקת שמן התינוקות והקרח. בשנות השמונים עבדה זמן קצר בהפקת פרסומות לחברת “אפל" עם הבמאי רידלי סקוט, אך עד מהרה עזבה והחליטה לנסוע לספרד. ליישון חזרה ללונדון ולאחר תואר בספרות אנגלית החלה לכתוב ספרות. כשלושה רומנים ועשרים סיפורים קצרים העלתה באש עד שב־ 2004 ראה אור הרומן הראשון שלה. ב־ 2008 פרסמה עוד רומן ואחריו מחזה (2010) שבזכותו היתה למחזאית הראשונה מזה 400 שנה שיצירתה מועלית בתיאטרון ה"שייקספיר׳ס גלוב". צ ב ע ה ח לב , הרומן השלישי שלה (2012) זכה בפרס “אינטראליה" בצרפת, היה מועמד לפרס “פמינה" ונבחר לספר השנה בספרד. לצד הכתיבה היא מנחה כיום קבוצות פרפורמנס וכתיבה יוצרת בקרב קהילות שוליים של פגועי נפש, צוענים ומכורים בתהליך גמילה.

סקירות וביקורות

נשים קטנות מאוד המפגש בין הקיטש הכפרי של המאה ה-‭19‬ לעידן ה-‭#MeToo ‬ הופך את 'צבע החלב' לספר כובש

בתמונה: 'החלבנית' של פול גוגן, ‭ 1889 ‬

גם אם אינכם קוראים, או לא קוראים באמת; גם אם ליד מיטתכם נערמים כותרים זנוחים כאנדרטה למי שהייתם לפני פייסבוק - מובטח לכם שתתחילו וגם תסיימו את הספר הזה. למעשה, הקריאה ב'צבע החלב' סוחפת ומהנה באופן מעורר חשד: אם כל כך נהנית, אם חשת רגשות ברורים, צחקת ובכית וזעמת, אם לא הלכת לישון עד העמוד האחרון - האם זו יכולה להיות, באמת, ספרות טובה?

יש להודות כי חלק מההנאה טמון בכך ש'צבע החלב' מהדהד - בעיקר לקוראות, ובעיקר משנתונים מסוימים - את שצף הקריאה הילדית-נערית ברומנים של המאה ה-‭,19‬ שכללו, בהבדלים מעמדיים שונים: שמלות כפריות, אסמים עם תאורה ורמירית, ריצה בשדות פתוחים, חציר בשערות, מבשלת טרוטת עיניים במטבח, קליפות תפוחי אדמה, נשים חלושות עם מחלות מסתוריות כמו שחפת או שנית וגם - גיבורה חדת לשון ומחשבה, קורבן של נסיבות חברתיות ותקופתיות, שחותרת במלוא כוחה המוגבל לצדק.

מה שהופך את 'צבע החלב' לפרוזה למבוגרים הוא בעיקר הסוף שלו - שלא ניתן להסגירו בלי להרוס את הספר לחלוטין - והאופן שבו כל הקיטש הכפרי האנגלי הזה, בטעם של ריבה ביתית חמה, מתנגש בקרחון ה-‭#MeToo‬ של הקוראת בת ימינו. זהו מסמך צנוע אך מזעזע בהיסטוריה של הפטריארכיה, כשהפעם היא מוגשת ללא כסות המוסלין והתחרה של האצולה הכפרית. בלי נימוסין, בלי פטפוט חינני, בלי תבונה ובלי רגישות. רק אכזריות.

