"אני רוצה את עורך הדין שלי," אני חוזרת בפעם המאה.
שני סוכנים של הסי־איי־איי יושבים מולי ועושים לי הצגה גרועה במיוחד של שוטר טוב/שוטר רע.
אנחנו תקועים בסיפור הזה כבר שעות. הכלבה האחראית — הסוכנת דאן, כפי שהציגה את עצמה בפנינו — מצד אחד, ושותפה החמוד אבל המטומטם לחלוטין, הסוכן ברנן, מצד שני. בראשי, כדי להעביר את הזמן, הצמדתי להם את השמות הסוכנת ביץ' והסוכן טמבל. אני יושבת מולם, ידיי בחיקי, אזיקי מתכת מכבידים עליהן.
הגרון שלי יבש, הלשון שלי לבנה. מול הסוכן טמבל ניצבת פחית קולה קרה ואני רואה את אגלי העיבוי הזעירים זולגות במורד צדדיה. אני רוצה אותה. אני רוצה להושיט יד ולקחת את הפחית. אני אפילו לא רוצה לשתות את מה שיש בתוכה. אסתפק ברטיבות שיורדת בעצלתיים בצדי הפחית האדומה הבוהקת אל שולחן הפורמייקה המאובק שמפריד אותי מהם.
"בואי ננסה שוב," אומרת השוטרת ותוחבת קווצת שיער בלונדינית סוררת אל מאחורי אוזנה. כל השאר אסוף בקוקו הדוק שמזכיר לי סבתא כבודה, למרות שהאישה נראית רק בת שלושים. יש לה מבטא דרומי קל שמזכיר לי את סבתא של אליוט.
אני לא עונה וממתינה לראות מה היא תעשה עכשיו. לרעיון הגדול הבא, למחווה המוגזמת החדשה, לניסיון לשכנע אותי שאני יכולה לשפוך את כל הסודות המלוכלכים שלי על השולחן בינינו. עד כה היא השתמשה נגדי באיומים על ג'ייס, בהצעה לעסקת טיעון שתעניק לי חסינות ובשתיקה ארוכה.
שום דבר מזה לא ישבור אותי. דורנן רוס עינה אותי. האישה הזאת תצטרך להתאמץ הרבה יותר או אולי להוציא צבת ולהתחיל לעקור לי את השיניים מהפה לפני שאתן לה משהו.
היא לוקחת קלסר ופותחת אותו כדי להושיט ערמת תצלומים לסוכן ברנן. "תדביק אותם," היא נובחת עליו והוא נע באטיות, קורע גוש דביק מכדור חומר ההדבקה שנראה כאילו הוא מתגורר בקביעות על הקיר משמאלי. אני מתבוננת ומגלה עניין קל במה שהוא עומד להדביק.
הוא לא מאכזב. כשאני רואה אותו מדביק על הקיר כמה תמונות, אני מרגישה סיפוק על החיים ששמתי להם קץ. אבל אני חייבת להישאר אדישה למראה, לכן אני ממתנת את חיוך השמחה לאיד שמבקש להתפשט על פניי ומסתפקת בארשת נינוחה.
דאן מביטה בי מזווית העין ואני משיבה לה במבט אדיש. היא חושבת שתוכל לחדור אליי, אבל אני גדלתי במועדון האופנוענים של האחים ג'יפסי, למען השם. אני יודעת איך להתנהל מול שוטר.
"צ'אד רוס," אומרת דאן ומחליקה את מכנסיה בשעה שהיא נעמדת ומקיפה את השולחן. היא ניגשת לעמוד ליד התמונות ששותפה מדביק בסדר אקראי. אני מחכה שתושיט אליהן יד ותיישר אותן. בום! כעבור שלוש שניות היא באמת עושה את זה ומוודאת שכל התמונות מסודרות בשורה מדויקת.
"צ'אד רוס הורעל," היא ממשיכה, נוקשת בציפורן מטופחת על תמונת פניו הנפוחות.
"נראה לא נעים," אני עונה.
