פרק 1
אני במיטה שלי. מנסה להירדם אבל פוחדת.
גלי, הבובה שלי, איתי ואני מחבקת אותה בחוזקה.
הדלת סגורה, החדר חשוך ורק מנורה קטנה דולקת.
רעש המנוע של מכונית מחריד אותי. הוא כאן! חולפת מחשבה במוחי.
אני אוחזת בשמיכה בשתי ידיי ומכסה את ראשי, עוצמת את עיניי בכוח.
מנסה לחשוב על דברים נעימים כפי שסבתא לימדה אותי. זה מרגיע.
היום היה לי יום הולדת, אני מתנשמת בניסיון נואש לחייך בחושך.
אני מפחדת. הצחוק שלו.
הגוף שלי רועד. חם לי. אבל אני לא מוציאה את הראש ממסתרי השמיכה.
אני שומעת בום מחריש אוזניים. מתכווצת ומהדקת את עפעפיי, אסור לי לבכות.
ששש... אני רק רוצה לישון.
התעוררתי נוטפת זיעה מסיוט שמבקר אצלי בכל שנה בקביעות. התיישבתי. חיבקתי את ברכיי בשתי ידיי ומייד עצמתי שוב את עיניי. הפחד אינו מרפה. נשמתי נשימות מהירות, קצרות והתחלתי לחוש את הלחץ האוחז בחזי כמלחציים, מתגבר ולופת. קשה לי לנשום.
שאפתי אוויר אך ריאותיי נותרו ריקות, אטומות, וגופי המכווץ היה ספוג זיעה. ‘אחת, שתיים, שלוש’, טלטלתי את גופי לקצב הספירה קדימה ואחורה. הנדנוד והספירה הצליחו להרגיע אותי מעט, וסוף סוף חדר החמצן לריאותיי.
ניסיתי, לשווא, להיזכר בפרטי הסיוט. ‘ארבע, חמש, שש’. המשכתי להסדיר את נשימותיי. מוחי העקשן ידע שמוטב לי לא להיזכר בפרטים, רק את הפחד המשתק מעולם לא הצלחתי לשכוח. הוא היה כמו סרטן המכרסם בגופי, ואל האימה שעטפה אותי ולא הניחה לי הצטרף רעד בלתי רצוני.
דפיקות על דלת חדרי הקפיצו אותי. זינקתי מהמיטה. ידעתי שדליה עומדת שם, מאזינה לכל רחש. פעם חשבתי שביום הזה בשנה היא פשוט ישנה ליד הדלת שלי. מקשיבה.
"אני בסדר," קראתי מרחוק, "נכנסת להתקלח." לא רציתי להתקרב לדלת. עם השנים למדתי לנעול את הדלת ביום הזה. סירבתי לפגוש את המבט של דליה מלא רחמים וצער. אני שונאת שמרחמים עליי.
"רות, תפתחי את הדלת," היא לא ויתרה. היא ידעה בדיוק מה תראה מולה – אותי מיוזעת, מבוהלת ורועדת. שאפתי עמוק בעודי מנסה לסדר איכשהו את שערי הלח מזיעה בידיים רועדות, ‘תנשמי, רות,’ ניסיתי לשכנע את עצמי בעודי מתקרבת לדלת. פתחתי סדק צר והצצתי, נמנעת מקשר עין. בכל פעם שהתעוררתי מהסיוט הזה הרגשתי מעורטלת. עיניי חושפות את כל הרגשות, ודליה יודעת טוב כל כך לקרוא אותי.
"אני בסדר," ניסיתי לשכנע אותה, "רק זקוקה למקלחת טובה. שום דבר שלא הכרנו קודם," ניסיתי להפחית את עוצמת החלום, אך ידעתי שהפעם הוא היה קשה מתמיד. הפחד עדיין אחז בי ולא הרפה. הציפה אותי תחושה שדבר־מה רע עומד לקרות לי או למישהו שאני אוהבת. ניסיתי להיפטר ממנה אך ידעתי שתחושת מועקה זו תלווה אותי במשך כל היום כמו תרמיל מלא אבנים. מרגע שהחרדה הגיחה היא לא הניחה לי. אצבעותיי תופפו בעצבנות על הדלת שאחזתי בלפיתה כדי שלא תיפתח, פחדתי מהשקט שישתרר אם אפסיק לתופף, שמא דליה תשמע את ליבי ההולם בעוצמה, אף על פי שידעתי שרק אני יכולה לשמוע את הלב שלי שממש רצה להימלט מתוכי.
"אני רק רוצה לעזור לך לסדר את המיטה," שמעתי בקולה תחינה מהולה בכעס, והיא הוסיפה, "ולוודא שאת בסדר. יעזור לי מאוד אם לא תנעלי את הדלת בלילה הזה. את יודעת שאני צריכה לדעת מה איתך."
לא יכולתי להאשים אותה. מהיום שהיא ויורם אימצו אותי כשהייתי בת חמש לא החמצתי שום סיוט ביום הולדתי. והיא תמיד עמדה לצידי. אבל מיום שמלאו לי שש־עשרה הקפדתי לנעול. לא נעשיתי אמיצה יותר, אלא שכבר לא יכולתי לסבול את מבטי הרחמים בעיניהם של דליה ויורם. די מהר הבנתי שככל שתהיה פחות אינטראקציה כשאני מתעוררת מהסיוט שלי, כך הם יצאו מהר יותר מהחדר שלי, יתנו לי פרטיות, יניחו לי להתמודד עם השדים. אבל לא השליתי את עצמי. אומנם יורם כבר חדל להגיע לחדרי כי הסתפק בדיווח שקיבל מדליה, אולם היא לא תוותר לעולם. אם לומר את האמת, איני בטוחה שרציתי שהיא תוותר. גם ילדה גדולה צריכה שידאגו לה.
