מוטי מרציאנו, בלש פרטי

מוטי מרציאנו ופרשת המתאגרף שתיעב אלימות

 

 

 

1.

האיש המפחיד הפחיד. הוא נהג דרומה בכביש לילי ונטוש, רטוב מגשם, נהיגה תכליתית, מהירה, סיגריה בלתי מתכלה תלויה משפתיו. אתו היו שני אנשים מפחידים נוספים וגם הם שתקו, חשים בגופם את מעברם דרך הארץ הבלתי נראית אבל אדישים לקילומטרים ולזמן. זמן לשתוק וזמן לצעוק; עת כנוס דיבורים ועת שלוף אקדחים. לזה הם היו מומחים.

האיש המפוחד פחד. הוא בכלל היה נער, רזה, מגויד, זרועותיו שרוטות ופניו מלוכלכים. הברדס של הסווטשירט כיסה את ראשו ורק עיניו נבטו דרכו, שולחות מבטים מהירים לחושך שמסביב. הוא חצה את הכביש הרטוב מגשם בריצה והשתופף בצל תחנת אוטובוס ישנה שלא סיפקה כל מחסה כי הגשם ירד באלכסון.

והאיש שעוד לא ידע מכל זה ישב במשרד. זה הייתי אני.

 

2.

היה חם נורא, חום שהמילה הקצרה והלא־מרשימה "חם" לא מבטאת אותו מספיק. רק תחילת הקיץ וכבר האקלים מפגין שנאה כלפי כל הקיים. האפליה האמיתית היא בין מי שחי עם מזגן ומי שבלי, שזה כלל אותי במשרד המאובק שלי בבניין משרדים נטוש למחצה על גבול פלורנטין, שמבחוץ נראה כמו ספינה עתיקה שעלתה על שרטון בדרך לבלומפילד ואף אחד לא בא לחלץ אותה. האנשים המשיכו לחיות בתוכה על השאריות של אוכל נרקב ומטען חסר תועלת, קולטים גשם נדיר בכלי פח שפיזרו על הגג בלי שהמחשבה לרדת ממנה אי פעם עלתה בראשם. הבטתי בשעון, ורק מתוך משמעת פנימית עצומה נשארתי לשבת עד חמש בדיוק. כבר שלושה ימים שנפש חיה מלבדי לא פתחה את הדלת שעל הזגוגית שלה היה כתוב "מרציאנו מוטי, חקירות כלליות". ואז, בדקה לחמש, צלצל הטלפון. הצלצול הבהיל אותי, שכחתי בכלל שהוא מחובר.

"כן?"

"בבקשה אפשר לדבר עם אדון מרציאנו, חוקר בבקשה?"

"מדבר. מי מדברת בבקשה?"

"אפשר לעלות בבקשה?"

קול נשי, צעיר, במבטא רוסי מודגש. קול שכבר לשאלה הראשונה שלי לא ענה. אני כן.

"אפשר".

"בבקשה".

התיישבתי ולא הצתי סיגריה. בת עשרים עשרים־ומשהו, ניחשתי, עברית תקנית, מישהי שלמדה בעל פה ביטויים יותר מאשר השתמשה בהם ביום יום. אבל אני סתם מנחש, הרגל גרוע. תיכף נדע.

 

האשה שנכנסה דרך הדלת הייתה בת חמישים פלוס, שיער צבוע גס, קצת כפופה, מבטה קשה, רוּז' בלחיים ומטפחת מכסה את שערה. עד כאן הדדוקציה שלך מרציאנו, נאנחתי. אבל כשקמתי ראיתי שעוד אבינו חי, או אמנו, כי אחריה נכנסה הבת עשרים־ ומשהו, רזה כמו שאי אפשר, בלונדינית קצת מרופטת שלבשה טריינינג כחול בהיר ונעלי התעמלות שהתאימו לה כי עם כל חוסר הגופניות של הרזון הקיצוני, הליכתה הייתה קופצנית וגמישה והזכירה לי צ'יטה.

"שבו בבקשה, גברת..."

שום תשובה.

"וגברת..."

"אנחנו לא כל כך רגילות", האשימה אותי המבוגרת. או אולי התנצלה; זה נשמע כמו האשמה. רגילות למה?

"קחו את הזמן", נשענתי אחורה. אבל הצעירה מיהרה.

"שלום. תודה".

אחרי זה היא נחה קצת. המבוגרת דחקה בה במרפק לצלעות, והצעירה אמרה בזהירות, "זה בקשר לאח שלי".

"אח שלך".

"כן".

"והגברת?"

"אמא שלי".

"גם שלו?"

"כן בבקשה".

"בינתיים זה די פשוט. למה אח שלך ובן שלה לא בא בעצמו?"

"הוא איננו".

"איננו איפה?"

"בשום מקום. איננו".

זה היה הזמן לזקנה להתפרץ עליה ברוסית וכשהצעירה לא הגיבה היא שאלה אותי בהאשמה:

"כמה עולה?"

"כמה עולה מה?"

"למצוא בוריס".

"מי זה בוריס?"

והצעירה אמרה, בקול לירי, מתנגן בתוך מה שהתחיל להישמע כמו חילופי צעקות ביניהן,

"הוא נעלם".

"מתי?"

תשובה אחת ברוסית אחת בעברית, הראשונה אמרה משהו והשנייה אמרה, "לפני שבוע".

"ורק עכשיו אתן באות? איך קוראים לכן, בבקשה?"

"סוניה".

היה בה משהו נכלם. הרבה פעמים בוריס לא היה בא הביתה, הסבירה. היה לו חדר משלו בפלורנטין. אבל כבר שבוע הוא לא עונה לסלולרי שלו ולא בא והוא לא בחדר.

"איך את יודעת?"

"יש לי מפתח", ענתה. "נכנסתי, הוא לא שם ויש אוכל ישן על השיש".

"פניתן למשטרה?"

שוב קלחת של גערות מצד הזקנה. הצעירה מסבירה. היא לא מתבלבלת, ממוקדת: אולי בוריס בצרות, אולי לא כדאי משטרה. מישהו הציע להם לקחת חוקר פרטי. והזקנה:

"כמה עולה?"

והצעירה: "באמת, כמה זה עולה? אין לנו כל כך הרבה".

"מאתיים ליום פלוס הוצאות".

"שקל?"

"דולר".

הזקנה התחילה לקום תוך כדי מה שאני די בטוח שהן קללות וניסתה למשוך את הצעירה אחריה אבל היא התקשחה ונשארה לשבת.

"מה זה הוצאות?"

"תחבורה. צילומים. פלאפל. עזרה במעקב".

"כמה בבקשה?"

"כמה שצריך".

"הרבה?"

אמרתי, לא הרבה.

"אני משלמת", אמרה. את זה גם הזקנה הבינה, והתיישבה ברוסית: תשמרי את הכסף שלך או משהו כזה, אני מתערב שאמרה לה. אבל הצעירה חזרה ואמרה, אני משלמת.

ביקשתי את הכתובת של בוריס ואת המפתח, והתחלתי לשאול שאלות. אבל הצעירה לא ידעה הרבה. על אף שהם עלו ארצה ביחד והיא למדה כאן בתיכון היא עזבה לבדה וכבר שבע שנים שהיא גרה בקייב. כך שטעיתי, זו לא רוסית אלא אוקראינית. אתמול הגיעה בטיסה לבקר את אמה ואת אחיה לביקורה השנתי, וגילתה שבוריס נעלם.

"חצי אח", הסבירה. "מָמָה גם שלי גם שלו, אבל אבא אחר".

"איפה אבא שלו?"

"נעלם גם כן, אבל מזמן".

"כאן?"

"לא, כשבוריס היה ילד. חייל, בצ'צ'ניה". והוסיפה, "בוריס לא בא לממה בשבת כמו תמיד". וממה גם אומרת, הוסיפה, שבזמן האחרון הוא נראה מוטרד ומסתכל דרך החלון הרבה ושהוא לחוץ ולא מדבר.

"עסקי נשים?"

"בבקשה?"

"יש לו מישהי? חברה? חבורת חברות?"

התלחשות בלא־רוסית. לא, הן לא חושבות. האמא קצת מתרגשת. אני לא מתעקש, לכל זמן. אני רוצה להגיע לדירה של בוריס מוקדם ככל הניתן. הסוניה הביאה תצלום שלו, כל הכבוד, שלפתי אותו מהמסגרת.

"ממתי זה?"

"לפני שנה, ביום הולדת שלו".

בוריס לבוש חולצה מגוהצת, מסופר קצרצר כמעט קירח. גובה ממוצע, רזה ובגופו יש משהו מתוח, פנתרי. ידיו קפוצות. לידו ניצב איש גדול שהחיוך המאומץ מעלה לו המון קמטים בלחיים.

"מה בוריס עושה?"

"משלוחים על קטנוע. כשיש לו זמן".

"זמן ממה?"

"מהאגרוּף".

"מתאגרף הרבה?"

"במועדון".

"מי זה האיש שלידו?"

"זה המאמן שלו, גרישה".

"דיברתן עם גרישה?"

"יותר טוב אתה מדבר".

אני מרים את העיניים, רואה את מבטה ואומר, יותר טוב אני מדבר.

 

3.

אבל גרישה לא רצה לדבר. הוא היה שם, במועדון האגרוף על שם אמיל אבינרי בסמטת רוקח מאחורי אלנבי. אני בטוח שהיה שם. יש מצב שאתה אומר שֵם וחש בנוכחות של מי שהשם הוא שלו; אבל גרישה התחבא או הסתלק מהדלת האחורית כשביקשתי לדבר אתו.

היה שם אינטרקום אבל הדלת נפתחה גם בלי. נכנסתי לתוך אולם שיחסית לכניסה הזעירה היה ענק. פה ושם עמדו בחורים צעירים וגם כמה בחורות, קפצו על חבל, הרימו משקולות. בפאתי הג'ים עמדה זירה, ריקה, והאור האפלולי וריחות הזיעה והאקונומיקה שהציפו את החדר נדמו שבאו ממנה. האולם לא היה ממוזג ורק כמה מאווררים גדולים נתלו בו מהתקרה. הכול היה חלוד אבל נראה שהכול פעל. נכנסתי וכמו בשיר של נתן זך, יש רגע כזה שאלו שבחדר כל כך לא חשים בך, זה כה עז עד שלרגע אתה מפקפק בקיומך בעצמך. לא במודע: אלא שלשבריר שנייה, תחושת הקיום המתמדת שיש לכולנו מהבהבת. "אדם נכנס ויושב / ואילו האחר חושב / שרק רוח סובבה את הדלת / או אפילו לא זה".

לא רחוק ממני עמד איש צעיר בנוי כמו מקרר, דמעות זולגות מעיניו ושפתיו חשוקות והכניס לשק האגרוף הכבד שהיה תלוי מהתקרה בשלשלת ברזל עבה מהלומות קצובות בעוצמה של פטיש אוויר. אף אחד לא דיבר אתי, ושני אנשים ששאלתי אותם איפה גרישה לא ענו; אחד התעלם ממני והשני שאל "למה?" והמשיך ללכת. תוך כדי כך הגרישה, כך חשתי, חמק. אלו השניות הקריטיות, שבהן קל לפספס. מישהו נגע בכתפי הימנית, נגיעה קלה שייחסתי אותה לנער או לבחורה; אבל כשהסתובבתי הביט לתוך עיני הר אדם ושומן, שבתנועה חתולית של מי שלפחות פעם ידע מעולה לשלוט בגופו, הפנה אותי למשרד קטן בירכתי האולם.

זיהיתי אותו אפילו שהוא אותי לא. את שמו האמיתי לא ידעתי; בעולם הזה קראו לו אבּוּסְלים, אבו-Slim, כי פעם לפני שנים אימץ לבן מתאגרף צעיר, Slim, שתקופה קצרה עשה רעש בכפפות הזהב, לקח אליפות לנוער או שתיים ונעלם. הכינוי הפך לשם, היו כאלה שקראו לו אבוסָלים, ומה היה שמו הקודם איש לא זכר. לפני שנתיים־שלוש האדמו"ר, שתיווך באיזו הלוואה שאבוסלים ביקש, רצה שאבדוק עליו דבר או שניים אלא שאני אף פעם, אף פעם, לא עובד בשביל האדמו"ר לא משנה כמה אני לחוץ בפרנסה והתחמקתי איכשהו. מה שזכרתי מהצילום שהראו לי בזמנו היה החיוך הדק על השפתיים העבות. אפו היה מעוך ולחייו תפוחות והוא היה כמעט קירח.

"אל תיעלב שלא מדברים אתך", אמר לי בידידותיות. "כאן לא מדברים עם מי שלא מכירים. הרי לא באת להתאגרף".

לא היה לי שום כיסוי. כלומר הכנתי אחד, שאני מארגן טורניר אגרוף בצפון ובאתי להתעניין במתמודדים אפשריים, אבל מי יש בתחום הזה בארץ שאבוסלים לא מכיר? אצטרך לומר לו מה אני מחפש והקוביות ייפלו היכן שייפלו.

"אני מחפש את גרישה".

החיוך התרחב טיפה, אבל רק טיפה.

"איזה גרישה?"

"שמע, אנחנו יכולים לרקוד טנגו כל היום".

"גרישה לא ידבר אתך".

"לא באתי לעשות צרות. אני רק צריך לשאול אותו דבר או שניים ואני מסתלק".

"שניים זה יותר מאחד. איזה דבר או שניים?"

הייתה לי הרגשה מוזרה, שהוא יודע למה אני שם. כי משהו זע בלחייו, התקשח, אפילו שהחיוך הנצחי לא סר משפתיו. הוא הביט בי במבט ארוך ואמר: "איך אמרת קוראים לך?"

גבותיו הורמו, הוא ביקש את הנייד שלי ורשם אותו. אחר כך אמר, "עזוב אותך מגרישה. הוא לא יכול לעזור לך. אני אעשה כמה טלפונים, ואם אתה בסדר, נדבר. אבל לא כאן".

"איפה?"

"תחכה לשיחה אחרי הצהריים. עכשיו תצא בבקשה מהכניסה האחורית כי גם ככה עשית לי מספיק בלגן".

 

עם מי אבוסלים דיבר אין לי מושג, אבל אחרי כמה שעות הוא התקשר אלי ממספר חסוי ונתן לי כתובת שהייתה, לתדהמתי, דירתו הפרטית. הבנאדם מתקשר ממספר חסוי ומתנהג כמו מרגל אבל מזמין אותי אליו הביתה. רק אחר כך הבנתי שכך הוא, אבוסלים: פועל על פי קודים וקפריזות פרטיים משלו, זורמים עם זה או שלא. במקומות שונים היה אנשים שונים, אפילו הדיבור שלו היה שונה בבית מאשר במועדון. רק זמן רב אחרי כן (כי את העיקוב אחריו בזמנו הרי סירבתי לעשות) גיליתי שהוא מסבסד את המועדון המתפורר מרווחים שהוא גורף במיומנות מהשקעות נדל"ן ואחרות.

אבוסלים פתח לי את הדלת ונכנסתי לדירה שהייתה ההיפך מכל מה שהייתי מצפה. בביתו, הגבר הגדול, המרוכז בעצמו, הערמומי הזה כמעט לא היה קיים. החדרים, הרצפות, הקירות, החלל עצמו היו משועבדים לילדים, ילדים מכל הגילים, מתרוצצים, צועקים, צעצועיהם, ספריהם, כלי אוכל מפוזרים במידה שווה בחדרים שדבר לא הבדיל ביניהם — סלון, מטבח, חדרי שינה, מסדרונות, הכל היה גדוש ענייני ילדים. בסופו של דבר הסתבר לי שהיו שם רק ארבעה, שלושה ילדיו הביולוגים ועוד אחת מאומצת כי הם רצו גם בת וכבר לא הלך, אבל לפי הרעש והבלגן חשבתי שהבית נכבש על ידי שבט בעל זבוב שלם. אבוסלים משך אותי בשרוול דרך כל המהומה הזו, דרכתי על כמה צעצועים זרוקים בדרך, חמקתי מכדור שעף מהקצה השני של החדר, הוא פתח דלת ברזל כבדה ונכנסנו אל הממ"ד. הוא הדליק את האור והגיף את דלת הברזל, ולפתע נוצר חיץ מוחלט בינינו לבין המהומה שבחוץ.

החדר הזעיר על קירות הבטון שלו היה הממלכה שלו. סדר מופתי שלט שם. כורסה עמוקה, שולחן כתיבה, ומדפים עם מאות די־וי־דים וקלטות וידאו שעליהן תאריכים ושהיו, כך שיערתי, הקלטות של קרבות האגרוּף. את הקירות עטו צילומים, רובם בשחור לבן, של מתאגרפים מכל הסוגים: ממשקלי זבוב גרמיים עד משקל כבד אימתניים, מישירים מבט למצלמה או נעמדים בתנוחת מוצא, ידיהם בכפפות מורמות, או לוחצים ידיים למישהו. על חלקם היו הקדשות. אבוסלים הניח את גופו הענק, עכוזו מהווה מין משקל שכנגד לכרס העצומה, בתוך כורסא והורה לי בניד ראש לשבת על מין ספסל עץ מולו. ממקרר קטן במרחק נגיעה מהכורסא הוציא שני בקבוקי סטלה, פתח אותם והושיט לי אחד. שתינו.

"עכשיו", אמר, "אפשר קצת לדבר".

גם אני הרגשתי כך. הוזמנתי אל מקדש המעט שלו, זה מוזר להביא אותי אליו הביתה רק כדי לעבוד עלי.

"תגיד מה שבאת להגיד. בענף אתה לא".

"אמרתי לך, אני חוקר פרטי".

"אמרת, ואמרת בוריס. מה אתה חוקר את בוריס?"

"אני לא חוקר את בוריס. אני מחפש אותו".

"בשביל מי?"

"מצטער, זה אני לא יכול להגיד".

הוא חייך וקצת נחר.

"הרבה אנשים מחפשים את בוריס. כולם שואלים אותי, לכולם אני אומר לא יודע. למה שלך אגיד משהו אחר?"

"היית המאמן הראשון שלו, אתה גילית אותו. עכשיו צריך לעזור לו".

"אתה רוצה לעזור לו?"

"כן".

"כל אחד יכול להגיד את זה. בוריס שווה הרבה כסף, הרבה מחפשים אותו".

"אני לא מחפש אותו בשביל כסף. אם בוריס בצרות, משלמים לי כדי לעזור לו לצאת מזה".

"נו אז כן בשביל כסף".

"רק הפרנסה שלי, לא יותר. תשמע, אני לא יודע עליו הרבה. אני לא יודע אפילו למה הוא שווה הרבה כסף או מה פירוש שהוא שווה הרבה כסף ומי עוד מחפש אותו ולמה. אני רק רוצה למצוא אותו ולשלוף אותו ממה שאני מתחיל לחשוב שהם מים עמוקים יותר ממה שחשבתי".

"אתה אולי טובע בהם, מוטי מרציאנו בלש פרטי. אולי בוריס טובע בהם. באמת זה השם שלך, מרציאנו?"

הוצאתי תעודת חוקר והראיתי לו. הוא הביט בה בהתעניינות.

"בוא", אמר. "אני רוצה להראות לך משהו".

הוא קם, ומאחד המדפים הוריד קלטת וידאו, דחף אותה לתוך המכשיר, ובאנחה נפל חזרה לכורסא ולחץ על כפתור בשלט. מבחוץ דפק מישהו על דלת הברזל ונשמעו צעקות ילדים עליזות, אולי קוראים לו לארוחת ערב; אבוסלים הכה על הדלת ביד פתוחה, צעק משהו בחזרה, והורה לי להביט במסך השטוח הגדול שהיה תלוי על הקיר. הסדר המדוקדק שבחדר הזעיר יצר תחושה לא אמיתית, כמו תפאורה בתיאטרון. לא היה בו חלון ולי הרי יש קלאוסטרופוביה מובנית.

הפוּטֶג' היה בשחור לבן, באיכות נמוכה, אבל אט אט התרגלתי. לתוך זירה מוקפת חבלים עלו, בצירוף של כבדות ועוצמה, שני גברים גדולים, לא צעירים, אחד לבן ושעיר, השני שחור וחלק. למה הוא מראה לי את זה, שאלתי את עצמי? איך זה קשור לבוריס, אלי, לכל דבר? זה קרב שאירע לבטח לפני חמישים שנה, אולי יותר.

