תגיד אבא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תגיד אבא
מכר
מאות
עותקים
תגיד אבא
מכר
מאות
עותקים

תגיד אבא

4 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

רענן שקד

רענן שקד (נולד ב-25 בנובמבר 1966) הוא עורך, עיתונאי, תסריטאי וסופר ישראלי. בעל טור במוספים "7 ימים" ו-"7 לילות", כתב מגזין לכל חלקי העיתון וכותב תסריטים לטלוויזיה.

מספריו:
ועכשיו להתחתן, 9 סיפורים, הוצאת מודן, 2002, 227 עמודים.
החלום האמריקאי – מדריך למשתמש, הוצאת ידיעות ספרים, 2002, 276 עמודים.
תגיד אבא (תינוק, גבר, אישה, שנה ראשונה), על הורות, מבוסס על טורו האישי במוסף "7 ימים", הוצאת ידיעות ספרים, 2010, 178 עמודים.

תקציר

איך נראים החיים האמיתיים אחרי לידת תינוק? איך נראים החיים שאחרי אובדן השינה, דעיכת הזוגיות, עזיבת העבודה בארבע אחר הצהריים, הלילות הטרופים והימים שאיבדו צורה? ויותר מכך: איך נראים החיים אחרי שהחיים הקודמים שלנו נמחקו? אחרי שהפכנו לאנשים שפעם לא ספרנו – אנשים עם ילדים? איך נראית החרדה האינסופית? איך נראה אחר צהריים נוסף של דכדוך בגינת הנדנדות?

בתגיד אבא, המבוסס על טורו האישי במוסף "7 ימים", לוכד רענן שקד את ההורות החדשה: זו שידעה שיהיה קשה, אבל לא תיארה לעצמה שעד כדי כך. זו שעושה הכנה ללידה אבל לעולם לא תהיה מוכנה למה שיבוא אחריה. זו שמתמודדת עם החרדות, הבית שהופקע, הזחילה המתעכבת, החברים שהתרחקו, הכסף שנשפך, החופשות שבוטלו, שיברון הלב שבהבנה כי אין דרך חזרה. ומעל הכול – אהבה כמו שמעולם לא תכננת לאהוב, אהבה שהופכת את כל זה ל... אוקיי, כמעט נסבל. הורות היא עיסוק בודד.

תגיד אבא הוא ספר שכל הורה חדש חייב לעצמו כדי לנסח לעצמו ביתר קלות את מחשבותיו. כדי להרגיש קצת פחות לבד. כדי לדעת שבסוף, כל זה יהיה לא רק כדאי אלא רק פרק ראשון.

"אנחנו מצליחים להיות חתן וכלה כמו כולם. ולבחור קייטרינג כמו כולם. ולשכור דירה ולשלם משכנתא כמו כולם. אפילו ללכת לקורס הכנה ללידה ולקרוא את הספר עם השעון כמו כולם. רק שאז מגיעים הילדים, ואנחנו ההורים שהכי דואגים מכולם. זה המקום שבו הטור של רענן קולע לי מדי שבוע בול בלב." גפי אמיר, מתוך ההקדמה לספר.

פרק ראשון

תבואו בלי הילדים

עד היום הוצאנו לאנשים את העיניים עם הבלי־ילדים שלנו. בקרוב נתחיל להישבר

"משעמם לי," אמרתי לה. "אנחנו צריכים לעשות ילדים."
בזמן האחרון אנחנו באמת מתחילים להישבר קצת. עשינו כבר כל מה שאפשר לעשות בלי ילדים. הוצאנו לאנשים את העיניים עם הבלי־ילדים שלנו. הגענו למפגשים חברתיים על טוסטוס, לא מחפשים חניה, לא מאחרים, לא צריכים לשלוף שום פעוטות ישנים ונוהמים מהמושב האחורי. בזמן שאנשים הלכו להחליף לילדים, אנחנו הלכנו להביא קינוחים. בזמן שאחרים התחילו לקום בחמש וחצי בבוקר כשהילדים רוקדים את הצ'ה־צ'ה על ראשיהם היגעים, אנחנו טלפנו אליהם בתשע כדי להגיד שהתעוררנו. בזמן שחברים דיברו על הכסף שאין להם למטפלת וגם לקייטנה באוגוסט, אנחנו אמרנו דברים כמו: "כן, גם אנחנו קצת לחוצים, השופינג בניו יורק בכריסמס לא השאיר הרבה עודף לסקי בפברואר."
הוצאנו להם את העיניים עם הילדים שאין לנו. "רוצים לבוא הערב לרושפלד?" שאלנו רק משום שידענו מראש את התשובה. לא, הם לא יצליחו להשיג בייביסיטר בהתראה כזאת. "אנחנו לוקחים צימר בגליל. רוצים?" לא, הם לא יעזבו את הפעוט לשני לילות, והֵי, בצימר הזה - גם בזה, מה אתם יודעים - לא מאפשרים כניסת פעוטות.