"זו דרך לא נעימה למות," אומרת דאן ומציצה אליי. "הרוצח הוסיף מתמפטאמין טהור למשקה אנרגיה שהוא שתה. הוא כנראה מת עוד לפני שהגיע לרצפה."
לא נכון. הוא סבל. למרבה המזל.
"ולמה בדיוק את מראה לי את זה?" אני שואלת ובוחנת את ציפורניי האכולות עד העור. אף פעם לא הייתי בחורה נשית. לא קל לשמור על ציפורניים ארוכות בזמן שאת מנסה לטפס בציפורניים כל הדרך חזרה מהמוות.
דאן שולחת אליי מבט חודר ואז דוקרת את התמונה השנייה בציפורניה. אהה, כן. מקסי במלוא הדרו העירום והמדמם. פניו נראות נורא בגלל הקוקאין שדחפתי לו מתחת לאף, הקוקאין המורעל בסטריכנין שגרם לדם לזרום בכמויות מאפו כמו מים חמים מתוך ברז. אני עדיין זוכרת את תחושת הדם שלו על ידיי. כמה סוריאליסטי היה הכול, בוהק ונוצץ, בזמן שהגולגולת שלי צרבה מכמות קטנה של קוקאין מורעל שהסנפתי בעצמי.
איך כמעט מתּי תוך כדי ניסיון להרוג אותו.
איך היה שווה לי להסתכן כדי לראות את פרצופו החלקלק כשלחשתי באוזנו מי אני באמת והשתופפתי מעליו כדי לראות את הזעם עולה בלחייו.
כשהוא הבין שהאלמנה השחורה היא זו שהאכילה אותו במנה של רעל וקוקאין.
אני מביטה בסוכנת דאן, מכחכחת בגרוני ומנסה להיראות משועממת. זה לא קשה. אני באמת משועממת.
"קוקאין עם סטריכנין," היא אומרת. "למעשה אותו הדבר שבגללו אשפזו אותך בבית החולים באותו ערב. ג'ייסון רוס הביא אותך לחדר המיון. אמרו שכמעט מתת."
"זה היה לילה נורא," אני עונה בקצרה. "האף שלי עדיין מדמם בכל פעם שאני רק חושבת על הקוקאין הזה."
היא מרימה גבות בפקפוק ובאותו רגע אין לי ספק שהיא קטלגה אותי בתור סוציופתית או משהו בסגנון.
"אפשר לשאול אותך שאלה?" אני שואלת.
"לכי על זה," עונה דאן.
אני מושיטה את ידי לאט ובשיטתיות ונוטלת את ידה — צעד אמיץ. היא יכולה להתיז עליי גז פלפל או לירות בי. לא אמורים לגעת בחוקרים. אבל יש לה ביצים והיא לא שולפת את ידה מתוך ידי למרות שאני רואה אותה מתכווצת.
"איך את שומרת על ציפורניים כל־כך יפות?" אני שואלת בנועם והסכרין בקולי לא משפיע כלל על המבט המקפיא שאני שולחת אליה. אני מרימה את ידי השנייה. "שלי ממש גמורות. את מבלה הרבה זמן בשטח, הסוכנת דאן?"
היא מחלצת את ידה ממני ואני שומטת את ידיי האזוקות בחיקי. אני יודעת שהעור שלה מעקצץ מהמגע שלי.
אני מקווה שהתחושה תישאר אצלה לאורך זמן. היא לא הייתה צריכה להתעסק איתי.
"אני מטפלת בעצמי יפה, מיס פורטלנד," היא אומרת במהירות. "שזה לא משהו שאני יכולה להגיד עלייך."
"הבת שלי מתה," אני אומרת ביובש. "מראה חיצוני ממש לא עומד אצלי בראש סדר העדיפויות."
היא מזדעפת לרגע. "צר לי לשמוע," היא אומרת לבסוף.
אני נשענת לאחור ומשכלת רגליים. "לא נכון," אני עונה.
היא מצביעה על התמונה השלישית ש... לעזאזל, אין לי מושג מה מופיע בה. אני מטה את הראש ומנסה להבין מה זה.