פתחתי עוד קצת את הדלת והנחתי לה להיכנס לחדר, אבל השתדלתי לא לראות מה היא עושה. זה נעשה נוהל קבוע, היא החליפה ציפית, טפחה על הכרית והכינה לי בגדים נקיים על המיטה. את מה שהיה לה לומר היא שמרה לבוקר. לעיתים נדמה לי שמבחינתה עדיין לא מלאו לי עשרים ושתיים. בכל שנה ביום ההולדת שלי הייתי שוב אותה רות בת השש, מפוחדת, ששום זיכרון לא נותר בה משנים עברו.
בבוקר, היא תדבר איתי על טיפול. בכל שנה היא ניסתה ואני דחיתי את הצעתה על הסף. עדיין לא גיליתי לה שבחודשים האחרונים כבר הרגשתי מוכנה. ידעתי שהיא תלחץ ולא תניח לזה, כהרגלה. זה צריך היה לקרות בקצב שלי.
צעדתי לעבר המקלחת בראש מורכן, חשתי את מבטה חודר דרך עורפי. צמרמורת עטפה אותי. היה לי ברור שאם אסתובב אראה רחמים וצער. בחרתי להתעלם.
המים הקרירים שזרמו על גופי הדואב כמו ניסו להשקיט את נשימותיי הכבדות. ראשי התמלא במחשבות וחששות. מה הם הדברים שמוחי מסתיר ממני? מה הם הסודות שאיני זוכרת מהחלומות? המחשבות טורדות, מציקות ולא מרפות. למה אני תמיד חרדה למשפחתי ולי, ומדוע הפחד שתמיד נמצא במעמקי מוחי הפעם השתלט על החלום? הרי זו הייתה רק תאונת דרכים, הזכרתי לעצמי, אז למה איני מצליחה להשתחרר מהתחושה שדבר־מה נורא עומד לקרות? לא פעם חשתי בת מזל על מוחי שיודע לגונן עליי טוב כל כך. הוא החליט כנראה שאינו יכול להתמודד עם האמת, או בעצם שאני עצמי איני יכולה. בכל שנה הנחתי לו להחליט עבורי, אבל נמאס לי שאין לי שליטה על הזיכרונות שלי, על הפחדים והחרדות. אולי הגיע הזמן שאחשוף את האמת, חשבתי. ליבי ההולם בחוזקה הזכיר לי שהוא לא יעמוד בזה. אנחנו זקוקים לחומות שמגינות עלינו.
מה מפחיד אותי כל כך? שבו ועלו המחשבות, ולמה תמיד ביום ההולדת?
סוף סוף החל גופי להירגע. המים הקרים רחצו ושטפו את הכאב, את הפחד. הזרם הצליף בעורי הכואב, עיסה את שריריי הקפוצים. הפחד והחרדה פינו אט־אט מעט מקום למחשבות, דבר־מה אותת לי שהגיע הזמן לראות את הדברים בבהירות. הרמתי את מבטי למעלה ונתתי לזרם לשטוף את פניי ואת עיניי היבשות, שאינן מניחות לדמעות לפרוץ. הפעם אעזור להן, החלטתי. המים היכו על עיניי העצומות ביתר שאת. לעזאזל איתכן. תבכו!
אנשים שאינם מכירים אותי ודאי חושבים שאני קרה ומרוחקת, מעולם איני בוכה, שום דבר אינו גורם לי להזיל דמעות. כשהייתי קטנה לקחה אותי דליה לרופא. אומנם היא פסיכולוגית ובוודאי הבינה שהדמעות חסומות בתוך נפשי, אבל היא רצתה, ליתר ביטחון. הבדיקות הבהירו את מה שהיא למעשה ידעה, את מה שאני כבר ידעתי בחוש – שמוחי מגן עליי ואוסר עליי לבכות.
כשזרם המים פסק הוצף גופי, המשווע לחום, ברעידות לא־רצוניות שבישרו לי שהגיע הזמן להרפות. יצאתי עטופה בחלוק ודליה כבר לא הייתה בחדר. לבשתי את התחתונים והחולצה הארוכה שהיא הכינה עבורי על המיטה, ורגע לפני שנשכבתי הרמתי מהרצפה את גלי, הבובה שמלווה אותי כבר שש־עשרה שנים, בובה מרופטת שצבעה דהה. בכל פעם שדליה כיבסה אותה היא ראתה את החרדה בעיניי, שלא יקרה דבר, שגלי לא תיקרע, שלא תלך לאיבוד ושתספיק להתייבש עד הלילה. עם השנים התלות בה לא רפתה, לעיתים הרגשתי פתטית אבל לא היה לי אכפת. איני הולכת לישון בלעדיה, כולם יודעים זאת, החברים הקרובים ובני המשפחה.
חוץ מדניאל.