התעללנו בהם. היינו יפים, מיוחדים, צודקים, ובעיקר היינו האחרונים שלא נשברו. החיים שלנו נשארו בבעלותנו ובשליטתנו המלאה, בלי שום יצורים קטנים שימצצו אותם מאיתנו ויותירו אותנו מרוקנים כמו בובות מתנפחות. אנחנו הזוג האחרון שנשאר עומד. ראינו את בני דורנו הטובים ביותר נשברים ומולידים. ראינו את ילדיהם אוכלים להם את הראש וגם מבקשים תוספת. בילינו איתם ועם הילדים שלהם שעתיים, ואז הלכנו הביתה ואמרנו לעצמנו: "אלוהים, האנשים האלה חיים עם זה 24 שעות ביממה, ואין תרופה."
כשהחברים והאחים שלנו הפסיקו לראות טלוויזיה, סרטים או מופעים ועברו לדיאטה תרבותית נוקשה המבוססת על ערוץ הופ בשילוב סרטי הדי־וי־די האלה שנמכרים במשקל בטויס אר אס, אנחנו ידענו בדיוק מה התחולל בעונה הרביעית של "אבודים" ובשנייה של "גוסיפ גירל", וגם יכולנו לעדכן, אם רק היו שואלים אותנו, אם רק היה להם אכפת, אם הם רק היו בהכרה. כששאלנו אותם אם ראו את "באטמן" החדש, הם ענו: "אנחנו לא רואים כלום." תשובה מדויקת, ניקוד מלא. ידענו שזו תהיה התשובה ובכל זאת שאלנו.
השעון הביולוגי שלנו, כמונו, ישן עד מאוחר - אבל לפחות לא איתנו באותה מיטה. אף אחד, מלבד שנינו, לא ישן איתנו. בשעה שחברים נכנסו לעולמן המופלא של השלישיות באמצעות הילד שלא מסכים לישון לבד עד גיל ההסכמה, אנחנו שימרנו את חדר השינה כאי בודד, אפילו טלוויזיה לא הכנסנו. אף אחד לא יפריע לנו בכל שעה שבה נבחר להיכנס לחדר השינה במטרה אינטימית ברורה: לישון.
מדי פעם אמר מישהו מאיתנו משהו כמו "בא לך על ילדים?" והשני או השנייה היו עונים: "כן, אבל אחרי החגים הבאים, כשיהיה קצת חופש מהעבודה." האמת, לא בא לנו. זה נראה מבחוץ כמו יותר מדי עבודה ומעט מדי זמן חופשי לקניות ולסידורים, ובכלל, לא היינו מוכנים עדיין לסדרת השבי; לבידוד מחברת מבוגרים אחרים, להצפת התא בנוזלים, למחסור בשינה, לעבודות הכפייה ולחלחול האיטי של טיף וטף. ומכיוון שאנחנו לא מכניסים הביתה שום דבר בלי לחצן כיבוי, ילדים ירדו מהפרק באותה מקריות שבה עלו עליו.
אבל בזמן האחרון אנחנו מתחילים להתייבש. "אין לי כבר אף חברה שמחשיבה אותי כחברה הכי טובה שלה," היא מקוננת לי במהלך ארוחת בוקר נוספת אי־שם - מסוג האבחנות הנשיות המהוות, מנקודת מבט גברית, חידת היגיון שהתשובה עליה היא ארבעים ושבע, ולכן אתה עונה משהו כמו: "אה... מתוקה, תעבירי את הלחמניות?"
