זיקוקים של עיר אחרת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זיקוקים של עיר אחרת

זיקוקים של עיר אחרת

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי ניב
  • תאריך הוצאה: יולי 2018
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 199 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 19 דק'

תקציר

"אני יושב בדירה, כאוב וחבול, שאריות של חושך עוד בשמיים. הלילה קרוב לסופו והשחר מתחיל להפציע.  מביט מהחלון. בבניין ממולי, יש חלון אחד שבוקעים ממנו המוני אורות מתחלפים. אדום, ואז צהוב, ואז כחול, כל כמה שניות בוהק ממנו צבע אחר ולפעמים נראה שהם כולם משתלבים יחדיו.  נראה כאילו כיף שם."
 
זיקוקים של עיר אחרת הוא אוסף סיפורים קצרים שנעים בין מציאות להזיה, סוף העולם, תקווה, תל אביב, כוכבים וארנבים. 
בין הסיפורים-  המשיח שגר בצומת אלנבי קינג ג'ורג והקשר שלו עם כריסטינה- עולה חדשה  מאוקראינה.   בחור שיורש אוטו גלידה ומתכנן לברוח איתו לאילת, כשהייעוד שלו דולק בעקבותיו. קוסם ימי הולדת שאיבד כיוון ומתגלגל לבית ספר לקוסמים במתנ"ס בדרום תל אביב, ועוד רבים.
 
עומר ברי – כותב, תסריטאי ויוצר. מטייל בלילות, מפרק ואוסף חלקיקי חיים. זיקוקים של עיר אחרת הוא ספרו השני. 