"ארצ'י מור נגד רוקי מרציאנו", ענה אבוסלים לשאלתי הדוממת ביראת כבוד. "קרב אליפות העולם במשקל כבד, שישה באוגוסט 1955, ינקי סטדיום, ברונקס. אתה תופס? לא אולם אלא איצטדיון. שישים אלף צופים. אם אתה מחפש מתאגרף אתה צריך לדעת משהו על מתאגרפים".

על המסך, אף אחד מהם לא נראה במיוחד אתלטי. לשניהם היו קרחות קטנות באמצע הקדקוד. מור נראה בשלושה־ארבעה קילוגרם כבד יותר ממה שאמור היה להיות, מרציאנו גבוה יותר, זרועותיו קצרות, שעירות, מבטו חתום. משקל כבד: שניהם היו כבדים.

אבל כשהתחילו לחוג זה סביב זה בזירה התחוור לי בהדרגה עד כמה הם יותר מזה. לא, הם לא היו בשיאם: מור עדיין לא, מרציאנו כבר לא. מתנשפים. אבל מולי התמודדו זה עם זה שני בני אדם שהכירו את גופם הכרה אינטימית ברמה שלעולם לא אוכל אפילו לדמיין. לאחר כמה סבבי גישוש הם ניגשו לעניין: שיגרו מהלומות מדויקות, בלמו, התחמקו, התאבקו והתחבקו, נחו ותחבלו, וחיו בשברירי השנייה שקשר העין שלהם יצר. הקרבה הפיזית ביניהם ואיכות ההקלטה הגרועה, יצרו לעתים את הרושם של בהמה רב זרועית מגושמת, פילית, שנעה לכאן ולכאן במרכז הזירה להנאתם הפרברטית של הצופים ב-sideshow ביריד, איש הפיל. אך כשנפרדו, כשהמצלמה התקרבה, לא היה בהם שום דבר מגושם. שליטתם החסכנית בתנועותיהם הייתה מושלמת. הם נעו זה סביב זה ללא תנועה מיותרת אחת, מרוכזים כמיתרים מתוחים, מגיבים זה לתנועתו של זה בזריזות של מראה. לפני היו שני אנשים לא אסתטיים, לא במיוחד אתלטיים, אך מאסטרים גדולים בידיעת הגוף. חוסר הסבלנות הראשוני שלי התחלף בהתפעמות. הייתי דבוק למסך. ידוע שיש זמן סיפור ויש זמן התרחשות — ושבדרך כלל, הזמן שלוקח לספר התרחשות קצר יותר מאשר זמן ההתרחשות. כאן זה היה הפוך. הקרב כולו ארך פחות מחצי שעה, אבל זמן הצפייה שלי היה ארוך בהרבה. הפכתי אדיש לזמן.

"בדרך כלל לוקח למתאגרפים כבדים זמן להיכנס לקרב", אמר אבוסלים מהצד. "יש כאלה ששישה, שמונה סיבובים רק מתאפקים. בודקים, חגים, מתגוננים, ואז כשהיריב מותש, אולי אפילו משועמם, מכניסים לפתע להילוך ותוקפים במהירות הבזק דרך איזה חרך קטן. מוחמד עלי היה כזה, בשנותיו המאוחרות: כשכבר לא יכל לרקוד מסביב ליריב, אז הוא נאלץ ללמוד באמת להתאגרף".

לא בקרב הזה. החל מהסיבוב השני ההתמודדות כבר נכנסה להתרחשות מלאה. בהתחלה רוקי זהיר, טנטיבי; ואז שמאלית נהדרת שלו מגיעה משום מקום ואגרוף פלדה מכה במור, ולרגע רוקי טועה: הוא חודר פנימה מהר מדי, מבקש לנצל הצלחה, נדמה לו שעשה יותר משהשיג באמת, וימנית מענישה של מור מטילה אותו אל הקרקע. מרציאנו לא יעשה טעות נוספת שכזו במהלך כל שאר הקרב. הלוחמים לומדים זה את זה תוך כדי פעולה. הריכוז שלהם מוחלט. הזרועות מגנות על הפנים, המרפקים קצת מורמים. החל מן הסיבוב השלישי הם מיידים חבטות אמת, מחלקים את זמנם בדייקנות בין תקיפה להגנה. אפו של מרציאנו זב דם, מעל עינו נפער חתך. ככל שהסיבובים נוקפים מרציאנו אמנם מתקיף יותר, אך נדמה שדווקא מור בשליטה: הוא מתגונן בקלות מפתיעה, נע הנה והנה ואגרופי הפלדה של מרציאנו מחליקים ממנו או פוגעים באוויר. למור אין את העוצמה הפיזית של מרציאנו, את הנחישות הכירורגית שלו, אך הוא זריז להפליא עבור אדם עגלגל ומקריח עם מבט מהורהר. הוא מכה פחות ופוגע יותר, פגיעות פחות חזקות אבל יותר מדויקות: לצוואר, לעין, שוב ושוב לאותה נקודה בדיוק במטרה לשתק שם שריר או עצב. ואז זה מגיע: ימנית אחת של רוקי פוגעת במור כפטיש אוויר ומור יורד על ברך אחת. הוא מתרומם, אך מרציאנו יודע שזה הרגע שלו: תשוש למחצה, הוא מוריד על מור גשם של חבטות, מנסה לאלץ אותו ליפול ולא לקום. הן פוגעות אבל מור עומד בכך. אותי הוא היה גומר בפחות משנייה, ומור לא רק שעדיין עומד שם, הוא אפילו מצליח להחזיר ימנית אחת טובה. ואז זה יותר מדי. ידיו עדיין במשחק אבל רגליו קורסות. נגמר? לא! בספירה של חמש מור שב לעמוד על רגליו, המצלמה קולטת להרף את פניו הסטואיים של מרציאנו מביעות תדהמה. הלוחמים מסיימים את הסיבוב על הרגליים. כולם — השדרים, הקהל, אולי גם מרציאנו עצמו משוכנעים שהקרב נגמר, שמור לא יחזור לזירה. אבל הוא אומר לרופא שהוא רוצה להמשיך.

סיבוב שביעי. מרציאנו חכם מכדי לנסות לסגור עניין מייד עם תחילת הסיבוב בנוק אאוט. מור אינו יריב שניתן לנצח בזבנג וגמרנו. מרציאנו תוקף אך זרועותיו הכבדות חובטות בעיקר באוויר, משקלן נראה רב מכפי שהוא יכול לשאת.

"יש מצב כזה באגרוף", אומר אבוסלים בנחת אך עם התרגשות בקולו, כאילו הוא רואה את הקרב בפעם הראשונה. "מרוב תשישות, עצם הרמת הזרועות היא האתגר. מתאגרף מנוסה יודע אז בדיוק כמה עוד נותר לו".

רוקי מבין את מצבו, הוא יודע שאין בו שבעה סיבובים נוספים. מצד שני הוא מכיר את המשאבים הבלתי נדלים כמעט של גופו, בוטח בכך שכל עוד הוא עומד על רגליו, הגוף המאומן, החכם, יידע מה לעשות. כעת מור תוקף, שתי ימניות ערמומיות חודרות בקלות את הגנתו של מרציאנו. אף אחד מהם אינו מנסה רק לשרוד, שניהם רוצים לנצח. לוחם מנוסה או עקשן פחות ממרציאנו היה נכנס לדמורליזציה: אם אחרי מה שעשה למור, הוא עוד מצליח להיות יצירתי, אם הוא עדיין ממוקד אך ורק בניצחון ולא בשרידות, מה ישכנע אותו שהוא מפסיד?

תמיד שאלתי את עצמי: איך יודעים מי ניצח ומי הפסיד? מלבד במצב של השמדה ממשית. ב'הנרי החמישי', כאשר הנרי מוטל פצוע בתוך התוהו ובוהו של שדה הקרב באז'ינקור בין עשרת אלפי גופות, מגיע אליו רץ מן המחנה הצרפתי ובקשה בפיו, לאפשר לצרפתים המובסים לאסוף את חלליהם משדה הקטל. המלך המותש מביט בו ואומר לו, "בכנות, שליח, איני יודע מי ניצח היום". הרץ שותק לרגע ואומר לו בעצב וברכּות, "היום הזה הוא שלך". אחרת לא היה הנרי יודע. המון אנשים מתו אבל לא היה לו קריטריון לקבוע אם הוא ניצח או הפסיד.

מרציאנו ממשיך לתקוף, אך שום דבר אינו עובד על מור. תנועותיו של רוקי ארוכות מדי, מור נצמד אליו כדי שלא להיפגע מהקשתות הארוכות שאגרופיו מסמנים באוויר. מרציאנו מתכופף, מנסה להיכנס נמוך ומהצדדים. בתור הלוחם הגבוה יותר זו טקטיקה מפתיעה כי היא מוותרת על יתרון הגובה. מור, באינטליגנציה מהירה כברק, מבין מייד מה מרציאנו מנסה לעשות אך בין הבנה לתגובה עובר שבריר זמן וימנית קצרה של מרציאנו חומקת בעד שלל ההחטאות אל סנטרו של מור ששוב נופל לכריעה על המזרן...

...ומתרומם מייד. הזיעה נוטפת מהם בגלים. איש מהם אינו מוכן לגלות לשני את מידת תשישותו, מנסים לגרור זה את זה לטעות הגנתית. עינו הימנית של מור נפגעת ומתחילה להתנפח, פירושו של דבר שיהיה פגיע במיוחד למכת וו שמאלית, כי הוא יראה אותה באיחור ולא יספיק לבלום או להתחמק. מבחינה מסוימת הקרב מתחיל כעת, מה שאירע קודם אינו חשוב. אינני רוצה לדמיין כיצד גופיהם חשים. וכעת, בהתמדה אכזרית, נתונים אחרים משתלטים על הקרב. זה כבר אינו כשרון, או אומץ. יש שלב בו הביולוגיה מרימה ראש. רגליו של מור נטועות במזרן והוא בקושי מדדה לפינתו בסיום הסיבוב השמיני, בו דחקה אותו שוב ימנית של מרציאנו, שהייתה יכולה לחסל שור, לרדת על ברך אחת. הסוף כבר ברור. על אף תשישותו של מרציאנו, על אף תדהמתו מהיריב החכם והקשוח שמולו, הוא מזהה — בפעם הראשונה בצדק — את יתרון העוצמה הפשוטה שלו. מה שלא עבד עבורו עד כה יעבוד כעת. הוא מוכן להסתכן, כי מאחורי אגרופיו המדויקים של מור כבר אין עוצמה. רוקי עובד בשיטתיות כטוחן בטחנת קמח. כשארצ'י מור נופל בפעם האחרונה ומנסה להתרומם תוך אחיזה בחבלים, הוא מגלה שאין לו רגליים. השופט סופר עד עשר ומניף את ידיו. נוק אאוט מרציאנו, שתי דקות לתוך הסיבוב התשיעי. ליידיז אנד ג'נטלמן, דה ווינר אנד סְטיל דה הֶבִי וֶייט צ'מפיון אוף דה וורלד...

בשלב הזה אבוסלים הריץ קדימה. תקשיב, לחש. לזירה עלה מראיין קולני, תוחב מיקרופון לפנים של המנצח. מה יש לך לומר, רוקי? שאל. ארצ'י הוא מתאגרף גדול, עונה לו האלוף, הוא נלחם קרב גדול, איפה הוא? הו, הנה ארצ'י. במרכז הזירה דחוסת עסקני ספורט, עיתונאים, סתם אנשים עם סיגרים וכובעים, ניצבים בחיבוק ארוך שני הגברים התשושים, מנותקים מן העולם, אנשים שעד לפני רגע התמודדו זה מול זה במהלומות אימים חולקים כעת בבדידות המוחלטת שהלוחם מסוגל לחלוק רק עם היחידי שיכול להבין אותו, שותפו, יריבו, אויבו.

אבוסלים סגר את המקלט והחשיך את המסך.

"זה היה הקרב האחרון של רוקי", אמר. "מספר ארבעים ותשע. אחרי הניצחון הזה הוא כבר לא היה יכול להיכנס לזירה. הוא ניצח, אבל ארצ'י מור לקח את כל מה שהיה לו. מור המשיך להילחם עוד עשרים שנה, מאתיים קרבות. לפעמים ניצח, לפעמים הפסיד. רוקי מעולם לא הפסיד. ארבעים ותשעה קרבות, ארבעים ותשעה ניצחונות. אלוף העולם היחיד בהיסטוריה שמעולם לא נוצח. אבל אחרי הקרב הזה כבר לא נשאר לו כלום. ראית שבסיבוב השני מור שלח אותו לרצפה? זה לא קרה לרוקי מעולם".

הוא השתתק לרגע והמשיך מייד.

"אִגרוף בא מבפנים. בשבילך, הגוף הוא בשר. אתה אוכל וישן ומחרבן ומזיין. גם המתאגרף, אבל הוא בעיקר מדמיין. כשהוא עולה לזירה הוא מדמיין את עצמו ממוקד, מהיר, מנסה לשחזר את האומץ שעד לפני חמש דקות עוד חש. הוא לומד את הגוף שלו כמו מדען, אחד לאחד את כל שריריו, הרפלקסים שלו, את היכולת שאפילו הוא לא מבין, לזהות בשבריר של שבריר של שנייה מאיפה תבוא התקיפה, לזהות אצל היריב קוונטה של שגיאה, פתח זעיר דרכו יוכל לתקוף. הוא לא חושב על קרבות קודמים, זה חסר משמעות. היריב חסר משמעות. הוא קם ומתאגרף־צל מול המראה. בשבילך, אם יום אחד כשתזדקן תהיה טכנולוגיה להעביר אותך לגוף חדש, סינטטי, מכאני, תשמח. די לך שהמוח שלך יישאר, תרגיש שנשארת אתה. הגוף שלך הוא קניין — תחליף אותו באחר, כמו אוטו ישן: החיים בנויים על היכולת להחליף, לפצות. אבל המתאגרף לא יוכל לעבור לגוף חדש. הגוף הוא לא שלו: הגוף זה הוא. העצמיות התמוססה אל תוך שריריו, היא בתוך העצמות שלו. אחד כמוך או כמוני לא יוכל להבין את זה לעולם. אנחנו פרזיטים על הגוף שלנו, אבל המתאגרף, כמו הרקדן, מתמסר לו לחלוטין.

שאלת אם חיפשו אצלי את בוריס. חיפשו. מילה לא אמרתי להם. גם לאלה שאמרו, כמוך, שרוצים לעזור לו. אבל לך אני אגיד. לא רק בגלל שיש בך משהו — ותסלח לי אם אני אומר את זה כי זה לא נועד לפגוע — לא מסוכן. זה גם משהו אחר, שלך אולי ייראה שרירותי. אבל אני חי לפי הקודים שלי ומותר לי להיות שרירותי. וזה בעצם לא שרירותי בכלל. זה השם שלך. לא הייתי עוזר לך בפסיק אם היה לך שם אחר".

"השם שלי? אה! מרציאנו. כמו רוקי. אבל אני לא מבין".

"ואת הדברים האחרים שאמרתי לך אתה כן מבין?"

מבחוץ נשמעו שוב דפיקות על הדלת וקריאות ילדים צוהלות, "ארוחת ערב!" אבוסלים פלט קללה ודפק בכוח על דלת הברזל מבפנים. הקולות נעלמו בצהלה, ודאי שלא הייתה זו הפעם הראשונה. החדר היה כה קטן, שהברכיים שלנו כמעט נגעו אלה באלה.

"זה אפילו לא היה השם האמיתי שלו", שב אלי. "קראו לו מרקג'אנו, אבא שלו היה מהגר מאיזה חור בדרום איטליה. איזה עיתונאי ינקי התלונן שקשה לו לבטא את השם אז רוקי שינה אותו על המקום. והוא התחיל להתאגרף מקצועית בגיל מאוחר, רק אחרי שלא הצליח להתפרנס בתור בנאי ואז כשחקן בייסבול (אחר כך, הרבה אחר כך, גיליתי שאבוסלים שיבש או טעה כמעט בכל הפרטים שמנה. ג'נקי של עובדות — אבל מומצאות, כאלה שהתאימו לו ולמיתוסים שבנה). לרוקי היו אגרופים של פלדה אבל לא זו הייתה הנקודה. הוא המציא את עצמו. בימינו מעריצים את מאני פאקיו, פלויד מייוות'ר, אפילו את מוחמד עלי שתמיד החזיק את הידיים נמוך מדי ולא באמת למד להתאגרף עד שכבר לא הייתה לו ברירה, כשכבר היה לקראת סוף הקריירה. בטח, מבחינה טכנית הם ידעו על אִגרוף דברים שרוקי לא למד מעולם. כל מה שהוא ידע זה איך להיות מתאגרף. לכן, אחרי הקרב עם מור, הוא לא יכל להמשיך. להשלים את חמישים הקרבות שכולם היו בטוחים שישלים. מספרים לא עניינו אותו. כסף היה לו מספיק. מה שהיה בו התמצה ויצא כולו".

הבטתי באבוסלים:

"מאיפה אתה יודע לדבר ככה?"

גיחך.

"מכיוון שאני לא מתאגרף. ניסיתי, אבל רציתי בחיים יותר מדי דברים: כסף, משפחה, כבוד, מעמד. כל הדברים הללו היו לי כל הזמן בראש. לא הצלחתי להיות הגוף שלי. המוח התפתח לבד, לא הפסקתי לחשוב על הדברים האלה".

"ובוריס?"

אבוסלים נאנח ושלף מהמקרר הקטן עוד שתי בירות.

"בוריס זה סיפור אחר. מבחינת כשרון, רפלקסים, מהירות, אף פעם לא פגשתי מישהו כזה. האגרופים מחוברים לו ישר למוח. אני לא מאמין שהיה כזה בארץ".

"מהצילומים שלו הוא נראה צִפּלון".

אבוסלים נחר בבוז.

"אתה אזרח, מה אתה מבין. בגוף, במוח, בשכל, בוריס נולד להתאגרף. היכולות שלו בכלל לא מובנות. השוו אותו לשוגר ריי לאונרד, למנואל קוטו בצעירותו. אתה מבין מה זה?"

"לא".

"ברור שלא. אתה מכיר רק כדורגל, רונלדיניו, זבל כזה".

"בגדול. אבל אמרת 'בשכל'".

"אני מכיר את בוריס שבע שנים. מגיל שתים־עשרה כשעלה מאוקראינה לחיפה (אבוסלים לא אמר 'לארץ' או 'ארצה'). אף פעם לא ראיתי מישהו כמוהו. אמן מלידה. סבלנות של פיל. לומד את היריב כמו מדען. סבלן, בודק כל דבר, לא ממהר. אבל אתה יודע מה אמרו על שוגר ריי רובינסון, פלויד פטרסון, על חלק מהאמנים הגדולים ביותר? מכורים לאִגרוף, אבל שונאים אלימות. אתה יודע איפה ממוקם מייק טייסון המפחיד בטבלת המתאגרפים הגדולים של כל הזמנים?"

"לא".

"בשום מקום!" צעק אבוסלים. "מתאגרפים שונאים בריונים. בוריס לקח את זה למקום קיצוני. מתאגרף מלידה, אמן עם כשרון גולמי שצריך לפתח במקום אחר כי כאן לאף אחד אין יכולת להתמודד עם זה. אבל שונא אלימות".

"ואתה?"