אבל משהו גדול יותר מרחף מעל שולחן ארוחת הבוקר שלנו. משהו שמפיל על השולחן צל בצורת אדם קטן. בזמן האחרון יותר ויותר חברים מתרחקים מאיתנו באיטיות בלתי־מורגשת, אולי לא נשים לב. אנחנו מטלפנים אליהם כשאנחנו מתיישבים לשולחן ארוחת הבוקר במסעדה הזאת והזאת, ומציעים להם להצטרף עם גאיצ'וק החמוד שלהם. זו הצעה שלא מומלץ לסרב לה כי לא יהיה כאן שולחן פנוי בהמשך היום, והם יודעים. אבל אז מתברר שהם באיזו בריכה עם אנשים חדשים; עם ההורים של ילד מהגן של גאיצ'וק, שגאיצ'וק התחבר איתו ועכשיו הם מתחברים עם ההורים שלו בזמן שאנחנו נותרים מאחור עם השולחן הפנוי האחרון במסעדה. "אז עכשיו יש להם חברים חדשים?" אני שואל אותה, והיא רק שותקת שנייה ואומרת: "אה... מתוק, תעביר את הלחמניות?"
כן, יש להם חברים חדשים. חברים עם ילדים. הנשים יֵלכו יחד לדיאדה ויהיו החברות הכי טובות. הגברים ידברו על הגרסה החדשה שעובדים עליה אצלם כבר חצי שנה ומבצעת, אתם יודעים, אינטגרציה לשתי הגרסאות הקודמות.
אנחנו נישאר מאחור עם הטוסטוס וארוחות הבוקר שלנו. אנחנו נישאר חיה נדירה, אקזמפלר ייחודי, נס רפואי, קִראו לזה איך שתרצו אבל אל תתקרבו לזה יותר מדי; אנחנו הישראלים שלא עשו ילדים. אפשר להציג אותנו כפריק־שואו ליד אוהל הקרקס המקומי; סטפּ רייט אפּ, גבירותי ורבותי, בואו לצפות בזוג היצורים הנדיר שנלכד ברשתנו במהלך מסעותינו האקזוטיים בצפון תל אביב: לאנשים אלה אין צאצאים!
תכף נישבר. זה לא יהיה הלחץ החברתי שישבור אותנו. לחץ חברתי הוא משהו שאנחנו מגרשים בנפנוף חסר מחשבה. זה יהיה השעמום הארור. הצורך באדם שלישי שיגיד משהו חדש, משהו שעוד לא שמענו. משהו שאף אחד משנינו לא היה אומר. משהו בלתי־צפוי. הזוגיות שלנו נוסעת, בשלב זה, על מסילה משומנת היטב. הכול צפוי, הרשות נתונה, ובהתאם אנחנו נעביר את הערב מול "כוכב נולד", קונאן, קיווי ולישון. יש גבול לכמות הצורות שבה שני אנשים יכולים להסתדר, ואנחנו מסתכלים זה לזה בעיניים, עדיין במבט המאוהב המקורי, ויודעים שאין צורך במילים. שמענו הכול. עשינו הכול. אין דרך שבה אנחנו יכולים להפתיע את עצמנו לחלוטין. זה להירדם או להתרבות. למה לנו להרגיש אשמים; שעמום הוא הסיבה שבגללה רובנו עושים ילדים, לא?