***
קרני השמש חדרו דרך הווילון. התמתחתי והרגשתי את שריריי הדואבים והתפוסים. אף על פי שאני תמיד בכושר, אחרי חלום שריריי מכווצים וכואבים. נדמה לי שיש שרירים בגוף שעובדים רק בזמן חלום רע. 'שרירי סיוט' אני קוראת להם.
רטט הטלפון הסיח את דעתי מהכאב.
"ערה?" כמו תמיד דניאל הוא הראשון שמברך אותי. חוץ מהשנים שהקשר בינינו נותק. שאני ניתקתי.
"עכשיו כן," עניתי מייד. צלצול הטלפון לא איחר להגיע.
"מה איתך, בייב?" קולו המחוספס נשמע מהוסס.
"לילה קשה. אבל עכשיו יותר טוב." איני חוסכת ממנו מעולם את האמת.
"אמרת שאת חושבת להתחיל טיפול. מה קורה עם זה?" שמעתי בקולו את הדאגה שהוא ניסה להסתיר.
"אני יודעת. אני מניחה שהגיע הזמן. עדיין מפחיד אותי לדעת את האמת. פשוט נמאס לי שהחלומות מפחידים אותי ואני לא יודעת מה הסיבה. עד היום הפחד ניצח את הסקרנות, נדמה לי שהסקרנות מתחילה להרים ראש. אתה מבין?"
"הגיע הזמן," הוא אמר בנחישות והוסיף ברוך, "אני כאן בשבילך אם את צריכה." איני יכולה שלא לחשוב כמה עצוב שעוד לא יצא לנו להיפגש. ניסיתי להימנע מלפתוח זאת. הסיפור הישן מבר־המצווה שלו תמיד יישאר מעין מטען שמלווה אותנו. הביא אותנו לניתוק ארוך ומייגע.
"נראה לי שאתחיל בלפתוח את תיק האימוץ, משם נראה איך אני ממשיכה." חשתי שאני מוכרחה להבין מה פגום בי, לכל הרוחות. דליה ויורם סיפרו לי על תאונת הדרכים, על אימא, אבא ואריק שנהרגו. אבל איני זוכרת דבר. אין ספק שזו סיבה מוצדקת לאיבוד הזיכרון, הילדה שבי לא הצליחה להתמודד עם הטראומה. אבל הרגשתי שיש שם יותר ופחדתי לגלות.
"יש לי הרגשה לא טובה," שיתפתי אותו בתחושותיי, "שמשהו רע הולך לקרות, לי או למישהו שאני אוהבת. זה לא עוזב אותי. התעוררתי עם זה." הרגשתי שוב את הדופק מתגבר.
"זה לא אומר כלום," ניסה להרגיע, "אל תתני לזה להשתלט עליך, תנסי להרפות. בשנה שעברה חשבת שאת הולכת למות. את יודעת שזה מטען של העבר." הוא צודק, בכל פעם אחרי שאני מתעוררת כך אני נושאת בליבי תחושה רעה. זו עוד הוכחה שאני באמת חייבת לברר את העניין.
"בייב, אני יודע שזה לא יום משהו, אבל חייב לומר לך, מזל טוב!" הוסיף במשנה זהירות.
"ממם... תודה. אני מתה שניפגש כבר." מאין זה בא?
"גם אני. אני מאמין שזה יקרה בקרוב, העניינים כאן קצת יותר רגועים."
"אתה נשמע גמור, יצאת אתמול כרגיל?" מיהרתי לשנות נושא.
"כן, ג’יין עדיין ישנה, קמתי במיוחד כדי לבדוק מה איתך."
"עדיין עם ג’יין? שברת שיא, לא?" הקנטתי אותו ושמעתי את צחוקו.
"אפשר לומר. שבוע ברצף זה לגמרי שיא, אבל זה לא יימשך עוד הרבה זמן. כרגיל, הכול ריק, שום דבר לא קורה כשאני מסתכל עליה. אבל לא מתלונן, הסקס טוב."
"מתישהו מישהי תתפוס אותך," אמרתי וחשתי איך בטני מתכווצת. שוכן בי תמיד החשש שכאשר ימצא את האחת, אני כבר לא אהיה מספר אחת עבורו. המרחק הוא מכשול גדול דיו, החברות שלנו לא תשרוד גם בת זוג לחיים.
"לך אין זכות לדבר בכלל, אני מכיר אותך יותר מדי טוב. ואת אפילו לא נהנית מסקס!" שינוי נושא בעוד שלוש, שתיים, אחת...
"מאז שנטשת אותי בגיל חמש אין לי אמון בגברים."
שמעתי אותו צוחק. "את לא תשכחי לי את זה, אה? לא מספיק ששברת לי את הלב בגיל תשע?"
"אתה לא יכול להאשים ילדה בת שבע שננטשה על ידי החבר הכי טוב שלה," המשכתי להקניט.
"נדמה לי שהסכמת לקבל את ההתנצלות שלי אחרי עשרה ניסיונות. את לא יכולה להשתמש בקלף הזה יותר." הוא צודק. הוא אינו אשם שהוריו החליטו לעבור ללונדון לפני שדליה ויורם אימצו אותי.
"קראתי אתמול את הכתבה עליך. אז איך זה להיות ‘ההבטחה הצעירה הבאה של לונדון’?" שאלתי.