"אני? הייתי המאמן המקצועי הראשון שלו ולא לימדתי אותו כלום. כמעט כלום. קצת עבודת רגליים, לנשום. הבאתי אותו הנה והוא ישב ימים על סרטים של המתאגרפים הקלאסיים. גרישה עבד אתו על הגנה, לזה לא היה לו אינסטינקט, אבל הוא תלמיד טוב. בוריס לעולם לא יהיה מתגונן גדול כמו פלויד מייוות'ר או ווילי פפ אבל סגנון התקיפה החסכני שלו דווקא תובע הגנה מעולה והוא כבר הכי טוב בארץ גם בזה. כשתראה את הגמישות שבה הוא מתחמק ממכת וו תבין מה זה ריקוד. היו מטומטמים שרצו שירים משקולות, יתעבה בשרירים, יעלה במשקל. שרירים אתה צריך במה שמחזיק אותך מחובר לקרקע, בירכיים, בכתפיים. בוריס הוא רקדן אִגרוף, אבל הוא לא סובל מכות. הכי חשוב מבחינתו זה להיות מדויק, לא לעשות דבר אחד מעבר למה שצריך, אף תנועה מיותרת. כמו הימנית הקצרה של מוחמד עלי שהפילה את ליסטון לקרשים ב-1964, בקרב שארך פחות משתי דקות. עלי כבר היה מוכן להמשיך את הקומבינציה בימנית נוספת אבל ברגע האחרון עצר. לא היה בזה צורך, אתה מבין? הוא ניצח. האלימות הסתיימה, לא הייתה שום סיבה אפילו לחבטה אחת נוספת. או הימנית הקצרה של ג'ורג' פורמן ששלחה לקרשים את מייקל מורר בקרב על אליפות העולם. סיבוב עשירי של תשישות, פורמן, כומר בן ארבעים ושש כמעט, פרצוף בצקי נפוח מחבטות, מצליח להשחיל משום מקום את הימנית האיומה שלו ומייד הוריד את שתי הידיים למטה וזז הצידה. נגמר. הוא הסתובב, אלוף העולם הכי מבוגר אי פעם, כרע ברך והתחיל להתפלל. כשקם, מורר בא ונישק אותו על הקרחת. כן, היו מתאגרפים כאלה, שהצליחו לנתק בין אִגרוף ובין אלימות. אבל הרתיעה של בוריס קיצונית יותר. בזירה, צריך שיהיה מצב שמשתחררת ממך איזו חיה, שזו כבר לא מיומנות. שבתחתית הבור, אחרי שנתת את הכל, רק מתוך התשישות והיאוש אתה יכול פשוט ללכת מכות. כמו רוקי בשני הסיבובים האחרונים נגד ארצ'י מור. איזו קשיחות לא־אנושית שמסרבת, פשוט מסרבת לחדול כי היא לא מסוגלת לדמיין את עצמה מפסידה. את זה אין בו, בבוריס. הוא עדיין יכול להיות מתאגרף מעולה, אבל גדול באמת הוא לא יהיה לעולם".

אבוסלים התנשף בכבדות.

"בשנת 1980 מוחמד עלי, אז בן שלושים ושמונה, שמן, עצלן, יהיר, נכנס לזירה עם אלוף העולם לארי הולמס, שבעבר היה יריב אימון שלו. זה קרב שאי אפשר לראות. עלי היה בטוח שכמו בעבר כשהיה בעמדת נחיתות הוא ימצא דרך נס לנצח, אבל נגמרו לו הנסים. הוא לא היה מסוגל לעשות כלום, והולמס, שפעם עבד אצלו והעריץ אותו, נכנס בו ונכנס. עשרה אנשים היו נופחים את נשמתם ממה שעלי חטף שם אותו יום, אבל הוא לא נופל. כמו עץ ענק שחוטבים אותו וחוטבים הוא עדיין עומד. פניו נפוחים, מבטו כבוי, הוא מוחמד עלי הגדול והוא לא יודע איך להפסיד. פעמיים הולמס, אומלל, מבקש מהשופט להפסיק את הקרב, אבל עלי מסרב והשופט לא מעז ללכת נגדו. הולמס מנסה לתת נוקאאוט כדי שזה ייגמר אבל עלי לא נופל, היכולת שלו לחטוף ולהישאר על הרגליים חסרת תקדים בהיסטוריה. בסיבוב העשירי המאמן של עלי נכנס לזירה ומפסיק את הקרב. כולם זורמים פנימה לברך את הולמס אבל הוא רץ לפינה של עלי, כמעט כורע ברך לפניו ואם תסתכל טוב על הצילום ששם מעל לדלת תראה אצלו דמעות בעיניים. לא רציתי לעשות את זה, אמר מייד אחרי הקרב, זה לא היה צריך להתרחש. עלי קיבל שמונה מיליון דולר, הולמס שניים".

אבוסלים התנשף, עיניו היו כמעט עצומות. הבנתי שבראשו הוא מדמיין את עצמו שם, חולק באחווה הנאצלת בין מורר לפורמן, הולמס ועלי, זקוק למרחק בזמן ובמקום כדי לחיות דרך הסיפורים את מה שמעולם לא היה ולא יהיה בחייו, את מה שהמאבקים הנחותים על הפירורים כאן לא אפשרו לו מעולם. כשאתה מקבל שני מיליון דולר אתה יכול להרשות לעצמך להיות נאצל. או אולי אני ציני לחינם: אבוסלים חי את סיפוריו.

הוא פקח את עיניו.

"ועכשיו תלך מפה", אמר. "הבאתי אותך אלי הביתה ואמרתי לך דברים שאני לא אומר לאף אחד. עכשיו אתה צריך ללכת".

"ובוריס?"

"תחזור מחר. קודם אני יעשה כמה טלפונים".

 

4.

לעתים, כשאני תקוע בחקירה ואין לי שום ערוץ או שבב רעיון, אני הולך אל האדמו"ר. לו יש את החשבונות שלו ומה שיש לו להגיד לי הוא לעתים מפותל, או אירוני, או אפילו הפוך. אבל הוא מעולם, מעולם לא בא אלי. בטח לא בעצמו.

שבתי הביתה מאבוסלים אותו ערב עם ראש מנופח ממידע. ביד היה לי די־וי־די של הקרב השני בין רוברטו דוּראן ושוגר ריי לאונרד שהבטחתי לאבוסלים לראות עוד אותו ערב. כאב לי הראש, והשלשול המֵימי שתקף אותי לפני יומיים טרם עבר. הייתי מותש מחוסר נוזלים ושרף לי בתחת. אולי בגלל זה לא הבחנתי בשום דבר יוצא דופן כשנכנסתי לדירה. שתיתי כוס מים במטבח ואז, כשנכנסתי לסלון החשוך, קפאתי. נוכחות ברורה של אנשים הייתה שם, אנשים גדולים, נושמים, אוברסייזד בשביל הדירה הקטנה. לא הדלקתי אור, לא זזתי. לאחר כמה שניות הוצתה סיגריה וממעמקי הכורסא שלי אמר קולו העמוק, המסוכן של האדמו"ר:

"תיכנס, מרציאנו, למה אתה עומד?"

מישהו הדליק את האור. הם היו שלושה. לפני שהספקתי לזוז תפס אותי מאחור השומראש הענק שפעם כבר סידר לי את הפרצוף, ושלף במהירות של חתול את הלוגר מנרתיק הזרוע שלי. אבל לעת עתה רק זה. מלבדם היה שם עוד בחור, שלמה, נֶפל ישיבה ששימש את האדמו"ר בעיקר בתור נהג. השומראש החווה לעבר הספה כאילו זה היה הבית שלו ואמר קצת בנוקשות, "למה אתה עומד?" התיישבתי.

"אז מה נשמע, מרציאנו?" שאל האדמו"ר בקולו הידידותי, המסוכן. "אני שמח לשמוע שגם אתה חובב אִגרוף".

לא עניתי. להכחיש אין שום טעם, וראשי עשה רונדלים סביב עצמו מנסה לנחש מה לעזאזל רוצה ממני האדמו"ר ולמה הכנסתי את עצמי עם המיסינג פרסון התמים הזה של האם הכעסנית ובתה הנחושה שברור ברור ברור שלא סיפרו לי כל מה שהיו צריכות לספר.

האדמו"ר כיבה את הסיגריה עמוק בתוך ריפוד הכורסא שלי וריח חריכה עלה באוויר. הוא רכן לעברי.

"תן, מרציאנו".

"לתת מה?"

"אל תגרום לי להתרגז", אמר בנעימות. "אין לי חשק. אני מתרגז בקלות בימים האלה, החום".

מאחור חטפתי לפתע סטירה עצומה שמרחה את כל החלק השמאלי של ראשי והוטחתי הצידה, פי נמלא דם, הדם שלי, דמי הפנימי. השומראש חייך בעדינות בפה מלא זהב ושפשף את ידו. הייתה לו טבעת גדולה שפערה בלחיי שריטה עמוקה וכעת זב גם דמי החיצוני. האדמו"ר הושיט לי ממחטה. לקחתי.

"אולי זה לא פֶר", הרהר האדמו"ר בנעימות. "אולי עוד אין לך מושג במה מדובר. אתה בחור עקשן, מרציאנו", אמר כמעט ברכּות, "אבל בתור חוקר אתה מקרה אבוד. לטובתך, צא מזה. מעורבים כאן אנשים מליגה אחרת. אלה אנשים קשים, ליגה בינלאומית. תן לי את הילד המתאגרף, ותחזור לך לעולם הבעלים הבוגדים המועלים והנסחטים".

נזכרתי בפעם אחרת בה אמר לי האדמו"ר דברים דומים, בפרשת יהלומי הדמים וההתאבדות שהייתה או לא הייתה של שוקי קיפניס. אבל אז הוא עזר לי, וזו בברור לא כוונתו כעת.

"אני רק בתחילת החקירה", עניתי, בולע דם ויורק. "אין לי מה לתת חוץ מכמה סיפורים של מאמנים עובר־בטלים שחיים בין הזיות לאכזבות. מצטער".

"היית עם אבוסלים כל הערב אצלו בבית. הוא לא זרק אותך. עם אף אחד אחר הוא לא מדבר. אפילו חוקר דמיקולו כמוך לא יצא ממנו בלי כלום. פוי, מרציאנו, זה אתה הסרחון הזה?"

אני אצלי בבית עם פולשים והוא מצליח לגרום לי להתבייש בקלקול הקיבה שלי. אישיות כמו שלו אין לי בקצה הציפורן. היה יכול להיות מצביא, מדינאי, איזה אובדן לאומה.

"שלמה", פנה אליו האדמו"ר, "תפתח את החלון ותביא למרציאנו כוס מים ותראה אם יש לו איזה פלסטר באמבטיה לפני שייגמר לו כל הדם מהחתך המכוער הזה בלחי".

ולי אמר: "בדיוק אמרת?"

"הוא נסגר אתי בממ"ד והראה לי סרטי אגרוף מתרפפו"י. נתן לי בירה טובה ופיסטוקים. דיבר שעה על רוקי מרציאנו ולא ענה על אף שאלה".

האדמו"ר הרהר. אז הוא קם, התקרב קרוב מאוד לראש שלי, מחה לי דם בממחטה, הדביק לי פלסטר על הלחי בקפדנות ואמר בשקט מקפיא דם:

"תחפש אותו. אבל תדע, מרציאנו, הוא שלי. היכן שהוא לא נמצא, הוא שלי. אם אתה מתקרב אליו, אתה בא אלי ולא לאף אחד אחר. אל תשכח את זה. קניתי אותו, אתה תופס? אף אחד לא יבוא ביני לבינו. בוריס שלי. לטובתך, שלא תשכח את זה".

השומראש חייך חיוך לבבי וסגר את האור והם עזבו. שעה ארוכה עוד ישבתי שם על הספה, טעם דם בפי, נושם ומנסה להתגבר על הבחילה.

 

5.

"מה פתאום שלו, היה מת שבוריס יהיה שלו".

כך אמר לי מארק בן שושן למחרת בבוקר על קפה שלישי אצל ארנון בפינה, אחרי שבכמה מילים סיפרתי לו את התרחשויות הערב הקודם. על הדיבורים של אבוסלים על המיסטיקה של האִגרוף ועל המרציאנו דילגתי. שתיתי לא מעט כדי להירדם בערב הקודם וזה היה רע, הייתה לי בחילה והרגשתי כמו בג'ט לג, צף. גם הקלקול קיבה לא עבר.

הפינה של ארנון היה בית קפה קטן שבלילה תִפקד על תקן של פאב שכונתי ומזללה למי שהיה לו חלול בבטן בשעות שמקומות אחרים כבר סגורים. זה היה גם המטה של בן שושן, הפליליסט של 'קול העם', שנפגש, לא משנה עם מי, רק במקומות פתוחים. מסור לעבודתו העיתונאית כמו שכבר לא מייצרים אותם, אסתמטי, רזה, פרנואיד ויעיל כמו שד. בשמונה בבוקר זרק אותי הטלפון שלו מן המיטה מטושטש לגמרי. לא שאלתי מאיפה לו על הקייס הזה או בכלל שהייתי אצל אבוסלים, זה חסר תוחלת לחלוטין לשאול אותו שאלות כאלה. החשד שלי, שהתאמת לאחר זמן כשזה כבר לא שינה כלום, היה שאבוסלים התקשר אליו בעצמו. לא היה שום טעם לחפש קוהרנטיות במעשי האיש הגדול שנהנה לשחק באנשים, בלי רשעות אבל משחקים מסוכנים. גם לאדמו"ר זה בטח הוא שסיפר עלי.

"היה מת שיהיה שלו", חזר בן שושן, נהנה מעצמו. "כלומר קצת כן, אבל חמישה אחוז מקסימום".

"על מה אתה מדבר?"

"אבוסלים היה חייב כסף בשוק האפור. הרבה".

"לאדמו"ר?"

"גם, אבל גם יותר גרוע".

"לא ידעתי שיש יותר גרוע".

"מה שאתה לא יודע על העולם, מרדכי", אמר בן שושן בקפידה, "יכול למלא אנציקלופדיות".

"נו אז?"

"הוא מכר להם את בוריס".

"מה פירוש, 'מכר'?"

"בלי פירוש, בדיוק. בוריס היה שלו. הוא גילה אותו, אימן אותו מגיל שתים עשרה, ניצח אִתו שלושים ושניים קרבות חובבים, אחד עשר בנוק אאוט, אפס הפסדים. אולי אחד תיקו, לא סגור על זה. בכל ההיסטוריה של מדינת ישראל לא היה חובב שנלחם כל כך הרבה כמו בוריס ולא היה אחד שמעולם לא הפסיד. נדמה לך שזה יכול לעבור בשקט?"

"אתה מתכוון להימורים?"

"You bet your ass שאני מתכוון להימורים!" צעק. "בהתחלה דברים מקומיים, בקטן. אבוסלים היה מפיץ שמועה שבוריס חולה, שהוא שותה, בדיכאון, שהוא חלש מנטלית. על רוסים תמיד מאמינים כאלה דברים. היו מהמרים נגדו ומפסידים. אבל בסכומים קטנים, כי לא היה לאבוסלים מוניטין של אחד שיכול לשלם בגדול אם הוא יפסיד. ואז הוא נכנס לעסק פיפטי פיפטי עם זה שיותר גרוע מהאדמו"ר ושאפילו את השם שלו אני לא אומר כאן כי יש דברים שאמא שלי לימדה אותי שלא מתעסקים אִתם".

"קרא בשמו של השטן והוא יופיע".

"בדיוק כך. אני מדבר על אנשים מאוד, מאוד כבדים מוטי. אנשים שתמיד משיגים מה שהם רוצים ומשאירים מאחוריהם אדמה חרוכה ואנשים חרוכים גם".

"כן, אני קורא עיתונים".

"לא, אני מדבר על אלו שהעיתונים לא כותבים עליהם".

"אבל אתה כן?"

"אולי".

"הפוליצר מעבר לפינה, מארק?"

"כל מיני דברים נמצאים מעבר לפינה".

"אז אולי די כבר להיות כזה מסתורי ותזרים לי קצת אינפורמציה לשם שינוי?"

"עזרתי לך. זה מה שאני יודע. ואל תשאל אותי איפה בוריס כי אפילו אם הייתי יודע לא הייתי אומר לך וממילא, לא בוריס הוא הסיפור שלי".

"מה כן?"

"מה שכן, עוד יותר גדול עליך. תקרא בעיתונים".

 

הלכתי הביתה לחשוב. פגישה נוספת עם הלקוחות שלי לא תזיק. התקשרתי למספר שהשאירו לי וקבענו לשלוש במשרד. בינתיים התחלתי להרגיש יותר טוב, מספיק כדי לקפוץ לפלאפל בנורדאו־בן יהודה למנה וחצי עם קולה וסיגריה על הספסל.

בדרך, באוטו, מישהו שר עיבוד רע, בקול גברי רועד וצעיר מדי, של הבלדה על חדווה ושלומיק. מהשירים שנתקעים בראש לימים, אבל בצדק. העברתי תחנה.

סגרתי את הרדיו כשהוא נסגר.

סוניה הגיעה לבדה, אמה הייתה בעבודה. שוב בטריינינג, כעת אחר, כחול כהה, גברי, דקה כמו קודם עם משקפי שמש שלבשה והורידה לבשה והורידה. אבל לא היה בבחורה הזו אף סימן של עצבנות, וזה קצת הטריד אותי. כשניסיתי לשאול כמה שאלות על חייו של בוריס, עם מי הוא מסתובב, את מי הוא מכיר, הסתבר לי שהרבה היא לא ידעה.

"לא נשארתי הרבה בארץ אחרי שבאנו", אמרה לי. "חזרתי לקייב, גרתי אצל דודים ונרשמתי לאוניברסיטה. מאז באתי רק לביקורים, לראות את אמא ובוריס. ובשנים האחרונות בקושי ראיתי אותו, כל הזמן אימונים ותחרויות ובבית היה מסתכל שעות בתחרויות ישנות ורושם רשימות".

"כמה שנים יש ביניכם?"

"בוריס בן תשע עשרה, אני עשרים ושש".

"תשע עשרה? חשבתי שבע עשרה?"

השפילה עיניה לרגע אבל לא הייתה בהם שום מבוכה.

"יש האמת ויש מה שכתוב בתעודות".

"ויש מה שכתוב אצל המדינה. איך זה הוא לא עשה צבא?"

"גרישה סידר".

"גרישה?"

הסתבר שאת אבוסלים לא הכירה כלל, לא שמעה את שמו. מבחינתה היה רק גרישה. איך, הקשיתי, כלומניק כמו גרישה יכול לסדר דבר כזה?

"לא סיפרו לי. אמר שיש מישהו, שאפילו בלי כסף מוכן לסדר".

"מי?"

"לא יודעת. לא שאלתי; היה לי ברור שצריך שבוריס לא ילך לצבא. איך ילך לצבא?"

לא, זה לא האדמו"ר, זה כבר מעבר ליכולות שלו. בן שושן צדק, יש כאן כוח אחר. שוב נתקלתי באיש המסתורין שאין לומר את שמו.

"סיגריה?"

"אני לא מעשנת".

ואז אמרה, להפתעתי המוחלטת, "אבל אם לא אִכפת לך אולי נמשיך את השיחה בחוץ, בהליכה. אני קצת קלאוסטרופובית וקצת היפרית והמשרד שלך זה המקום הכי מדכא שהייתי בו בזמן האחרון".

"מה את עושה בקייב?"

"כזו ש... איך זה נקרא? מלמדת ילדים קטנים".

"גננת".

"כן, זה. אבל למדתי מתכננת גינות, פארקים, את החוץ".

"אדריכלית נוף".

"טוב".

אחרי רבע שעה מצאנו את עצמנו הולכים בטיילת לכיוון יפו. היו כמה עננים נדירים והשמש לא להטה כפי שציפיתי. הלכנו בשתיקה, בשלב מסוים סוניה עזבה את השביל והלכה במים הרדודים, אבל אני לא. כשהגענו לקראת מפרץ יפו התחילה לטפס על הסלעים ואני, קצת בהתנשפות, אחריה. היא לא הסתכלה אפילו אחורה לראות אם אני בא, אולי שמעה אותי. אולי הרגישה. נכנסנו לנמל יפו אבל כמה צעדים אחרי הכניסה היא נעצרה, והסתובבה אלי. פניה היו מתוחים, עיניה הביטו ישר לתוך עיני.

"בוריס חי, אני מרגישה את זה. בשנים האחרונות אנחנו אולי לא קרובים אבל זה לא תמיד היה ככה. תמיד הרגשתי אותו".

שתקתי. ואז היא אחזה בידי, והרגשתי שיש כאן עוד אדם שהולך לפי הקודים האישיים שלו ושימות העולם.

"הוא ילד טוב. אולי הסתבך עם אנשים רעים אבל הוא ילד טוב. אולי מחזיקים אותו באיזה מקום סגור. הוא קצת קלאוסטרופובי, כמוני. אולי ברח והוא ישן בשדות. תמצא אותו. אני צריכה שתמצא אותו".

"את צריכה כי את אחותו הגדולה שנסעה ולמדה ולא הייתה כאן לשמור עליו?"