פרק ראשון

המסע המתוק
 
אז החלטתי לנסוע לאילת באוטו גלידה. לא שזה היה ממש החלום שלי אי פעם. אבל ברגע שעוד פעם הכול התפרק והיא זרקה אותי מהבית גיליתי שקיבלתי ירושה מאיזה דוד רחוק. קיבלתי איזה מכתב בדואר עם כתובת, ביקשו ממני להגיע ולא היה לי יותר מדי מה לעשות גם ככה אז הלכתי.
אני מגיע אל הכתובת, מגרש גרוטאות או חניון או משהו כזה. מדבר עם איזה אחד, חותם על כמה מסמכים והוא מצביע על טנדר שעומד בקצה. הוא נותן לי את המפתחות ואני ניגש אל הטנדר. עומד ומביט בו. פאקינג אוטו גלידה. כמו של פעם, עם ציורים של קרטיבים וגלידה על הדלתות, כל הבלגן. גם כן, לא היה יכול להשקיע באיזו דירה ברוטשילד או משהו. פותח את הדלת האחורית ומביט פנימה. פייי, איזה בלגן! ארגזים ריקים, שקיות ועוד כל מיני חארטות. נכנס לתוכו ופותח את מקרר הגלידות. שממה. יש קצת קרח מתקלף מהקירות של המקרר, עדיין קריר. הוא כנראה עדיין עובד. בסדר, על הזין שלי. בין כה וכה אין שם כלום. וואלה אני לא מתכוון בכלל לעצור בדרך. דוך לאילת, מקסימום עוצר בים המלח לאכול מקדונלדס או משהו. למה אילת? לא יודע. זה הכי רחוק שאפשר לנסוע במדינה המפגרת הזאת. 
מניח את התיק עם הבגדים וכל הדברים שנשארו לי על הרצפה באחורי האוטו ומביט סביבי. וואלה, אפשר אולי לארגן פה אפילו איזה מזרן ככה. בין המקררים. גם קירור גם תנומה, לתלות כמה תמונות... יש פוטנציאל.
טוב יאללה. אני נכנס למושב הנהג, מכניס את המפתח לסוויץ' ומתניע. יוצא מהמגרש, עובר בין רמזורים, כיכרות ומעברי חצייה עד שעולה על הכביש המהיר. אח, כיף. מרגיש את החופש בפתח. את האפשרויות. דבר ראשון שאני עושה כשאני מגיע זה קונה תירס חם. זוכר פעם אחרונה שהייתי שם באילת, ממש עפתי על התירס חם הזה בטיילת, עם כל הרטבים והבלגנים. אין, לא עושים כאלה יותר. 
השמש עוד בשמיים, אחר הצהריים כזה, החלון פתוח עד לחצי ויש בריזה נעימה מבחוץ, לפעמים קצת חזקה מדי, אבל נותן לה לנשוב כמו שאומרים. פותח את הרדיו שהיה סגור עד עכשיו. 
"מכירים את זה ש..." מחליף תחנה. כוס אימא של כל הפרסומות האלה. 
"בואי נשחק ובואי נתלטף על הפלנג'ה..." אח מה יהיה עם הפאקינג שירים האלה. סוגר את הרדיו. 
אני נוסע כבר שעה בערך. כמה זמן זה לאילת? וואלה איזה חמש שעות נראה לי. ואה־ואה. טוב. פאק. אני חייב להשתין. טוב, נסחוב עוד קצת. כבר מרגיש את הים באוויר.
עוברת עוד רבע שעה בערך. סאמק. טוב. יאללה, אין מה להילחם סתם. זה היה בלתי נמנע. חולף על פני שלט של איזו תחנת דלק עם איזה כמה חנויות, מעין תחנת ריענון כזאת. מאותת ימינה ונכנס למתחם. עוצר בצד, יוצא מהאוטו ונכנס לשירותים של התחנה.
אח, איזה כיף. סוגר את הרוכסן, יוצא מהשירותים ורואה כמה ילדים עומדים ליד האוטו גלידה, מסתכלים סביב ומחכים או משהו כזה. מתעלם מהם, מתקרב ומנסה לפתוח את דלת הנהג עם המפתח. כל הילדים רצים אליי.
"אפשר רמזור?!" ילד ג'ינג'י אחד. "ושוקו בננה!" ילדה אחת.
"לא אין לי פה ארטיקים," אני מפטיר ומנסה להיכנס אל תוך האוטו.
"אז אפשר טילון?"
"גם אין." 
"וגומיגם?"
אני מסתובב לעברם. "ילדים, עופו מפה אני אומר לכם אין גלידות, אין ארטיקים, אין כלום!"
הילדים עומדים ומביטים בי במבט נוגה.
"תראו... מצטער אבל..." 
"יא אפס!" הילד הג'ינג'י צועק לפתע וזורק עליי משהו שנראה כמו בקבוק ריק. אני מתכופף והבקבוק מפספס אותי בכמה סנטימטרים.
"בואנה יא חתיכת..." אני עושה כמה צעדים לקראתם וכל הילדים בורחים. 
"כוס אמק," אני מסנן, פותח את הדלת ונכנס פנימה. מתניע את האוטו. מתחיל לנסוע ויוצא מהתחנה. שוב על הכביש המהיר. הערב הגיע ואני מדליק את הפנסים של האוטו. טו־דולו־לו, מנגינה חמודה מתחילה להתנגן לפתע. אופס, מה עשיתי? מכבה את הרדיו אבל היא לא מגיעה ממנו. 