"השנה היה אלף שמונה מאות ושלושים לפי השנים של מושיענו", ומרי, בת ‭ ,14‬היא האחות הצעירה מתוך ארבע, בעלת מום ברגלה. השילוב של היותה אישה יחד עם רגלה הצולעת, לשונה המושחזת וליבה הטוב, הופך אותה לכוח עזר מפוקפק בחווה של אביה האלים, שמעביר אותה, או ליתר דיוק מוכר אותה לבית הכומר, שם תשמש כמשרתת ומטפלת באשתו החולה. יש ב'צבע החלב' יופי, התפעמות, תיאורי טבע ראשוניים ופשטות, הנובעים בעיקר מהעובדה שגיבורת הסיפור, שמעידה על מעשה הכתיבה שלה עצמו - "זה הספר שלי ואני כותבת אותו עם היד שלי" - היא נערה צעירה שאך זה למדה קרוא וכתוב והיא מתארת את העולם כמי שרק קיבל את המילים לידיו.

מרי כותבת עד שכואבות לה האצבעות, מסתתת את סיפורה, את עצם קיומה - היא חוזרת שוב ושוב על שמה, על האותיות המרכיבות אותו - את העוולות האיומות, המקובלות, שיישארו בצד הלא-מסופר של ההיסטוריה אם לא תכתוב אותם. מאידך, וכמו בסיפור הכי ישן בספר, רכישת הדעת היא גם הגירוש מגן עדן. ידע הוא כוח, אבל במאה ה-‭,19‬ נערה כפרית עם כוח, דינה להיענש. מרי לא זכתה באור מן ההפקר, ואת הבערה תשלם.

שפת הכתיבה הייחודית של מרי היא אחד ממאפייניו הבולטים של הספר. ברשימה (חיובית בעיקרה) ב'הארץ' טענה רות אלמוג שתרגום הספר לעברית "פגום", "מכיוון שאין שום ישראלי(ת), ששפת אמו עברית, שהוא יליד המקום הזה, שמדבר כמו מרי בתרגום, יהיה זה בפרוורים, יהיה זה בעיירות הפיתוח, יהיה זה בשכונות העוני... מתעוררת בעיה של אמינות". אכן, זו מלאכה קשה במיוחד לתרגם ספרים שנכתבו בשפה מקולקלת. אבל החוכמה היא לא לעברת אותם ולהעניק להם ניב מקומי, אלא לייצר להם זרות אחידה, בעלת מבנה דקדוקי פנימי סדור משל עצמם, כזה שיאפשר לקורא לדמיין את הטריטוריה האחרת שהספר נמצא בה ולא להשקיע אותה בהווה שלו. אם עשה המתרגם עבודתו נאמנה, הופכת השפה החדשה לליריקה שיש בה פיוט והיגיון פנימי. דווקא שימוש בעגת שיכונים ישראלית נמוכה של היום היה יוצר זיוף שגוי, כי הלא אין בישראלית מדוברת, וגם לא היו, לא סינרים מעומלנים ולא כובעי משרתות לבנים.

עוד טוענת אלמוג שהמקור האנגלי מתאפיין ב"סגנון פשוט, משפטים קצרים ותמציתיים, שימוש רב בו' החיבור, לשון המושפעת מן הסגנון של התנ"ך או לפחות מן הפרקים הראשונים של ספר בראשית", ושאלו נעדרים בתרגום העברי. הציטוט הבא, כמו רבים אחרים, מוכיח אחרת: "ובבוקר ובערב הערפל ירד על הגבעות ועשה אותם רכות יותר ואת האוויר סמיך יותר". נכון שלמקרא השורות העילגות הפותחות את הספר עלול הקורא הביקורתי להניח את הספר ברתיעה, מחשש לטקסט מעושה, מין מחזה רע ועמוס שטיקים, אבל המחברת, נל ליישון, שהיא מחזאית ותסריטאית לצד היותה סופרת, רוקמת בבטחה את עולמה המצומצם, דמותה הכובשת ולשונה של מרי, כשהתרגום המצוין של רותם עטר משלים את המלאכה.

