אלה תולדות נוח

מעין הקדמה: ניצלתי, יש מלחמת עולם

איך מתחילים אוטוביוגרפיה. מן הסתם בילדות המוקדמת, בבית ההורים. אני רוצה לפתוח דווקא בסיפור משנת 1940, אז כבר הייתי בן 14. גרתי בעיר אנטוורפן בבלגיה, והייתי תלמיד בבית הספר התיכוני-מקצועי קיפדורפווסט במגמת טיפוגרפיה, תורת הדפוס. עִמי בכיתה היה חנוך רוסק, חבר קרוב מתנועת "הנוער הציוני", שהיה מבוגר ממני בשנה וחצי. שנינו לא אהבנו מתמטיקה, ולכן גם לא נכחנו בשיעורים. יום הלימודים נמשך משמונה בבוקר עד 12 בצהריים, ואחר כך משתיים עד שש בערב. אם בשמונה בבוקר היה שיעור מתמטיקה, הגענו בעשר. אם השיעור התקיים בארבע אחר הצהריים, עזבנו לפני כן. לעומת זאת, אהבנו מאוד סרטים, ובכל פעם שיכולנו ויתרנו על מתמטיקה לטובת סרט באחד מבתי הקולנוע הרבים בעיר, שהציגו באותם הימים אותו הסרט שוב ושוב ברצף. יכולת להגיע לאולם בכל שעה ולהישאר בו כמה זמן שרצית. יכולת אפילו לראות את הסרט פעמיים, דבר שעשינו לעתים קרובות, בעיקר אם היה זה מערבון או סרט פעולה.
באחד השבועות, כאשר בעיר הוקרנו סרטים רבים באופן זה, החלטנו לקחת פסק זמן כללי מבית הספר כדי להספיק לראות את כולם. זה לא היה החופש הראשון שלקחנו על דעת עצמנו. עשינו זאת פעמים רבות. בכל פעם הבאנו "פתק מאבא" שאישר כי היינו חולים, והשיטה פעלה ללא דופי.
באחת הפעמים שבהן יצאנו ל"חופש" של שבוע, חזרנו בסופו לבית הספר כרגיל, ביום ב', לשיעור הצרפתית שהיה באותה שעה. התיישבנו במקומותינו הקבועים בשורה הראשונה וציפינו לבואו של מר ואוטרס, המורה לצרפתית. אלא שלכיתה נכנס גבר אחר, שלא הכרנו. "ואוטרס בטח חולה וזה המחליף", לחשתי לחנוך.
ה"מחליף" התיישב מאחורי השולחן שעל הבמה הקטנה, הביט בכיתה ואמר: "אה, אני רואה שיש לנו שני תלמידים חדשים כאן בשורה הראשונה." מיד הבנתי שאנחנו בצרות. אם האיש חושב שאנחנו תלמידים חדשים, ברור שאינו מחליף אלא מורה מן השורה. רגע אחר כך התברר שהיה זה לא אחר מהמורה למתמטיקה בכבודו ובעצמו. התברר שבשבוע שבו היינו ב"חופש", שונתה מערכת השיעורים של הכיתה, והשיעור במתמטיקה הועבר ליום ב' בשמונה בבוקר. אנחנו חשבנו שהגענו לשיעור צרפתית, כרגיל, וכך זומן לנו מפגש ראשון, וגורלי, עם המורה למתמטיקה שמעולם לא הכרנו.
הורחקנו מיד מהכיתה, ובהפסקה הוליך אותנו המורה לחדר המנהל. בסיומה של הפגישה הלא-נעימה הושעינו מבית הספר, והמנהל הורה לנו לשוב עם אבא לבירור. אני, שכבר כנער הייתי דברן לא רע, שכנעתי את אבי שהמורה והמנהל הם אנטישמים שנטפלו אל חנוך ואלי ללא סיבה מוצדקת. בתום שיחה ארוכה עם המנהל, שבמהלכה התברר שלא רק שאינו אנטישמי, אלא הוא אף אנטי-גרמני, התנצלתי והבטחתי שמעתה אהיה ממושמע. הוחזרתי לספסל הלימודים. אבי, מצִדו, הסביר לי בדרך לאו דווקא דיפלומטית מה דעתו על התנהגותי.
בעוד אני חזרתי למוטב, חנוך היה סיפור אחר לגמרי. הוא פשוט לא חזר לבית הספר. "אבא שלי יהרוג אותי אם ישמע שזרקו אותי," אמר לי שוב ושוב, ולא הועילו כל ניסיונות השכנוע שלי. במשך שבועיים יצא חנוך מדי בוקר עם התיק כאילו פניו לבית הספר, ושב בצהריים או בערב, מבלי שכף רגלו דרכה שם. כששאלתי אותו שוב ושוב איך לדעתו תסתיים הפרשה העגומה, היה אומר בנימה של ייאוש: "רק מלחמת עולם טוטלית יכולה להציל אותי."
באותם ימים כבר התחוללה מלחמה באירופה, אחרי פלישת הגרמנים לפולין ב-1 בספטמבר 1939 והכרזת המלחמה על ידי הבריטים והצרפתים. אלא שהיתה זו מלחמה מוזרה למדי. כך גם קראו לה. אחרי שהגרמנים השלימו תוך זמן קצר את כיבוש פולין, ישבו צבאות צרפת ובריטניה מאחורי קו מז'ינו, מולם ישבו הגרמנים מאחורי קו זיגפריד, ודבר לא קרה פרט לכמה יריות מדי פעם משני הצדדים.
אבל ב-10 במאי 1940 תקפו הגרמנים את צרפת, הולנד, בלגיה ולוקסמבורג, ואת "המלחמה המוזרה" החליפה מלחמת הבזק, הבליצקריג. היה זה בדיוק באותם ימים שבהם "הלך" חנוך כל בוקר לבית הספר מבלי להגיע לשם. בבוקר שבו פלשו חיילי הצבא הגרמני, הוורמאכט, לבלגיה, באה לו הגאולה. חנוך טלפן אלי ואמר בקול צוהל: "איזה יופי, אין יותר בית ספר, יש מלחמת עולם." זו היתה המלחמה שהצילה את חנוך והרגה כ-70 מיליון קורבנות, בהם שישה מיליון יהודים.
חנוך עצמו ניצל במהלכה ממוות, כאשר הצליח לקפוץ עם אביו ואחיו מהרכבת לאושוויץ והגיע לשווייץ הניטרלית. נותרנו ידידים קרוב ל-70 שנה. ימים ספורים לפני מותו בגיל 83 בישראל, כאשר ביקרתי אותו בבית החולים, שוחחנו ארוכות על ימי אנטוורפן העליזים. הרופאים בבית החולים אמרו לו שאם יקטעו את רגלו יש סיכוי כלשהו שימשיך לחיות. חנוך השיב: "נולדתי עם שתי רגליים ואמות עם שתי רגליים." הוא נפטר והותיר אחריו את אשתו, יהודית-אילזה, בנו גדעון, שגר היום בנתניה ועובד כשף, בתו איריס, מורה מחנכת באריאל, וארבעה נכדים.