"יש לי גלידה הכי טובה, גלידה טובה ומשובחה..." נשמע באוויר ובתוך האוטו. אני מנסה לכבות את הפנסים אבל המוסיקה נמשכת. אני מנסה להתעסק בכל מיני כפתורים שעל לוח הבקרה, ובינתיים מעיף מבט אל הכביש מדי פעם. לוחץ ולוחץ אבל המוסיקה נמשכת ולפתע שומע צפירה חזקה, אני מרים את העיניים ורואה אוטו לבן לצידי, ואני כמעט בתוכו. פאק, אני מסיט את ההגה בשנייה האחרונה, האוטו חולף על פניי, אני חותך הצידה, יורד לשוליים. ממשיך עוד כמה מטרים, מנסה להשאיר את ההגה יציב. האוטו סוטה אל תוך המדבר, מוריד את גדר המחיצה בין הכביש למדבר, ממשיך עוד כמה מטרים על החול של המדבר עד שלבסוף פוגע באיזה שיח והאוטו נעצר.
פאק. אני נשאר בתוך האוטו, בשקט, מתנשף. ענן אבק מקיף את האוטו. אני מנסה להסדיר את נשימתי. שקט סביבי לכמה רגעים עד שלפתע: טו־דו־לו־לו. "יש לי גלידה הכי טו..." אההה! אני צורח ודופק עם האגרוף על הדשבורד. פלאק. שקט השתרר. פסקה המנגינה.
נשען לאחור ועוצם עיניים.
אחרי כמה דקות ארוכות אני מתעשת ומנסה להתניע מחדש את האוטו. מסובב את המפתח, לוחץ על הגז ואין תגובה. פאק. מביט סביבי. מדבר וחושך. כביש כמה מטרים מאחוריי. באר שבע לידי, האורות שלה מנצנצים דרך הלילה והחושך של המדבר. כוס אמק. מה אני עושה. מה לעזאזל חשבתי לעצמי בכלל?! לאן אני נוסע, לאילת? מי נוסע לאילת? מה יש לי פאקינג לעשות באילת בכלל?! מתי לעזאזל הכול השתבש כל כך. מה קרה לחיים שלי. 
לפתע אור כחלחל ואדום מנצנץ. אני מרים מבטי אל המראה ורואה שניידת מאטה ועוצרת על השוליים מאחוריי. ווי איזה מזל. פאקינג פעם ראשונה בחיים שלי שאני שמח לראות ניידת משטרה. המכונית עוצרת ומתוכה יוצא שוטר מרכיב משקפי שמש, הולך לעברי ועוצר מול החלון שלי. הוא מסמן לי עם היד ואני פותח את החלון. 
"אהלן שלום, מזל שעצרת. בדיוק נתקע לי פה האוטו..." אני אומר.
"ערב טוב, אפשר לראות את אישור העסק שלך?"
"אה... אין לי עסק, אז לא."
"מה זאת אומרת, אין לך אישור עסק?"
"לא, אני לא עוסק בכלום כאן, לא מוכר לא קונה רק נוסע. חוץ מהרגע שאני לא יכול כי האוטו הפסיק לעבוד ואולי אתה יכול לעזור לי..."
"המ... אוקיי... אז יש לך אישור על זה שאין לך אישור עסק?"
"תגיד לי אתה אמיתי?! אני אומר לך שהייתי בפאקינג תאונה ואני לא יכול ל..."
"אדוני אני מבקש ממך להירגע."
"אני רגוע, אתה פשוט לא מבין מה אני מנסה..."
"צא מהאוטו בבקשה."
אני נאנח. יוצא מהאוטו ונעמד מול השוטר.
בום. פיצוץ חזק נשמע לפתע מהצד. אני והשוטר מתכופפים באינסטינקט ומתחבאים מאחורי האוטו גלידה. אז מביטים לעבר מקור הרעש. 
מימיננו נראים שאריות עשן ואש בשמיים, מתפזרים מאיפשהו באמצע המדבר. לפתע, משהו מתעופף באוויר לעברנו. הוא שט באוויר מעל האוטו גלידה ונוחת על החול לידינו.
אני מביט על המשהו, זאת כף יד. כף יד אנושית נחה לה על האדמה לידנו. אני והשוטר מביטים זה בזה בהלם, ואז השוטר רץ במהירות לעבר המכונית שלו ונעלם. אני נשאר עומד, מביט על כף היד מולי. מתכופף, מרים אותה בעזרת איזו מפית וניגש אל הבגאז' של האוטו גלידה. פותח אותו ונכנס פנימה, ניגש אל אחד המקררים, פותח אותו ומניח את כף היד בתוכו. יוצא החוצה אל המדבר ומתחיל ללכת. הולך כמה מטרים ולפתע מנגינה נשמעת מאחוריי. מסתובב ומביט על האוטו. 
"יש לי גלידה הכי טובה, הכי טובה ומשובחה..." מתנגן מתוך האוטו. לפתע האוטו מתחיל לזוז, נוסע לאט על חול המדבר ופונה לעבר הכביש. אני מביט בו, מסתובב וממשיך ללכת לעבר הפיצוץ. 