עוד 3 ספרים על נשים במאה ה‭19-‬:
ג'יין אייר > שרלוט ברונטה
נשים קטנות > לואיזה מיי אלקוט
אנה קארנינה > ל“נ טולסטוי

שרון קנטור 7 לילות 21/09/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
שפתה הישירה של הגיבורה מקנה לספר איכויות ליריות עדנה שבתאי הארץ 13/02/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

נשים קטנות מאוד המפגש בין הקיטש הכפרי של המאה ה-‭19‬ לעידן ה-‭#MeToo ‬ הופך את 'צבע החלב' לספר כובש

בתמונה: 'החלבנית' של פול גוגן, ‭ 1889 ‬

גם אם אינכם קוראים, או לא קוראים באמת; גם אם ליד מיטתכם נערמים כותרים זנוחים כאנדרטה למי שהייתם לפני פייסבוק - מובטח לכם שתתחילו וגם תסיימו את הספר הזה. למעשה, הקריאה ב'צבע החלב' סוחפת ומהנה באופן מעורר חשד: אם כל כך נהנית, אם חשת רגשות ברורים, צחקת ובכית וזעמת, אם לא הלכת לישון עד העמוד האחרון - האם זו יכולה להיות, באמת, ספרות טובה?

יש להודות כי חלק מההנאה טמון בכך ש'צבע החלב' מהדהד - בעיקר לקוראות, ובעיקר משנתונים מסוימים - את שצף הקריאה הילדית-נערית ברומנים של המאה ה-‭,19‬ שכללו, בהבדלים מעמדיים שונים: שמלות כפריות, אסמים עם תאורה ורמירית, ריצה בשדות פתוחים, חציר בשערות, מבשלת טרוטת עיניים במטבח, קליפות תפוחי אדמה, נשים חלושות עם מחלות מסתוריות כמו שחפת או שנית וגם - גיבורה חדת לשון ומחשבה, קורבן של נסיבות חברתיות ותקופתיות, שחותרת במלוא כוחה המוגבל לצדק.

מה שהופך את 'צבע החלב' לפרוזה למבוגרים הוא בעיקר הסוף שלו - שלא ניתן להסגירו בלי להרוס את הספר לחלוטין - והאופן שבו כל הקיטש הכפרי האנגלי הזה, בטעם של ריבה ביתית חמה, מתנגש בקרחון ה-‭#MeToo‬ של הקוראת בת ימינו. זהו מסמך צנוע אך מזעזע בהיסטוריה של הפטריארכיה, כשהפעם היא מוגשת ללא כסות המוסלין והתחרה של האצולה הכפרית. בלי נימוסין, בלי פטפוט חינני, בלי תבונה ובלי רגישות. רק אכזריות.

"השנה היה אלף שמונה מאות ושלושים לפי השנים של מושיענו", ומרי, בת ‭ ,14‬היא האחות הצעירה מתוך ארבע, בעלת מום ברגלה. השילוב של היותה אישה יחד עם רגלה הצולעת, לשונה המושחזת וליבה הטוב, הופך אותה לכוח עזר מפוקפק בחווה של אביה האלים, שמעביר אותה, או ליתר דיוק מוכר אותה לבית הכומר, שם תשמש כמשרתת ומטפלת באשתו החולה. יש ב'צבע החלב' יופי, התפעמות, תיאורי טבע ראשוניים ופשטות, הנובעים בעיקר מהעובדה שגיבורת הסיפור, שמעידה על מעשה הכתיבה שלה עצמו - "זה הספר שלי ואני כותבת אותו עם היד שלי" - היא נערה צעירה שאך זה למדה קרוא וכתוב והיא מתארת את העולם כמי שרק קיבל את המילים לידיו.

מרי כותבת עד שכואבות לה האצבעות, מסתתת את סיפורה, את עצם קיומה - היא חוזרת שוב ושוב על שמה, על האותיות המרכיבות אותו - את העוולות האיומות, המקובלות, שיישארו בצד הלא-מסופר של ההיסטוריה אם לא תכתוב אותם. מאידך, וכמו בסיפור הכי ישן בספר, רכישת הדעת היא גם הגירוש מגן עדן. ידע הוא כוח, אבל במאה ה-‭,19‬ נערה כפרית עם כוח, דינה להיענש. מרי לא זכתה באור מן ההפקר, ואת הבערה תשלם.