"נו, באמת, את יודעת שאלה שטויות, אל תאמיני לכל מה שאת קוראת," קולו נבוך. ברקע שמעתי קול של אישה. ג’יין, אמרתי לעצמי, ועליו פקדתי, מנסה לשוות לקולי טון משועשע, "אני חייבת לקום להתארגן לעבודה, ואתה תחזור לג’יין ותהיה נחמד."
"אני תמיד נחמד, בייב. נדבר מאוחר יותר."
התמתחתי במיטה, חשה את שרירי הסיוט המוכרים.
הטלפון הבהב. יש לי הודעה. הפעם ממיכל, חברתי.
"הי, מזל טוב! היום משכרים אותך. כל החבר’ה יגיעו. תבואי עם חיוך ומצב רוח לריקודים ואלכוהול. היום ערב ריקודי סלסה." מה הייתי עושה בלעדיה? בכל שנה מיכל מוציאה אותי לחגוג, אנחנו שותות עד שמצב רוחי משתפר.
עניתי לה מייד, "כאילו שאני יכולה להתנגד. חוץ מזה, אני צריכה אלכוהול אחרי הלילה הזה!"
תשובתה אינה מאחרת להגיע, "תלבשי את מסיכת ‘הכול כרגיל’, ותהיי נחמדה היום." היא מכירה אותי טוב כל כך.
"אני תמיד נחמדה, גברת."
מצחיק אותי שתשובתי זהה לזו של דניאל.
הגיע הזמן ללכת לעבודה, לעטות את מסיכת הכול כרגיל ולהיות נחמדה. בחוסר חשק לבשתי על גופי הרזה מכנסי ג’ינס צמודים שקניתי לפני שבוע וחולצת כפתורים צמודה שאני אוהבת. לא רע, חשבתי כשהתבוננתי במראה. מגפי העקב השחורים עם האבזם הקטן מגביהים אותי יותר ממאה ושבעים הסנטימטרים שלי. בחנתי את עצמי מכמה כיוונים, התקרבתי, התרחקתי, שוב התקרבתי והחלטתי שאין ברירה, היום אני מוכרחה להתאפר, לטשטש את השקיות השחורות מתחת לעיניים.
קראתי פעם בעיתון שהיום שלך ייראה בדיוק כפי שתבחרי להתעורר בבוקר. אבל מישהו גנב לי את הבחירה. כבר שבע־עשרה שנים היום הזה נראה כמו הסיוט שמעיר אותי בתאריך הזה. וגם בבוקר המואר והיפה הזה הכול נראה חשוך ואפל. בחמימות הנעימה שעוטפת אותי הכול נראה קר עד כאב. לכן, כרגיל, התפללתי שהיום הזה ייגמר מהר, בלי טלטלות מיותרות, בלי זעזועי מִשנה בימים שיבואו אחריו.
אני יודעת שהדרך להחלמה שלי היא לפרום את הרקמה החזקה שמוחי רקם סביב התאים שבו, אלה שאחראים על הזיכרון.
הבטתי ישירות לתוך עיניי הכחולות רק לרגע קצר. חשתי שאיני רוצה לראות מה מסתתר מאחוריהן, אך זה הספיק לי כדי לראות שהן עדיין עייפות ונפוחות. זה הזמן להיכנס לתפקיד של אישה שמחה ונחמדה. "מזל טוב," מלמלתי.
כבר במדרגות ריח טוב עלה באפי, ריח של בית. בכל יום הולדת אני מתעוררת לריח הפנקייק הנפלאים של דליה, אלה שהיא מכינה רק באירועים מיוחדים. דליה הסתובבה וחייכה אליי, "בוקר טוב ומזל טוב." היא חיבקה אותי ואני עמדתי ממתינה לשיחה שתתחיל בקרוב.
"מריח טוב, תודה."
"כל עוד אני כאן את מקבלת פנקייק, מסורת זו מסורת." ההתמדה והניסיונות שלה לרומם את רוחי נוגעים לליבי. התיישבתי אל השולחן.
דליה, ערנית ומטופחת כרגיל, הגישה לי קפה בדיוק כפי שאני אוהבת, ולאחר שלגמתי בהנאה, היא הניחה מולי צלחת ועליה פנקייק ניחוחי נוטף כמות נדיבה של רוטב מייפל ועיטורי קוקוס. בטני ריקה אך עדיין מכווצת, גוש ישב בתוכה וחסם את הדרך לקיבה. חשתי שלא אוכל לאכול דבר. נגסתי בחוסר תיאבון, נמנעת עדיין מקשר עין.
"איך את מרגישה?" קולה הרצין ברגע. מה חשבתי לעצמי? ברור שהשיחה תגיע.
"אני בסדר." תשובתי קצרה.
"את יודעת שזה לא נכון. את אולי יכולה לשחק את המשחק הזה מחוץ לבית, אבל אני מכירה אותך מספיק טוב," היא יורה ומנופפת מולי באצבע המורה.
"אני אהיה בסדר. את יודעת שזה רק ביום הזה." שוב, אני ממעיטה מערך הטלטלה.
מזווית עיני ראיתי את פיה נפתח ואז הדלת נפתחה, יורם נכנס למטבח, מזיע בבגדי הריצה.
"מזל טוב," הוא נשק לי.
"איזה ריח יש כאן, אני אוהב את המסורת הזו." הוא שפשף את שתי כפות ידיו כזומם על המטעמים, ניגש לדליה ורכן לנשק את ראשה, כבר חש את המתח באוויר.