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי ניב
  • תאריך הוצאה: יולי 2018
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 199 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 19 דק'
זיקוקים של עיר אחרת עומר ברי
המסע המתוק
 
אז החלטתי לנסוע לאילת באוטו גלידה. לא שזה היה ממש החלום שלי אי פעם. אבל ברגע שעוד פעם הכול התפרק והיא זרקה אותי מהבית גיליתי שקיבלתי ירושה מאיזה דוד רחוק. קיבלתי איזה מכתב בדואר עם כתובת, ביקשו ממני להגיע ולא היה לי יותר מדי מה לעשות גם ככה אז הלכתי.
אני מגיע אל הכתובת, מגרש גרוטאות או חניון או משהו כזה. מדבר עם איזה אחד, חותם על כמה מסמכים והוא מצביע על טנדר שעומד בקצה. הוא נותן לי את המפתחות ואני ניגש אל הטנדר. עומד ומביט בו. פאקינג אוטו גלידה. כמו של פעם, עם ציורים של קרטיבים וגלידה על הדלתות, כל הבלגן. גם כן, לא היה יכול להשקיע באיזו דירה ברוטשילד או משהו. פותח את הדלת האחורית ומביט פנימה. פייי, איזה בלגן! ארגזים ריקים, שקיות ועוד כל מיני חארטות. נכנס לתוכו ופותח את מקרר הגלידות. שממה. יש קצת קרח מתקלף מהקירות של המקרר, עדיין קריר. הוא כנראה עדיין עובד. בסדר, על הזין שלי. בין כה וכה אין שם כלום. וואלה אני לא מתכוון בכלל לעצור בדרך. דוך לאילת, מקסימום עוצר בים המלח לאכול מקדונלדס או משהו. למה אילת? לא יודע. זה הכי רחוק שאפשר לנסוע במדינה המפגרת הזאת. 
מניח את התיק עם הבגדים וכל הדברים שנשארו לי על הרצפה באחורי האוטו ומביט סביבי. וואלה, אפשר אולי לארגן פה אפילו איזה מזרן ככה. בין המקררים. גם קירור גם תנומה, לתלות כמה תמונות... יש פוטנציאל.
טוב יאללה. אני נכנס למושב הנהג, מכניס את המפתח לסוויץ' ומתניע. יוצא מהמגרש, עובר בין רמזורים, כיכרות ומעברי חצייה עד שעולה על הכביש המהיר. אח, כיף. מרגיש את החופש בפתח. את האפשרויות. דבר ראשון שאני עושה כשאני מגיע זה קונה תירס חם. זוכר פעם אחרונה שהייתי שם באילת, ממש עפתי על התירס חם הזה בטיילת, עם כל הרטבים והבלגנים. אין, לא עושים כאלה יותר. 
השמש עוד בשמיים, אחר הצהריים כזה, החלון פתוח עד לחצי ויש בריזה נעימה מבחוץ, לפעמים קצת חזקה מדי, אבל נותן לה לנשוב כמו שאומרים. פותח את הרדיו שהיה סגור עד עכשיו. 
"מכירים את זה ש..." מחליף תחנה. כוס אימא של כל הפרסומות האלה. 
"בואי נשחק ובואי נתלטף על הפלנג'ה..." אח מה יהיה עם הפאקינג שירים האלה. סוגר את הרדיו. 
אני נוסע כבר שעה בערך. כמה זמן זה לאילת? וואלה איזה חמש שעות נראה לי. ואה־ואה. טוב. פאק. אני חייב להשתין. טוב, נסחוב עוד קצת. כבר מרגיש את הים באוויר.
עוברת עוד רבע שעה בערך. סאמק. טוב. יאללה, אין מה להילחם סתם. זה היה בלתי נמנע. חולף על פני שלט של איזו תחנת דלק עם איזה כמה חנויות, מעין תחנת ריענון כזאת. מאותת ימינה ונכנס למתחם. עוצר בצד, יוצא מהאוטו ונכנס לשירותים של התחנה.
אח, איזה כיף. סוגר את הרוכסן, יוצא מהשירותים ורואה כמה ילדים עומדים ליד האוטו גלידה, מסתכלים סביב ומחכים או משהו כזה. מתעלם מהם, מתקרב ומנסה לפתוח את דלת הנהג עם המפתח. כל הילדים רצים אליי.
"אפשר רמזור?!" ילד ג'ינג'י אחד. "ושוקו בננה!" ילדה אחת.
"לא אין לי פה ארטיקים," אני מפטיר ומנסה להיכנס אל תוך האוטו.
"אז אפשר טילון?"
"גם אין." 
"וגומיגם?"
אני מסתובב לעברם. "ילדים, עופו מפה אני אומר לכם אין גלידות, אין ארטיקים, אין כלום!"
הילדים עומדים ומביטים בי במבט נוגה.
"תראו... מצטער אבל..." 
"יא אפס!" הילד הג'ינג'י צועק לפתע וזורק עליי משהו שנראה כמו בקבוק ריק. אני מתכופף והבקבוק מפספס אותי בכמה סנטימטרים.
"בואנה יא חתיכת..." אני עושה כמה צעדים לקראתם וכל הילדים בורחים. 