לא הייתה שום תרעומת, שום רתיעה בקולה. פניה היו כה קרובים אל פני עד שלרגע חשבתי שבמקום לדבר תירק עלי. או תנשק אותי.

"הוא לבד. אף אחד לא לטובתו".

ידה לחצה את ידי עד שהרגשתי את ציפורניה ננעצות בי; ובבת אחת הסתובבה, והלכה.

הלכתי לדירה הקטנה של בוריס, יותר צריף על גג בניין ישן ברחוב אל על מאשר דירה ממש. אנשים גרים בכל מיני סידורים בעיר הזו. היא הייתה זעירה, והגג מסביב מטונף מכל מיני גרוטאות של דודי שמש מחלידים, אבל להפתעתי הייתה שם רוח נעימה ואפילו ראו קצת את הים. נכנסתי במפתח שסוניה נתנה לי, אבל לא היה שם כלום: בדיוק איך שתיארה. פוסטר גדול של וילי פּפּ על הקיר, מיטת נוער לא מסודרת, טלוויזיה של פעם, עיתונים זרוקים.

כשיצאתי עמדה בחוץ אשה בשמלה ישנה ושיער פרוע ועישנה.

"אפשר לעזור לך לפני שאני קוראת למשטרה?" צעקה.

"כן, את יכולה בבקשה לקרוא למשטרה?"

זה קצת הוציא אותה משיווי המשקל.

"מה אתה מחפש פה?"

"זה תלוי. מי את?"

"לא, לעזאזל, מי אתה. זה הבית שלי".

"את גרה פה?"

"זה הבית שלי! שלי".

הראיתי לה כרטיס ביקור שהפקתי אותו בוקר במכונה אוטומטית. היה כתוב שם שאני אמרגן וסוכן ספורטאים.

"אני מחפש אותו", הפניתי אגודל כלפי יחידת הדיור שהזדקרה מהגג, "הוא לא עונה לטלפון".

"זה לא נותן לך רשות לבוא הנה ככה".

"את בעלת הבית? אין בעיה גברת, בואי נקרא למשטרה כמו שהצעת. בהזדמנות נבדוק גם אם הדבר הזה נבנה ברשיון ורק ליתר ביטחון גם שאת מדווחת על שכר הדירה למס הכנסה".

זה כבר הרגיע אותה.

"לא צריך משטרה", אמרה, "בשביל מה? הכל חוקי".

"אם ככה אז טוב. כל מה שנשאר זה שתגידי לי איפה הוא".

"מאיפה שאני ידע? בא, הולך, לא רואים אותו בכלל".

"הקטנוע שם למטה, בכניסה, זה שלו?"

"כן".

"הוא לא נוסע עליו כשהוא יוצא?"

"לא יודעת".

"גברת (וכאן קולי נעשה קשוח), נראה לי שנצטרך את המשטרה בכל אופן כי את לא נותנת לי מה שאני צריך".

"לא צריך משטרה! אמרתי לך, בא הולך עושה מה שהוא רוצה".

"זה לא מה שאני שואל".

"אז מה?"

"משהו יוצא דופן שקרה כאן. לפני שבוע, אולי יותר".

מהבעת פניה ידעתי שעליתי על משהו. לפני כשבוע — מתי בדיוק, לא זכרה — בסביבות אחת עשרה בלילה, שמעה צעדים בחדר המדרגות עולים כל הדרך למעלה. אף אחד אף פעם לא בא אל בוריס (שהיא קראה לו "הבוקסר") והצעדים, על אף שלא היו כבדים, נשמעו כאילו ההולכים מנסים שלא יישמעו כבדים. אחר כך שמעה צעקות, שתיקה, צעקות נוספות, אולי בכי. הם הסתלקו אחרי חצי שעה וכשהציצה דרך הדלת ראתה שני גברים חזקים — זה היה הביטוי שלה, חזקים — יורדים במהירות במדרגות. לאחר שעתיים או שלוש, היא כבר ישנה, נדמה היה לה ששמעה צעדים רכים שוב, עולים או יורדים, אבל היא לא הספיקה לראות מי זה, היא כבר ישנה. מאז לא ראתה את בוריס אבל גם ככה היא לא הייתה רואה אותו הרבה, היה יוצא מוקדם חוזר מאוחר. שאלה אותי מי ישלם את שכר הדירה המתקרב. אם לא ישוב עד אז, אני אשלם?

"בנון ישלם".

"הא?"

"בטח. אבל בתנאי שכל מי שמגיע הנה לשאול שאלות, את מספרת לי מייד".

השארתי לה מספר טלפון והלכתי.

אבוסלים אולי בזבז את זמני ואולי לא, אבל היה ברור שאני צריך לדעת קצת יותר על האובייקט שלי ובשביל זה לא יעזור לדבר עם אמו או אחותו. האנשים שהכירו אותו היו אלו אִתם התאמן. המתנתי באוטו בפתח המועדון, ממתין לאבוסלים שיגמור יום עבודה וייצא. ברדיו, מעשה שטן, שרו שוב את הבלדה על חדווה ושלומיק בעיבוד חדש, מנוכר, דוחה, אבל קרוב מספיק לביצוע הנפלא של מירי אלוני כדי שדרך זיכרונות של שנים אצליח, אצלי בראש, לשמוע אותו ולא את מה שרץ בפועל ברדיו: "הבוקר בא כל כך מהר / ואי אפשר להישאר / צריך לקום להתעורר / ללכת אל מקום אחר". מה הקשר? התנמנמתי קצת, מירי אלוני המשיכה לשיר אצלי בראש כשהרדיו האידיוטי עבר לדברים אחרים. "אני לבד בעיר זרה / כאילו אין לי כבר ברירה". בוריס, אמרתי לחלל בקול רם, למה הכנסת את עצמך?

"בוא נוותר על הבולשיט", אמרתי לאבוסלים כשיירטתי אותו ביציאתו מהמועדון. הוא לא שמח לראות אותי, ועל זה בניתי. הבנאדם היה קונטרול פריק, הוא לא תִפקד אלא אם הסיטואציה הייתה לגמרי בשליטתו. לכן הזמין אותי אתמול אליו, למאורה המאורגנת והנשלטת שלו.

הוא לא רצה שיראו אותנו עומדים בכביש, ונכנסנו לאוטו שלי, מזדה גמורה שעברה את סיבוב הליסינג המקובל עד שבא מרציאנו מוטי חקירות כלליות וגאל אותה ממגרש המכוניות בתשלומים. הנעתי והפעלתי את המזגן החלש מדי והקרבה הפיזית לעב הבשר הזה חיממה וחיזקה את הקלאוסטרופוביה.

"תודה על הסיפורים והשיעור בהיסטוריה", אמרתי. "אבל מי שהתחיל להמר על בוריס היית אתה. בהתחלה בעצמך, כשעוד היה מתחיל, אחר כך זה לא הספיק לך והתחלת לערב את השוק האפור הכבד. אז איפה זה וכל הדיבורים על אִגרוף טהור, ספורטיביות, כל החארטה הזו?"

אבוסלים הביט בי בתימהון יותר מאשר בטינה.

"ברור שהימרתי, אלא מה? למה אתה חושב יש תחרויות אִגרוף? או מרוצי סוסים, את מישהו מעניין לראות סוסים רצים? מכוניות מרוץ מקיפות את אותו מסלול מאה פעם? כמה אנשים מבינים באִגרוף מספיק כדי בכלל לרצות להסתכל על זה? ברור שמהמרים. בכדורגל מוכרים משחקים, שאנחנו לא נהמר?"

"ניסית להטות תוצאות של קרבות".

אבוסלים צחק במקום לכעוס.

"מה להטות? זה הצִפּלון, כמו שקראת לבוריס, היה צריך להטות משהו? כולם הימרו נגדו! היה נכנס לזירה מול בודי בילדרס, אנשים כל היום משקולות, תוספי מזון, סטרואידים, חזקים כמו שוורים. ובזרועות הדקות שלו היה מפרק אותם באופן כירורגי. בודק אותם לאט, קצת רוקד סביבם, מעריך לכמה זמן יש להם נשימה, שם להם כמה מלכודות לבדוק נקודות תורפה, מטעה אותם פה ושם, עובד כמו סוכן ביון שאוסף מידע, ג'יימס בונד. באזרחות הוא אולי עובד בתור שליח עלוב על קטנוע, אבל בזירה זורמים לו מי קרח בעורקים. קרבות חובבים אורכים שלושה סיבובים, לבוריס הייתה מספיק נשימה לעשרה. ואז, כשהוא היה נכנס בהם, הם אפילו לא היו יודעים את זה. אתה יודע, שמאחד עשר נוקאאוטים שלו ארבעה היו לא מתוכננים? הוא עומד כמו אידיוט מעל ז'לוב מוטל על המזרן באמצע הקומבינציה!"

אבוסלים צחק בפה מלא שיני זהב. אט אט הוא ניכס גם את החלל הזה, השתלט עליו. זה עִצבן אותי.

"כל הנוקאאוטים היו בשנים הראשונות, כשהוא יותר מדי העריך את היכולות של היריב. אתה תופס? בוריס שונא לנצח בנוקאאוט. זה יהיה שונה אם יהיה מקצוען. אבל עכשיו הוא רוצה את שלושת הסיבובים שלו, נוקאאוט גומר את זה מהר מדי. מבחינתו יש בזה משהו לא מקצועי".

שוב הוא צחק, נד בראשו על המתאגרף הלא יאומן שלו. הבנאדם הזה מעצבן אותי יותר ויותר. יש נחקרים שלא עונים, שמתנגדים, שנאבקים. יש כאלה שמסיטים את הנושא, אבל האבוסלים הזה פשוט משתלט על החקירה עם הסיפורים הבלתי נגמרים שלו.

"הרווחת טוב?"

"לא רע. בנדל"ן מרוויחים יותר".

"בוריס ידע?"

"למה לא? הוא לא ילד. מה אכפת לו שאבוסלים ירוויח כמה ג'ובות? על האימונים הוא כבר מזמן לא משלם".

"הוא קיבל מזה חלק?"

"לפעמים. אבל אם כשהוא יעלה לזירה מה שיהיה לו בראש זה כסף במקום להתאגרף, מבחינתו זה הסוף".

"הוא הסתלק כי לחצת עליו להפסיד? אחרי שלושים ושניים ניצחונות כשכולם התרגלו לזה התכוונת לשים סכום ענק נגדו ולדאוג שיפסיד?"

זה לא בדיוק שכבודו העצמי של אבוסלים נפגע, אלא איזו אכזבה ממני. הוא הביט בי כאומר, כמה שאתה אידיוט.

"בטח חשבת על זה", אמרתי להגנתי.

"אתה רואה יותר מדי סרטים, מרציאנו. אני הימרתי על בוריס לנצח. ואימנתי אותו ועודדתי אותו לנצח. אם הייתי אומר לו להפסיד, הוא היה מכניס לי פנס בעין ולא הייתי רואה אותו יותר. אני יודע מה אתה חושב: בחור צעיר, אמא ענייה, מה הוא לא יעשה בשביל עשרה אחוז ממכה רצינית? אבל בוריס היה בעסק הזה לטווח הארוך. וחוץ מזה אתה שוכח אותי. בטח, עשיתי עליו כמה סיבובים, אבל על ניצחונות שהוא היה משיג ממילא. אני אוהב כסף, כן, ואני אוהב אִגרוף. עם אחרים עשיתי כל מיני דברים, בטח, אבל את בוריס לא הייתי מקלקל בשביל כמה ג'ובות. ואפילו אם הייתי רוצה הוא לא היה נותן לי. מה גם שמקסימום אפשר לעשות עוקץ כזה פעם אחת. ואני לא בעסק הזה לסיבוב אחד, אני לחיים".

נו, שוב קיבלתי הרצאה. לא ידעתי אם להאמין לו או לא, אני לא מספיק מכיר את העולם הזה. מי מוותר על כסף? או שוב הוא צוחק.

"בשביל ימבה כסף", גיחך, "אולי כן. אם היינו במוסקבה או בשנחאי, אבל כאן?"

ואז הבנתי משהו. אבוסלים כן היה מתאגרף; הוא היה מתאגרף מילולי. כל זה היה ריקוד מסביבי, ניצחון בנקודות. כמו בוריס, גם הוא זלזל בנוקאאוט הדרמטי; כשאתה מנצח בנקודות לעתים השני אפילו לא יודע שניצחו אותו.

ישבנו כמה שניות בשקט ומשהו שאמר פתאום חזר אלי.

"מה זאת אומרת, 'אם יהיה?'"

"מה?"

"אמרת 'אם יהיה מקצוען'. למה 'אם'?"

"אני אמרתי?"

אלא אם כן עוד מישהו מתחבא כאן באוטו. למה 'אם'?"

"'אם', 'אם'. אני יודע מה יהיה?"

"למה שלא יהיה?"

"אני יודע? אולי יתחתן, אולי יחזור בתשובה. הכול אפשרי".

"למה, מה קרה, ספציפית, שאמרת את זה?"

"שמע אדון מרציאנו חוקר פרטי, אתה מתחיל לעצבן אותי. קיבלת הרבה קרדיט אצלי. אל תמתח את החבל יותר מדי".

"החבל כבר מתוח, אליהו, מתוח כמו נאד שמת להשתחרר. אין לי שום חשק לשחק אתך חוקר טוב חוקר רע, ונגמרה לי כל הסבלנות למשחקים שלך. אתה מדבר על בוריס כאילו הוא כבר יצא מהמשוואה, כאילו אין שום עתיד בסיפור שלו. למה?"

אבוסלים שנא כשהשתמשו בשמו האמיתי, סוד קטן שגילה לי מארק בן שושן. הוא הזיע אבל זה לא היה ממני, המזגן כמעט קרס במכונית הסגורה. ידו גיששה אחרי ידית הדלת וידעתי שהגישה הישירה שלי לעת עתה נכשלה.

"שיהיה לך יום טוב", אמר. "תסתכל על הקרב בין דוּראן לשוגר ריי לאונרד שנתתי לך בדי־וי־די".

 

6.

ישנתי רע, נאבק בלחות שבלילה רק התגברה באמצעות מאוורר מקרטע שהעיר אותי כל פעם שסוף סוף הצלחתי להירדם מהחום. בבוקר שתיתי שלושה קפה שחור ובשבע כבר ישבתי באוטו בפתח ביתו של אבוסלים. ברבע לשמונה הוא יצא מהבית, העמיס מספר ילדים לא ברור לתוך מיניוואן ישן ונסע. נהגתי אחריו בתנועה, מקפיד לשמור על רווח נאות כשהפקיד אותם בשלושה בתי ספר שונים. אבוסלים ביצע פניית פרסה רחבה במקום אסור ונסע דרומה, אבל במקום למועדון כפי שציפיתי, המשיך לכיוון יפו. נעשה לי קר בקיבה. נסעתי אחריו מתפתל בסמטאות, וכמו בתוך חלום רע ידעתי, מרגע מסוים, לאן זה. בקצה של רחוב קטן ללא מוצא הוא החנה את הרכב, חצה את הכביש ונכנס למתחם המבוצר של האדמו"ר, זה שאפילו המשטרה לא נכנסת אליו בלי היערכות מראש, והיא לא נערכת ולא נכנסת.

ישבתי במכונית, מעשן עוד הרבה זמן אחרי שאבוסלים עזב. רק כשסוף סוף יצאתי מהאוטו נזכרתי במצלמות האבטחה שמרשתות את כל הרחוב שבטח קלטו אותי מזמן. נעמדתי לפני דלת הברזל ודפקתי. משהו קרה שם בפנים, היא נפתחה כדי חרך וחמקתי פנימה. בפנים, במעין ספק מחנה ספק שכונה ספק מחסן ענק בנוי מכולות מכולות, היה אפל יותר אבל לא חם פחות מאשר בחוץ. הייתי כאן כבר פעם־פעמיים בחיים וגם כשקיבלתי את מה שרציתי, נעים זה לא היה.

השומראש הענק מעך אותי בבדיקה גופנית ולקח לי את הלוּגֶר. כל פעם שראיתי אותו היה לי כאב פנטום בלסת, אבל זה היה מזמן ובעסק כמו שלנו אין פריבילגיה לנטור טינה.

"תחכה", אמר בהבעה חתומה. "הוא עסוק".

התיישבתי וחיכיתי. הייתי מותש מחוסר שינה, מחום, מתחושה של דשדוש בבוץ. כמעט התנמנמתי (את זה היה לי — היכולת להירדם בכל מצב. עוד מהצבא. הבעיה הייתה לשמור על השינה שלפעמים הייתי מוטל ממנה אחרי שלושים שניות. התוצאה היא תשישות לא מודעת, אתה לא מכיר בזה שאתה עייף. קראתי על זה מאמר פעם). גם כאן היה חם, אפילו חלון לא היה. לא שהאדמו"ר לא יכול להרשות לעצמו מזגן אבל הוא גבר שמזלזל בנוחיות.

נקישה בכתף העירה אותי. האדמו"ר, ממושקף, ניירות ומחשבון בידו, יצא אלי. לא רצה אותי במשרד שלו. קרא למישהו מעבר לכתפו, "תביא אחד רד בול" והתיישב מולי, נראה כמו איש עסקים טרוד שיש לו בעיות במס הכנסה לא כמו אחד העבריינים הכי מסוכנים בין הים לירדן.

"נו", אמר, "לא אותך ציפיתי לראות היום. מצאת אותו?"

"איזה מצאתי. אדמו"ר —"

"רק רגע, קח, שתה".

עיגולים שחורים סביב עיניו, גם הוא לא ישן הרבה. הייתי מת לקפה אבל במקום זה פתחתי את הפחית ושתיתי.

"עכשיו דבר".

"תשמע, בהתחלה היית מוכן להעיף אותי לקיבינימאט, פתאום הסכמת שאחפש את בוריס, אתה גם בטח מחפש אותו בעצמך, אבל הרשית גם לי להתפרנס".

"לא כדי להתפרנס מרציאנו, לא הפעם. שתבין את זה טוב, כדי שתביא אותי אלי. זה ברור לך? אין כאן מקום לבלבולים כלל".

"ברור שברור. אבל אין לי כלום, אדמו"ר. לא קצה חוט לא קנה קש. ועכשיו כשאתה לא מתנגד לי אלא אפילו מסכים, אז אם לצטט אותך: תן".

"מה זה?"

"תן משהו. לא הכל, לא מה שלא בריא שאדע, אבל את הכללי. אני חייב לדעת אם אני מחפש גופה, עבריין נמלט, חטיף — מה? לא רוצה פרטים, תן רקע, שם או שניים ואני אקח את זה משם. למה הוא שווה כל כך הרבה כסף, כמה כבר אפשר להוציא מזה?"

"עכשיו אתה כבר רוצה שמות, איך העסק עובד? את הביצה השמאלית שלי אתה לא רוצה?"

"רק משהו שיכול להסביר את ההיעלמות הזו. בלי כלום זה להסתובב בתחנות מרכזיות ולשאול אנשים רזים אם במקרה קוראים להם בוריס".

האדמו"ר היסס לשנייה, אבל רק שנייה. היתרון שלי היה שהוא לא חשש ממני. מהמקום שלו לא היה בי שום דבר מסוכן.

"לפני שישה חודשים", אמר, "אבוסלים מכר אותו".

"זה כבר הבנתי. בין השאר, לך".

"שב ותשתוק. לא לי, אני גזרתי קופון על תיווך העסקה. המשקיע זה מישהו לא בליגה שלך ועדיף לך ככה".

"הליגה שלי זה לא משהו".

"אתה דג רקק מרציאנו, אבל הים גדול וצריך בו הרבה דגים".

"ישתבח שמו".

"ואז הבוריס שלך לא מופיע".

"לא מופיע למה?"

"לאימון הראשון שלו".

"למה הוא צריך להתאמן? הוא הרי כבר מתאגרף, לא?"

"תגיד אתה דפוק בשכל או משהו? מה מתאגרף, מי צריך אותו מתאגרף? את מי מעניין היום אִגרוף?"

הייתה לי סחרחורת קלה, ביקשתי עוד רד בול.

"אין באִגרוף כסף — ", האדמו"ר כמעט ירק, "הכסף הוא בשוליים שמעבר ל-MMA, בקרב חופשי אבל לא זה שרואים בטלוויזיה".