"זאת רגל," מסבירה דאן.
"אה," אני אומרת ומהנהנת. "תודה."
זו בהחלט רגל, או חלק ממנה. שרופה ושחורה, עם מקומות שבהם העור לא נפגע ודם עדיין מציץ בכל מיני פינות. הא. מעניין של מי היא.
"שניים מהאחים רוס נהרגו בהתפוצצות. מישהו הכניס פצצות תוצרת בית למכלי הדלק שלהם, היית מאמינה?"
אני מושכת בכתפיי. "נשמע שזה הגיע להם."
דאן מצביעה על התמונות האחרונות וחום דביק זולג במעלה חזי וצווארי כשאני נזכרת בשלושת חודשי העינוי והזוועה שסבלתי בידיו של דורנן לפני שנשברתי. באופן שבו אמיליו, אביו של דורנן, עף לאחור בחבטה מהדהדת כשראשו התפוצץ וחלקי מוח ודם התעופפו לכל עבר. במבט האימה של מיקי שלא התפוגג גם אחרי שהכדור חדר לפניו. איזה סוף משביע רצון, אם כי הפגם היחיד במותם היה שהוא התרחש מהר מדי. אני יכולה רק לדמיין כמה סיפוק הייתי שואבת מלתלות אותם מהרגליים ולשרוף את עיניהם בסיגריות ומבערים או לעקור את שיניהם בצבת חלודה, אחת־אחת.
זה היה מתאים הרבה יותר לגברים שניסו להשמיד אותי, אותם גברים שרצחו את אבא שלי.
ובכל זאת... הם מתים, וזה עדיף על היותם בחיים.
"זה נראה כמו משהו שעושה כאב ראש," אני מתלוצצת ומתייחסת לשתי התמונות האחרונות. הדם והזוועה לא משפיעים עליי. הקרביים שלי עשויים מפלדה אחרי הזוועות שראיתי ואחרי כל מה שסבלתי. אם הכלבה הזאת רוצה לזעזע אותי קצת, היא תצטרך להתאמץ יותר.
"ויש גם את ג'ימי," היא אומרת ומדביקה תמונה אחרונה על הקיר. פניו של ג'ימי עדיין קפואות מרוב הלם, שובל של דם ניגר מהרקה שג'ייס ירה בה וכמעט לא ניכר בתמונת התקריב.
"הוא לא נראה טוב," אני מעירה. "הקטע הוא שאני עדיין לא מבינה למה את מראה לי את כל התמונות האלה."
דאן מקמטת את מצחה כל־כך חזק שנדמה שעוד מעט יתפוצץ אצלה כלי דם.
"זה הסיפור," היא אומרת ומשליכה לפניי ערמת תמונות. "תפסנו אותך. יש לנו את הדנ"א שלך אצל שני הקורבנות הראשונים וגם מניע. יש לנו עילה סבירה להעמיד אותך לדין."
אני מעלעלת בתמונות ומתאפקת שלא לחייך חיוך מעוות כשאני רואה מה קרה לג'אז ולאנט כתוצאה מהפצצות במכלי הדלק שקרעו אותם לגזרים. ממש לא יפה, מה שנהיה מהם. בעיניי זו יצירת מופת.
אני שומטת את התצלומים על השולחן ונשענת לאחור בכיסא המתכת הנוקשה שעליו ישבתי בחמש השעות האחרונות.
"האנשים האלה הם — היו — כמו בני משפחה שלי. את לא חושבת שזה מעשה קצת סר טעם מצדך, להראות לי את התמונות האלה? אני עדיין מתאבלת על הבחורים האלה. הם היו כמו אחים בשבילי."
הסוכנת דאן מגלגלת עיניים לעומתי. לפחות יש לה טיפה של לחלוחית, אי־שם בפנים. "רדי מזה, מיס פורטלנד," היא אומרת בחוסר סבלנות. "המניע שלך חזק יותר משל כל אחד אחר ואין לך אליבי לאף אחת מהרציחות האלה."
"מניע?" אני שואלת בנועם. "איזה מניע כבר יכול להיות לי?"
