האחים ג'יפסי 4 - ארבע פגיעות

אני מפחדת.

הנה, אמרתי את זה.

מבוהלת, חרדה, מתוחה, מחכה ששקריי ועברי יתמוטטו סביבי ועליי.

מה הדבר שמפחיד אותי יותר מכול? לא שאהיה שייכת לדורנן או שג'ייס ישנא אותי או אפילו שאמות.

לא, אני לא חוששת מהמוות. פעם אחת בעבר כבר התקרבתי אליו מספיק כדי להכיר אותו מקרוב. המוות עצמו אינו מפחיד אותי.

אני מפחדת שלעולם לא ארגיש שוב שאני בחיים.

פעם הייתי מתפללת, אם כי אני לא אדם דתי. הייתי שוכבת לצדו של אליוט על הדשא בחצר האחורית בנברסקה ומביטה במיליוני הכוכבים הזוהרים שמעולם לא הצלחתי לראות מבעד לערפיח של לוס אנג'לס. המראה היה יפהפה ומבעית.

פעם הייתי מבקשת מהכוכבים הזורחים האלה שיום אחד אהיה חופשיה. שארגיש שוב שאני בחיים. והדבר המפחיד ביותר הוא שבין זרועותיו של דורנן, כשאני משככת את השכול והאובדן שלו ונושקת לדמעותיו, מצאתי את המקום היחיד שבאמת הרגשתי ניצחון.

אני בקושי מסוגלת לדבר על זה מרוב שזה מפחיד, אבל זה הפחד שלי.

שגם אחרי שדורנן ימות סופית, לא ארגיש אחרת.

שעדיין אהיה נערת הרפאים שמתה מבפנים.

לפעמים הפחד הזה כמעט קשה מנשוא.