רענן שקד

רענן שקד (נולד ב-25 בנובמבר 1966) הוא עורך, עיתונאי, תסריטאי וסופר ישראלי. בעל טור במוספים "7 ימים" ו-"7 לילות", כתב מגזין לכל חלקי העיתון וכותב תסריטים לטלוויזיה.

מספריו:
ועכשיו להתחתן, 9 סיפורים, הוצאת מודן, 2002, 227 עמודים.
החלום האמריקאי – מדריך למשתמש, הוצאת ידיעות ספרים, 2002, 276 עמודים.
תגיד אבא (תינוק, גבר, אישה, שנה ראשונה), על הורות, מבוסס על טורו האישי במוסף "7 ימים", הוצאת ידיעות ספרים, 2010, 178 עמודים.

סקירות וביקורות

"הספר נכתב ברגעים האמיתיים של החיים" שרי שביט ynet 29/12/2010 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

"הספר נכתב ברגעים האמיתיים של החיים" שרי שביט ynet 29/12/2010 לקריאת הסקירה המלאה >
תגיד אבא רענן שקד

תבואו בלי הילדים

עד היום הוצאנו לאנשים את העיניים עם הבלי־ילדים שלנו. בקרוב נתחיל להישבר

"משעמם לי," אמרתי לה. "אנחנו צריכים לעשות ילדים."
בזמן האחרון אנחנו באמת מתחילים להישבר קצת. עשינו כבר כל מה שאפשר לעשות בלי ילדים. הוצאנו לאנשים את העיניים עם הבלי־ילדים שלנו. הגענו למפגשים חברתיים על טוסטוס, לא מחפשים חניה, לא מאחרים, לא צריכים לשלוף שום פעוטות ישנים ונוהמים מהמושב האחורי. בזמן שאנשים הלכו להחליף לילדים, אנחנו הלכנו להביא קינוחים. בזמן שאחרים התחילו לקום בחמש וחצי בבוקר כשהילדים רוקדים את הצ'ה־צ'ה על ראשיהם היגעים, אנחנו טלפנו אליהם בתשע כדי להגיד שהתעוררנו. בזמן שחברים דיברו על הכסף שאין להם למטפלת וגם לקייטנה באוגוסט, אנחנו אמרנו דברים כמו: "כן, גם אנחנו קצת לחוצים, השופינג בניו יורק בכריסמס לא השאיר הרבה עודף לסקי בפברואר."
הוצאנו להם את העיניים עם הילדים שאין לנו. "רוצים לבוא הערב לרושפלד?" שאלנו רק משום שידענו מראש את התשובה. לא, הם לא יצליחו להשיג בייביסיטר בהתראה כזאת. "אנחנו לוקחים צימר בגליל. רוצים?" לא, הם לא יעזבו את הפעוט לשני לילות, והֵי, בצימר הזה - גם בזה, מה אתם יודעים - לא מאפשרים כניסת פעוטות.