"מה זה, איזה מכשיר רפואי, כמו רנטגן?"

"מִיקסט מָרְשל אָרטְס, יא דפוק. אתה לא רואה טלוויזיה?"

"אין לי מתי".

"לא פלא שאתה דפוק. מי לא רואה טלוויזיה? אומנות לחימה שמבוססת על אִגרוף תאילנדי אבל שלקחה את זה כמה צעדים קדימה: עקרונית, הכל מותר. אגרופים, בעיטות, נגיחות, לפיתות. שילוב של כל מה שיש. מינימום חוקים".

"יש בזה ליגה?"

"מה ליגה, עם מי אתה חושב שאתה מתעסק כאן? יש בעלים. לבעלים יש לוחמים, כמו תרנגולים שמביאים אותם לקרבות תרנגולים".

"מה זה קרב חופשי?"

"כמו MMA רק יותר. הרבה יותר. שום מגבלות, שום כללים, אין שופט, סיבובים של שלוש דקות שבהם כל דבר יכול לקרות".

"ובזה יש כסף".

"עוד יותר. באים אוליגרכים רוסים, אנשי עסקים סינים, גנרלים אפריקאים. הקרב נערך בכלוב ברזל, לא בזירה, במתחמים מוגנים שהכניסה אליהם תלויה בגודל הארנק שלך. רשת בינלאומית.לפעמים משדרים אותם אונליין, בדארקנט. ההימורים הם בעשרות, מאות אלפים, קורה גם מיליונים. רמת האלימות בקרבות מופרעת. מישהו עשה סקאוטינג לבוריס: יש לו אינסטינקטים מדהימים, קשיחות, סיבולת, אינטליגנציה, כל החבילה. הבחור שווה מיליונים והוא מתאגרף לי בטורנירים של חובבים במועדונים מלאי ג'וקים".

"מיליונים ולגמור בכיסא גלגלים או באדמה. אני מניח שהעמלה שלך תלויה בזה שהוא יימצא?"

"אל תניח כלום, רק תמצא לי אותו. האוליגרך, זה שקנה אותו? רוצה אותו. וזה בנאדם שתמיד תמיד משיג מה שהוא רוצה, תמיד. אז תשכח מהאמא הקלפטה והאחות המוזרה, כן? דברים זורמים מלמעלה למטה וכרגע הסבלנות מאוד מתקצרת".

בערך שעה לאחר מכן נכנסתי לפאב של דני קומרוף, שני מטר מהמשרד שלי. המזגן כאן פעל כפי שאני אוהב, לא משתלט על האווירה, לא מקפיא את העצמות אלא מוריד את הטמפרטורה בחמש שש מעלות, זהו. גם את הריח כאן אהבתי, ריח ותיק שמשאיר אחריו אוקיינוס בירה שנמזג משך השנים וממשיך להימזג. אפילו שבשנים האחרונות הילדים, כפי שדני קומרוף קורא בסלידה לכל אחד מתחת לשלושים, למדו לשתות וודקה, שדני מתעב, וברנדי זול שהוא שונא עוד יותר. בכוס העגולה שלו נשם אוויר קצת קלבדוס ענברי, שזה אחד מחמישה־שישה דברים שהוא מאמין שניתן בכלל לשתות. אף אחד לא מבין את התיעוב שלו לקוקטיילים. אבל דני היה בנאדם שידע לעזוב אותך בשקט ולתת לך הרגשה שלכמה רגעים אתה במקום הנכון. תמיד דמיינתי שבשער העולם הבא עומד, לא אלוהים או מלאך או קדוש או שופט, אלא מוזג סימפטי שמקדם את פניך בחיוך קל של שקט פנימי ותיכף אתה מרגיש במקום הנכון. הרי לא הגיוני שכל היום ישירו שם תשבחות וינגנו בנבל, כולם יברחו משם אחרי חצי שעה. דרינק טוב שימתן את השינוי הקיצוני של המוות, זה בעיני נזר הבריאה. אם ככה היו מקבלים את פנינו בכניסה לעולם הדברים כאן היו נראים אחרת לגמרי.

ביקשתי גולדסטאר, שאיה הברמנית מוזגת במזיגה איטית שמדגישה בבירה המחוספסת הזו את טעם מיץ העשבים הטוב שלה כשהיא טרייה ממש. הראש של דני היה תקוע מתחת לדלפק, מהדק משהו במערכת הקירור שתמיד דלפה. שתיתי ואט אט התגברתי על החום העצום שבחוץ. עדיין לא הבנתי מה אבוסלים עשה אצל האדמו"ר, ולשאול לא העזתי. מי משחק במי כאן, זה כל מה שאני מנסה להבין, מי משחק בי? מסביבי לא היה אף אחד וחייגתי מספר בנייד. קול לא מוכּר לי ענה ושאל "מי זה בבקשה?"

עניתי, "דואר שליחים".

סוניה דיברה בקול שגם בו, כפי שהבחנתי כשנפגשנו לראשונה, היה איזה חוסר מסה. שמעתי את קולי שואל אותה אם היא עושה משהו וקבעתי אִתה לקפה ברוטשילד (אני די בטוח שהיא לא שותה קפה). ואז הרמתי מבטי, וקפאתי. מולי עמד דני וניקה אבק מדיסק שהתכוון להכניס לסטריאו ובאוזני הדהד קולו של אבוסלים אומר לי לא פעם אלא פעמיים, "תסתכל בדי־וי־די של דוראן מול לאונרד". קיללתי, כבר יומיים שהדי־וי־די הזה אצלי ולא תפסתי. התקשרתי מייד לסוניה ואמרתי לה, אני חייב ללכת הביתה, אבל אם את רוצה בואי לשם ותסתכלי במה שיש לי לראות ביחד אתי. היה טיפה היסוס בקולה אבל רק טיפה, כשהכתבתי לה את הכתובת.

רוברטו דוּראן, המתאגרף האגדי מפנמה ששנא למוות את שוגר ריי לאונרד, לא התאגרף בדיסק הזה. אחרים כן, ותמיד עם בוריס. בתחרויות, באימונים, עם עצמו. קטעים קצרים, פוטג' שצולם בסלולרי, פה ושם מצליח להתמקד בפוקוס מתקבל על הדעת על ההבעה המרוכזת של בוריס בזירה, ראשו מוטה קלות מטה, מחזיק את ידיו גבוה מגִנות על הפנים והצוואר, והוא נע בקלילות של רקדן בלט בלי שעקביו נוגעים בכלל ברצפה. הנה בוריס מקבל מדליה. מפת חללים פנימיים של זירות אִגרוף בארץ ישראל. אבוסלים יושב בצד, צוהל בשקט. לא הצלחתי לזהות שום רמזים לגורלו הנוכחי של הבוקסר שלנו. יימח שמו של אבוסלים והמשחקים שלו.

היא ישבה לידי, על הספה, רוכנת קדימה, מתבוננת בריכוז. הרגשתי את חום גופה, את החלל המדויק שתפסה בחדר. הפעם לבשה טריינינג חום, חשבתי, אין לה שום דבר חוץ מטריינינגים? בוריס מחייך למצלמה, מציג לראווה גביע. הדיסק הסתיים לאחר כעשרים דקות, אולי פחות. בסרטי הבלשות אני צריך עכשיו לעבור עליו פְרֵיים־פְרֵיים עד שאמצא את הרמז המכריע שאף אחד אחר לא זיהה. נתון סמוי שאבוסלים שתל שם שפיענוחו הוא המפתח לכל הפרשה. אבל משהו כאן הסריח לי. ראשית, אני לא סוג כזה של חוקר. אם הייתי רוצה להיות אספן בולים הייתי אוסף בולים. שנית, והרבה יותר חשוב, בהדרגה נוצר בי רושם שאבוסלים בעצם לא יודע כלום, ושהוא לא סובל את זה שהוא לא יודע. הוא כל כך רגיל להיות בשליטה, שכשהוא ממודר מהעניינים הוא מנסה לשכנע כל אחד, אפילו את עצמו, שלמעשה הוא כן יודע. מבחינתו הוא לא עונה לשאלותי אלא מפעיל אותי. הפוטג' הזה אינו כולל רמזים: הוא הסוואה, הסטה מהדרך.

"אין כאן כלום", אמרתי. "משחקי מוח".

"אף פעם לא ראיתי אותו מתאגרף", לחשה סוניה, "אבל ידעתי בדיוק איך זה ייראה".

"את מתאגרפת בעצמך?"

בפעם הראשונה ראיתי אותה מחייכת, חצי חיוך. ואז קרה משהו לחלל, או ליתר דיוק לי, הונפתי באוויר מעל הספה ולפני שהתחלתי להבין מה קורה הוטלתי על גבי על השטיח הישן, כשהיא מעלי, מרתקת את זרועותי לרצפה. זה לקח קצת פחות מחצי שנייה.

"ג'ודו", לחשה. היא הייתה בדיוק בגובה שלי, גופה שכב בדיוק על שלי מכפות הרגליים ועד למצח כמו תמונת ראי, לא מותיר מולקולה של אוויר בינינו. כשנישקה אותי עטפה אותי נשימתה ושיניה נגסו בלחיי הפנימית, וקרה שההתמסרות שבתוכי שטפה את שנינו לתוכה בעוד הסרט האילם שעל המסך ממשיך לרוץ בלופ ללא סוף.

 

לפני שהלכה, חייכה אלי חיוך עמוק וקצת עצוב, וליטפה את לחיי עם הפלסטר ביד חמימה ורזה. עמדנו על סף הדלת כששאלתי קצת בצרידות, "מתי אראה אותך שוב?" אבל התכוונתי לשאול, "האם?"

היא לא ענתה. עמדה שם בתנוחה הזקופה, הקשובה שלה כאילו לא גמרתי לדבר. רגע או שניים עברו של שתיקה, כשהבנתי שזו תישאר שתיקה.

"תגידי, את בטוחה שזה רעיון טוב להמשיך לחפש אותו?"

היא הביטה בי כאילו שום דבר שאני יכול לומר לא יכול להפתיע אותה, ועדיין לא אמרה דבר. חיכתה.

"אנחנו לא יודעים מה קרה לו", אמרתי. "אולי משהו רע, ואז הוא צריך עזרה. אבל אולי הוא פשוט הסתלק, רוצה להיות לבד. ואולי הוא ברח, מתחבא מאנשים מסוכנים. אם נמצא אותו, ימצאו אותו גם אחרים".

שוב חיוך, קטן, כמעט נחבא. אבל נימת הקול לא הייתה מחויכת בכלל.

"אם בוריס לא צריך להימצא, אתה לא תמצא אותו. אבל אולי צריך למצוא אותו. אולי הוא מתחבא ולא מעז לבקש עזרה, כל כך לא יודע מה לעשות שלהתחבא זה כל מה שהוא מסוגל. נראה. להשאיר את זה באוויר — והיא נשמה אוויר, באותו רגע ממש — אי אפשר. בעיקר לא בשביל אמא".

"לא בשבילך?"

"גם. אני לא רוצה לחפור הרבה, רק שתדע. כשבוריס נולד אני הייתי בת שמונה. ילד קטן, רזה בלי אבא בסביבה שאנחנו גרנו, ושעוד קוראים לו יהודי, אני הייתי מגִנה עליו מגיל שלוש. אמא בעיקר עבדה. בוריס גדל קשה, הרבה לבד. אם צריך להסתדר הוא יודע, אבל הוא..." היא היססה, מחפשת את המילה — "נכנס לתוך עצמו, אתה יודע? לא יודע לבקש עזרה. מחכה שהדברים יקרו".

"אז ממשיכים".

"מאתיים דולר ליום, לא?"

"תשמעי", געשתי, "אם זה בקשר לזה אז...".

"תירגע". והניחה יד חזקה על כתפי. "בדיחה".

סוניה פנתה ללכת, דמות זקופה כמעט סוריאליסטית בטריינינג החום שלה, ולפני שהגיעה למעלית הסתובבה ואמרה לי, בשקט אבל שיכולתי לשמוע, "כשתמצא אותו תביא אותו אלי, נכון?"

ובלי להמתין לתשובה נכנסה למעלית, ונעלמה.

אחרי שהלכה הרגשתי מדוכדך, ריק. כמה זמן אני כבר נסחף במערבולת הזו? (שחזור מהיר של הזמן בירר לי את הזמן האובייקטיבי: יומיים). הכנתי לי דרינק קטן של ג'ין עם טוניק שנגמרו לו הבועות כשהטלפון צלצל ממספר חסוי.

"מרציאנו מוטי חקירות כלליות", אמרתי בעגמומיות. "ניתן להשאיר הודעה אבל רצוי לא".

"עולם הסטנד אפ לא יודע מה הוא הפסיד", אמר קולו של מארק בן שושן.

"גם נשות כל העולם".

"לא, הן דווקא יודעות. תשמע, אתה בבית?"

"נו, אז עכשיו אתה יודע עלי הכל".

"תשתוק ותעשה מה שאומרים לך. תכבה את האור, בעוד חצי שעה רד למטה. מה יש למטה ליד הבית שלך, מכולת?"

"קצבייה".

"בסדר. חצי שעה".

"חצי שעה מה?"

"כבר תראה. חצי שעה. אם צריך, תחכה".

כוסאומו, קיללתי לעצמי כשניתק. מבחינת רבות בן שושן היה גרוע יותר מאבוסלים. שניהם היו קונטרול פריקס, מאוהבים במשחקי חשיבה קטנים, מכורים להתמודדויות אינטלקטואליות טריוויאליות. כל אחד עם האובססיה שלו. אלא שהאובססיה של מארק היא האמת, ומבחינה זו הוא אמין לחלוטין. אף אחד לא חבר מספיק טוב שלו, לא חשוב לו מספיק, כדי להסיט אותו מהאמת. הוא הכזיב אותי לא אחת ושיגע לי את השכל עם תיאוריות קשר יותר מכפי שמתחשק לי לזכור, אבל מעולם לא שיקר לי ולא עבד עלי.

שתיתי את הדרינק. הטוניק היה מגעיל, בלי בועות, פושר נוסף לכל — בדקתי את הלוגר, לקחתי מגלייט, שטפתי פנים וירדתי למטה. חיכיתי כמה דקות כשממול עצרה מונית ומהחלון שלה רמז לי בן שושן להיכנס. לא הייתה לו מכונית, אני אפילו לא חושב שהיה לו רשיון נהיגה. הוא שנא את המחשבה שהוא רשום בכל מיני מרשמים, אולי הוא לא היה רשום בשום מקום.

נכנסתי למונית ובן שושן בחוצפתו שאל אם עקבו אחרי.

"אתה רוצה סטירה?"

"בסדר, בסדר, אל תתרגז".

"אז אל תרגיז. מה המסתורין הגדול?"

בן שושן היסס, זרק מבט לראות אם נהג המונית מקשיב, אבל הוא היה עסוק בשיחה סלולרית משלו. ליתר ביטחון העיתונאי לחש.

"ליד הכניסה לסופרפארם בקצה הרחוב".

"קרוב מדי למה?"

"גש לשם, תחכה".

"למה?"

"פשוט תחכה, טוב?"

"שתיים בלילה ופשוט לחכות טוב?"

"בתור חוקר פרטי אתה הבנאדם הכי חסר סבלנות שאני מכיר".

"לא, הכי עייף. אולי תגיד לי וזהו?"

אבל הנחישות הידועה של בן שושן לא נחלשה כהוא זה בגלל השעה. הוא רכן קדימה, מסר כתובת לנהג המונית ואני יצאתי. הוא נפנף לי מהחלון ואני קראתי: הפוליצר מחכה!

 

הסופרפארם, היה שבע דקות הליכה מהבית. משך היום היה חנות עסוקה של כל מי שהיה צריך שם משהו החל באמהות עם עגלות וכלה בקשישים עם טחורים, אבל בלילה טבעו משתנה לגמרי. כל מי שבחוץ בלי סיבה מיוחדת נמשך אליו, באים מי שאין שם שום דבר שהם צריכים חוץ מזה שהוא פתוח כמו אי בין כל הסגור שמסביב. אנשים משוטטים. מסתכלים על דברים שהם בחיים לא מסתכלים עליהם, הזמן הלילי מתערבב. אני אוהב מקומות כאלה שכשמגיע הלילה, במקום להיסגר הם פשוט משתנים.

הגעתי בהליכה מהירה, ולא ראיתי שום דבר מיוחד. להיכנס? להסתובב מול הכניסה, כמו הילדים שמשוטטים לפני הפיצוציות מבקשים ממך שתקנה להם בקבוק וודקה כי הבסטיונר לא מסכים למכור להם? תוחבים לידך כמה שטרות, מסתתרים מאחורי הפינה ומביטים בעיניים נחושות שלא תברח עם הכסף.

לצד החנות הייתה מעין מבואה חשוכה שהובילה לגינה אחורית מוזנחת, מסריחה משתן של חתולים ושל אנשים. חיכיתי שם כמעט שעה, סוקר בעיני ממקומי החשוך את כל מי שעבר, מנסה לנחש למה מארק התכוון. אנשים נכנסו ויצאו לחנות ולא היה לי מושג מה מארק בן שושן רוצה ממני ולמה אני כאן. עמדתי להתקשר אליו כשמאחורי, מכיוון הגינה העלובה, שמעתי תנועה, כאילו כלב משוטט שם בין השיחים המדולדלים. אימצתי את עיני והסביבה כולה כאילו נעלמה, תורמת רק אור קלוש, פריפריה. הרשרוש התגבר וידי השמאלית גיששה אחר הלוגר. מתוך השיחים יצאה בחשש והססנות דמות כפופה עטוית ברדס ונעצרה כמה מטרים ממני, בצל, בחשיכה כמעט מוחלטת. אבל אני הרי ראיתי צילומים ואיזה שעתיים של פוטג' ולא הייתי צריך אפילו להסתכל בפנים כדי ללחוש, אלוהים אדירים, בוריס, מה אתה עושה כאן?

 

7.

האנשים המפחידים שנסעו כל הלילה דרומה עצרו לפנות־לפנות בוקר לקפה בתחנת דלק נידחת על כביש משובש ומתדלק ששימש כבריסטה מצא את עצמו רועד קלות כשהגיש לשלושתם את כוסות הנייר המהבילות דרך אשנב ליד הקופה. תמיד היה לו מוזר לעבוד משמרת לילה, ללכת לישון בשש בבוקר במכולה ששימשה משרד ותא שינה לעובדי תחנת הדלק שעבדו לילה. היו מעט לקוחות בשעות האלה אבל כולם, מבחינתו, היו מוזרים. נהגי משאיות מקועקעים שהסמיטריילרים שלהם מחצו את הכביש הישן שהתמיד במאבקו חסר התוחלת נגד חולות הנגב והרוחות. בדואים פרנג'ים שנסעו או חזרו השד יודע מאין בטנדרים טויוטה או ב.מ.וו שחורות, חולצות ורסאצ'ה מתוחות על חזותיהם הצרים, מלכות מדבר שחיפשו מקום להיזרק בו ומיהרו לתחנה האחרונה של ציביליזציה מאימת הריק שמסביב. בשעות הללו אסור היה לו לפתוח את דלת חנות הנוחות הקטנה מאימת שודדים או ונדליסטים ואת המוצרים היה מושיט ללקוחות דרך אשנב קטן ולא נוח. לא תמיד היה כך, בהתחלה דלתות החנות היו פתוחות 24/7 אבל החנות הקטנה משכה אליה משוטטים מהסביבה כמו זבובים לאש ואחרי גניבה קטנה או שתיים וקצת ונדליזם סביר איבדו מנהלי החברה את סבלנותם והורו על נעילתה בלילות. חנות סגורה־פתוחה. מתישהו יבוא לכאן שודד אמיתי, אמר לעצמו, ואז דלתות הזכוכית הצרות לא יגנו כאן על כלום. איזו בדיחה.

אבל השלושה האלה לא באו לגנוב. היה בהם משהו תכליתי, יעיל. הם נהגו במשמרות וישנו במשמרות ועישנו במשמרות וגם כששתו את הקפה בחור הזה בקצה העולם היה בהם משהו זהיר, עירני, סוקרים את הסביבה מתוך הרגל. הוא הושיט להם את העודף וקיווה שיסתלקו. אבל הם מיהרו קצת בנסיעתם והיה מוקדם למטרתם, ואת הקפה שתו על מכסה המנוע של המכונית שמנועה המשיך לפעול. לבסוף נתן אחד מהם סימן והם נכנסו למכונית ונעלמו. הבריסטה שאל את עצמו מי הם יכולים להיות אבל אז בא נהג משאית לבקש את המפתח לשירותים והוא שכח מהם. מה שמוזר שעד שהביא את המפתח נהג המשאית בעצמו נעלם.