"כוס אמק," אני מסנן, פותח את הדלת ונכנס פנימה. מתניע את האוטו. מתחיל לנסוע ויוצא מהתחנה. שוב על הכביש המהיר. הערב הגיע ואני מדליק את הפנסים של האוטו. טו־דולו־לו, מנגינה חמודה מתחילה להתנגן לפתע. אופס, מה עשיתי? מכבה את הרדיו אבל היא לא מגיעה ממנו. 
"יש לי גלידה הכי טובה, גלידה טובה ומשובחה..." נשמע באוויר ובתוך האוטו. אני מנסה לכבות את הפנסים אבל המוסיקה נמשכת. אני מנסה להתעסק בכל מיני כפתורים שעל לוח הבקרה, ובינתיים מעיף מבט אל הכביש מדי פעם. לוחץ ולוחץ אבל המוסיקה נמשכת ולפתע שומע צפירה חזקה, אני מרים את העיניים ורואה אוטו לבן לצידי, ואני כמעט בתוכו. פאק, אני מסיט את ההגה בשנייה האחרונה, האוטו חולף על פניי, אני חותך הצידה, יורד לשוליים. ממשיך עוד כמה מטרים, מנסה להשאיר את ההגה יציב. האוטו סוטה אל תוך המדבר, מוריד את גדר המחיצה בין הכביש למדבר, ממשיך עוד כמה מטרים על החול של המדבר עד שלבסוף פוגע באיזה שיח והאוטו נעצר.
פאק. אני נשאר בתוך האוטו, בשקט, מתנשף. ענן אבק מקיף את האוטו. אני מנסה להסדיר את נשימתי. שקט סביבי לכמה רגעים עד שלפתע: טו־דו־לו־לו. "יש לי גלידה הכי טו..." אההה! אני צורח ודופק עם האגרוף על הדשבורד. פלאק. שקט השתרר. פסקה המנגינה.
נשען לאחור ועוצם עיניים.
אחרי כמה דקות ארוכות אני מתעשת ומנסה להתניע מחדש את האוטו. מסובב את המפתח, לוחץ על הגז ואין תגובה. פאק. מביט סביבי. מדבר וחושך. כביש כמה מטרים מאחוריי. באר שבע לידי, האורות שלה מנצנצים דרך הלילה והחושך של המדבר. כוס אמק. מה אני עושה. מה לעזאזל חשבתי לעצמי בכלל?! לאן אני נוסע, לאילת? מי נוסע לאילת? מה יש לי פאקינג לעשות באילת בכלל?! מתי לעזאזל הכול השתבש כל כך. מה קרה לחיים שלי. 
לפתע אור כחלחל ואדום מנצנץ. אני מרים מבטי אל המראה ורואה שניידת מאטה ועוצרת על השוליים מאחוריי. ווי איזה מזל. פאקינג פעם ראשונה בחיים שלי שאני שמח לראות ניידת משטרה. המכונית עוצרת ומתוכה יוצא שוטר מרכיב משקפי שמש, הולך לעברי ועוצר מול החלון שלי. הוא מסמן לי עם היד ואני פותח את החלון. 
"אהלן שלום, מזל שעצרת. בדיוק נתקע לי פה האוטו..." אני אומר.
"ערב טוב, אפשר לראות את אישור העסק שלך?"
"אה... אין לי עסק, אז לא."
"מה זאת אומרת, אין לך אישור עסק?"
"לא, אני לא עוסק בכלום כאן, לא מוכר לא קונה רק נוסע. חוץ מהרגע שאני לא יכול כי האוטו הפסיק לעבוד ואולי אתה יכול לעזור לי..."
"המ... אוקיי... אז יש לך אישור על זה שאין לך אישור עסק?"
"תגיד לי אתה אמיתי?! אני אומר לך שהייתי בפאקינג תאונה ואני לא יכול ל..."
"אדוני אני מבקש ממך להירגע."
"אני רגוע, אתה פשוט לא מבין מה אני מנסה..."
"צא מהאוטו בבקשה."
אני נאנח. יוצא מהאוטו ונעמד מול השוטר.
בום. פיצוץ חזק נשמע לפתע מהצד. אני והשוטר מתכופפים באינסטינקט ומתחבאים מאחורי האוטו גלידה. אז מביטים לעבר מקור הרעש. 
מימיננו נראים שאריות עשן ואש בשמיים, מתפזרים מאיפשהו באמצע המדבר. לפתע, משהו מתעופף באוויר לעברנו. הוא שט באוויר מעל האוטו גלידה ונוחת על החול לידינו.
אני מביט על המשהו, זאת כף יד. כף יד אנושית נחה לה על האדמה לידנו. אני והשוטר מביטים זה בזה בהלם, ואז השוטר רץ במהירות לעבר המכונית שלו ונעלם. אני נשאר עומד, מביט על כף היד מולי. מתכופף, מרים אותה בעזרת איזו מפית וניגש אל הבגאז' של האוטו גלידה. פותח אותו ונכנס פנימה, ניגש אל אחד המקררים, פותח אותו ומניח את כף היד בתוכו. יוצא החוצה אל המדבר ומתחיל ללכת. הולך כמה מטרים ולפתע מנגינה נשמעת מאחוריי. מסתובב ומביט על האוטו. 
"יש לי גלידה הכי טובה, הכי טובה ומשובחה..." מתנגן מתוך האוטו. לפתע האוטו מתחיל לזוז, נוסע לאט על חול המדבר ופונה לעבר הכביש. אני מביט בו, מסתובב וממשיך ללכת לעבר הפיצוץ.