"מה שלומך?" בעיניו הירוקות המבט המוכר.
"בסדר גמור." נעצתי את המזלג בפיסת פנקייק ודחפתי אותה לתוך פי. יופי, אמרתי לעצמי, עכשיו גם תצטרכי לבלוע.
"שב, אביא לך קפה." אמרה דליה והתרחקה לעבר המכונה. יורם התיישב לצידי. המשכתי להתבונן בצלחת, מסיעה את המזלג באיטיות אל פי, בולעת בקושי וחושבת על דרך מילוט. אך לפני שהספקתי לחשוב על דבר־מה דליה, שחזרה עם הקפה והפנקייק של יורם, פתחה את פיה, "יש לי טלפון של חבר מהעבודה, יונתן. הוא ממש טוב. מומחה טראומה. הוא עובד איתי. את תראי שהוא שונה." הטון האגבי שלה אינו מצליח להטעות אותי. הפעם היא אפילו לא שאלה אם אני מעוניינת להתחיל טיפול. זה הזמן לברוח.
"מאוחר, אני חייבת לרוץ." קמתי והנחתי את הצלחת ועליה שאריות הפנקייק בכיור.
"שבי עוד רגע, רות. חשוב לי שנדבר על זה." קולה סמכותי. הבטתי על יורם והוא אישר בניד ראשו.
מה קורה כאן? זו התערבות? התיישבתי בראש מורכן, מתכוננת נפשית.
"את יודעת טוב מאוד שזה לא נגמר רק ביום ההולדת שלך," אמרה בטון מקצועי. "זה משפיע על החיים שלך. בנית לעצמך עולם דמיוני יפה, אבל בשום גבר את לא נותנת אמון או פתח להיכנס ללב שלך. את בת עשרים ושתיים ועדיין פוחדת לצאת לעצמאות, רעשים חזקים מלחיצים אותך, את מתעוררת מסיוט בכל שנה ומתחמקת מלהבין למה." היא עשתה רשימת מלאי? חשבתי לעצמי אבל היא לא סיימה, "עד מתי תמשיכי לחיות בבועה שיצרת לעצמך?"
וואו, אני מופתעת. ציפיתי שיורם יציל אותי אך הוא שתק. ידעתי שהיא צודקת. שניהם צודקים. בכל פעם שיחסים עם גברים מתקדמים צעד אחד קדימה אני נמלטת. זאת אני יודעת. אני פחדנית. פוחדת להתמודד עם האמת, עם העולם. ובכל זאת הרגשתי את הכעס מתעורר בתוכי. גם להם יש יד בדבר, הם לא נתנו לי את כל המידע. ברור לי שהם מסתירים ממני דבר־מה.
"אני יודעת. כל מה שאמרת נכון. אבל, משום מה אני מרגישה שחלק מהעולם היפה שיצרתי נוצר בעזרתכם. גם אתם עזרתם לי לחיות בתוכו. נכון, סיפרתם לי על התאונה. אבל אולי יש לכם משהו נוסף לספר לי." הם שתקו. "דליה? יורם?" הבטתי בהם לסירוגין וראיתי שהם מתבוננים זה בזה באי נוחות. ידעתי שיש יותר, אך לא בטוחה שאני רוצה לגלות.
הם שתקו ולאחר כמה דקות דליה נאנחה ואמרה, "אנחנו נדבר על הכול ברגע שתהיי מוכנה לכך. בשביל זה את חייבת לטפל בעצמך. לבנות חוסן, להיות מוכנה." היא הביטה ביורם והוסיפה, "כל מה שעשינו זה להגן עליך." עיניה מבריקות.
רציתי לכעוס עליהם, עם זאת חשבתי שאם מוחי מסתיר את האמת, למה אני מצפה מהם? וכבר כעסתי מספיק בחיי, התעייפתי. הם באמת גידלו אותי באהבה, כבתם, מגיל שש. ועדיין לא הבנתי למה איני מסוגלת לקרוא להם אימא ואבא.
"תבטיחי לי שתתקשרי אליו," אמרה והגישה לי כרטיס ביקור קטן ירקרק. "אנחנו רוצים בטובתך. הגיע הזמן, רות," היא לא ויתרה. נאנחתי בייאוש. יורם עדיין שתק.
"אני אתקשר," אמרתי מופתעת מהמילים שיצאו מפי. ראיתי שגם דליה מופתעת. לזה היא לא ציפתה.
"אני שמחה בשבילך." היא התקרבה אליי, באה להעניק לי חיבוק אחרון לפני שאני יוצאת. ניגשתי ליורם, חיבקתי אותו, והשתיקה בחלל הבית צורמת.
אני באמת הולכת לעשות זאת? כמה רע זה יכול להיות? רציתי לזכור את אימי ואבי ואת אריק אחי הקטן, אז למה בטני מתהפכת בקרבי. קשרים, קשרים נערמים בתוכה, גורמים לה להתכווץ בכאב.
***
הפקקים בהרצליה בבוקר איומים כרגיל וברדיו נשמע השיר של פארל וויליאמס – Happy, הפוך כל כך ממה שחשתי באותו רגע. כיביתי את הרדיו. התחלתי להבין שאני הולכת להיפגש עם פסיכולוג, מרגישה את הפנקייק עולה בגרוני. מה עשיתי? לכל הרוחות, אני והפה הגדול שלי.