 

כשהתקרבו למרחק של כמה קילומטרים מהמרחבים האנטי אקולוגיים של מערב הנגב, האט הנהג ובדק שוב את הג'י.פי.אס. המקום שחיפשו היה דירה בשיכון מתפורר בעיירת פיתוח קטנה. שיכון שהיחידים שגרו בו היו הקשישים מהדור הראשון של העולים שנזרקו שם שבשנים האחרונות הצטרפו אליהם קצת רוסים שנפלטו לגמרי מהמעגלים והמקומות שרוסים מצליחים מאכלסים. מקום שמתאגרף אוקראיני שבקושי יצא מגיל ההתבגרות יוכל להסתתר בו בלי שהרשת המודיעינית העבריינית הפרוסה בארץ הקטנה הזו תזהה אותו בתור משהו חריג. השלושה בדקו את כלי העבודה שלהם, אקדחים, רובה ציד, אלת גומי, אזיקונים ומסקינג טייפ. מישהו, במחווה של נדיבות, זרק שמיכה ישנה לתא המטען, שלא ייטלטל שם על הברזלים. "יאללה", אמר זה שנהג.

לפי הג'י.פי.אס הרחוב שחיפשו היה בשוליים המזרחיים של העיר, ולשם נסעו. אבל כשהקול הסמכותי של המכשיר הכריז "הגעת ליעד" לא היה שם כלום. כמה סככות של משהו שאולי, בימים אופטימיים יותר, היה ניסיון להקים איזור תעשייה או לפחות בתי מלאכה.

"כוסאמו", סינן הנהג, "אפילו הג'י.פי.אס לא מתפקד בחור הזה".

מהמושב האחורי אמר קול, "יש מפה?"

"מפה?" נדהם הנהג, "על מה אתה מדבר, מי בחיים היה עושה מפה של סוף העולם?"

"אני יודע?" אמר השואל בחוסר נוחות. "אנחנו עוד בכלל בישראל, לא עברנו בטעות לעזה?"

הנהג הביט בשעון והתחיל לסובב את ההגה.

"נשאל מישהו", אמר והתחיל לנסוע בכיוון מה שנראה כמו התחנה המרכזית של העיירה, ציר החיבור שלה עם העולם ששכח עליה מבחוץ. הם חצו רחוב ראשי שהיה בו רמזור יחיד שלא פעל, לא פעל מעולם, גם הוא היה סימן לאופטימיות של איזה ראש עיר במאבקו הנואש לתת למקום ציביון אורבני. בית קפה, רמזור, מקומון. תתחיל מזה ואנשים יבואו. התחילו וכלום לא קרה.

המקום היה נטוש לחלוטין. עוד לפני שש, אמר זה ששאל על המפה. משלושתם היה היחיד שהיה לו צורך לדבר, להפיג את תחושת המוזרות, הבדידות שהשתלטה עליו מאז שהתעורר, שעה קודם לכן, במושב האחורי של רכב שמתקדם בהתמדה לשומקום בתוך לילה מוחלט מסביב. הוא היה צעיר, שרירי מאוד, בטי־שירט שחורה ולא היה בו השקט הפנימי שעזר לשני האחרים להתנתק מכל דבר עד שמגיע רגע הפעולה. בשעה המוקדמת שלא הורגל בה, עם שרידי טעם קפה חמוץ בפיו, הוא חש בחילה כמו, נדמה היה לו, אשה בהריון. אבל את זה הוא לא אמר.

ננסה בפנים, אמר הנהג ונהג לתוך מתחם התחנה שהיה תָחוּם משולשה צדדים בצורת חי"ת על ידי מרכז מסחרי שכל החנויות בו היו סגורות; חלקן סגורות בגלל השעה המוקדמת וחלקן סגורות בכלל. הוא עצר את הרכב באמצע הרחבה, לא במקום חנייה, יצא והסתכל סביב. מייד לאחר מכן הגיעה למתחם משאית גדולה, מסוג משאיות הכלבו הכבדות של אתרי בנייה שמסוגלות לכל עבודה. סנונית ראשונה של בוקר, אמר הצעיר השרירי לעצמו אבל המשאית לא חנתה. נהגה תמרן ועצר אותה לרוחב כביש הגישה, חוסמת אותו כמעט לגמרי. מה האידיוט הזה עושה, מלמל הבחור, אבל תשומת לבו הייתה נתונה לחנויות הקטנות, מנסה לגלות באחת מהן סימן חיים.

ואז הם באו. עשרות. מכל הכיוונים, מהרמפה של האוטובוסים, מהפתחים שבין החנויות, מהמוסך, מהפנצ'ריה, מכביש הגישה, מאגפים את המשאית החוסמת. עשרות צעירים, כמה מבוגרים, בכפכפים, סניקרס, מגבי רכיבה של בוקרים, במכנסיים קצרים, טריינינגים, גופיות או בלי חולצה כלל. פניהם נחושים, ללא כל סימן לקורי שינה של בוקר, כאילו חיכו, כאילו ארבו שם. בידיהם שרשראות ברזל, מוטות, בלוקים, אלות, סכינים. איטיים; דרוכים. המשאית הגבירה טורים בניוטרל, מספקת לתנועה המאיימת פסקול רועם. שני חבריו של הנהג יצאו מהמכונית והביטו סביבם בתדהמה. האנשים שמרו מרחק, אבל סגרו עליהם בטבעת של מבטים. דרך האור הקלוש טרם זריחה ראו השלושה שגם על הגגות מסביב הופיעו כעת דמויות. המשאית עלתה לטורים צורחים ובבת אחת דממה. מתוכה הגיח הנהג, מנגב פירורים משפתיו, והתייצב לצד העומדים כשבידו מפתח שבדי ענק. איש לא דיבר. הדממה הייתה מוחלטת. זה ששאל על המפה הרגיש שהוא הולך להקיא וידו גיששה בחגורתו מחפשת את האקדח. ואז נשמע קול מאחוריהם, מכיוון החנויות, קול לא חזק אבל ברור מאוד שאמר, "בוקר טוב".

הם הסתובבו לעברו, עיני שני המבוגרים יותר לא ממצמצות, סורקות את הסביבה ובכל כיוון נתקלות בחומת האדם שמולם.

"כאן", אמר הקול, ומכיוון הקיוסק יצא אליהם גבר לא צעיר, אדום פנים, קצת מקריח במה שנראתה כמו חליפה ישנה שבנסיבות אחרות הייתה אולי מעוררת גיחוך במקום הזה.

"אפילו שבשבילכם זה בוקר לא טוב", המשיך. "כי באתם למקום לא טוב. לא טוב בשבילכם. ובאתם רק שלושה".

"שלושה", אמר הנהג בקול רם, "אבל הבאנו כמה חברים".

הוא הרים את חולצתו, חושף רובה ציד קצוץ קנה נעוץ בחגורתו. לא היה כל היסוס או פחד בקולו כשאמר, "חבורת חובבנים מטומטמים, יש לכם מושג עם מי אתם מתעסקים?"

"באתם למקום לא טוב", חזר הקירח.

חברו של הנהג, שכל הלילה לא דיבר, דיבר עכשיו.

"שמע", אמר. "אני לא יודע מי אתה או מה אתה רוצה. אבל זה לא חייב להיגמר ברע. תנו לנו את מה שבאנו לקחת ואף אחד לא ייפגע. אולי אפילו ייצא לכם מזה משהו. יש על מה לדבר".

"לא", אמר הקירח, "אין. אתם חושבים שאתם יכולים לבוא ככה, אלינו, ולעשות מה שאתם רוצים אצלנו בבית. אין על מה לדבר".

"סבא", אמר הנהג, וקולו מאיים וקפוא. "קח מכאן את הילדים, תחזור הביתה, שתה כוס תה עם לימון ותיכנס למיטה. תנו לנו את הבחור ותחזרו הביתה בשלום. לא תיתנו בטוב, ניקח ברע ואתם תצטערו על היום שנולדתם. אין לכם מושג עם מה אתם מתעסקים. מאיפה שבאנו יכולים לבוא גם מאה. אנחנו לא מבקשים: אנחנו לוקחים".

מאחוריו נשמעו קולות חרחור, הצעיר נשמע כנאבק בבחילה ואולי אפילו הקיא; הנהג ממילא לא סמך עליו אלא על ניסיונו שלו ועל קשיחות החבר שלצדו. אבל בתוכו התרחש דבר לא ברור. במשך שנים היה רגיל להטיל אימה, מאז הזמנים הרחוקים בהם נאבק, ילד רחוב רזה וקטן גוף, על שרידותו ברחובות וחופי נתניה, מספק שירותים קטנים לעבריינים מכל סוג ומין עד שעלה אט אט בסולם הדרגות. הוא כבר שכח לגמרי איך זה שלא מפחדים מפניו. תוך כדי דיבור, ניסה לשחזר בתוך עצמו את הצעיר הרעב שהיה מטיל אימה פעם, לפני שהעולם הסתדר לו, לפני שדי היה במוניטין כדי לעשות את העבודה. זה שלא הכירו אותו כאן, זו בעיה. השמש התחילה לעלות והם חשו את סימניו הראשונים של החום שעוד מאוד מעט יעטה כל דבר שמתרחש.

"לא הפעם", אמר הקירח. "אנחנו לא נשקר לכם ונגיד שהוא לא כאן. וגם לא שניתן לכם לצאת מפה בשקט אם תתנהגו יפה. לא ניתן. אתם תחזרו ותגידו למי ששלח אתכם לרדת מזה".

הנהג צחק, ממש צחק. לעג קר היה בקולו.

"בסדר, סבא. נרד מזה. נרד מלזיין לכולכם את הצורה וגם למשפחות שלכם חוץ מהאחיות השרמוטות שלכם שניקח לסיבוב ונעשה להן טובה לפני שנצא מכאן. ברגע שתיתן לנו את הבחור ותעוף לנו מהעיניים, נרד מזה".

הלבנה הראשונה הוטלה מלמעלה. היא פגעה דווקא בבחור הצעיר שכעת הקיא ממש, ובמהירות הבזק שלפו השניים האחרים, הנהג את רובה הציד והשני שני אקדחים. הקירח זינק הצידה מאחורי עמוד ונעלם. הם פתחו באש, אבל גשם של לבנים, כלי עבודה, צמיגים, מוטות ברזל ושרשראות ירד עליהם. מאחור הטיל נהג המשאית את המפתח השבדי כמו פטיש אולימפי ופגע בעוצמה של טיל בחברו של הנהג שקרס מייד לאדמה, ותוך דקות, אחרי שהצליחו לירות רק כמה יריות לא ממוקדות, ששתיים מהן פגעו בשני נערים שאחד נפל מהגג, היו השלושה שרועים על הקרקע, מדממים, הצעיר ממלמל דברים מתוך התייפחות ורק הנהג עוד מנסה לקום, פניו שטופים דם, מחזיק ביד אחת את ידו השבורה. הקירח יצא מבין הצללים, וכמה מנעריו עמו, נעמד מעליהם ובעט בנהג שהוטל על הקרקע.

"מי אתה?" שאל הנהג. "תגיד לי שאדע את מי להרוג".

"מאמן אִגרוף, זה הכל. אבל זה מספיק. מאמן שכבר עשרים שנה מנהל מועדון בעיירה הזו. מאמן שלפני שבוע שלח אליו קולגה מתאגרף אחד נוסף, אחד מהרבה, מאלה", והוא הקיף בתנועת ידו את כל העומדים מסביב, "ואמר, שמור עליו. לא שאלתי שאלות. לנו זה מספיק".

הנהג מחה דם מפניו, הוא היה צמא מאוד.

"זו ההזדמנות האחרונה שלך", אמר, אבל בקולו לא היה שכנוע פנימי. "אתה לא יודע עם מי אתה מתעסק".

"נכון, אני באמת לא יודע. אבל אנחנו לא ניתן לכם לבוא הנה אלינו לעשות מה שאתם רוצים. גם אם תבואו מאה, גם אם תבואו צבא שלם. פה זה שלנו. פה אנחנו גרים. כל הלילה עקבו אחריכם, על כל תנועה שלכם ידענו. לא נהרוג אתכם. אבל נכסח לכם את הצורה ונשלח אתכם חזרה ואתם לא תחזרו הנה ואף אחד לא יחזור כי אם תחזרו זו תהיה הפעם האחרונה שלכם".

ומסביב לאדם המפחיד, כמו בהמת בלהות מהגיהנום, התהדקה טבעת האדם אוחזת מוטות הברזל בעשרות זרועות שהונפו והורדו.

 

 

8.

בדך כלל, כשחוקר פרטי נשכר למצוא מישהו, הג'וב נגמר כשהוא נמצא. בדרך כלל החוקר הוא שמוצא את האובייקט, לא להיפך. ישבתי עם בוריס במכונית, מהרהר, קצת זעוף כשביקש ממני בביישנות לא לעשן. בגדיו היו מלוכלכים, היה לו זקן קלוש של מי שגם שנה בלי גילוח לא תצמיח לו זקן של ממש, והוא רעד קצת אבל לא מקור, כפי שאמר כששאלתי, אלא מחוסר שינה.

"אני רוצה שתדבר אִתם", אמר לי.

"עם מי, 'אִתם?'"

"כולם. אבוסלים, האדמו"ר, האוליגרך. כולם".

"בוריס, אני חוקר פרטי. ביקשו ממני למצוא אותך, נמצאת לבד. זה פחות או יותר משאיר אותי בלי עבודה".

הוא שתק לרגע ואמר, "אני לא מכיר אף אחד אחר".

"אתה לא מכיר אותי".

"סוניה לקחה אותך".

"סוניה מצאה את השם שלי בדפי זהב בתור מישהו שמתמחה במיסינג פרסונס בעיקר כי אין לו מיומנות לחקירות כלכליות. דיברת עם סוניה?"

"לא, מסוכן מדי. לא מדבר עם אף אחד, רק אתך".

"למה אתי?"

"סוניה בחרה אותך".

"אבל מה אתה רוצה ממני? ולמה אתה בכלל סומך עלי?"

"כי סוניה..."

"בחרה אותי, אוקיי".

אבל זה היה משהו אחר. הוא פשוט לא הכיר אף אחד, אף אחד מחוץ לרשת האִגרוף שהייתה החיבור האנושי היחידי שלו כבר שבע שנים. הוא אפילו לא ידע את שמי המדויק או איך להגיע אלי, אבל כשקרא במחבואו כתבה של מארק בן שושן על השליטה של העולם התחתון על הימורים בספורט הוא יצר אתו קשר דרך מערכת העיתון שלו, 'קול העם'. מסתבר שהייתה לו תושייה רבה יותר ממה שסוניה ייחסה לאחיה הקטן.

 

לא יכולנו להישאר במכונית כל הלילה, לחזור לדירה שלי לא רציתי כי מי יודע מי מסוגל לבוא לבקר אותי שם, ולאמו בוריס בשום אופן לא הסכים ללכת. היה לי חבר, שוטר לשעבר בשם ביידא שנזרק מהמשטרה בגלל תככים ומאז בעיקר ישב ושתה את עצמו לדעת בדירה קטנה שירש בצפון הישן של תל אביב.

הגענו אליו קצת אחרי שלוש בלילה בלי להתקשר אבל הוא פתח את הדלת מייד, כמו מישהו שלא ישן כלל. אמרתי לו שתיים שלוש מילים והוא הכניס אותנו והלך למטבח להכין קפה. ישבנו בחדר הדחוס בין שלושה מחשבים, ערימות של עיתונים, מסמכים מושלכים, בקבוקי וודקה ובדלי סיגריות. מאז שיושר קיצוני גרם להדחתו מהבילוש, ביידא פיתח קריירה אלטרנטיבית של האקר. אבל הוא היה האקר מוזר. העולם שלו היה מוקדש לרדיפה אחרי 'הרעים', כפי שקרא להם. אלו לא היו בהכרח עבריינים. פוליטיקאים, פקידים ושוטרים מושחתים; גם טייקונים ואנשי כספים ושוק ההון שתיעב באופן אינסטינקטיבי, עורכי דין, עיתונאי חצר, כאלה. לא שהוא היה צלבן של יושר: את מחייתו מצא כהאקר להשכיר, מאיסוף ושתילה של מידע במערכות מחשב, לכל המרבה במחיר בתנאי שלא השתייך באופן מובהק ל'רעים'. הוא היה אתי זמן מה בצבא ואחרי פרשת קיפניס, כשהייתי צריך לאתר את המפקד שלנו לשעבר כדי לסגור אתו את חשבונו של שוקי קיפניס שהמשטרה הכריזה שהתאבד אפילו שהיו לו שני כדורי הולופוינט בגולגולת, ביידא היה זה שמצא לי אותו בווילה העצומה בהרי אילת ששם נפגשנו לשואודאון. עקשן וקפריזי, הוא היה איש שלא עשה חשבון לאף אחד. באופן מוזר הוא תיעב את בן שושן באופן שרק פנאט יכול לנטור לפנאט־עמית בו הוא חושד ברכרוכיות, במחויבות שהיא פחות ממוחלטת לפנאטיות המשותפת שלהם. והייתה עוד סיבה שבאתי אליו: לפני תאונת העבודה שלו, לפני שנזרק מהמשטרה, הוא היה אלוף מחוז הצפון באגרוף במשקל בינוני.

ביידא צלע מאז שסוחר סמים ריסק לו את הרגל עם לום במהלך מרדף לילי כשעוד היה במשטרה. הוא לא ויתר וממיטת בית החולים ארגן מצוד מושלם שלכד את הפּוּשר תוך יומיים; אבל בבית המשפט נאלץ להודות שזה היה בלילה בלי ירח והוא לא יכול להיות בטוח מעבר לכל ספק אפשרי שזה מי שתקף אותו. כלומר, הוא היה בטוח לחלוטין: הקול, הצללית, הגופניות, המבט המלגלג בעיניו של הנאשם שכוּון רק אליו. אבל דברים כאלה לא לוקחים בחשבון בבית משפט וסוחר הסמים זוכה. רק תגיד שאתה מזהה אותו בביטחון וזהו, התחנן התובע. נארגן מסדר זיהוי נוסף והוא יהיה שני משמאל. ביידא סירב, בעיניו כל זה רק היה הוכחה נוספת לריקבון של המערכת.

בוריס היה קצת מבוהל, גם כשאמרתי לו שביידא הוא מהטובים, מריר וקשוח מספיק כדי לא לעשות חשבון לאנשים מפחידים. ביידא ישב שם בפניו הקשים, נראה בעשר שנים מבוגר משנותיו, והקשיב להסבר הכללי שנתתי. לא הייתי חייב; הוא היה מקבל את זה שאני זקוק למקלט זמני ולא היה שואל שאלות. אבל מה שבוריס רצה ממני לא היה בטריטוריה שלי ועלה בדעתי שלא יזיק להכניס את ביידא לסיפור, לפחות זה ייתן לי הזדמנות לחשוב בקול רם.

כשסיימתי לדבר, ביידא הסתכל בשעון ואמר בקול ענייני, "בוריס, למקלחת".

בוריס הביט בו במבט מופתע אבל הלך למקלחת כמו מישהו שרגיל שאומרים לו מתי להתקלח ומתי לא. ביידא התיישב ליד אחת המקלדות שלו, קשקש בה כמה דקות, המהם משהו והסתובב אלי.

"לך תעשה לך קפה, אני צריך כאן כמה דקות לבד".

הלכתי למטבח הזעיר שגם הוא היה מלא רכיבים אלקטרוניים מפוזרים. עשיתי קפה, קראתי קצת בעיתון מהשבוע שעבר. אחרי איזה זמן שמעתי את ביידא מהחדר השני אומר, "אין לך מושג למה הכנסת אותו, מרציאנו".

"אני הכנסתי אותו? לפני יומיים אפילו לא שמעתי עליו! אמרתי לך, אחותו באה אלי, והיום התכוננתי להגיד לה שחראם על הכסף, שדיברתי עם כמה מהבנדיטים שמתאגרפים אצל אבוסלים, שהייתי אצלו בדירה ודיברתי עם בעלת הבית שלו ושאף אחד לא יודע כלום ואין אף אחד אחר לשאול. ואז הוא מופיע לי פתאום".