התעללנו בהם. היינו יפים, מיוחדים, צודקים, ובעיקר היינו האחרונים שלא נשברו. החיים שלנו נשארו בבעלותנו ובשליטתנו המלאה, בלי שום יצורים קטנים שימצצו אותם מאיתנו ויותירו אותנו מרוקנים כמו בובות מתנפחות. אנחנו הזוג האחרון שנשאר עומד. ראינו את בני דורנו הטובים ביותר נשברים ומולידים. ראינו את ילדיהם אוכלים להם את הראש וגם מבקשים תוספת. בילינו איתם ועם הילדים שלהם שעתיים, ואז הלכנו הביתה ואמרנו לעצמנו: "אלוהים, האנשים האלה חיים עם זה 24 שעות ביממה, ואין תרופה."
כשהחברים והאחים שלנו הפסיקו לראות טלוויזיה, סרטים או מופעים ועברו לדיאטה תרבותית נוקשה המבוססת על ערוץ הופ בשילוב סרטי הדי־וי־די האלה שנמכרים במשקל בטויס אר אס, אנחנו ידענו בדיוק מה התחולל בעונה הרביעית של "אבודים" ובשנייה של "גוסיפ גירל", וגם יכולנו לעדכן, אם רק היו שואלים אותנו, אם רק היה להם אכפת, אם הם רק היו בהכרה. כששאלנו אותם אם ראו את "באטמן" החדש, הם ענו: "אנחנו לא רואים כלום." תשובה מדויקת, ניקוד מלא. ידענו שזו תהיה התשובה ובכל זאת שאלנו.
השעון הביולוגי שלנו, כמונו, ישן עד מאוחר - אבל לפחות לא איתנו באותה מיטה. אף אחד, מלבד שנינו, לא ישן איתנו. בשעה שחברים נכנסו לעולמן המופלא של השלישיות באמצעות הילד שלא מסכים לישון לבד עד גיל ההסכמה, אנחנו שימרנו את חדר השינה כאי בודד, אפילו טלוויזיה לא הכנסנו. אף אחד לא יפריע לנו בכל שעה שבה נבחר להיכנס לחדר השינה במטרה אינטימית ברורה: לישון.
מדי פעם אמר מישהו מאיתנו משהו כמו "בא לך על ילדים?" והשני או השנייה היו עונים: "כן, אבל אחרי החגים הבאים, כשיהיה קצת חופש מהעבודה." האמת, לא בא לנו. זה נראה מבחוץ כמו יותר מדי עבודה ומעט מדי זמן חופשי לקניות ולסידורים, ובכלל, לא היינו מוכנים עדיין לסדרת השבי; לבידוד מחברת מבוגרים אחרים, להצפת התא בנוזלים, למחסור בשינה, לעבודות הכפייה ולחלחול האיטי של טיף וטף. ומכיוון שאנחנו לא מכניסים הביתה שום דבר בלי לחצן כיבוי, ילדים ירדו מהפרק באותה מקריות שבה עלו עליו.
אבל בזמן האחרון אנחנו מתחילים להתייבש. "אין לי כבר אף חברה שמחשיבה אותי כחברה הכי טובה שלה," היא מקוננת לי במהלך ארוחת בוקר נוספת אי־שם - מסוג האבחנות הנשיות המהוות, מנקודת מבט גברית, חידת היגיון שהתשובה עליה היא ארבעים ושבע, ולכן אתה עונה משהו כמו: "אה... מתוקה, תעבירי את הלחמניות?"
אבל משהו גדול יותר מרחף מעל שולחן ארוחת הבוקר שלנו. משהו שמפיל על השולחן צל בצורת אדם קטן. בזמן האחרון יותר ויותר חברים מתרחקים מאיתנו באיטיות בלתי־מורגשת, אולי לא נשים לב. אנחנו מטלפנים אליהם כשאנחנו מתיישבים לשולחן ארוחת הבוקר במסעדה הזאת והזאת, ומציעים להם להצטרף עם גאיצ'וק החמוד שלהם. זו הצעה שלא מומלץ לסרב לה כי לא יהיה כאן שולחן פנוי בהמשך היום, והם יודעים. אבל אז מתברר שהם באיזו בריכה עם אנשים חדשים; עם ההורים של ילד מהגן של גאיצ'וק, שגאיצ'וק התחבר איתו ועכשיו הם מתחברים עם ההורים שלו בזמן שאנחנו נותרים מאחור עם השולחן הפנוי האחרון במסעדה. "אז עכשיו יש להם חברים חדשים?" אני שואל אותה, והיא רק שותקת שנייה ואומרת: "אה... מתוק, תעביר את הלחמניות?"
כן, יש להם חברים חדשים. חברים עם ילדים. הנשים יֵלכו יחד לדיאדה ויהיו החברות הכי טובות. הגברים ידברו על הגרסה החדשה שעובדים עליה אצלם כבר חצי שנה ומבצעת, אתם יודעים, אינטגרציה לשתי הגרסאות הקודמות.
אנחנו נישאר מאחור עם הטוסטוס וארוחות הבוקר שלנו. אנחנו נישאר חיה נדירה, אקזמפלר ייחודי, נס רפואי, קִראו לזה איך שתרצו אבל אל תתקרבו לזה יותר מדי; אנחנו הישראלים שלא עשו ילדים. אפשר להציג אותנו כפריק־שואו ליד אוהל הקרקס המקומי; סטפּ רייט אפּ, גבירותי ורבותי, בואו לצפות בזוג היצורים הנדיר שנלכד ברשתנו במהלך מסעותינו האקזוטיים בצפון תל אביב: לאנשים אלה אין צאצאים!
תכף נישבר. זה לא יהיה הלחץ החברתי שישבור אותנו. לחץ חברתי הוא משהו שאנחנו מגרשים בנפנוף חסר מחשבה. זה יהיה השעמום הארור. הצורך באדם שלישי שיגיד משהו חדש, משהו שעוד לא שמענו. משהו שאף אחד משנינו לא היה אומר. משהו בלתי־צפוי. הזוגיות שלנו נוסעת, בשלב זה, על מסילה משומנת היטב. הכול צפוי, הרשות נתונה, ובהתאם אנחנו נעביר את הערב מול "כוכב נולד", קונאן, קיווי ולישון. יש גבול לכמות הצורות שבה שני אנשים יכולים להסתדר, ואנחנו מסתכלים זה לזה בעיניים, עדיין במבט המאוהב המקורי, ויודעים שאין צורך במילים. שמענו הכול. עשינו הכול. אין דרך שבה אנחנו יכולים להפתיע את עצמנו לחלוטין. זה להירדם או להתרבות. למה לנו להרגיש אשמים; שעמום הוא הסיבה שבגללה רובנו עושים ילדים, לא?