תקועה בפקק התקשרתי למיכל. לא עבר יום ללא שיחת הבוקר שלנו בפקקים. מעניין איפה היא תקועה עכשיו.
"הלו," קולה נשמע כקולו של עורב צווחני.
"את חייבת להפסיק עם הסיגריות האלה, את נשמעת כמו עורב חולה."
"אף פעם, אחותי. תשלימי עם זה." שיעול נבחני חיזק את דבריה.
"מה איתך?" היא שואלת.
"כרגיל. זוועה."
"היום בערב נטביע את כל הגועל באלכוהול. יהיה בסדר, את תראי," ניסתה לנחם.
"אני הולכת להיפגש עם פסיכולוג," סיננתי בשקט.
"ביץ’, אני שמחה בשבילך. את צריכה את זה," אמרה כמעט צועקת בהתלהבות.
"כן, אני יודעת, אבל מתה מפחד."
"אם הוא חתיך אני מוכנה לבוא להחזיק לך את היד," אמרה והעלתה חיוך על פניי.
"אני בטוחה. אבל עדיין לא יודעת איך הוא נראה," חייכתי והוספתי, "דליה ממליצה עליו."
"אוהו. הבנתי. אז איך עבר הבוקר עם דליה ויורם?"
"רע. קיבלתי שטיפה רצינית. דליה באה עם רשימה של כל הפגמים והדפקטים שאני צריכה לטפל בהם," פלטתי נחרת בוז.
"זה לא נשמע טוב. אבל את יודעת שהם רוצים בטובתך, כולנו רוצים." אני יודעת.
"נפגשות היום בצהריים? אני רוצה לשמוע את רשימת הדפקטים המלאה," אמרה וצחקה.
"ברור, אבל את מכירה אותה יותר טוב מכולם."
"אני אוהבת אותך ביץ’, מזל טוב!" אמרה וכשסיימנו את השיחה ראיתי שנחלצתי מהפקק והמשרד כבר קרוב.
***
כשיצאתי מהמכונית הבחנתי שהיום יפה, מזג האוויר סירב להכיר בקַדְרוּת שבליבי וקרני השמש החמימות ליטפו את פניי בניסיון לטשטש את חיוורונן.
כשפתחתי את דלת המשרד עלה באפי ריח היסמין המוכר ממפיץ הריח החשמלי, וחדר הקבלה הבהיר שמולי נגלה לעיניי מסודר ונעים. מאחורי דלפק הקבלה הגדול האפור עמדה טלי, והיא נראתה נמרצת כרגיל. הטלפון צלצל, ובעודה עונה סימנה לי טלי בידה שהיא תיכף איתי.
"בלום נדל"ן, שלום."
חייכתי לעברה, נשענתי על הדלפק והמתנתי. אף על פי שהמשרד נפתח רק לפני כמה דקות נראה כאילו היא כאן זה שעות. בדרך כלל אני אוהבת את המרץ שלה. היום זה עצבן אותי במיוחד. טלי סיימה את השיחה וקמה לחבק אותי.
"מזל טוב!" אמרה בקופצניות יתר. "חוגגים היום?"
"כן," עניתי והאדישות שבקולי מודגשת עוד יותר לעומת קולה העליז.
"נוח כבר כאן?" רמזתי בראשי על דלתו הסגורה של הבוס.
"כן, הוא בפגישה. הוא אמר שהוא רוצה לדבר איתך. אעדכן אותו שהגעת," אמרה ומיהרה לענות לצלצול הטלפון. היא לא יכולה להתעלם מהצלצול ליותר משתי שניות.
ואני, העוזרת האישית ומתאמת הפגישות של נוח, ניצלתי את הרגע הזה כדי להיכנס למשרדי, הוצאתי את הטלפון הנייד והעברתי אותו למצב שקט. לא מעוניינת לשמוע את צפצופי הברכות, תודה רבה.
הזמן חלף במהירות במשרד. פגישות, ניירת, טלפונים, תיאום פגישות לסוכנים שלנו. עוד יום פורה אך לא מספק במיוחד. הרגשתי שאני יכולה לעשות משהו יותר משמעותי, אך דליה צודקת, אני פחדנית.
הצצתי בשעוני וראיתי שהשעה כבר אחת. קמתי, מתחתי את שריריי הקפוצים וסקרתי את הנייד במבט מרחף. כפי שציפיתי, הרבה הודעות "מזל טוב" מהחברים. רפרפתי במהירות והחלטתי להתעלם מהן. אספתי לתוכי נשימה עמוקה והבטתי דרך החלון הקטן המשקיף על חדר הקבלה.
ברגע שמיכל נכנסה קמתי לצאת ממשרדי.
"אאוץ." נוח שהתנגש בי שפשף בתיאטרליות את מצחו.
"אוי, מצטערת." החנקתי גיחוך. נוח חייך אליי במבוכה.
"סליחה, בדיוק תכננתי להיכנס אלייך. אני רואה שאת יוצאת להפסקה. רק רציתי לתת לך משהו ולאחל לך מזל טוב." הוא אחז בידו קופסה גדולה של ללין. הבטתי על הקופסה, ועליו וחייכתי. סומק קל עלה על פניו הבהירות שלעולם אינן מסתירות את התרגשותו.