"מה זה משנה? הוא בחסות שלך עכשיו".

"אני חוקר פרטי, לא סבתא תרזה!"

"אתה אחד — וזה יכול לקרות לכל אחד — שנקלע למשהו שגדול עליו. תבין, הבחור (כאן הפנה אגודל לעבר האמבטיה) יכול לשרוץ כאן יומיים, שלושה אולי, אבל לפי מה שאתה מספר לי, אין לו דרך החוצה מזה. זה לא משחק. כרגע הם עוד סבלנים כי אין להם מושג אם הוא חי, מת, נחטף, ברח. ברגע שהם יידעו שהוא מתחמק מהם יתחילו עם המשפחה שלו. זו ארץ קטנה: אי אפשר להתחבא כאן".

"מה הם בעצם רוצים ממנו?"

"מה רוצה הבעלים של תרנגול קרבות מהתרנגול שלו? מי שקנה אותו ישתף אותו בקרבות נגד לוחמים של אוליגרכים כמוהו. לא רק בישראל. זה יהיה בשבילם כיף לא נורמלי, לראות אותו משכיב ג'בארות ששוקלים כפול ממנו. יהמרו נגדו במיליון יורו ויפסידו. ואז, כשכבר לא תהיה בזה שום הפתעה, ישימו אותו מול מישהו שיפרק לו את הצורה באופן סופי, ישדרו את זה בדארקנט ויעברו הלאה. תבין, זה לא רק ביזנס. זה הכיף שלהם".

בוריס יצא מהאמבטיה, לובש בחזרה את הבגדים המלוכלכים שבא אִתם. לא שאלתי אותו איפה הוא היה כל השבוע, רק דבר אחד הייתי חייב לברר.

"תגיד, אבוסלים עזר לך להתחבא?"

"אבוסלים?" עיניו התרחבו בהפתעה. "מה פתאום? גרישה סידר הכל: דיבר עם חבר ותיק שלו עוד מנובוסיבירסק שמאמן ב..."

"לא צריך", הפסקתי אותו, "אני לא צריך לדעת. רק איפה אבוסלים בתמונה. וגם, אם אתה יכול לחזור לשם, לדרום, אפילו לבינתיים".

"אתמול באו לשם אנשים מפחידים. גירשו אותם אבל אני לא יכול לבקש שימשיכו להחביא אותי, אנשים שאני לא מכיר".

הסתכלתי בביידא, מבטי שואל: ואותנו אתה מכיר, בוריס?

"יומיים שלושה, מקסימום שבוע הוא יכול להישאר פה", אמר ביידא, "לא יותר. סביר שהמקום יישרף עוד לפני כן. זה חלון הזמן שלך לפתור את העניין הזה. אני יכול לטעת כמה הטעיות אונליין, מי שיקלוט אותן יחפש רחוק מפה, אבל הן לא יחזיקו מעמד הרבה זמן".

"אתה לא יכול לפרסם בכל רחבי הרשת שהוא מת?"

"יכול הכול. נראה לך שהם יקנו את זה?"

"אני לא יודע אפילו מה אני מוכר".

 

9.

למחרת בבוקר ישבתי במשרד הריק שלי וניסיתי לחשוב. הדבר היחיד שיכולתי להעלות בדעתי הייתה עסקה. מה הם ייקחו בתמורה לבוריס? מה יש לנו לתת? נזכרתי במה שמארק בן שושן אמר לי לפני יומיים, "אל תשאל", אמר, על הדבר הגדול שהוא כותב, שהפרשה של בוריס הייתה שבב שניתז ממנו. ואם בתמורה לבוריס נבטיח לקבור את הכתבה? אבל בן שושן לא יסכים לכך לעולם. מרגע שיש מחיר לפרסום התחקירים שלו כל העולם יידע את זה, והשאלה מעתה והלאה תהיה רק בכמה. הוא יוכל לחפש מקצוע חדש החל מהיום.

סוניה טלפנה לקראת הצהריים. אין חדש, שיקרתי לה. אבל בצורה מוזרה, שהיא תחשוב שאולי יש חדש. היא שאלה מה הלאה. חשתי מחנק בגרון. ביידא אמר שכל אדם נוסף שיודע הוא מבחינה מתמטית סיכון. אין מי שלא פולט, נשבר, בוגד. סוד זה מה שאדם אחד יודע, שלושה זו כבר שמועה.

אבל אני לא חייב להגיד לה היכן הוא. חוץ מזה, זה לא היה עניין של החלטה. לא יכולתי לא לשתף אותה, לא הייתי מסוגל.

נפגשנו בפינה של ארנון לקפה, סוניה כרגיל בטריינינג, הפעם כחול כמו זה שלבשה שפגשתי אותה בראשונה אצלי במשרד. קצת חלקתי באובססיה של בן שושן למקומות פתוחים. רכנו זה כלפי זו מעל השולחן הקטן, ראשינו כמעט נוגעים זה בזה. השבעתי אותה לא לומר דבר לאמהּ, גם כך הייתי קצת מבולבל מי כאן הקליינט שלי.

היא שאלה איך הוא, מה שלומו, לא שאלה איפה הוא.

"בוא נלך", אמרה לי, "אני חושבת טוב יותר בהליכה".

"אני צריך להזיז את האוטו", אמרתי, "חניתי באדום לבן. בואי ניסע לרידינג, נלך צפונה על החוף עד לבנון אם את רוצה".

איך שנכנסתי לאוטו הרגשתי משהו מוזר ועם זאת, הגבתי לאט מדי. יש משהו בכניסה והתיישבות מאחורי ההגה, תנועות רגילות כל כך ברורות עד שאתה לא יכול לעצור. ברגע שהתיישבתי קפץ בחור שהתכרבל על הרצפה מאחורי ונעץ בצלעותי את הקצה הענייני של 0.22 ארוך קנה, אקדח בקליבר קטן שלמי שלא מבין הוא נראה כמו צעצוע אבל זה ההיפך, נושאים אותו אייסים וצלפים כי זה כל האקדח שהם צריכים.

"תשלב הילוך ותשתלב בתנועה דרומה", אמר בקול שקט. לא היה לי ספק שמדובר במקצוען, ואלף שאלות התרוצצו לי בראש. מי, לאן, מה עכשיו.

"לאן?" היה הדבר היחיד שהעזתי לשאול, אבל המשכנע רק ננעץ לי חזק יותר בן הצלעות. סוניה ישבה מתוחה כמו קפיץ.

"סע איך שאומר לך ואל...".

אלא שהוא לא השלים את המשפט כי אז קרה דבר מדהים, שגרם לזמן עצמו להישבר. ברגע שפתח את פיו ודיבר, סוניה, שאף אחד מאתנו לא חשב עליה באותו רגע, הניפה את שתי רגליה הארוכות מעל ראשה למעלה ואחורה ובגמישות ודייקנות של מתעמלת אולימפית שילבה את קרסוליה מאחורי עורפו והטיחה אותו קדימה ומטה. הפעם הרפלקסים שלי פעלו והכנסתי לו בעורף מרפק שחבט את ראשו בארגז הכלים שהחזקתי באוטו לטובת תחזוקת הגרוטאה ואז — מזל שלא חגרתי חגורת בטיחות — הצלחתי להעביר רגל מעל לראשו המדמם, לשבת עליו ולחנוק אותו על הארגז הזה שכעת בירכתי אלפי ברכות. הוא הבין אולי באקדחים, אבל היה טוטאלית לא מוכן שיתקפו אותו בצורה כזו. תוך חצי דקה של חרחורים הוא איבד את הכרתו וקשרתי אותו במושב האחורי.

"מה את, לעזאזל?" שאלתי אותה ברגע שהיה זמן לדבר. התזמון שלה היה מה שהפיל אותי. היא פעלה בידיעה שמי שמדבר, באותו רגע קשה לו לעשות עוד משהו, כמו לירות, ושבריר ההתמהמהות הזו היה כל היתרון שנזקקה לו.

"מי זה?" שאלה אותי במקום לענות, מצביעה עליו באגודל. ובעצם שאלה, מה עכשיו?

"זה שעון מעורר. נגמר לנו הזמן".

 

בערב, אחרי שנפטרנו מהבחור המעולף באיזו סמטה, ישבנו אצל ביידא בינות למחשבים ולכוננים ושתינו, היא ואני תה והוא סליבוביץ'. בוריס ישן במרפסת הסגורה מכורבל בסווטשירט המוכתם שלו, נוחר קלות. הצטנן המסכן.

"צריך לארגן אִתם פגישה", אמרה.

"עם מי, אִתם?"

"אִתם".

"על מה את מדברת? מה נוכל להשיג בפגישה, את חושבת שניתן לפתור את זה בדיבורים? צריך להבריח את בוריס מהארץ, וזהו".

"זה לא יפתור כלום. הוא יצטרך להיעלם לתמיד, לא יוכל להתחרות יותר אף פעם, רק לברוח. זה החיים שאתה רוצה בשבילו?"

שתקתי.

"אנחנו צריכים להיפגש", שנתה. "מי מסדר את זה?"

"אבל על מה?"

היא לא ענתה, הקליינטית שלי. הבטתי בביידא, אבל הוא נענע בראשו בהחלטיות. יש דברים שהוא מתעסק בהם ויש דברים שבהחלט לא. "זו הטריטוריה שלך, מרציאנו", אמר.

"זו בהחלט לא הטריטוריה שלי ואני אפילו לא יודע עם מי צריך להיפגש, או איך מארגנים דבר כזה כך שניתן לצאת מזה בחיים".

"אני זו שצריכה להיפגש", אמרה סוניה.

הבטתי בה בתדהמה. האשה הזו כל הזמן שני צעדים לפני.

"ומי ידאג שתצאי משם בחיים? לי אין את היכולת להגן עלייך".

Clout, חשבתי, המילה היא clout. שלי אין. אבל בראש כבר התחלתי להכיר את התשובה.

 

משם, הדברים קרו מהר יותר מכפי שציפיתי. לא היה שום טעם לדחות את סוניה כי היא התכוונה להוציא את התכנית לפועל אתי או בלעדי.

היה רק גורם אחד שהכרתי שיכול היה לערוב לשלומה של סוניה במשא ומתן עם האוליגרך המסתורי שמשך בחוטים של כולם. לא באמת ידעתי עד היכן פרושה רשתו של האדמו"ר, מה מעמדו בעולם התחתון מחוץ ליפו, מהם הקשרים והגשרים שמטשטשים את האבחנות בין העולם התחתון לאחרים, אבל עמדתי לגלות. לסמוך עליו היה צעד מסוכן אבל לי נגמרו האופציות.

הגעתי אל הקומפלקס של האדמו"ר למחרת בבוקר ומצאתי אותו, כמו בפעם הקודמת, בכיסא ישן במשרדו המבולגן עם משקפי קריאה ישנים שלא התאימו לו, בוחן טורים של מספרים, קפה שחור מהביל לצדו. את כינויו קיבל כי בעבר הרחוק היה, לזמן קצר, תלמיד בישיבה גבוהה ואפילו עילוי, אחד שבנו עליו לעתיד מזהיר בעולם התורני, עד שזרקו אותו משם כשהסחר שלו בסמים כבר היה עסק גלוי לכל דבר. לא היו לי שום אשליות לגביו, עם משקפיים ומוניטין של שחמטאי הוא היה אדם ברוטלי, אלים, בוגדני ומניפולטיבי. אבל היה בו גם משהו ישיר, אפילו נזירי. הוא אהב ניקיון במעשים ובביצוע ותיעב צעדים מיותרים. האלימות שלו לא הייתה לשמה בלבד, אלא מדויקת ותמיד שירתה את מטרותיו, לא את עצמה. לעולם אינך יכול לדעת איך נחש ינהג אבל לעתים אין ברירה אלא לבוא אליו למאורתו.

האדמו"ר שמע אותי ושתק. בראשו כבר תכנן את המהלכים קדימה.

"אגב", הוספתי לאחר שסיימתי, "יש איזה בחור שזרקתי אתמול בסמטה מאחורי דיזנגוף עם שריטה קלה במצח, הוא שייך לך? מסתובב עם הֶקלר טוּטוּ".

הוא נענע בראשו לשלילה, גירד בסנטר. אף פעם לא ראיתי אותו פזור נפש, וגם כעת לא הייתי בטוח שזו לא רק מסיכה. שלמה נכנס פנימה, הניח שתי מזוודות על השולחן ויצא.

"תביא אותה אלי", אמר לבסוף. "אם זה ייראה לי אני אסדר את זה".

"מתי?"

"הערב, לכאן".

"ולהיפגש עם ההוא, האוליגרך שאפילו כינוי לא נתתם לו, מילא לדעת איך קראו לו אביו ואמו?"

"אל תלחץ, מרציאנו. זה לא זמן למהר עכשיו".

הוא לא שאל איפה בוריס.

 

אני דווקא חשבתי שזה כן זמן למהר, אבל התפקיד שלי הלך והצטמצם. בערב, כשהבאתי את סוניה אל האדמו"ר, לא נתנו לי להיכנס, רק לה. כשיצאה ממנו ונכנסנו למונית אמרה רק, זה מסודר. ולפני שסיימתי לשאול מה בדיוק מסודר היא כבר הייתה עלי, מרתקת אותי למושב, בגובה שלי בדיוק, מנשקת אותי לעומק, מתעלמת ממבטו הנדהם של נהג המונית במראה, חופרת ומתכנסת בי כאילו הייתי העולם כולו.

לא אמרו לנו מתי הפגישה או איפה, רק שנהיה מוכנים להגיע בהתראה של שעה. "מוכנים" כי התעקשתי לבוא גם, ואף אחד לא חשב להתנגד. את ביידא חוסר הוודאות הזה שיגע, הוא היה בטוח שהרעים מנצלים את הזמן כדי לאתר את בוריס ולהרוג את מי שמספק לו מקלט. הוא לא יצא מהבית ואסר עלינו לבוא או להתקשר אליו. הוא נתן לי לפטופ קטן שה-IP שלו היה חסוי והורה לי, אבל רק אם אצטרך אותו בדחיפות, לשלוח לו אימייל לחשבון מוצפן שעובר בדרך איזה אלף קידודים. כל זה התיש אותי, אף פעם לא ידעתי אם ביידא פרנואיד אבוד לגמרי או שהוא פשוט נהנה מהמשחקים הללו. אולי שניהם. על בוריס, שבלית ברירה המשיך להסתתר אצלו, זה עבד עוד יותר רע. הוא היה חיוור, רזה, ביידא כמעט לא דיבר אתו, לא הייתה ביניהם שום כימיה. בוריס פחד ממנו, לא הבין אותו ולא בטח במניעיו. לא נהניתי לדמיין את הדינמיקה הקלאוסטרופובית בדירה הדחוסה הזו בין שני זרים מוחלטים שלא יוצאים ממנה ושהתריסים בה תמיד מורדים. מילא ביידא, שמבלה עשרים שעות ביממה מעשן ושותה מול המחשבים שלו, אבל בוריס, שלא קורא, שאלרגי לעישון, זרוק שם עם מחשבותיו?

מרגע שהפגישה סודרה חזרתי לישון בדירה ולנסוע ברכב שלי. הנחתי שעוקבים אחרי אבל כל עוד לא התקרבתי לביידא ולבוריס לא משנה כמה ידעו עלי. את סוניה ראיתי הרבה פחות מכפי שרציתי. לא היה לי מושג מה היא עשתה בשעות בהן לא הייתה אתי, ולא שאלתי. רק חיכיתי לה, מדמיין את דמותה התמירה באחד מן הטריינינגים שלה באה מולי ברחוב, חוצה כביש באלכסון, נעה אלי בכל מקום שבו הייתי. היא הייתה באה בזמנים לא קבועים, כמעט תמיד קטועים, שהתחילו תמיד בים. לא יצאנו, לא הלכנו לאכול או לשתות או לבלות, זה תמיד היה הליכה בים ואחר כך ההתחברות דרך רעידת גופה הרזה אבל החזק שכמו ניסה לבלוע, לשאוב אותי לתוכו בכל נגיעה הכי קלה של העור. הייתי בטירוף. דמיינתי שמה שהולך ברחוב הוא לא אני אלא כלי קיבול לתשוקה לסוניה. לא שאלתי את עצמי לרגע מה יקרה כשבאופן זה או אחר הסיפור עם בוריס יסתיים.

את ההוראה לבוא לפגישה קיבלנו תוך יומיים. סוניה הייתה אצלי. זה היה קצת אחרי שלוש בלילה, הטלפון שלי צלצל פעם אחת וידעתי שזהו זה. הפעלתי את הלפטופ ושלחתי לביידא את האות המוסכם. כשיקבל אותו, ייקח את בוריס למקום לא ידוע לי. זה היה התנאי שלו לשיתוף פעולה בכל העסק. טירוף, אמר, לשלוח למאורת הזאב מישהו שיודע איפה בוריס מסתתר. ייתנו לסוניה שתי סטירות לחי ואני אשפוך הכל. במידה שלא נחזור ביידא אמר שייתכן שיוכל לאכן את הסלולרי שלי ובנוסף נתן לסוניה ולי צ'יפים GPS זעירים שאת האותות שלהם הוא ניטר מתחנת איכון קטנה שהייתה לו על הגג. לאלה, הוסיף בקול מרגיע, יש מוניטין והיסטוריה של חוסר אמינות. הכי טוב לא לסמוך על כלום.

נסענו בשתיקה ואת האוטו החניתי, כמו שהורו לי בטלפון, במגרש החנייה הענק של רידינג שבשעה הזו היה כמעט שומם. חיכינו ליד תחנת קו חמש. ואן מסחרי שחור, ללא חלונות, עצר ודלתותיו האחוריות נפתחו. בתוכו הייתה חשיכה מוחלטת.

"ערב טוב", אמר קול אדיב מהחשיכה. "תעלו".

זה היה, אני מודה, הדבר האחרון שרציתי לעשות. ואם האדמו"ר מכר אותנו? או פישל? לא קשה לדמיין מה יעשו לסוניה על מנת לסחוט ממני את מיקומו של בוריס, מי יאמין לי שאינני יודע? ביידא, מקצוען אמיתי, צדק בהחלט בעניין הזה. או אם, ברגע שייווכחו שאנחנו באמת לא יודעים, פשוט ייפטרו מאתנו באיזו סמטה חשוכה? ללכת בעיניים פקוחות אל תוך לוע הארי תבע ממני מאגרים של החלטיות שבאותו הרגע, ואולי בכלל, לא היו לי. אבל שוב, כמו בכל הצמתים החשובים בפרשה הזו, ההחלטה כלל לא הייתה שלי. סוניה זינקה בקלילות דרך דלתו הפתוחה של הוואן.

נכנסתי אל תוך החשיכה. זרועות יעילות ביצעו בי חיפוש, לקחו את האקדח ואת הסלולרי, פירקו אותו ושלפו את הסוללה. עד כאן יכולות האיכון של ביידא. על סוניה לא מצאו דבר, אפילו קיסם שיניים לא היה לה. ישבנו, אני מאחוריה, עם עוד אנשים, בלי לראות דבר.

"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי, כי מה עולה לי לשאול. אולי מתוך הרגל מישהו יענה.

הייתה שתיקה לאחר כמה שניות אמר הקול האדיב, "מרציאנו, נכון? סבלנות, תזרום". לא הייתי סבלן ולא זרמתי אבל שתקתי.

בעבר ניסיתי לתרגל עיקוב עיוור, כלומר לעקוב אחר תנועת הרכב מתוכו לפי הפניות שלו שמאלה או ימינה, עלייה או ירידה, רמזורים, קולות ורעשים מהסביבה. אבל זה היה חסר סיכוי במסחרית האטומה. גם תחושת הזמן שלי אבדה. נדמה היה לי שנסענו צפונה, וכמות הימינה־שמאלה העלתה חשד שהם בכוונה מתפתלים כדי להתחמק מעיכוב או להסוות נסיעה פשוטה יחסית, אולי אפילו קרובה. אבל לך תדע.

הרכב נכנס לתוך חניון תת־קרקעי. הקול האדיב ביקש את רשותנו וכיסה את עינינו. עלינו במעלית, ביקשו מאתנו שנשב על כורסאות עור נוחות. וזהו.