הסוכנת דאן מהססת. קדימה, אני חושבת. תגידי את זה. הם אנסו אותי עד שחשבו שאני מתה. הם רצחו את אבא שלי ואת רוצה לעצור אותי? תגידי את זה.
"אני לא מורשית לדבר איתך על חקירה פעילה," דאן אומרת לבסוף. "אבל אני באמת חושבת שכדאי שתתחילי לדבר, מיס פורטלנד."
אני מגלגלת עיניים. "בסדר," אני אומרת לבסוף. "אני מרימה ידיים. תפסת אותי. אספר לך משהו. תני לי לכתוב את זה."
עיניה הזעירות של דאן כמעט יוצאות מחוריהן. היא בוחנת אותי לרגע, כנראה כדי לבדוק אם אני דוברת אמת ואני משיבה לה מבט. אם היא רצתה פרח קיר שיבהה ברצפה, היא עצרה את האישה הלא נכונה.
לאחר רגע היא קמה, מסתובבת ויוצאת מהחדר. אני מפנה את תשומת לבי לסוכן טמבל שנראה כאילו הוא עומד להירדם בכיסא.
"אתוודה על הכול," אני אומרת, "אם תיתן לי את זה." אני מצביעה על פחית הקולה והוא מביט בה בפקפוק. אחרי שתיקה, הוא מחליק את הפחית אליי באצבע אחת. אני מרימה את הפחית בחיוך בין ידיי האזוקות ולוגמת לגימה ארוכה.
המשקה התוסס צורב במורד גרוני אבל הוא ערב לחיך. אני שותה מהר ככל שאני יכולה לפני שהסוכנת דאן תחזור, מניחה את הפחית על השולחן ומחייכת אל הטמבל. אני מחליקה את הפחית בחזרה אליו בלוויית קריצה. נותנת לו לחשוב שאנחנו חברים. נותנת לו לחשוב שאני סתם נערה טיפשה שלא יכולה לפגוע בזבוב. הוא נראה מופתע ומחזיר אליו את הפחית בדיוק כשהסוכנת ביץ' חוזרת לחדר.
היא מעבירה מבטים ביני, בין הפחית ובין הארשת המטופשת על פניו של הסוכן טמבל ומנענעת בראשה.
היא מתיישבת בכיסא שלה, שומטת לוח כתיבה צהוב על השולחן בינינו ופונה לטמבל.
"היא רצחה גבר באמצעות הרעלת המשקה שלו במת' טהור," היא אומרת לשותפה. "אתה בטוח שאתה רוצה לשתות את זה?"
"לכאורה," אני מוסיפה.
האידיוט מביט בפחית למשך כמה רגעים. לבסוף הוא מחזיר לי אותה במבט נבוך.
בחמש השעות האחרונות שעברו עליי מאז שנזרקתי ללא גינונים מיוחדים לחדר החקירות הזה, עברתי את כל קשת הרגשות האנושית. פחד. הלם. ייאוש. ועכשיו, כעס. כעס שמבעבע בתוכי. כעס מוסווה כאדישות לשני המטומטמים האלה.
דאן מניחה עט כדורי כחול על לוח הכתיבה ודוחפת אותו לעברי. אני מרימה את ידיי האזוקות בחוסר אונים.
"אני לא יכולה לכתוב עם האזיקים האלה," אני אומרת.
דאן שולחת אליי מבט מתעב ואז מהנהנת אל הטמבל. הוא קם וניגש אליי, מסיר את האזיקים וחוזר למקומו.
אני רוצה עורך דין. אני כותבת את המילים באותיות גדולות ככל האפשר ומדגישה את המילה עורך דין שלוש פעמים.
חיוכה של הסוכנת ביץ' נעלם ופס דק של תיעוב בפיה מחליף אותו. אני מחייכת. נראה אותך מחזירה לי את האזיקים האלה, חתיכת מזדיינת. אני מתרווחת בכיסא ולוקחת את הקולה, מרוקנת את שארית הפחית לפני שהם מספיקים לשקול בכלל לקחת אותה ממני.