"לא היית צריך, תודה רבה." ובעודי מתלבטת אם ללחוץ את ידו או לחבק אותו הוא אמר, "לכי לחברה שלך. היא מחכה," הסתובב ונעלם לתוך משרדו. הנחתי את המתנה על השולחן שלי ויצאתי לקראת מיכל הממתינה ומתבוננת בחיוך בנעשה.
ברגע שיצאנו מיכל חיבקה אותי. "מזל טוב פעם שלישית. בת עשרים ושתיים, נראה לי שהגיע הזמן שלך להזדיין." התחלנו עם בדיחות מריה הקדושה שאני זוכה בהן בכל שנה.
"את עושה את זה מספיק בשביל שתינו." חרצתי לשון והעמדתי פנים שאני בורחת שמא תכה אותי.
"אולי טעיתי. את עדיין לא בוגרת מספיק לזיונים. תתבגרי!" העלתה חיוך על פניי.
שמנו פעמינו ל"טנדורי" המסעדה ההודית האהובה עליי. היום זו הבחירה שלי. ריחות המסעדה עולים באפי, וכמו בבוקר חשתי שבטני נאטמת. אין ספק שחלום רע טוב לדיאטה, לו הייתי זקוקה לדיאטה. הצבעים העזים של הבדים העוטפים את המסעדה ומעטרים אותה בגוונים עשירים של בורדו וזהב, פסלי הבודהה בגדלים שונים ובתנוחות המביעות רוגע נצחי ושפע התמונות הצבעוניות עוררו בי תחושה שנכנסתי למיני טאג’ מאהל. צלילי מוזיקה מרגיעים נשמעים באוזניי ומלווים אותנו כשאנו ניגשות לשולחן פנוי.
"אז מה קורה עם דניאל?" החלה מיכל לחקור ברגע שהתיישבנו.
"כרגיל," אני מיתממת.
"כרגיל ‘אני מתבאסת רצח שהוא לא לידי’? או כרגיל ‘אני מתה שהוא יהיה לידי’?"
משתנקת מהישירות שלה כמעט התזתי עליה את המים שזה עתה לגמתי, ולרגע התחרטתי שלא עשיתי זאת. מנוולת הג’ינג’ית הזאת.
"אל תדברי שטויות. את יודעת שאנחנו חברים טובים," אמרתי בלהט, ואז הוספתי, "והוא בכלל דון ז’ואן." היא תלתה בי את עיניה בחוסר אמון.
"ביץ’, אני מכירה אותך כל כך טוב. ואת ממש לא שחקנית טובה כמו שהיית רוצה להיות." היא מצליחה לקרוא אותי כמו ספר פתוח.
"נתחיל בזה שאני שחקנית מעולה!" נופפתי במזלג שבידי לעברה. "ודבר שני, הוא מקיף את עצמו בדוגמניות כל הזמן. אני לא משתווה להן."
"אז את לא מכחישה שהיית רוצה. רק שאת חושבת שאת לא מספיק טובה," המשיכה להתנצח.
"לא יכולה לפגוע בחברות שלנו. ואנחנו עדיין משקמים את המשקעים מהעבר, אין סיכוי שאסכן את הכול." לגמתי מים מהכוס שלפניי, מקווה שתניח לזה כבר, ותרה בעיני אחר המלצרית שהייתה כבר צריכה להיות כאן מזמן עם האוכל.
"עוד פעם השטות הזו? סלחת לו מזמן על זה שלא בא לבקר אותך ביום הבר־מצווה שלו כשבא לארץ. זה שלא היה לך אומץ ליצור איתו קשר שוב זו טעות שלך. הוא ניסה לשמור על קשר. את דחית והתחמקת." כרגיל היא שולפת את כל הסכינים ומטיחה אותם לעברי בזה אחר זה.
"הוא הבטיח. הוא הגיע לישראל ולא בא. גם את היית כועסת. הוא ידע כמה הוא חשוב לי," ניסיתי להצדיק את מעשיי אבל ידעתי שאני נשמעת כמו ילדה קטנה.
"אויש, הוא היה ילד," היא רטנה. "אימא שלו התעקשה לחזור ללונדון באותו היום. הוא לא אשם. הוא רצה לבקר אותך."
"לא מספיק כנראה," לחשתי.
המלצרית שהניחה לפנינו צלחות־טאלי עמוסות תבשילים ריחניים, ערמת צ’פאטי פריכים וקנקן מים צלולים נתנה לי רגע של הפוגה. אך בו ברגע שהלכה מיכל המשיכה בשלה.
"ביץ’, את חייבת להתגבר על השטות הזאת. הוא מצא אותך לפני שנתיים בפייסבוק והקשר התחדש. את חשובה לו. הוא כבר אמר לך שהוא לא הפסיק לחשוב עליך כל השנים, שהוא התגעגע, ושנמאס לו מזה שאת מרחיקה אותו. הוא חיכה שזה יגיע ממך ובסוף הוא זה שנשבר. במקום ליהנות מהחיים את חיה בחשש תמידי מהפעם הבאה שיפגע בך," היא הזכירה לי את השיחה הראשונה של דניאל ושלי בצ’אט.
"את צודקת," נאנחתי. "לא מבינה למה אין לי אמון בגברים. אגב, גם זה חלק מרשימת הדפקטים שדליה מנתה," חייכתי חצי חיוך.