שפת הכתיבה הייחודית של מרי היא אחד ממאפייניו הבולטים של הספר. ברשימה (חיובית בעיקרה) ב'הארץ' טענה רות אלמוג שתרגום הספר לעברית "פגום", "מכיוון שאין שום ישראלי(ת), ששפת אמו עברית, שהוא יליד המקום הזה, שמדבר כמו מרי בתרגום, יהיה זה בפרוורים, יהיה זה בעיירות הפיתוח, יהיה זה בשכונות העוני... מתעוררת בעיה של אמינות". אכן, זו מלאכה קשה במיוחד לתרגם ספרים שנכתבו בשפה מקולקלת. אבל החוכמה היא לא לעברת אותם ולהעניק להם ניב מקומי, אלא לייצר להם זרות אחידה, בעלת מבנה דקדוקי פנימי סדור משל עצמם, כזה שיאפשר לקורא לדמיין את הטריטוריה האחרת שהספר נמצא בה ולא להשקיע אותה בהווה שלו. אם עשה המתרגם עבודתו נאמנה, הופכת השפה החדשה לליריקה שיש בה פיוט והיגיון פנימי. דווקא שימוש בעגת שיכונים ישראלית נמוכה של היום היה יוצר זיוף שגוי, כי הלא אין בישראלית מדוברת, וגם לא היו, לא סינרים מעומלנים ולא כובעי משרתות לבנים.

עוד טוענת אלמוג שהמקור האנגלי מתאפיין ב"סגנון פשוט, משפטים קצרים ותמציתיים, שימוש רב בו' החיבור, לשון המושפעת מן הסגנון של התנ"ך או לפחות מן הפרקים הראשונים של ספר בראשית", ושאלו נעדרים בתרגום העברי. הציטוט הבא, כמו רבים אחרים, מוכיח אחרת: "ובבוקר ובערב הערפל ירד על הגבעות ועשה אותם רכות יותר ואת האוויר סמיך יותר". נכון שלמקרא השורות העילגות הפותחות את הספר עלול הקורא הביקורתי להניח את הספר ברתיעה, מחשש לטקסט מעושה, מין מחזה רע ועמוס שטיקים, אבל המחברת, נל ליישון, שהיא מחזאית ותסריטאית לצד היותה סופרת, רוקמת בבטחה את עולמה המצומצם, דמותה הכובשת ולשונה של מרי, כשהתרגום המצוין של רותם עטר משלים את המלאכה.

עוד 3 ספרים על נשים במאה ה‭19-‬:
ג'יין אייר > שרלוט ברונטה
נשים קטנות > לואיזה מיי אלקוט
אנה קארנינה > ל“נ טולסטוי

שרון קנטור 7 לילות 21/09/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
שפתה הישירה של הגיבורה מקנה לספר איכויות ליריות עדנה שבתאי הארץ 13/02/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
צבע החלב נל ליישון
זה הספר שלי ואני כותבת אותו עם היד שלי. בשנה הזה אלף שמונה מאות שלושים ואחת למושיענו אני הגעתי לגיל חמש עשרה ואני יושבת על יד החלון ואני רואה הרבה דברים. אני רואה את הציפורים והם ממלאים את השמים עם הקולות שלהם. אני רואה את העצים ואני רואה את העלים.
ולכל עלה יש עורקים שהולכים עליו.
ועל הקליפה של כל עץ יש סדקים.
אני לא מאוד גבוהה והשיער שלי בצבע החלב. השם שלי זה מרי ולמדתי איך לכתוב אותו: מ — ר — י.
ככה כותבים אותו.
 
אני רוצה לספר לכם את מה שקרה אבל אני צריכה להיזהר לא למהר את עצמי מדי כמו שממהרים את העגלים בשער כי אם אני ימהר את עצמי אני אולי יחליק וייפול ומה שלא יהיה אתם בטח רוצים שאני יתחיל איפה שצריך להתחיל.
וזה אומר בהתחלה.