אחרי כמה דקות הבנתי שאנחנו לבד והורדתי את כיסוי העיניים. בדיוק אז נפתחה דלת ומאחורי מעין פרגוד התכנסו בשולי החדר כמה דמויות. ואז נכנסו לחדר האדמו"ר, השומראש הענק שלו, ואדם נוסף, לא גבוה לא נמוך, קצת מקריח וקצת מעלה במשקל, בסוודר אנגורה של קארל לגרפלד ונעלי עור רכות. אז זהו, אמרתי לעצמי, כך נראה איש שקונה יהלומים בקונגו, מוכר רובים בתאילנד פנטהאוזים בטייפה וסוחר בגברים ונשים בכל מקום וכל זה חלק מאימפריה כלכלית ועסקית נורמטיבית לחלוטין שמשקיעה בנדל"ן ומספקת גז טבעי לחצי מדרום אירופה. על אף עודף המשקל היה משהו קליל ונינוח בגופו. הוא התיישב, האדמו"ר גם. השומראש ואדם נוסף נשארו לעמוד. ואז אמר האוליגרך משהו בקול מתנגן ורך אבל קצר כמו מי שזמנו קצר, והקול האדיב מהמסחרית שאל, "אפשר להציע לכם משהו לשתות?"

לא התנגדתי וגם סוניה לא והאוליגרך פנה לסוניה בהבעה מהורהרת וחייך קצת. ממני הוא התעלם לגמרי.

"אז תגידי לי בבקשה גברת צעירה מה את עושה אצלי בבית והיכן נמצא הנכס שקניתי בכסף מלא?" (האדם הרביעי התגלה כמתרגם שהריק את הדברים לעברית. לא היה לי שום ספק שסוניה, האוקראינית, שולטת לפחות במידה מתקבלת על הדעת ברוסית. אבל היה לה נוח עם התרגום: אני הבנתי, וזה משך קצת את הזמן).

"באתי לדבר", אמרה, חיוורת, אבל שקטה ומרוכזת.

"בבקשה. אבל לדבר על מה?"

"להציע לך עסקה".

"אבל אני כבר עשיתי עסקה".

"זה משהו אחר. העסקה שלי היא שתעזוב את בוריס בשקט".

"שאעשה מה??" התימהון עבר גם בתרגום. ואז הוא צחק. "אני לעולם לא אעזוב את בוריס. למה לעזוב משהו שלי? אני אומר לך מה העניין. אתם רוצים משהו כדי לתת לי אותו. אז תגידו. אפילו שזה קצת מוזר כי הוא שייך לי ממילא; אבל אני רוצה להמשיך הלאה, כבר התבזבז יותר מדי זמן על השטות הזו".

"אם אין לך את בוריס, תתלונן בפני מי שהבטיח לך אותו, אני לא אחראית".

קולו נעשה רך יותר. "זה מה שבאת להגיד לי? כי ככה זה לא יעבוד".

"לא", אמרה, "לא באתי להתווכח".

"טוב, טוב. אז למה שלא תאמרי לי איפה הוא, נשתה כוסית וניפרד כידידים?"

"באתי כדי להציע לך משהו במקום".

"במקום מה?"

"במקום בוריס".

"במקום בוריס? לא רוצה".

"לא רוצה אפילו לשמוע?" וקולה נשמע, רק טיפה, כאילו היא מתמודדת עם גרון יבש.

"מה כבר יכול להיות לך, גברת צעירה, לתת לי במקום מי שכבר ארגנתי עליו יותר הימורים מכפי שאת יכולה לדמיין?"

"לוחם אחר".

החיוך התרחב. רק טיפה, אבל ברור היה שהוא נהנה.

"את מי?" והייתה שתיקה שברירית.

ואז, במקום תשובה, או אולי זו בדיוק הייתה התשובה, זינקה סוניה מהכורסה שלה כמו ברק משומן ולפני שהצלחתי להבין מה בכלל כאן קורה היא עטה על השומראש הענק של האדמו"ר, זה שפעם כיסח לי את הפרצוף כי הייתי חייב לאדמו"ר כסף, הטילה אותו על הרצפה, ריתקה אותו, לחצה לו על נקודה בעורף, לפתה את זרועו והוא זעק כשהזרוע כמעט נעקרה מהכתף. ניתן לחשוב שהגוליית הזה היה רק לראווה, רק גוף גדול, אבל מניסיון ידעתי שלא, שהוא מהיר כמו קוברה וחזק כמו שור. ושם הוא היה, מוטל על שטיח קשאן יפה, מרותק לקרקע, גונח מכאבים ולא מנסה אפילו להתגונן.

האוליגרך קם ממקומו ואמר בקול מלא פליאה, "מי את?"

סוניה התרוממה ושחררה את הענק שכמו קפיץ זינק על רגליו כשהאגרוף העצום שלו נמתח אחורה אבל ידו של האדמו"ר עצרה אותו במקום. החזה שלה עלה וירד והיה לה משהו פראי וחד בעיניים שלא ראיתי עד אז.

"הנה ההצעה. אתה מקבל לקרב אחד אותי. איך ואיפה שאתה רוצה נגד מי שאתה רוצה. קרב אחד וזהו. לא תפסיד מזה. בתמורה אתה שוכח הכל על בוריס".

האוליגרך אמר משהו בקול ומלצר או מישהו שנראה כמו מלצר הופיע והגיש לו סיגר ומצית גדולה. האוליגרך הצית, שאף ונשף קצת, ושאל, "א־פרופו, איפה האח הפוחז הזה שלך מתחבא?"

סוניה קצת חייכה.

האוליגרך קם, פסע לעברנו בפסיעות גמישות של מי שמתחת לקרחת מתאמן בעצמו על הגוף שלו כמו שצריך, והלך כמה צעדים סביב סוניה שעמדה, בטריינינג החום שלה, גבוהה ממנו ולפתע מאוד נשית. הוא שאף מהסיגר ושב למקומו.

"נו נו", אמר. "קרב אחד, מה?"

והוסיף, חיוך מתרחב על פניו: "למה לא? בסדר. נגד בוריס".

 

זה היה ברור מראש, אמרה סוניה באותו ערב, מחליפה לי תחבושת קרה על העין. כשהתחלתי להשתולל בפגישה אצל האוליגרך, צווח שלא יקום ולא יהיה, נכנסו בי שתי גורילות שלו והתחילו לעבוד. הוא נהנה מכל רגע, ורק האדמו"ר, אחרי שראשי הוטח בשידת שיש, שתי שיניים עפו לי וידי השמאלית נשברה, אמר בנחת די, נהנינו, עכשיו יש עבודה.

הכניסו אותנו למסחרית השחורה והחזירו אותנו למכונית שלי ברידינג, רק שסוניה הייתה צריכה לנהוג כי עם יד אחת לא יכולתי להעביר הילוכים. היא לקחה אותי למיון שם תפרו לי את החתך במצח והאורטופד אמר לי שהשבר קל אבל יצריך גיבוס, ששתי הצלעות הסדוקות יחלימו עם הזמן, שלנפיחות בפנים הכי טוב לטבול בקערה עם מי קרח ופעם הבאה שאני רוכב על אופניים שאשים קסדה. הכליות שלי הרגישו כאילו עברו דרך בלנדר. את סוניה כל זה קצת שעשע, לא המכות אלא ההתנהגות שלי. "קבליר", קראה לי. היא לא זזה ממני בימים הבאים, אפילו שבהתחלה סירבתי לדבר אִתה. כעסתי נורא, אמרתי שאין לי מושג בצד של מי היא, שהיא והרעים אותו דבר. אבל היא רק ליטפה לי את הלחי הנפוחה ואמרה, "ששש".

"נדמה לך שכל דבר אתה יכול לסדר. עזרת לי להגיע להכי טוב שאפשר".

"זה טוב? חבל שבוריס לא נותר להתחבא בנגב, מאשר התיעוב הזה שגרוע כמעט כמו גילוי עריות פומבי".

"יתחבא עד מתי?" שאלה. "עד שימות? עד שיימאס להם להגן עליו? איזה מין חיים אלה? בוריס לא ילד קטן. הוא חי בעולם הזה מגיל שתים עשרה. הוא יילחם קרב אחד וזה יהיה מחיר החופש שלו. אחר כן יוכל לעשות מה שירצה, ירצה יחזור לאִגרוף, לא ירצה ייצא לדברים אחרים".

"ואת?" שאלתי. "גם מבחינתך זה קרב אחד ויציאה לחופשי?"

היא חייכה חיוך קטן, חצי עצוב, של אדם שבפנים הוא בוגר הרבה יותר מכפי שאני אי פעם אהיה. הייתי מבוגר ממנה בחמש עשרה שנה והן כהרף עין.

"אני", אמרה, "זה סיפור אחר".

 

10.

בבית חיכה לי שלמה, השאוויש של האדמו"ר.

"הוא רוצה אותך", אמר.

הייתי מותש, מרוקן, חלול. שלמה לא לקח אותי למתחם של האדמו"ר ביפו אלא, להפתעתי, לפאב של קומרוף, לא רחוק מהמשרד שלי על גבול פלורנטין. אף פעם לא נפגשתי אתו במקום הזה או כזה: קומרוף הוא הרי אזרח, הפאב שלו היה אי מפלט מכל הדברים האלה.

האדמו"ר ישב לבד ליד שולחן צדדי ודיבר בטלפון. כשראה אותי סימן לי לבוא, ושלמה התיישב על הבַּר. לא זכרתי מתי אי פעם ראיתי את האדמו"ר לבד, בלי השומראש שליווה אותו לכל מקום כמו צל.

"מה תשתה?" שאל והזמין לי שוט של סטולי ולעצמו דיאט ספרייט. כשמיכל המלצרית התרחקה, אמר, "אז מה שלום הלוחמת שלנו?"

"קצת רחוק מהבית בשבילך כאן, לא?" שאלתי אותו.

הוא גיחך. היה נינוח לחלוטין. אני הרגשתי שאני קרוב להתפוצץ.

"בודק מדי פעם את ההשקעות", אמר.

לא האמנתי למשמע אוזני.

"המקום הזה שייך לך?"

"פיפטי פיפטי. לקומרוף היו בעיות רישוי עסקים שפתרתי וגם בעיות עם, נגיד, גורמים אחרים. מאז אני שותף", וקרץ. "חצי מהרווח על הסטולי שלך הולך אלי. איך היד?"

"למה קראת לי?"

"שתירגע, מרציאנו. שלא תעשה שטויות. היא שיחקה את זה בגאוניות, האוקראינית הקטנה שלך. אני מוריד את הכובע. אה כן, זה יהיה קרב אמיתי, לא WWF, לא MMA. אלה לא אנשים שאפשר למרוח. האטרקציה של אח ואחות תהיה אטומית, זה קצת כמו פורנוגרפיה. הוא ירוויח על הקרב האחד הזה יותר מכל מה שבוריס בחיים היה מביא לו והקטעים עם החברים שלו שווים לו יותר. כן, היא סידרה את זה כמו שצריך".

"וחמישה אחוז מכמו שצריך זה גם כן לא רע, מה?"

שוב חייך בחביבות המסוכנת שלו. האדמו"ר אהב להרוויח. הוא היה כמו חתול בשמנת.

"עסקים, מרציאנו".

"חרא על העסקים וחרא עליך".

"נו, נו. במקום נעים כמו זה".

"חרא על המקום הזה גם. עכשיו שאמרת שהוא שלך אני לא חוזר הנה בחיים".

"חבל, חבל על כל לקוח".

"למה קראת לי, לעזאזל? אני צריך להיות רחוק ממך עשרת אלפים קילומטר. כל דבר שיש לי אתך חתיכה מהנשמה שלי נשרפת. אני צריך להיות אִתה".

"לכל זמן, מרציאנו. כעת זה הזמן שלה, לא שלך".

"אתה יודע מה היא עושה באזרחות? היא גננת. האשה הזו שמרחה את השומראש שלך כמו אנשובי היא גננת בגן ילדים באיזה פרבר של קייב".

"מה נותנים להם לאכול שם, מה?"

"למה אני כאן?"

"כי רציתי להגיד לך משהו".

"תגיד ותן לי ללכת".

"לך מתי שאתה רוצה".

קמתי, והאדמו"ר הביט בי ואמר, "אנחנו בסדר, מרציאנו. אתה ואני. אתה מבין מה אני אומר?"

"חרא עליך".

"לך הביתה, מוטי. תתקלח, קח שני אספירין. קח את זה אם אתה רוצה — והוא הושיט לי מעטפה סגורה — תישן יומיים, תן לאוקראינית הקטנה לזיין לך את הצורה וצא לחופשה".

"חרא על חופשות. היא תיסע מפה להילחם באיזו זירה בקווקז ואני אסע לחופשה באילת?"

האדמו"ר רמז לשלמה שבא אלינו לשולחן כדי לקחת אותי בחזרה. "הלו!" קרא האדמו"ר לעבר איה, הברמנית. "תני לו בקבוק ג'ק דניאלס לקחת הביתה, על חשבוני".

 

בערב אחרי מקלחת מסובכת עם היד השבורה פתחנו את הבקבוק על פיצה ממשלוח. במעטפה של האדמו"ר היה קוק. טוב, והרבה. שתינו ג'ק והסנפנו ונכנסנו למיטה עם קינג קרימזון ברקע.

"תגידי", התעוררתי לפתע, "איפה בעצם בוריס?"

היא ליטפה אותי שוב בידה הגרומה, החמה.

"תעזוב את זה, מוטי", אמר האלט שלה מתוך הכרית. "זה כבר לא עניינך".

"אה, לא? ומה כן ענייני?"

היא התהפכה על גבה והתרוממה קצת, עיניה החומות הגדולות מביטות בי ברכּות ובפעם הראשונה מאז שפגשתי אותה, לפני שניים או שלושה נצחים, חייכה אלי בלי שום עצב ואמרה, "אני".

 

11.

הלכתי לים. סוניצ'קה, אני כותב מהראש, בים.

לו הייתי כותב לך מכתב ככה הייתי כותב. הייתי כותב שדי להתחבא, שאני מוכן לבוא לכל מקום שאת נמצאת. ליום או לחיים, בלי תנאים. את רק צריכה להגיד. את מוכרחה להגיד.

לא הייתה לי כתובת. לו הייתי כותב לה מכתב הייתי זורק אותו לים בבקבוק שהיה מוצא את דרכו צפונה דרך הדרדנלים והבוספורוס וחוצה את הים השחור ושם היא הייתה מוצאת אותו, תקוע בחול נכרי.

"אולי זה אפילו לא השם האמיתי שלה". בן שושן היה אמפטי כרגיל.

"לך לעזאזל, אולי כשאתה נולדת קראו לך המן הרשע".

"המזג הטוב פשוט נשפך ממך היום, מה?"

"תגיד, מה אתה רוצה ממני? אתה באמת חושב שיש לי ראש אליך?"

בן שושן הרצין. מאז פרסום סדרת התחקירים שלו על החיבורים בין פשע מאורגן, עולם העסקים ותשתיות המדינה התבגר בו משהו. הבייבי פייס לא השתנה אבל נימת הקול כן. זמן מסוים הסתתר בזהות שאולה, כעת החל להופיע, קצת בחששנות, בחוצות מחדש.

"ידעת שאני עובד על התחקיר הזה", אמר.

"פיזרת מספיק רמזים, הפוליצר וכל זה. אם סודות האטום של מדינת ישראל היו שמורים אצלך שמעון פרס היה מרעיל אותך".

"שמעון פרס מת".

"לא, זה רק נדמה לך. זו חלק ממדיניות העמימות הגרעינית. מדינת ישראל שומרת על זכותה ששמעון פרס יחיה לנצח!"

"יכולת לבוא אלי שאתן לך את זה, במקום לתת לה להילחם. גניזה של התחקיר הייתה שווה להם יותר מהסוטול הסוטה שלהם".

"אני מניח".

"אבל לא באת ולא ביקשת ומידרת אותי מכל העסק".

"למה, היית נותן?"

"לא".

"נו אז".

"אבל לא זאת הנקודה. הנקודה היא שאפילו לא ניסית".

"אתה בעצמך אומר שזה היה חסר סיכוי".

"אדם נואש נאחז בסיכויים חסרים. לא, זה משהו אחר. אתה בנאדם קצת מוזר, מוטי, ואני לא בטוח שאם הייתי צריך חוקר פרטי הייתי פונה דווקא אליך. אבל זה שאפילו לא העלית את העניין, זה אחד מאֶלֶף".

"אם לצטט את הרשב"ש מקשק"ש: בחייאת זומזום".

"בדיוק. לכן הערב אצל קומרוף, על חשבוני".

"אתך, צִפּלון?"

"לחיי בוריס".

 

אבל אחרי שעבר זמן וזה לא עבר, היו דברים נואשים שכן עשיתי. אף אחד לא סיפר לי על הקרב. לא שאלתי, בסיוטים שלי היה לי מספיק ממנו. קרב אמיתי, אמר לי האדמו"ר, לא הצגה. איך אפשר? בין מתאגרף וג'ודוקא שהם לא במקרה אחות ואח. הראש הסתחרר, וימים שלמים הייתי מתעורר בבחילה ונושא אותה לכל אורך היום. דמיינתי את עצמי ביציעים: מתבונן בו נלחם, מחפש סימנים לתכונת האחוּת, מה בתנועותיו המרוכזות דומה לה.

הלכתי אל האדמו"ר, איש חמשת האחוזים. הוא הרי חייב לי, בעצמו אמר. או שכמעט אמר. האדמו"ר נתן בי מבט אחד ואמר, אתה נראה כמו נבלה, מרציאנו. עוד לפני שהספקתי לגמור את המשפט אמר, נייט.

"רק תגיד, היא חזרה לגן הילדים בקייב ולעמוד בתור לפחם בחורף?"

"העסק הזה סגור, גמור. אל תפתח אותו".

"לא סגור מבחינתי!"

"לך הביתה, תתקלח, צא לאכול. לך לפיק־אפ בר ותמצא זיון".

"תן משהו, בורדל. רק תגיד שהיא חיה, רק זה. איפה היא, מי מטפל בה — "

"לך, אתה שיכור".

"בטח שיכור!"

"אידיוט, אתה לא תופס? אם היא הייתה רוצה אותך, מה הבעיה שלה להתקשר? היא המשיכה הלאה. אתה העבר, והעבר נגמר!"

"לא, לא — "

"הביתה, מרציאנו!"

"תן לפחות קוק, חרא עליך!"

במכולה שמעבר לחצר נתן לי שלמה חפיסה ואמר, "פעם אחרונה, כן? מעכשיו רוצה, קונה".

"חרא עליך".

חייך בנעימות. בחור צעיר, סמפטי, מגולח למשעי אבל חיוור כמו מי שהיה לו זקן עד לפני זמן לא רב — אברך, אני מתערב.

"אני אזכור את זה, מרציאנו. ויום אחד...".

"קח מספר ותעמוד בסוף התור".

 

באינטרנט לא היה לה זכר. היו לי פנטזיות לעלות על טיסה לקייב, לרדת שם במרכז העיר, להתחיל לחפש. אני חוקר פרטי או לא? ככל שעברו הימים זה נעשה דמיוני יותר ויותר. מה יותר גרוע, לרַצוֹת את האובססיה או להישאר אובססיבי? יש לדילמה הזו שֵם?

ביידא ירד למחתרת, נעלם. העביר את כל הקיום שלו לאונליין והיכן התקיים הגוף הפיזי שלו, לא היה לי מושג. הדירה שלו הייתה נעולה ופליירים הצטברו בתיבת הדואר. הלפטופ המוצפן שנתן לי כדי ליצור אִתו קשר בשעת חירום עדיין אצלי אבל הוא לא עונה. לא הצלחתי לא לחשוב על מה שהאדמו"ר אמר לי, מנסה לנער מראשי את המילים, מערבב וודקה וקוק כדי לקלקל את השפה.

בלילותי הקטועים אני מכוון את מחשבותי הקודחות לשמים. לילה אחד גם היא תרים לשם את עיניה ומבטינו יצטלבו: כמו הפרוז'קטור על גג תחנת המשטרה של גותאם, שבלילות אפלים של רעמים וברקים, כשהכול נראה אבוד, מזעיק לעזרה את הבטמן.