"אה, הרשימה. דליה צודקת. את חייבת לשחרר. אולי עכשיו כשתטפלי בעצמך סוף סוף תתני למישהו הזדמנות. אני יכולה לחשוב על נסיך אחד מלונדון, אבל כל אחד שירווה את השיממון שיש לך בתחתונים יהיה מושלם." אלוהים! האישה הזאת. הפעם התזתי את המים מהפה ישירות על חולצתה. מגיע לה.
מיכל קפצה מהכיסא. "ביץ’, תלמדי לבלוע!" סיננה ומייד צחקה לשמע ההערה של עצמה. הצטרפתי לצחוקה.
היא התיישבה בעודה מסננת קללות בלחש ומנסה לייבש את חולצתה במפית.
"מה עם ג’יין הזו?"
היא עושה זאת בכוונה? רוצה עוד מלח לזרות על הפצעים שלי?
"הוא עדיין איתה. הוא בעצמו מופתע, אבל הוא כבר הכין אותי שזה קרוב לסוף." במזלג שבידי שיחקתי באוכל שנשאר בצלחת שלי.
"לפחות הוא לא מיובש כמוך."
"מצחיקה," אמרתי בציניות ועטיתי על פניי חיוך מעושה.
"עכשיו כשהקשר חודש אולי הוא ימצא זמן לבקר אותך." טון הדיבור שלה התרכך.
"אל תבני על זה, בשנתיים האחרונות הוא עסוק מאוד. מאז שאבא שלו נפטר הוא עמוס. הוא לקח על עצמו יותר מדי. לנהל את כל עסקי הנדל"ן של אבא שלו מייד לאחר הקולג’ זה לא פשוט." ולאחר שתיקה שמשתררת בינינו הוספתי, "הוא הבטיח שיבוא. אני מאמינה שזה ייקח זמן. אבל אולי אבקר אותו בעצמי." רק צריכה קצת אבקת אומץ וקורטוב פתיתי גבורה.
"מתישהו תביני שזה יותר מחברות טובה. ברגע שהוא יראה אותך הוא יזרוק את כל הדוגמניות שלו."
"אל תדברי שטויות. ראית את הדוגמניות שיוצאות איתו, איפה אני ואיפה הן, ותניחי לזה כבר!" ניסיתי בכל כוחי לסיים את הנושא.
"מה אני יודעת, לפחות שלחת לו תמונות עדכניות." מיכל הרימה את ידיה בייאוש.
"הוא איים שישלח חוקר פרטי אם לא אשלח לו." הצחקתי אותה.
"ברור לך שאת לא מצטלמת בגלל שאת לא מבינה כמה את יפהפייה, נכון?" הטיפה ואני הרכנתי את ראשי במבוכה.
"עוד משהו לרשימה," פלטתי.
"ספרי לי על הרשימה," שינתה סוף סוף את הנושא.
היא אישרה בניד ראשה כל פרט ופרט מהרשימה של דליה.
"היא שכחה את זה שאת עדיין בתולה," הוסיפה.
"אני בטוחה שאם נחפש טוב, נמצא עוד כמה דברים שהיא שכחה." לא הצלחתי להסוות את המרירות בקולי. ומיכל חייכה אליי באמפתיה. אך זה נמשך רק רגע כי היא שוב הצליפה, "אז מתי את עוזבת את העבודה המשעממת שלך?" היא בתפקיד היום ולא נחה לרגע.
"אני מבינה שהחלטת לעבור על כל הרשימה כדי לנער אותי. אני יודעת, אני פחדנית. אבל גם לא נעים לי מנוח. הוא כל כך טוב אליי," נאנחתי.
"הוא רוצה אותך ככלתו, בגלל זה הוא נחמד אליך," היא מסננת.
"אל תצחיקי אותי. ברור לשתינו שגיל הומו. אין סיכוי. רק חבל שנוח מסרב לראות את האמת."
הטלפון השמיע את הצלצול של המשרד, מזכיר לי שזמננו תם.
"אני חייבת לחזור למשרד, לא כולן כמוך עצמאיות," נאנחתי.
"דברי איתי, ביץ’," אמרה כשכבר עמדנו מחוץ למסעדה. מיכל יכולה לומר לי כל דבר, אני יודעת שהיא הכי אמיתית שיש. היא חשובה לי כל כך. אולי משום שהיא אוקסימורון מוחלט שלי החיבור בינינו חזק. היא משוחררת, זורמת, קלילה. ואני חסומה, תקועה וחושבת יותר מדי. הקשר שלנו עוזר לי להתמודד עם החומות שהקמתי בחיי.
"את אוספת אותי בערב?" שאלתי, מתכוונת להשתכר היום. זהו היום היחידי בשנה שאני משחררת רסן.
"בטח, אני הנהגת התורנית." היא קרצה לי.
"אוהבת אותך," אמרתי והיא חיבקה אותי ברוך לפני שפנתה לדרכה.
סוף היום הגיע, כולם כבר יצאו. החזרתי את הקלסרים למקום וכיביתי את המחשב.
הטלפון שלי רטט שוב.
"הי, דליה." בכל שנה ביום הולדתי היא מתעקשת שנצא יחד לבית קפה.
"הי, מותק, את בדרך?"
"סיימתי הרגע, אגיע תוך חצי שעה."
"טוב, אנחנו כאן." היא ניתקה.
אנחנו? מוזר. חשבתי שרק שתינו יוצאות יחד היום. כרגיל. אולי יורם החליט להצטרף?
***