"נוכל לשחק את המשחק הזה כמה שאת רוצה, מיס פורטלנד," היא אומרת בקצרה ומשחקת עם ערמת התמונות מזירת הפשע שמונחת לפניה. אני מחייכת.
"יש לי את כל היום," אני אומרת במתיקות, אפילו שלמען האמת אין לי. דורנן מחזיק בבת של אליוט ובאקסית שלו וייתכן שגם באליוט עצמו, ולג'ייס ולי יש עשרים וארבע שעות לפגוש אותו ולהוציא את הבנות מתחום הסכנה לפני שיהרוג אותן. לפחות זה מה שאני מתארת לעצמי שהוא מתכנן לעשות להן. אני לא מסוגלת לחשוב בכלל על כל הדברים האחרים שהוא אולי מתכנן לעשות לבנות המסכנות כדי להתנקם בנו.
הסוכנת דאן מנענעת את ראשה בפעם האחרונה, אוספת את התיקים וניגשת אל הדלת. "אני אתן לך קצת זמן לחשוב על העמדה שלך," היא אומרת.
"זה חוקי בכלל?" אני קוראת אליה. "אני אזרחית אמריקאית. יש לי זכות לעורך דין. תשיגי לי עורך דין."
באמת שאני צריכה עורך דין שישחרר אותי בערבות כדי שאוכל לעוף מפה. לא שבטוח שישחררו אותי בערבות, אבל אני צריכה משהו ועם השניים האלה אין טעם לדבר. בהלה קרה מצטברת בבטני, בחלל הריק שבו התינוקת שלי חיה ומתה פעם.
אלוהים, הפצע הזה עדיין פתוח, עדיין מדמם בכל פעם שהזיכרון של התינוקת הקטנה שלנו משתלט עליי ומכריע אותי. לפעמים אני אנוכית כל־כך שאני מצטערת שאני לא מסוגלת לשכוח ממנה, כי אובדנה המיט עליי יותר כאב משיכולתי להעלות בכלל על דעתי.
אם עוד נשארו לי ספקות לגבי הריגת דורנן? הם נעלמו, דיממו מתוך גופי ברגעים שלאחר לידת בתנו המתה והדוממת, בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר העולם כולו עדיין חשוך.
הוא לקח אותה ממני. מאיתנו. ואני לא אנוח עד שהוא ימות וייקבר, גופה מרקיבה באדמה קרה, זיכרון ותו לא.
דורנן רוס צריך להישרף בגלל כל הדברים שעשה.
הסוכן טמבל יוצא מהחדר בעקבות השותפה שלו וסוגר את הדלת. אני קמה מיד וניגשת לדלת, לוחצת על הידית. ברור שהיא נעולה מבחוץ. ברור. אני חוזרת אל הכיסא שלי, לוקחת את העט שמישהו השאיר לי ברוב טובו ומכניסה אותה לכיס. אתם יודעים, למקרה שאצטרך לדקור מישהו בקרוב.
ומתברר שזה קורה מוקדם משציפיתי.
כעבור שעה, הסוכנת ביץ' דוחפת את ראשה לתוך החדר. "עורך הדין שלך בדרך," היא אומרת ושוב סוגרת את הדלת מאחוריה.
זה יכול להיות כל אחד. שוטר שמתחזה לעורך דין כדי להשיג הודאה מוקלטת. רוצח שכיר שנשלח על־ידי האחים ג'יפסי או על־ידי הקרטל. אני כמו ברווז במטווח כאן, וזה ממש לא מוצא חן בעיניי.
אבל מה שנגלה לעיניי הוא משהו אחר לחלוטין.
משהו גרוע בהרבה.
אני לא זזה סנטימטר כשהדלת נפתחת והוא נכנס לתוך החדר. לבוש בחליפה שראיתי בעבר ומחזיק לצדו תיק מסמכים שחור מעור. הוא נראה משועשע לגמרי.
"יפה," אני אומרת במרירות, "בימינו נותנים לכל אחד לעבור את בחינות הלשכה, אני מבינה."
דוני חושב שזה ממש מצחיק.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
